ספר דניאל שנכתב סביב 167 לפני הספירה, הינו הספר המשפיע ביותר על חישובי הקיצין הללו. כבר יוסף בן מתתיהו הזכיר והרחיב אודותיו, ומאז החישובים והפרשנויות רק התרחבו והתעדכנו ככל שההיסטוריה המשיכה להיכתב.
הפסוקים המסתוריים ביותר נראים כצופן שתעתע ברבים שוב ושוב, וגרם לניסיונות חוזרים ונשנים לחישובי הקץ המובטח.
וּמִלִּ֗ין לְצַ֤ד (עליא) [עִלָּאָה֙] יְמַלִּ֔ל וּלְקַדִּישֵׁ֥י עֶלְיוֹנִ֖ין יְבַלֵּ֑א וְיִסְבַּ֗ר לְהַשְׁנָיָה֙ זִמְנִ֣ין וְדָ֔ת וְיִתְיַהֲב֣וּן בִּידֵ֔הּ עַד־עִדָּ֥ן וְעִדָּנִ֖ין וּפְלַ֥ג עִדָּֽן׃
וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד־קָדוֹשׁ מְדַבֵּר. וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר: עַד־מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס? וַיֹּאמֶר אֵלַי: עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ.
וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר׃ וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד־מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת׃ וָאֶשְׁמַע אֶת־הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל־הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד־עַם־קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כׇל־אֵלֶּה׃
וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה׃ וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי־סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד־עֵת קֵץ׃ יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כׇּל־רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ׃ וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים׃ אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה׃ וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין׃
- 490
- 2300
- 1290
- 1335
מספרים אלו הפכו ליסוד מרבית חישובי הקץ בימי הביניים ואחריהם.
בתקופת התנאים, בין 70 - 200 לספירה
על ימי התנאים יש כמה רמזים בתלמוד הבבלי לחישובי קיצין שבוצעו, כגון רבי אליעזר (110), רבי יוסי הגלילי (130), רבי עקיבא (132), רבי אלעזר בן עזריה (140) ורבי יהודה הנשיא (סביב 160).
תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. עֲקִיבָה רִבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב". דָּרַךְ כּוֹזִבָּא מִיַּעֲקֹב. רִבִּי עֲקִיבָה כַּד הֲוָה חֲמִי בַּר כּוֹזִבָּה הֲוָה אֲמַר: דֵּין הוּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא! אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן בַּר תּוֹרְתָא: עֲקִיבָה! יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֵיךָ [וְעַדַּיִין] בֶּן דָּוִד [לֹא] יָבֹא.
תניא:
ר' אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה. שנאמר: (תהלים צה, י) ארבעים שנה אקוט בדור.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה. שנאמר: והיה ביום ההוא ונשכחת צור שבעים שנה כימי מלך אחד. איזהו מלך מיוחד? הוי אומר זה משיח.
רבי אומר: שלשה דורות. שנאמר: (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.
...תניא אידך:
ר' אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה. כתיב הכא: "ויענך וירעיבך ויאכילך", וכתיב התם "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה".
רבי דוסא אומר: ד' מאות שנה. כתיב הכא: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", וכתיב התם: "שמחנו כימות עניתנו".
רבי אומר: ג' מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות החמה. שנאמר: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה".
וכמה ימות המשיח... רבי יוסי אמר ששים שנה. שנאמר (תהלים עב ה) ולפני ירח דור דורים. דור כ' שנה, דורים מ' שנה. הרי ס'.
ייתכן שבמקור, רבי אליעזר בן הורקנוס שחי בדור שלאחר חורבן בית שני, קבע את מועד ביאת המשיח לימיו, סביב שנת 110 לספירה, 40 שנה לאחר החורבן.
רבי יוסי הגלילי שחי בתקופת יבנה, קבע את המועד ל-60 שנה לאחר החורבן, בשנת 130 (תחילת מרד בר כוכבא). וכמוהו רבי עקיבא, שראה בבר כוזיבא משיח.
רבי אלעזר בן עזריה חי גם הוא בתקופת יבנה וקבע את מועד הקץ לימיו, לשנת 140 (מספר שנים לאחר כשלון מרד בר כוכבא).
ורבי יהודה הנשיא שחי במחצית השניה של המאה השניה, שיער שמשיח יבוא בימיו, שלושה דורות לאחר החורבן: לאחר אביו רבן שמעון בן גמליאל, ולאחר סביו רבן גמליאל דיבנה.
למעשה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, האמורא רב, הצביע על רבו כמועמד אפשרי להיות המשיח.
אמר רב: אי מן חייא הוא - כגון רבינו הקדוש.
כך לפחות קרה עם אמונתו של רבי עקיבא בבר כוזיבא.
תניא:
רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום: "כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ, ולא יכזב. אם יתמהמה - חכה לו. כי בא יבא לא יאחר".
לא כרבותינו שהיו דורשין: "עד עידן עידנין ופלג עידן".
ולא כר' שמלאי שהיה דורש: "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש".
ולא כרבי עקיבא שהיה דורש: "עוד אחת מעט היא, ואני מרעיש את השמים ואת הארץ".
אלא מלכות ראשון - שבעים שנה. מלכות שניה - חמשים ושתים. ומלכות בן כוזיבא - שתי שנים ומחצה.
לא מצאתי מדרש מתאים של "רבותינו" על הפסוק "עידן עידנין ופלג עידן".
אך קיים מדרש קשור של רבי שמלאי, על גלות אדום, היא גלות רומי.
האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש... רבי אבין אמר, ואית דאמרי משמיה דרבי שמלאי: אמרה כנסת ישראל, רבון העולמים, בזכות שלש דמעות שהוריד אותו רשע השלטת אותו בכל העולם ונתת לו שלוה בעולם הזה. לכשתבוא לראות עלבון בניך, שעיניהם זולגות בכל יום ודמעתם תדירה כלחם, כענין שנאמר (תהלים מב ד) היתה לי דמעתי לחם וגו'. על אחת כמה וכמה שתמלא עליהם רחמים:
תקופת האמוראים
חישובי הקיצין מתקופת התנאים ניטשטשו במהלך הדורות. אך ברייתא מכוננת אחת גרמה לזעזוע בדור הראשון של האמוראים, כזה ששינה את השקפתם של רבים מהם.
מדרש תנא דבי אליהו קבע את הקץ לשנת 240 שאז מתחיל האלף החמישי בספירה לבריאת העולם
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.
אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.
ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו.
מאי ויפח לקץ ולא יכזב?
א"ר שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין. שהיו אומרים, כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא. אלא חכה לו. שנאמר: אם יתמהמה חכה לו.
אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי:
כתיב (ישעיהו ס, כב) "בעתה", וכתיב "אחישנה".
זכו - "אחישנה", לא זכו - "בעתה".
