שלוש פעמים אנו מוצאים את יהודה משכנע את סביבתו, ומפעם לפעם רמת הקושי עולה. בפעם הראשונה הוא משכנע את המעגל הקרוב והקל יחסית לשכנוע- אחיו, למכור את יוסף במקום להשאיר אותו למות בבור. בפעם השניה הוא משכנע דמות סמכות, אבל עדיין בתוך המשפחה. הוא משכנע את יעקב אביהם להוריד את בנימין ובפעם השלישית הוא משכנע את יוסף לוותר על הרעיון שבנימין ישאר אצלו לעבד. בפעם הראשונה האחים מקבלים את הרעיון של ראובן אבל כשיהודה מציע את הרעיון שלו, האחים בוחרים ללכת בעקבותיו. בפעם השניה יעקב אבינו לא מקבל את ההצעה של ראובן אבל כן מקבל את ההצעה של יהודה. בפעם השלישית יהודה ניגש לשכנע מישהו מהמעגל הרחוק. מישהו זר, מנוכר, חשדן ועוין. הוא ניצב בעמדה נחותה מאוד מול שליט מצרים (אחרי שהם הצהירו שאין סיכוי שהם גנבו ובכל זאת הגביע נמצא באמתחת בנימין) ואף על פי כן הוא מצליח לשבור את המסכה שלו ולגרום לו להפסיק להתעלל בהם (מנקודת מבטם). למה יהודה מצליח? מהו סוד הקסם של יהודה?
וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃
They saw him from afar, and before he came close to them they conspired to kill him. They said to one another, “Here comes that dreamer! Come now, let us kill him and throw him into one of the pits; and we can say, ‘A savage beast devoured him.’ We shall see what comes of his dreams!” But when Reuben heard it, he tried to save him from them. He said, “Let us not take his life.” And Reuben went on, “Shed no blood! Cast him into that pit out in the wilderness, but do not touch him yourselves”—intending to save him from them and restore him to his father. When Joseph came up to his brothers, they stripped Joseph of his tunic, the ornamented tunic that he was wearing, and took him and cast him into the pit. The pit was empty; there was no water in it. Then they sat down to a meal. Looking up, they saw a caravan of Ishmaelites coming from Gilead, their camels bearing gum, balm, and ladanum to be taken to Egypt. Then Judah said to his brothers, “What do we gain by killing our brother and covering up his blood? Come, let us sell him to the Ishmaelites, but let us not do away with him ourselves. After all, he is our brother, our own flesh.” His brothers agreed. When Midianite traders passed by, they pulled Joseph up out of the pit. They sold Joseph for twenty pieces of silver to the Ishmaelites, who brought Joseph to Egypt. When Reuben returned to the pit and saw that Joseph was not in the pit, he rent his clothes. Returning to his brothers, he said, “The boy is gone! Now, what am I to do?”
בשלב הראשון, האחים מדברים על רצח מיידי. ראובן הוא הראשון שמרכך את ההצעה בכך שהוא משהה את רעיון הרצח ומחליף אותו מרצח פעיל לרצח סביל (מתוך כוונה להציל את יוסף). לבסוף יהודה מציע את המכירה. למה האחים מעדיפים את הרעיון של יהודה? במה הוא עדיף על פני הרעיון של ראובן?
אני חושב שהרעיון של ראובן הוא רעיון זמני ולא גמור. ''וידינו אל תהי בו''. אבל מה השלב הבא? אולי מישהו ישמע את הצעקות? ואם הוא ימות, אז מה ההבדל בין להרוג אותו בידיים לבין לתת לו למות? דבר נוסף הוא שראובן פועל לבד. יש לו תוכנית אישית.
במאמר מוסגר, מבין ארבעת האחים הגדולים והדומיננטיים, ראובן מתכנן להציל את יוסף, ויהודה גם מנסה להציל את חייו. יוסף היה מקורב לבני השפחות: ''והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה''. אז מיהם כנראה האחים שהציעו את המכירה? שמעון ולוי. והם מצליחים ליצור את הרושם ש''כולם'' חושבים כמוהם, למרות שיש מתנגדים אבל כל מתנגד חושב שהוא היחיד.