אמר רב פפא: אי טעי תנא, ולא ידע פרטיה כמה הוי, לישייליה לספרא כמה כתיב, וניטפי עלייהו ארבעין ותמני, ומשכח ליה לחומריה.
ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, ונכנס שיעבוד בתוך שני אלפים של ימות בן דוד (יותר מז' מאות שנה).
ובעונותינו שרבו ויצאו מימות המשיח תת"ג שנה עכשיו
השנים 440 - 490
לפי רב יהודה אחיו של רב סלא חסידא, העולם כולו הוא 4250 שנה, ומשיח יבוא בין 440 ל-490 לספירה.
'סתמא דגמרא' מתעניין מאוד מתי בדיוק בחמישים השנים הללו הוא יבוא, ורב אשי שחי במאה החמישית וראה שהמועד הגיע לקיצו, טורח להבהיר שזהו המועד המינימלי שממנו והלאה יש לצפות לביאת הגואל.
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא!
אמר ליה: בתחילתו או בסופו?
אמר ליה: איני יודע (יש גורסים: בסופו).
כלה או אינו כלה?
אמר ליה: איני יודע.
רב אשי אמר, הכי א"ל: עד הכא לא תיסתכי ליה, מכאן ואילך איסתכי ליה.
לדעת רבי חנינא 468 לספירה היא השנה המדויקת, והגלות תארך כמו גלות מצרים, 400 שנה. בברייתא נאמר כי זו תהיה 471 לספירה.
אמר רבי חנינא: אחר ארבע מאות לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם, קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד - לא תקח!
במתניתא תנא: אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם, אם יאמר לך אדם, קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד - אל תקח!
מאי בינייהו? איכא בינייהו תלת שנין, דמתניתא טפיא תלת שני.
לפי מגילה שנמצאה בגנזי רומי, שנת 531 "העולם ייתום" (יגיע לקיצו).
שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד, ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש. אמרתי לו: זו מניין לך? אמר לי: לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גינזי רומי מצאתיה. וכתוב בה: לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום. מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר ימות המשיח. ואין הקב"ה מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבא אמר לאחר חמשת אלפים שנה איתמר.
לאחר חתימת התלמוד
שנת 531 חלפה ועברה, ועדיין לא נושענו. אך מחשבי הקיצין לא התייאשו.
מדרש פרקי דרבי אליעזר מתוארך למאה השביעית. שם נכתב כי מלכויות אדום, יוון, פרס וישמעאל ישלטו פחות מאלף שנה (החישוב יכול להתחיל מימי אנטיוכוס לשנת 832, מתחילת בית שני לשנת 650 או מחורבנו לשנת 1070).
ר' אלעזר בן עזריה אומר, מכאן אתה למד שאין מושלן של ארבע מלכיות הללו אלא יום אחד מיומו של הב"ה.
אמר לו ר' אלעזר בן ערך: בודאי כדבריך. שנאמר: נתנני שוממה כל היום דוה. חוץ משתי ידות שעה. תדע לך שהוא כן. בא וראה: כשהחמה נוטה במערב שתי ידות, תשש אורו ואין נוגה לו. וכן עד שלא יבא העורב, ישמח אורן של ישראל. שנאמר: והיה לעת ערב יהיה אור.
ותרדמה נפלה על אברם. ...א"ר אלעזר מכאן אתה למד שממשלתן של ארבע אומות הללו אינן אלא יום אחד של הקב"ה. אמרו לו ר' אלעזר: ודאי כדבריך נתנני שוממה כל היום דוה. חוץ משתי ידות שעה. ותדע שכן הוא שהרי כשהשמש נוטה לבא במער' תשש כחו ואורו עד שיבא הערב שיצמח אורן של ישראל שנאמר לעת ערב יהיה אור.
Rabbi Acha claims that the word משולש and משולשת is a metaphor for anything that is exceedingly strong. He quotes as support for his view Kohelet 4,12: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, “and the threefold cord will not tear easily.” Rabbi Mesharshia, interpreting the word משולשים, understands the rule of the empires while the Israelites are under their domination as occurring during three different periods in history. The first time each of these empires states, or Kingdoms, dominates the Israelites on their own. unaided by other powers. The second time, two of those powers combine in subjugating the Israelites On the third occasion, during the period ushering in the messianic age, they all combine in their assault, as a result of which the Messiah will appear. He quotes Psalms 2,2; יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, “all the kings of the earth and its regents will take a combined stand against the Lord and His messiah.” Rabbi Yoshua, in referring to the phrase: ויבתר אותם בתוך “he divided them in the middle,” understand the subject in that phrase as being the respective swords of Avraham’s opponents, thus breaking their power in half. He adds that if Avraham had not succeeded in doing this, the earth as we know it could not have continued to function. Concerning the Torah writing that Avraham did not divide the צפור, this is why that bird represents the Jewish people, and no other species of birds has ever been called tzipor, a young turtle dove. וירד העיט על הפגרים, “when the vultures tried to descend on the cadavers, (Avraham chased them away).” The word עיט here is a metaphor for David (the King) he has been compared to a coloured vulture. Compare Jeremiah 12,9: העיט צבוע נחלתי לי ,העיט סבב עליה, אספו כל חית השדה התיו לאכלה, (normal translation from beginning of that verse: “My own people acts towards Me like a bird of prey or hyena; let the birds of prey surround it, go gather the wild beasts bring them to devour.” The metaphoric interpretation our author cites and which is also mentioned by Rashi, understands the עיט, as being coloured, as it is so different from all other birds and stands out therefore. The gentile nations view the Jewish people as different and therefore cannot abide it. They gather together in order to commit genocide of the Jewish people. This enables us to understand why Avraham in his dream is described as “reviving, וישב”, the corpses of the slain Jews, so that we would have here a first hint that Jews will be resurrected in due course (as described in Ezekiel chapter 37). (Compare Psalms 147,18, where the expression yashev occurs in such a positive way.) Another explanation credited to Rabbi Eleazar, feels that our verse proves that the power of any of the aforementioned kingdoms which excel in persecuting Jews will not last for more that a single day in G–d’s calendar, as such a “day” is a thousand years in our calendar. (Compare Psalms 90,4: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, “for one thousand years in Your eyes are as yesterday that has passed.”) A colleague of Rabbi Eleazar concurred with him, adding that additional proof could be cited from Lamentations 1,13, נתנני שוממה כל היום, “He made me desolate all day long.” The power of this last empire would gradually evaporate in the west, symbol of the day coming to an end, and the ascent of the Jewish people would commence in the evening as predicted in Zachariah 14,7: והיה לעת ערב יהיה אור, “and it will be that at evening time there will be light.” Another thing that can be predicted based on Avraham’s dream and its wording is that there will be a total of four eras of suppression of the Jewish people; the expression אימה חשיכה, refers to the suppression of the Jewish religion in the time of the Seleucids, Antiochus, who tried to eradicate us spiritually by forbidding us to practice our religion, whereas the empire following the decline of the Greeks, the Medes produced Haman who tried to eradicate us physically. The word נופלת, refers to the Babylonian empire during the heyday of which the first Temple was destroyed and most of our people (that had not been exiled when the ten tribes were exiled by the Assyrians), were exiled. The word עליו refers to the suppression of our people by the Ishmaelites, who will be overcome by the Messiah, descendant of David, as predicted in Psalms 132,18: שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי, “there I will make a horn sprout for David, I have prepared a lamp for My anointed one.” Rabbi Elazar ben Azaryah is on record as having said that these empires were created by G–d only to serve G–d as firewood to heat up the fires in hell. This is why the Torah wrote here: והנה תנור עשן ולפיד אש, “and behold there was a furnace and a flaming torch (verse 17),” and we find a reference to this phenomenon also in Isaiah 31,9: נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, “says the Lord Who has a fire in Zion and a furnace in Jerusalem.” This is the way in which G–d illustrated to him that there is such a region we call gehinom, (hell). He also showed him the Torah and the animals used for the sacrificial service in the Temple, indicating to him that as long as his descendants would observe both, they would never have to be afraid of gehinom. Nonetheless, He showed that even the Temple would be destroyed one day, so that the sacrificial service would not be able to be performed. He asked Avraham if he preferred that his descendants descend to gehinom at a time like that, or if he preferred that they endure slavery and persecution while alive on earth. Avraham was in a quandary how to answer such a question. This is why we read in Deuteronomy 32,30, that even the gentiles came to the conclusion that the sudden and drastic decline of the fortunes of the Jewish people could only have come about because their צור, (Rock), metaphor for the patriarch Avraham in this case, had “sold them out.” (had chosen persecution and exile for his descendants rather than gehinom.) According to Pirke de Rabbi Eliezer, an ancient kabalistic text chapter 28 the word צור in Isaiah 51,1: הביטו אל צור חצבתם, “look at the tzur from which you have been hewn,” is also a reference to the patriarch Avraham. [My edition of Pirke de Rabbi Eliezer, while quoting Isaiah 31,9 in the sense that our author quoted Rabbi Eliezer ben Azaryah having done, does not refer to Isaiah 51,1 at all. Most of the other text quoted here has been taken from that chapter in Pirke de Rabbi Eliezer. Ed.] [In the event that any of my readers finds it strange that the 400 years of bondage etc. in Egypt are not referred to in Avraham’s dream at all, 1) he was told about this while awake, 2) in Egypt the Israelites had not been a people in the sense of having their own land and a political union known as “state.” This only began at the time of the Exodus, and specifically when Joshua conquered the land of Canaan. Ed.]
רב סעדיה גאון (882 - 942) חישב שלושה קיצין מתחילת בית שני לפי ספר דניאל (350 לפנה"ס לפי 420 שנות הבית): שנת 800, שנת 940 ושנת 985.
וחקרתי ומצאתי זה מסכים שנאמין, שהוא רוצה במאמר "מועדים", שני מלכות ישראל, ויהיה הקץ כשני מלכותם וחציים בלי ספק. והוא שכל עתי המלכות שמנה מאות ותשעים שנה, ת"פ קודם בנין הבית, ות"י בבית, וחציים תמ"ה, יהיה הכל אלף ושלש מאות ושלשים וחמש בלי תוספת ובלי חסרון. ויהיה אמרו (דניאל י"ב י"א) ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים, מעת מאורע שאירע בבית שני בתחלת בנינו, תהיה אחר העת אשר אמר בו המאמר הזה לדניאל, חמש וארבעים שנה.
וכאשר לא הזיק בקץ הראשון השתנות שלשה זמנים, ארבע מאות, וארבע משות ושלשים, ור"י, ולא הזיק בקץ השני השתנות שני זמנים, נ"ב, וע', כן לא יזיק בקץ השלישי השתנות שלשה זמנים, אלף ומאה וחמשים, ואלף ור"צ, ואלף ושלש מאות ול"ה, בעבור שחנן אלהים את עמו מהחכמה מה שיכירו בה הכל:
אבל מה שזכרת מדבר הקצים, ומה שבאר רב סעדיה בהם. תחלת מה שיש עליך לדעת, שהקץ על דרך האמת - לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם. כמו שבאר דניאל ואמר (דניאל י"ב ט') כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. אבל רוב ציור קצת החכמים על זה, ועלה ברעיוניהם שהשיגוהו. כבר קדם הנביא להודיע ענין זה ואמר (שם שם) ישוטטו רבים ותרבה הדעת. כלומר ירבו הדעות והסברות בו. וכבר באר הקב"ה על ידי נביאיו, שקצת בני אדם יחשבו קצים למשיח, ויעברו הקצים ולא יתקיימו. ואחר כך הזהירנו מלהסתפק בעניין זה. ואמר אל יעציבו אתכם אם לא יעלה חשבונם. אבל כל מה שיוסיף להתאחר - הוסיפו בו תקוה שכן אמר (חבקוק ב' ג') כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר...
...ולפיכך מנעונו החכמים ז"ל מלחשוב הקצים לביאת משיח לפי שיכשלו בהם ההמון ושמא יטעו בראותם שבאו הקצים ולא בא. וכן אמרו החכמים ז"ל תפח רוחם של מחשבי קצין, לפי שהם תקלה לעם. לפיכך התפללו עליהם חכמים שתפח דעתם וישחת חשבונם.
ואנו דנין את רב סעדיה לכף זכות. ונאמר שמא מה שהביאו לעניין זה ואע"פ שהיה יודע שהתורה אסרה, זה לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה' לולי הוא ע"ה. לפי שהוא גלה מן התורה מה שהיה נעלם, וחזק ממנה מה שנדלדל, והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו. וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים, כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם. והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים. ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו כי כוונתו היה מה שאמרת.
אבל אז הרמב"ם אינו מתאפק ומוסר "קבלה" מאביו על שנת ד'תתקע"ו, 1216, שבה תחזור הנבואה, וזו תהיה תחילת הדרך לגילוי המשיח.
אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה. קבלתי אותה מאבי, שקבל מאביו, ומאבי אביו, והוא קבל הדבר וכן הדבר עד תחלת הגלות של ירושלים. כמו שנאמר (עובדי' א' כ') וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת, וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב...
...קבלנו שזה שאמר בלעם (במדבר כ"ג כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, יש בו סוד: שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזור הנבואה לישראל. ואז יאמרו להם הנביאיה מה פעל אל. ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ"ח שנה. שהסימן בתפ"ח גאולים.
ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעה אלפים תתקע"ו ליצירה, ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח. שנאמר (יואל ג' א') ונבאו בניכם ובנותיכם וגומר. זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ. וזה שאמרנו שהוא אמתי, אחר שהוזהרנו עליו ומנעונו תכלית המניעה לגלותו שלא יהיה בעיני העם ברחוק.