בהצעה של יהודה יש כמה חסרונות וכמה יתרונות. יתרון ראשון הוא ניקיון מצפוני מסוים. למרות שהגיע לו למות לא הרגנו אותו. רק מכרנו אותו. יתרון שני הוא בצע כסף. יהודה החליף להם את תאוות הרציחה בתאוות הממון. ומהם החסרונות?
למה דווקא לאורחת ישמעאלים? הישמעאלים הם קרובי משפחה לא כל כך רחוקים ממשפחת יעקב. ישמעאל הוא דוד של יעקב. הם בסה''כ בני דודים של יעקב, ויש להם סבא משותף- אברהם אבינו. איך הם לא חוששים שהמידע על המכירה יעבור במשפחה? גם תמיד יש את הסיכוי הקטן שיוסף יצליח להשתחרר ולנקום באחים או לפחות להעביר לאביו מכתב שבו מסופר מה הם עשו לו.
ולמה האחים מביימים את טריפת יוסף? זה מהלך די מחשיד. מה הסיכוי שהם ימצאו את הכותנת באמצע המרעה שלהם בשכם-דותן? לא יותר חכם שימשיכו במרעה ויסכמו ביניהם להכחיש? האם יעקב באמת מאמין להם כשהם מיתממים ''הכתונת בנך היא אם לא''? אני מרגיש שהם השאירו את תיק הרצח הזה עם יותר מדי חוטים שמובילים אליהם.
הסיבה היחידה שאני חושב שבגללה הם לא תפרו את התיק עד הסוף היא שלמרות הקנאה והשנאה, בפועל הם לא היו מסוגלים להיות כאלה אכזריים: גם להרוג או למכור את יוסף וגם להכחיש בלי להשאיר אף רמז. אני מרגיש שבאופן תת מודע הם רצו להתגלות כדי שהם יוכלו להתנקות, לכפר ולתקן את חטא המכירה.
אני חושב שהרעיון של ראובן הוא רעיון זמני ולא גמור. ''וידינו אל תהי בו''. אבל מה השלב הבא? אולי מישהו ישמע את הצעקות? ואם הוא ימות, אז מה ההבדל בין להרוג אותו בידיים לבין לתת לו למות? דבר נוסף הוא שראובן פועל לבד. יש לו תוכנית אישית.
במאמר מוסגר, מבין ארבעת האחים הגדולים והדומיננטיים, ראובן מתכנן להציל את יוסף, ויהודה גם מנסה להציל את חייו. יוסף היה מקורב לבני השפחות: ''והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה''. אז מיהם כנראה האחים שהציעו את המכירה? שמעון ולוי. והם מצליחים ליצור את הרושם ש''כולם'' חושבים כמוהם, למרות שיש מתנגדים אבל כל מתנגד חושב שהוא היחיד.
בהצעה של יהודה יש כמה חסרונות וכמה יתרונות. יתרון ראשון הוא ניקיון מצפוני מסוים. למרות שהגיע לו למות לא הרגנו אותו. רק מכרנו אותו. יתרון שני הוא בצע כסף. יהודה החליף להם את תאוות הרציחה בתאוות הממון. ומהם החסרונות?
למה דווקא לאורחת ישמעאלים? הישמעאלים הם קרובי משפחה לא כל כך רחוקים ממשפחת יעקב. ישמעאל הוא דוד של יעקב. הם בסה''כ בני דודים של יעקב, ויש להם סבא משותף- אברהם אבינו. איך הם לא חוששים שהמידע על המכירה יעבור במשפחה? גם תמיד יש את הסיכוי הקטן שיוסף יצליח להשתחרר ולנקום באחים או לפחות להעביר לאביו מכתב שבו מסופר מה הם עשו לו.
ולמה האחים מביימים את טריפת יוסף? זה מהלך די מחשיד. מה הסיכוי שהם ימצאו את הכותנת באמצע המרעה שלהם בשכם-דותן? לא יותר חכם שימשיכו במרעה ויסכמו ביניהם להכחיש? האם יעקב באמת מאמין להם כשהם מיתממים ''הכתונת בנך היא אם לא''? אני מרגיש שהם השאירו את תיק הרצח הזה עם יותר מדי חוטים שמובילים אליהם.