הזוהר החל להתפרסם בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-13 (1280 - 1290). חישוב הקץ של הזוהר מביא לשנת 1306 לספירה, שבה מלך המשיח יתגלה בגליל.
זהו תאריך ראשון מבין שלושת התאריכים החזויים בזוהר: ביאת המשיח, לאחר מכן תחיית המתים, ולבסוף פתיחת שערי החכמה. וראו עוד להלן.
הַהוּא זִמְנָא דְּיִתְפַּקְדוּן (ביה יעקב) יִתְפַּקְדוּן בְּרָזָא דְּוא"ו. וְאִיהוּ בְּאֶלֶף שְׁתִיתָאָה. (ואתחנן ער א) וּפְקִידָה בְּרָזָא דְוא"ו שִׁית רִגְעֵי וּפְלַג עִידָן. וּבְזִמְנָא דְּשִׁתִּין שְׁנִין לְעִבּוּרָא דְדַשָּׁא בְּאֶלֶף שְׁתִיתָאָה יָקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא פְּקִידוּ לִבְרַתֵּיהּ דְּיַעֲקֹב. וּמֵהַהוּא זִמְנָא עַד דִּיְהֵא לָהּ זְכִירָה שִׁית שְׁנִין וּפַלְגָא. וּמֵהַהוּא זִמְנָא שִׁית שְׁנִין אָחֳרָנִין וְאִנּוּן שִׁבְעִין (ותלת) וּתְרֵין וּפַּלְגָא. בְּשִׁיתִּין וְשִׁית יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּאַרְעָא (שמות ז ב, ט ב) דְגָלִיל.
רש"י (1040 - 1105) הלך בעקבות רב סעדיה גאון, וחישב כי מועד ביאת מלך המשיח והסרת השיקוץ המשומם יהיה בשנת 1352. לאחר מכן הסתתרותו ל-45 שנה עד 1397.
כראיה לנכונות החישוב הוא מביא את שילוב שלושת המספרים בספר דניאל שמתכנסים לאותו חשבון.
עד עידן ועידנין ופלג עידן. קץ סתום הוא זה, כאשר נאמר לדניאל סתום הדברים וחתום. ודרשוהו הראשונים איש לפי דעתו, וכלו הקצים. ויש לנו לפותרו עוד, כאשר ראיתי כתוב בשם רב סעדיה, הם אלף וג' מאות ול"ה שנים האמור בסוף הספר אשרי המחכה וגו'. ופי' המועד עד עת שני עתים וחצי עת. ואמר שהעתים הם ד' מאות ופ' שמיום צאתם ממצרים עד שנבנה הבית, וד' מאות ועשר ימי מקדש ראשון הרי תת"ץ, ועוד חצי העת הזה תמ"ה. הרי אל"ף של"ה. את אלה חשוב מעת הוסר התמיד עד שוב זבח התמיד אל מקומו, והוא הוסר שש שנים לפני החורבן. ויש קצת ראיה בספר זה, ועוד יש מביאין ראיה לחשבון זה, הסתר אסתיר פני. הסתר אסתיר בגי' אלף ושל"ה:
עד ערב בקר אלפים ושלוש מאות. ראיתי פתר בשם רבינו סעדיה לדבר, וכבר עבר. ופתר עוד, עד ערב בקר, עד שיבוא אותו הערב שנאמר בו והיה לעת ערב יהיה אור. ובטוחים אנו כי דבר אלהינו יקום לעולם, לא יופר.
ואני אומר כי הערב והבוקר האמור כאן גמטריא הוא. ויש סמך לדבר משני טעמים: האחד שיהא חשבון זה מכוון עם חשבון אחר שבסוף הספר, והב' שאמר גבריאל לדניאל למטה בענין ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת היא, ואם לא רמז החשבון הוא תלוי למה חזר וכפל אותו, לומר אמת הוא. והחוזה נצטוה לסתום ולחתום הדבר, ואף הוא לא נגלה בל' סתום וחתום, ואנו נוחיל להבטחת מלכנו קץ אחר קץ. ובעבור קץ הדורש - נודע כי טעה במדרשיו, והבא אחריו יתור וידרוש דרך אחרת. יש לפתור ערב ובקר בגי' ה' מאות ושבעי' וארבע, ועוד אלפי' ושלש מאות הרי אלפים וח' מאות וע"ד:
ונצדק קדש. יכופר עון ישראל לבטל גזרות מדרסן ומרפסן, מאז גלו גלות ראשונה למצרים עד יגאלו ויושעו תשועת עולמים במלך משיחנו. וחשבון זה כלה לסוף אל"ף ור"ץ מיום הוסר התמיד. והוא שנאמר בסוף הספר, ומעת הוסר התמיד, כדי לתת שיקוץ שומ', ימים אלף ור"ץ יהיה ולא יותר. שיבא המלך משיחנו ויסיר שקוץ השומם. והתמיד הוסר ו' שנים לפני החורבן.
ב"ש והעמיד צלם בהיכל ויום י"ז בתמוז היה ששרף אפוסטמוס את התורה ובטל את התמיד והעמיד צלם בהיכל. כמו ששנינו במסכת תענית. ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת, אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן. שכן ניבא דניאל על טיטוס (לקמן ט') וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה. כלומר, מקצת השבוע שלפני החורבן יבטלו הקרבנו', כך מפורש למטה בענין.
נחזור על הראשונו' כיצד מכוון חשבון ערב ובקר אלפי' ושלש מאות, מיום רדת ישראל למצרים - להיות כלה לסוף אלף ור"ץ ליום שהוסר התמיד. ר"י היו במצרים, ד' מאות ושמונים מיום צאתם עד ויבן הבית, ד' מאו' וי' היה הבית, וע' שנה גלות בבל, וד' מאות וך' בית שני. תן עליהם אלף ור"ץ של קץ הימים, הרי אלפים וח' מאות. צא מהן ו' שנים שהוסר התמיד לפני החורבן, שלא מנה הכתוב אלף ור"ץ אלא למעת הוסר התמיד - הרי לך חשבון ערב ובוקר ואלפים וג' מאות. עוד נוסף בחשבון אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים מ"ה שנה יתרים על אלף ור"ץ. יש לומר על חשבון הראשון יצא המלך המשיח ויחזור ויתכסה מהם אותם מ"ה שנים.
ורבי אליעזר הקליר יסד (בסילוק יוצר של פרשת החדש) ביסוד שירו שבועים ששה הרי מ"ב, וי"ל הג' שנים שלא באו לחשבון שבוע לא מנה. ואני מצאתי כך במדרש רות שעתיד מלך המשיח להתכסות מ"ה שנים לאחר שיגלה, ומביא ראיה מן המקראות הללו:
רמב"ן (1194 - 1270) שילב בין שלושה מקורות והגיע למסקנה שהגואל יבוא בשנת 1358.
מקור ראשון הוא ה'תנא דבי אליהו' על ששת אלפי שנות העולם.
מקור שני הוא סיפור ששת ימי המעשה והקבלת יום לאלף שנה (הגואל יבוא לאחר 'נץ החמה' ביום / האלף השישי).
והמקור השלישי הוא ספר דניאל (1290 שנה לאחר החורבן השני בשנת 68).
והוא האלף הששי, כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את ה'. ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה ליום יבא הגואל שנאמר בו (תהלים פט לז) וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי, זהו בן דוד הנעשה בצלם אלהים. כדכתיב (דניאל ז׳:י״ג יגיד) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ.
ויהיה זה קי"ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר ה' מפי דניאל (שם יב יא) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ, כי בתחלת האלף הששי תתחדש מלכות אומה שלטת ואימתני ותקיפא יתירא ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות. היום השביעי שבת, רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקינו עם עבדיו התמימים:
Rabbi Abraham ibn Ezra, however, explained simply that His work refers to the roots of all species to which He gave the power to make [i.e., to produce] after their own kind. [Thus the verse would translate: which G-d had created in order to make it.]
To me, the explanation appears to be that He rested from all His work which He created out of nothing; to make from it all the works mentioned on the six days. Thus the verse is stating that G-d rested from creating and forming — from the creation He created on the first day, and from the formation He formed on the rest of the days. And it is possible that the word la’asoth (to make) is connected with the expression above in the verse, that in it He rested from all His work which He created from making, [thus making the word la’asoth to be understood as mila’asoth (from making)]. So also are the verses: Until he ceased ‘lispor’ (to count), which means milispor (until he left off counting); And they ceased ‘livnoth’ (to build) the city, which means milivnoth; Take heed to yourselves, that ye go not up into the mount; And they departed not ‘mitzvath’ (the commandment of the king, which should be understood as mimitzvath (from the commandment); and thus in many other cases.
Know that in the word la’asoth (to make, to do) is also included a hint that the six days of creation represent all the days of the world, i.e., that its existence will be six thousand years. For this reason the Rabbis have said: “A day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years.” Thus on the first two days the world was all water, and nothing was perfected during them. They allude to the first two thousand years when there was no one to call on the name of the Eternal. And so the Rabbis said: “The first two thousand years there was desolation.” However, there was the creation of light on the first day corresponding to the thousand years of Adam who was the light of the world and who recognized his Creator. Perhaps Enosh did not worship idols until the death of the first man.
On the second day G-d said, ‘Let there be a firmament… and let it divide,’ for on that “day” [i.e., the second thousand-year period] Noah and his sons — the righteous ones — were separated from the wicked, who were punished in water.
On the third day, the dry land appeared; plants and trees began growing, and fruits ripened. This corresponds to the third thousand-year period which begins when Abraham was forty-eight years old, for then he began to call the name of the Eternal. A righteous shoot did then spring forth in the world for he attracted many people to know the Eternal, just as the Rabbis interpreted the verse: And the souls that they had gotten in Haran — and he commanded his household and his children after him, and they shall keep the way of the Eternal, to do righteousness and judgment. This course continued until his descendants received the Torah on Sinai and the House of G-d was also built on that “day,” and then all commandments — which are “the fruits” of the world — were affirmed.
Know that from the time twilight falls it is already considered as the following day. Therefore, the subject of every “day” begins somewhat before it, just as Abraham was born at the end of the second thousand years. And you will see similar examples for each and every day.
On the fourth day the luminaries — the large and the small and the stars — were created. Its “day,” in the fourth thousand-year period, began seventy-two years after the First Sanctuary was built and continued until one hundred seventy-two years after the destruction of the Second Sanctuary. Now on this “day,” the children of Israel had light, for the glory of the Eternal filled the house of the Eternal, and the light of Israel became the fire upon the altar in the Sanctuary, resting there like a lion consuming the offerings. Afterwards their light diminished and they were exiled to Babylon just as the light of the moon disappears before the birth of the new moon. Then the moon shone for them all the days of the Second Sanctuary, and the fire upon the altar rested on it like a dog. And then the two luminaries disappeared towards eventide and the Sanctuary was destroyed.
On the fifth day the waters swarmed with living creatures and fowl flying above the earth. This was a reference to the fifth thousand-year period which began one hundred seventy-two years after the destruction of the Second Sanctuary since, during this millennium, the nations will have dominion, and man will be made as the fishes of the sea, as the creeping things, that have no ruler over them; they take up all of them with the angle, catch them in their net and gather in their drag, and no one seeks the Eternal.
On the sixth day in the morning, G-d said: ‘Let the earth bring forth the living creature after its kind, cattle and creeping thing, and beast of the earth after its kind.’ Their creation took place before sunrise, even as it is written, The sun ariseth, they withdraw, and crouch in their dens. Then man was created in the image of G-d, and this is the time of his dominion, as it is written, Man goeth forth unto his work and to his labor until the evening. All this is an indication of the sixth thousand-year period in the beginning of which the “beasts,” symbolizing the kingdoms that knew not the Eternal, will rule, but after a tenth thereof — in the proportion of the time from the first sparklings of the sun to the beginning of the day — the redeemer will come, as it is said concerning him, And his throne is as the sun before Me. This is the son of David, who was formed in the image of G-d, as it is written, And behold, there came with the clouds of heaven, one like unto a son of man, and he came even to the Ancient One of days, and he was brought near before Him. And there was given him dominion, and glory, and a kingdom. This will take place one hundred eighteen years after the completion of five thousand years, that the word of the Eternal by the mouth of Daniel might be accomplished: And from the time that the continual burnt-offering shall be taken away, and the detestable thing that causeth appalment set up, there shall be a thousand two hundred and ninety days.
It would appear from the change of days — from the swarms of the waters and the fowl created on the fifth day to the beasts of the earth created on the sixth day — that in the beginning of the sixth thousand-year period a new ruling kingdom will arise, dreadful and terrible, and strong exceedingly, and approaching the truth more than the preceding ones.
The seventh day which is the Sabbath alludes to the World to Come, “which will be wholly a Sabbath and will bring rest for life everlasting.”
And may G-d guard us during all the days and set our portion with His servants, the blameless ones.

רבינו בחיי בן אשר (1255 - 1340) הלך בעקבות הרמב"ן וקבע את שנת ה'קס"ג, 1403, כשנה האחרונה שאחריה אי אפשר להתרחק יותר.
כך יבא המשיח לבקרו של אלף הששי אחר עשירית האלף כשיעור נץ החמה ליום. וזהו משיח בן דוד שכתוב בו (תהלים פט לז) וכסאו כשמש נגדי, והוא הנעשה בצלם אלהים כענין שכתוב (דניאל ז יג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, ויהיה זה לזמן קי"ח שנה אחר האלף החמישי להשלים חזון דניאל שאמר (דניאל יב) ימים אלף מאתים ותשעים.