הסיבה היחידה שאני חושב שבגללה הם לא תפרו את התיק עד הסוף היא שלמרות הקנאה והשנאה, בפועל הם לא היו מסוגלים להיות כאלה אכזריים: גם להרוג או למכור את יוסף וגם להכחיש בלי להשאיר אף רמז. אני מרגיש שבאופן תת מודע הם רצו להתגלות כדי שהם יוכלו להתנקות, לכפר ולתקן את חטא המכירה.
וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃ וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃ וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃ וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃ וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃ וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃ אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃ כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃ וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃ וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃ וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃
Their father Jacob said to them, “It is always me that you bereave: Joseph is no more and Simeon is no more, and now you would take away Benjamin. These things always happen to me!” Then Reuben said to his father, “You may kill my two sons if I do not bring him back to you. Put him in my care, and I will return him to you.” But he said, “My son must not go down with you, for his brother is dead and he alone is left. If he meets with disaster on the journey you are taking, you will send my white head down to Sheol in grief.” But the famine in the land was severe. And when they had eaten up the rations which they had brought from Egypt, their father said to them, “Go again and procure some food for us.” But Judah said to him, “The man warned us, ‘Do not let me see your faces unless your brother is with you.’ If you will let our brother go with us, we will go down and procure food for you; but if you will not let him go, we will not go down, for that man said to us, ‘Do not let me see your faces unless your brother is with you.’” And Israel said, “Why did you serve me so ill as to tell the man that you had another brother?” They replied, “But the man kept asking about us and our family, saying, ‘Is your father still living? Have you another brother?’ And we answered him accordingly. How were we to know that he would say, ‘Bring your brother here’?” Then Judah said to his father Israel, “Send the boy in my care, and let us be on our way, that we may live and not die—you and we and our children. I myself will be surety for him; you may hold me responsible: if I do not bring him back to you and set him before you, I shall stand guilty before you forever. For we could have been there and back twice if we had not dawdled.” Then their father Israel said to them, “If it must be so, do this: take some of the choice products of the land in your baggage, and carry them down as a gift for the man—some balm and some honey, gum, ladanum, pistachio nuts, and almonds. And take with you double the money, carrying back with you the money that was replaced in the mouths of your bags; perhaps it was a mistake. Take your brother too; and go back at once to the man. And may El Shaddai dispose the man to mercy toward you, that he may release to you your other brother, as well as Benjamin. As for me, if I am to be bereaved, I shall be bereaved.”
ראובן מציע את המתת שני בניו כדי להבהיר עד כמה הוא מחוייב. יהודה לא מציע שום דבר קונקרטי, מחיר מעשי במקרה שהוא ייכשל. רק: וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים. למה יעקב מעדיף את ההצעה של יהודה? ההסבר הפשוט מובא ברש''י:
לא ירד בני עמכם. לֹא קִבֵּל דְּבָרָיו שֶׁל רְאוּבֵן, אָמַר בְּכוֹר שׁוֹטֶה הוּא זֶה, הוּא אוֹמֵר לְהָמִית בָּנָיו, וְכִי בָנָיו הֵם וְלֹא בָּנַי? (בראשית רבה):
לא ירד בני עמכם MY SON SHALL NOT GO DOWN WITH YOU — He did not accept Reuben’s offer. He said, “What a fool is this oldest son of mine! He suggests that I should kill his sons. Are they his only and not mine also?” (Genesis Rabbah 91:9)
הצהרת המחוייבות היתה קיצונית מדי. יעקב מפחד מעוד מוות במשפחה: וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה וראובן מנסה לשכנע אותו דרך עוד מוות. ההצעה של יהודה היא הצעה שמערבת את הפן הדתי:וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים, לכן הוא מעדיף את ההצעה של יהודה. השפה שיהודה מדבר בה מזכירה לנו את אמירה דומה מאוד שנאמרת בערך באותו זמן על ידי יוסף במצרים:
אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃
He wields no more authority in this house than I, and he has withheld nothing from me except yourself, since you are his wife. How then could I do this most wicked thing, and sin before God?”
רבנו בחיי טוען שהמשמעות של שתי האמירות דומה:
אבל אמר וחטאתי לאבי, כאלו אמר וחטאתי לאלקים, ויכלול יעקב אביו ואביו שבשמים, כי מפני שכבר הזכיר להם את האלקים אני ירא לכך יודיענו יהודה כי נקשר בזה בקשר חזק ואמיץ להיות גוזל אבותיו וחוטא לשניהם בשני עולמות, וזהו שאמר כל הימים כלומר בכל הימים.
When Yehudah said here וחטאתי לאבי כל הימים, this may be understood as “I have sinned against my Father in Heaven.” Yehudah included both his biological father Yaakov as well as his father in heaven in this statement. Seeing that Joseph was on record as “I am a G’d-fearing man” (42,18), Yehudah reminded him of his committing a sin against his father in heaven if he were to keep Binyamin as a slave for himself. He would also be guilty of committing a wrong in both worlds.
לעשות מלאכתו. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו עִמָּהּ, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֵית לוֹ דְּמוּת דְּיוּקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וכו' כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף ל"ז):
לעשות מלאכתו TO DO HIS WORK — Rab and Samuel differ as to what this means. One holds that it means, his actual house-work; the other that it means to associate with her, but a vision of his father’s face appeared to him and he resisted temptation and did not sin as is stated in Treatise Sotah 36b.
השפה שבה ראובן מדבר הוא הענישה, שפת התוצאה הממשית והנראית לעין. השפה שבה יהודה מדבר עם יעקב היא השפה הדתית והמוסרית, ולמרות שאין לה אחיזה במשהו ממשי כמו עונש מוסכם מראש, דווקא ההצעה הזו מתקבלת על ליבו של יעקב. מעניין לראות שבדבר הזה יהודה ויוסף דומים. כשיוסף מתנגד לפיתוי של אשת פוטיפר הוא יכול לנסות לשכנע אותה בטיעון של הענישה, מה יקרה להם אם הם יתפסו. אבל השפה של יוסף היא שפה דתית, של חטא. הוא מתנגד לא בגלל שזה יכאב להם בהמשך אלא בגלל שזה יהיה לא בסדר כלפי אבינו שבשמים או אבינו שבארץ. אולי אפשר להגיד שראובן מונע מתוך יראת העונש, אבל יהודה ויוסף מונעים מתוך יראת הרוממות. יתרון נוסף (שבסדר ההתרחשות קרה קודם) בהצעה של יהודה משתקף ברש''י על הפסוק הבא:
וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃
And when they had eaten up the rations which they had brought from Egypt, their father said to them, “Go again and procure some food for us.”
כאשר כלו לאכל. יְהוּדָה אָמַר לָהֶם הַמְתִּינוּ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה פַת מִן הַבַּיִת (בראשית רבה):
כאשר כלו לאכל WHEN THEY HAD EATEN UP — Judah said to them: Leave the old man alone until the house will run short of bread (Midrash Tanchuma, Miketz 8).