וזהו החשבון בכוון, ידוע כי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים ליצירה. תצרף קע"ב עם קי"ח - יהיו מאתים ותשעים. והוא כוון החשבון. ומ"ש לאחריו (שם) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, הם מ"ה שנים אחר קי"ח, שאז יהיו כל המלחמות וכל הקנאות עוברות, וע"כ תלה הדבר באשרי כי יש בין גאולת הנדחים וגאולת הנפוצים מ"ה שנים. וכן מצינו בבית שני, י"ח שנה בין הפקידה ובין בנין הבית. וכן מגאולת מצרים עד שנכנסו לארץ ארבעים שנה.
ומ"ה שנה אלו אחר קי"ח יבא לך לחשבון קס"ג, והוא החשבון הארוך והרחוק יותר אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס"ג ואילך. לפי שימי הגאולה לישראל תתל"ז שנים.
It is clear that there is an allusion to something which will occur in the future in the millennium corresponding to the report of every single day of the creation as portrayed by the Torah. The first day on which light was created alludes to the first millennium during which Adam was alive. Adam was considered the light of the terrestrial world. When you consider that in the report of the first day the Torah mentions light five times and darkness only three times, you can understand that during this millennium light, i.e. goodness and peace, gradually asserted itself over darkness and the evil which darkness symbolises. The second day of creation, on the other hand, symbolises the second millennium during which the deluge occurred. This is the reason that the word טוב does not occur in the report of that day of the creative process.This is also why we do not find the words ויהי כן, “it remained thus,” until the end of verse seven instead of immediately after the directive in verse six that a heaven should become manifest. Our sages considered the absence of the mention ”it was good” on the second day as so serious that they discouraged people from commencing major undertakings on Mondays, the second day of the week. It is not appropriate for man to commence an enterprise on a day when G-d “lost” His world to the deluge.
If you have been under the impression that our sages discouraged new undertakings on Mondays because they considered this a bad omen, please reconsider. The fact is that the evening of the second day (Sunday night) commences under the aegis of the horoscope צדק (Jupiter), whereas by day the second day of the week is under the aegis of the לבנה, the moon, both of which constellations are positive; these planets symbolise light and uprightness. It would therefore be appropriate to commence undertakings on such a day which seems to augur well for people. How then could the sages have forbidden such a thing except for man to commemorate G-d’s dismay at the need to have destroyed so many of His creatures? The third day corresponded to the third millennium; on that day the word כי טוב occurred twice. The first time the words occur they symbolise the cancellation of the decree to destroy the earth by means of a deluge; the second time these words refer to what occurred in the year 2448 when G-d revealed Himself to His people and gave them the Torah Just as G-d had given permission to earth on the third day to produce vegetation and that vegetation had remained hidden at the threshold of earth waiting to reveal itself until Adam the crown jewel of creation came into existence, so the third millennium was reserved for the Jewish people who are reported in Exodus 1,7 to have been fruitful and to have been multiplying in Egypt during that millennium. The sanctity and spiritual superiority of the Jewish people had remained hidden from the world until they received the Torah at Mount Sinai. The fourth day of creation corresponds to the fourth millennium, the period during which the Jewish people accumulated more wisdom than any other nation. The two great luminaries allude to the written and the oral Torah respectively. The “great luminary” symbolises the written Torah, whereas the “small(er) luminary”, the moon, symbolises the oral Torah. The stars which are always considered as part of the moon’s domain, represent those parts of the oral Torah which, though not necessarily the last word in halachah, nonetheless provide great moral lessons for the Jewish people. The fifth day symbolises the period during which the Jewish people were in exile amongst the nations of the world who have been compared to נפש החיה הרומשת על הארץ, ”the living creatures which crawl on earth.” This is the reason that the words ויהי כן, “it remained thus,” are absent at the conclusion of the Torah’s report of what transpired on that day. It is a hint that our exile will not go on forever, but that in the end we will experience redemption. The sixth day corresponds to the sixth millennium (which at the time of writing by our author was barely 50 years old). Just as the Torah reports at the beginning of its report of that day that the earth brought forth all manner of animals including those that creep, so the sixth millennium finds us in exile at its beginning. The various beasts were created before the “sun” shone on earth, a period when they reigned supreme on earth. This is the meaning of Psalms 104,22 תזרח השמש יאספון, “once the sun shines they will be gathered in.(to their dens). ”Adam was created after the sun had begun to shine as this was the time when he would rule. The psalmist in Psalms 104,23 again refers to this when he says יצא אדם לפעלו, “Adam will set out to do his work.” Just as Adam took control on the sixth day of creation, something alluded to in the words “let us make Adam,” so the Messiah will arrive and take control of the earth during the sixth millennium after a tenth of that millennium has passed, corresponding to the hour at which the sun rises in the morning. The reference is to the משיח בן דוד, the Messiah who is the descendant of David, the final Messiah. It has been written of this Messiah וכסאו כשמש נגדי, “and his throne is as the sun before Me.”(Psalms 89,37). It is he who is meant when the Torah spoke of Man as being made in the image of the Lord. Daniel 7,13 describes him as ארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה , “and behold! With the clouds of heaven, one like a man came.” This is presumed to occur 118 years into the sixth millennium if Daniel’s prediction in chapter 12 ,17 will prove accurate... [Seeing that the commentators obviously misunderstood Daniel’s calculation of when the Messiah would come, as the time has long passed, I have omitted explaining how our author believes that Daniel arrived at his calculation. Ed.]
תקופת האחרונים - לאחר גירוש ספרד.
דון יצחק אברבנאל (1437 - 1508) חישב את הקץ בספרו מעייני הישועה (מעיין ח תמר י') לשנת ה'רס"ג, 1503.

על פי הזוהר, לאחר ביאת המשיח, בשנת ה'ת"ח, 1648, תהיה תחיית המתים הגדולה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, הֲוָה יָתִיב, והֲוה קָא מִצְּטָעֵר בְּנַפְשׁוֹי טָפֵי עֲאל לְקָמֵיה רָבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ חֵיזוּ נְהִירוּו בּוּצִּינָא דְעֲלְמָא לָמָה חֲשׁוֹכָן. אָמַר לֵיהּ, חֵיזוּ וּדְּחִילוּ סָגִי עֲאל בֵּי, דְּהָא אֲנָא חַמֵי מָה דְאִתְעַרוּ חַבְרָנָא מָארֵי מַתְנִיתָּא, דְּשָׁארַת עֲלָיְיהוּ רוּחַ קַדִּישִׁין. וְהַהוּא דְאִתְעֲרוּ, דְּבְשְׁתִיתָאֵי יְהֵא פּוּרְקָנָא, שָׁפִּיר. אֲבָל אֲנָא חַמֵי אוֹרְכָּא יְתֵירָא עַל אִינוּן דָּיְירָא עַפְרָא, דִּבְאֶלֶף שְׁתִיתָאֵי לִזְמַן (שמות י' ע"א) אַרְבַּע מֵאוֹת וּתְמַנְיָא שְׁנִין מִנֵּיהּ, יִהְיוּ קָיְימִין כָּל דָּיְירֵי עַפְרָא בְּקִיּוּמֵיהוֹן.
וּבְגִינֵי כָּךְ אִתְעָרוּ חֲבֵירָנָא, עַל פְּסוּקָא דְּקָרָא לוֹן בְּנֵי חֵת, חֵ"ת, דְּיִתְעָרוּן לְח"ת שָׁנָה, וְהַיְינוּ דִכְתִיב, (ויקרא כ״ה:י״ג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ. כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם הַזֹּא"ת, שֶׁהוּא חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים ואַרְבַּע מֵאוֹת וּתְמַנְיָא, תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ, אֶל נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא אֲחוּזָתוֹ ונַחֲלָתוֹ.
רבי חיים בן עטר (1696 - 1743) החל בפרסום פירושו על התורה בסוף שנת 1740, ובו חישוב הקץ לאותה שנה, שנת ה'ת"ק, 1740 (שהיא 1,672 שנה לאחר חורבן הבית השני ב-68 לספירה).
ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה, למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע, והן היום אלף ותרע"ב מה אייחל עוד. ולא גלות לבד אלא ענוי מהאומות כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו, ואשר זה יסובב חשוב לא טוב, כי שפת אמת לא הוכרעה בכוננת והאריכה לשון שקר. ובא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות קורא הדורות מראש והודיע למשה לזרז לישראל ובראשם בני תורה שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו אהרן ובניו להודיע לדורות את הדבר הזה.
...והודיע הכתוב כי באמצעות ב' דברים תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים אשר לא היה ולא יהיה. וביאר עד מתי יהיו ישראל בגדר ב' דברים אלו, כל הלילה שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה שומר מה מלילה (ישעי' כא) וכן בפסוק ליני הלילה, דרשו ז"ל על הגלות. עד הבוקר, שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר.
והזמן הוא אחר עבור ת"ק לאלף הששי, לפי מה שקדם לנו מדבריהם ז"ל (ב"ר יט), כי יומו של הקב"ה אלף שנה. ומהשכל יהיו ת"ק ראשונה מדת לילה, ות"ק שניה מדת יום. והודיע ה' כי עד הבוקר, שכשיגמר ת"ק שנה בגלות עד הבוקר שיהיה העליה. ובוקר זה אין אני יודע אם בוקר של אלף הה' או בוקרו של אלף הו'. כי באלף הד' גלה כבוד ישראל בעקב"ו, לזה גילה ה' סודו ביד עבדיו הנביאים כי הוא לבוקר ב', והוא אומרו (ישעיהו ל״ג:ב׳) הי' זרועם לבקרים לב' בקרים לבוקר ב' אם לא לבוקר א'. ולזה אמר עד הבוקר, הידוע, שהוא ב', ולא בוקר הבא ראשון בגלות.
ואולי כי לזה רמז הנביא באומרו (ישעי' כא) אמר שומר אתא בוקר וגם לילה פי' הגם שאתא בוקר ראשון לא הועיל ובא גם כן הלילה אחריו כי לא נושענו בו. ואולי כי אלו ישראל היו שלמים היו נגאלים בבוקר ראשון:
ובדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על א' המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאומרו (זכרי' ט') עני ורוכב על חמור, ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך פירוש בסיבתך כי עונותינו האריכו קיצנו, גם רמז בתיבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבא לגאלנו...
וגמר אומר מאחיך האביון פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים:
חתם סופר (1762 - 1839) קבע שהקץ יגיע מינימום בשנת 1790. לאחר מכן בשנת 1936, בהיותו בן 74 כתב בתשובה כי כשם שמשה, הגואל הראשון, ידע שהוא הגואל רק בגיל 80, כך גם הגואל האחרון לא בהכרח יודע כי הוא הגואל. בדבריו אלו רמז שייתכן והוא ייבחר להיות המשיח...
בעקבות משיחא אעורר על דברי רמב"ן בפ' בראשית על פסוק אשר ברא אלקי' לעשות שם האריך לגלות קץ הכמוס ומרוב חשקו ותאותו לביאת משיח קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו ז"ל וטעה טעות גדול במח"כ הרמה ואעתיק לשוני בחי' תורה שלי פ' בראשית ונוראות נפלאתי על הרמב"ן ז"ל שכ' ביום הששי בבקר וכו' ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה יבוא הגואל וכו' ויהי' זה קי"ח שנים אחרי ה' אלפי' וכו' עכ"ל ותימה רבה כי שכח היום הולך אחר הלילה ויהי ערב ויהי בקר נמצא כי ת"ק שנים הראשוני' של אלף הששי הם בבחי' הלילה שהוא הערב של יום הששי של בריאה ואח"כ הי' בריאת החיות ואם נמתין עוד עד אחר הנץ החמה לקיים כסאו כשמש נגדי והנץ הוא עשירית היום א"כ יהי' עכ"פ אחר תק"נ שנים לאלף הששי
והנה בהא דביאת בן דוד צריך אני להוציע הוצעה א', והוא: כמו שהי' משרע"ה שהי' הגואל הראשון נזדקין שמנים שנה ולא ידע ולא הרגיש בעצמו שהוא יהי' גואל ישראל. ואפי' כשאמר לו הקב"ה "לך כי אשלחך אל פרעה", מ"מ סירב ולא רצה לקבל על עצמו. כן יהי' אי"ה הגואל האחרון. ומיום שחרב בהמ"ק מיד נולד א' הראוי' בצדקתו להיות גואל. ולכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת, וישלחו. ואז יערה עליו רוחו של משיח, הטמון וגנוז למעלה עד בוא. וכאשר מצינו בשאול אחר שנמשח באה עליו רוח ממשלה ורוח הקודש אשר מלפנים לא הרגיש בעצמו. כן הי' בגואל הראשון וכן יהי' בגואל האחרון. והצדיק הזה בעצמו אינו יודע. ובעונותינו כי רבו, כבר כמה וכמה מתו. ולא זכינו שיערה עליהם רוחו של משיח. גם כי הם ראוי' לכך, אבל הדור לא הי' ראוי'. אולם כשיגיע אי"ה, יגלה אליו ה', כמו למשה בסנה. וישלחהו או לישראל לבד או למלך א' כמו לפרעה לומר שלח עמי:
...פה ק"ק פ"ב מוצאי י"ט שבועות תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:
לאחר שהגאולה תבוא ותהיה תחיית המתים לפי הזוהר, בכל שישים שנה השכינה תתחזק עוד עד שבשנת ה'ת"ר, 1840, ייפתחו שערי החוכמה.
וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א. בְּזִמְנָא (שמות ט ב) שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין נֶפֶשׁ, כְּדֵין שְׁלִימוּ וא"ו עֶשֶׂר זִמְנִין, וא"ו שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר, (דוא"ו) וא"ו סָלְקָא (בעשר) בְּי', וא"ו נָחֲתָא בְּה"א. אִשְׁתְּלִים וא"ו גּוֹ עֶשֶׂר שִׁית זִמְנִין, כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא, וּבְכָל שִׁתִּין וְשִׁתִּין מֵהַהוּא אֶלֶף שְׁתִיתָאָה אִתְתַּקַּף ה"א וְסַלְקָא בְּדַרְגּוֹי לְאִתְתַּקְּפָא. וּבְשִׁית מְאָה שְׁנִין לִשְׁתִיתָאָה יִתְפַּתְּחוּן תַּרְעֵי דְחָכְמְתָא לְעֵילָא וּמַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא לְתַתָּא, וְיִתְתַּקַּן עַלְמָא לְאָעֳלָא בִּשְׁבִיעָאָה. כְּבַר נָשׁ דְּמִתְתַּקַּן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה מֵכִי עָרַב שִׁמְשָׁא לְאֲעָלָא בְּשַׁבַּתָּא. אוּף הָכִי נָמֵי. וְסִימָנִיךְ (בראשית ז׳:י״א) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ וְגו' נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְינוֹת תְּהוֹם רַבָּה.
רבי שניאור זלמן מלאדי (1745 - 1812), בעל ה"תניא", כתב בספר "מאמרי אדמו"ר הזקן, פרשיות התורה ומועדים כרך א" (עמ' תכ"ג) כי הקץ יגיע בשנת 1843, ה'תר"ג.

זוהר חי על וירא דף קי"ט, יצחק אייזיק ספרין מקאמארנא (1806 - 1874), שנת 1900 תהיה "עת קץ", "הכל יהיה בלי שום שינוי!", ולאחר מכן כפי שכתב ה'חסד לאברהם' (ר' לעיל) בשנת ה'תש"ס, 2000, יהיה יום הדין הגדול והנורא.

המלבי"ם (1809 - 1879) מתארך את הקץ לשנת 1913, כאשר בשנת 1925 יתחילו לבנות את המקדש וב-1928 יחנכו אותו.
ומוכרח שהעידן הוא ת"י שנה, כזמן עמידת בית ראשון. שלשה עדנים הם אלף ר"ל שנה. וחצי עידן הוא תרט"ו. סה"כ אלף שמונה מאות מ"ה שנה. ויגיע זמן הקץ בשנת תרע"ג, והוא מתאחד עם יתר המועדים הבאים בספר כמו שיתבאר.
וזמן זה בא שנית בסי' י"ב, שאמר המלאך לדניאל: כי למועד מועדים וחצי תכלינה כל אלה. ואחר שהזמן סתום, וזמנים הידועים בימי דניאל היו שתים ארבע מאות ות"י, לא רחוק כי לכן הוכפל הדבר להודיע שכיון על ב' הזמנים שלמועד מועדים וחצי מזמן של ארבע מאות, שהוא בשנת התרכ"ח תהיה ההתחלה, והדבר ימשך עד מועד מועדים וחצי מזמן השני הידוע, שהוא ת"י של בית ראשון, ויגיע אחרית הדבר בשנת תרע"ג.
ואם תחשוב משנת ד' ש"נ עוד אלף של"ה יגיע לשנת ה' אלפים תרפ"ה, שאז יהיה קץ הפלאות המיועד. וכבר בארנו שנאמרו עוד שני זמנים והם מועד מועדים וחצי, שמגיע זמנם לשנת ה' אלפים תרע"ג כמ"ש למעלה (ז' כ"ה), וזמן השני עד שני אלפים ושלש מאות, ונצדק קדש שנאמר לו במראה השניה כלים בשנת ה' אלפים תרפ"ח כמ"ש למעלה (ח' י"ד) הרי השלשה זמנים מתאחדים, שבשנת תרע"ג תהיה ההתחלה ותמשך י"ד שנים, שהם השני שבועים, שבוע אחד שאחז"ל שבוע שב דוד בא, ושבוע של גוג המבואר בכתוב שיבערו והסיקו באש שבע שנים, שהוא משנת תרע"ג עד שנת תרפ"ח, ובשנת תרפ"ה שהוא ג' שנים לפני תרפ"ח יתחילו בבנין המקדש וימשך ג' שנים, ובזמן תרפ"ח שהוא עד ערב בוקר אלפים ושלש מאות שנים מאותו שנה שדבר עמו המלאך, בשנת שלש לבלשאצר ונצדק קדש ויוחזר התמיד על מכונו, כי שם שאל על החזרת התמיד וע"ז השיבו כמבואר שם:
ולפי' הראשון כתב חזון ובאר על הלוחות, כי צמיחת קרן בית דוד ובנין המקדש וכל יעודי הנביאים יתקיימו בפעם אחת, ואורם תזרח מן שנת התרע"ג עד שנת התרפ"ח, שאז כבר יהיה המקדש על מכונו, ונבנתה עיר על תילה וארמון על משפטו ישב ויתקיימו כל יעודי הנביאים, והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ:
רבי יוסף אבן יחיא (1494–1539) מנבא כי שנת ה'ת"ש בערך היא הקץ, כדי שהגאולה תארך כ-300 שנה.
באופן כי בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם בקירוב אם מעט קודם או מעט אחר כך יבוא קיצנו בעזרת ה׳. למען יוכלו לשבת בני ישראל בטח על אדמתם כשלש מאות שנה מהאלף הששי. למען יתראה לעין כל היות האמת אתם. ויהנו בגוף ונפש מן העולם הזה, תחת אשר נענשו בעול גלות האומות בגוף ונפש. ויהיו המאות שלשה, להיות כי בסך ההוא יפול החזקה, ויאומת הדבר היותו בלתי מקריי בהתמידו הסך ההוא.
הרב יצחק אלפייה (1878 - 1955) פרסם בשנת 1928 חישוב לשנת ה'תש"ט בחודש שבט (ינואר 1949), שמאז תתחיל הגאולה. לדבריו כוחות הטומאה יתבערו בשנת ה'תש"ן, 1990.
קונטרס היחיאלי דף צח.

לפי רבי אברהם אזולאי (1570 - 1643) תחיית המתים תתקיים 3 פעמים, כאשר הפעם השלישית תהיה בשנת ה'תש"ס, שנת 2000.
ודע כי שיעור המקוה הם ה' אלפים ושבע מאות וששים ביצים, וסוד הענין הוא כי לסוף ה' אלפים ותש"ס שנים יתקיים הפסוק ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ויתקיים מקרא דכתיב והשבתי חיה רעה מן הארץ, דהיינו כחות הטומאה כנזכר בזוהר.
וסוד הענין הוא כי תחיית המתים עתיד להיות ג' פעמים בג' זמנים, הראשונה היא תחיית מתי ארץ ישראל, והב' היא תחיית מתי חו"ל, והג' היא תחיית הע' אומות וכל העולם, והוא זמן יום הדין הגדול, וזאת התחיה הג' זמנה לסוף ה' אלפים ז' מאות וששים ליצירה