בניגוד לפַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ של ראובן שמציע הצעה מיידית, יהודה ממתין. יש דברים שהם נכונים, אבל לא יעזור להגיד אותם עכשיו. הם לא ישכנעו, כי הצד שאמור להשתכנע לא מספיק במצוקה. ואכן, יהודה ממתין עד שנגמר האוכל, והוא לא אומר מילה עד שיעקב פונה אליהם ומבקש שירדו לשבור עוד אוכל למרות שגם לו ולמשפחתו נגמר האוכל. אחרי שיעקב פונה אליהם, יהודה עונה בחכמה ובנחרצות: אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃ וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד, אבל אחר כך גם מרכך ומעודד: שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃
ולבסוף הוא מוסיף את הפן הדתי והמוסרי: אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃
כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃
ולבסוף הוא מוסיף את הפן הדתי והמוסרי: אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃
כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃
וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃ וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃ וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃ וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹקִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃ וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃ (פ) ויגשוַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃ אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃ וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃ וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃ וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃ וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃ וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃ וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃ וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃ וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃ כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃ וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃ וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃
He searched, beginning with the oldest and ending with the youngest; and the goblet turned up in Benjamin’s bag. At this they rent their clothes. Each reloaded his pack animal, and they returned to the city. When Judah and his brothers reentered the house of Joseph, who was still there, they threw themselves on the ground before him. Joseph said to them, “What is this deed that you have done? Do you not know that a man like me practices divination?” Judah replied, “What can we say to my lord? How can we plead, how can we prove our innocence? God has uncovered the crime of your servants. Here we are, then, slaves of my lord, the rest of us as much as he in whose possession the goblet was found.” But he replied, “Far be it from me to act thus! Only the one in whose possession the goblet was found shall be my slave; the rest of you go back in peace to your father.” Then Judah went up to him and said, “Please, my lord, let your servant appeal to my lord, and do not be impatient with your servant, you who are the equal of Pharaoh. My lord asked his servants, ‘Have you a father or another brother?’ We told my lord, ‘We have an old father, and there is a child of his old age, the youngest; his full brother is dead, so that he alone is left of his mother, and his father dotes on him.’ Then you said to your servants, ‘Bring him down to me, that I may set eyes on him.’ We said to my lord, ‘The boy cannot leave his father; if he were to leave him, his father would die.’ But you said to your servants, ‘Unless your youngest brother comes down with you, do not let me see your faces.’ When we came back to your servant my father, we reported my lord’s words to him. “Later our father said, ‘Go back and procure some food for us.’ We answered, ‘We cannot go down; only if our youngest brother is with us can we go down, for we may not show our faces to the man unless our youngest brother is with us.’ Your servant my father said to us, ‘As you know, my wife bore me two sons. But one is gone from me, and I said: Alas, he was torn by a beast! And I have not seen him since. If you take this one from me, too, and he meets with disaster, you will send my white head down to Sheol in sorrow.’ “Now, if I come to your servant my father and the boy is not with us—since his own life is so bound up with his— when he sees that the boy is not with us, he will die, and your servants will send the white head of your servant our father down to Sheol in grief. Now your servant has pledged himself for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him back to you, I shall stand guilty before my father forever.’ Therefore, please let your servant remain as a slave to my lord instead of the boy, and let the boy go back with his brothers. For how can I go back to my father unless the boy is with me? Let me not be witness to the woe that would overtake my father!” Joseph could no longer control himself before all his attendants, and he cried out, “Have everyone withdraw from me!” So there was no one else about when Joseph made himself known to his brothers. His sobs were so loud that the Egyptians could hear, and so the news reached Pharaoh’s palace. Joseph said to his brothers, “I am Joseph. Is my father still well?” But his brothers could not answer him, so dumbfounded were they on account of him.
כי עבדך ערב את הנער וגו'. בזו הפרשה מלמד השי"ת תורה לישראל איך ינצחו על מלאכת ה', כביכול נוצחים אותו ושמח (פסחים קיט:) וכענין דכתיב (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת וגו'. והענין בזה הוא, שאלה הדברים דבר יהודה עם יוסף ופנה למעלה, שדבריו היו מראין פנים לכל צד, אף אל פני האדון ה' אלהי ישראל. והמכוון מטענתו זאת לפני השי"ת היה, כי עבדך ערב את הנער שאף אם נמצא בו חסרון לא יחשב לו לאשמה, כי עונו תלוי בי. וזהו שאמר, בי אדוני, שבי העון, כי אני הוא הערבון בעד כל כלל ישראל, שאני מכוון על עומק כונת לב ישראל, ושם הם ברורים ונקיים כל ישראל. ואם ח"ו נמצא מקום לומר שחטאו באמת ממטרת רצון השי"ת, בי אדוני העון, ואלה הצאן מה עשו: וזהו הענין שפתיחת התנחומא (ויגש) הוא בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן. א"ל תנו לי ערב שתקיימו אותה כו'. א"ל בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקב"ה ונתן התורה לישראל. ולהבין זאת מדוע כשערב ראובן ליעקב בעד בנימין ואמר שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, אמר לו יעקב בכור שוטה הוא זה וכי בניו אינן בני ולא קיבל ערבותו, כדאיתא (תנחומא מקץ) ובקבלת התורה קיבל הקב"ה ערבות בנים של ישראל. אמנם בנים רומזים על תעלומות ומעמקי הלב, וע"ז כוונו ישראל באמרם בנינו יהיו ערבים שלנו, וזה הערבות קיבל השי"ת, כי יודע אלהים את מעמקי לב ישראל שדבוקים בהשי"ת בשורש. וראובן כוון על הבנים שכבר נולדו בעולם, ע"ז השיב יעקב, וכי בניו אינן בני, שגם בניו צריכים למי שיערוב בעדם. ושורש כלל ישראל הוא יהודה, לזה אמר, כי עבדך ערב את הנער וגו'. וכל הטענות שבפרשתנו פונים למעלה. ויהי כי אמר לנו אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל, זה מליצה על שכל עצמו נתרצה לכנוס מצרימה משני טעמים. ראשית הוא, ע"י הרעבון שהביא השי"ת בעולם, לזה היינו אנוסים ע"פ הדיבור לכנוס מצרימה לקנות מעט אכל למלא רעבון בתינו, וכמו שאמרו (הגדה של פסח) ארמי אובד אבי וירד מצרימה אנוס ע"פ הדיבור. שנית הוא, שכל זה שנתרציתי לכנוס לזה המקום ניקח מזה הבטוחות שהשי"ת הבטיח ליעקב אבינו ע"ה אנכי ארד עמך מצרימה, מזו ההארה רחש לבי עוד לבטוח ולהשען שהשי"ת חפץ בזה, ועתה נסתרה מנגד עיני זאת התקיפות. וזה הוא שאמר יהודה, אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וגו', שמתחלה חזק לבם שזה האיש דורש טובתם מה שלא שאל לשום אדם זולתם שאל אותם, ועתה נהפוך הוא, שבעלילה היה כל זאת, והתפלא ע"ז מאד שהשי"ת התנהג איתם בהנהגה חדשה. כי בשעה שהשי"ת חפץ להסתיר מאדם את התקיפות, אזי נסתר מעיניו בחינת דיבור ונשאר לפניו רק בחינת אמירה, שהאדם יעבוד עבודת ה' בההסתרה והחשך, ועי"ז יוכל לבא בחזרה לבחינת דבור. וכמו שיוסף קרא את שם שני בניו להבכור קרא מנשה, כי נשני אלהים את כל עמלי, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי, ועתה התנהג עמהם בהיפך: וזו הטענה הוא אף לכל כלל ישראל בעיקר שורש הבריאה שנבראת בעוה"ז. שבאמת אין להבין זאת, למה תתרצה נפש השכלית לירד לעוה"ז עולם הספק שאין שום דבר מבורר, והנפש מוכרחת לקבל פעם ממדת הגבורה ופעם ממדת החסד, הלא טוב לה אז בהיותה בעולם הנשמות שלו ושקט, כמו בשבת שאז אין צורך לאדם למעשה ידיו, ובעולם הנשמות הוא החיים שלהם צדיקים יושבין ונהנין מגוף החיים שלהם, ולמה לה חיי עוה"ז. אמנם באמת אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולדעתן נבראו ולצביונן נבראו, ששאל את פיהם ואמרו הן וכדאיתא (ר"ה יח.). והוא שמתחלה האיר השי"ת להנפש שלא תפסיד את החיים שכבר יש בידה, וממילא אין לה להתיירא מלכנוס לעוה"ז אולי תרויח עוד יותר, ויש לה גודל תקיפות ובטוחות ממאמר השי"ת שהבטיח להנפש ואנכי אעלך גם עלה אנכי ארד עמך, לזה נתרצית ושוקקה נפשה לירד לעוה"ז, אולי תרויח חיים נוספים. ובאמת אף אחר כל זה עודה לא תרצה לירד לעוה"ז למקום הספקי. אכן השי"ת מקטין לפניה את החיים שבידה עד שנדמה לה שאין די לה זה החיים לחיות אף בעולם הנשמות: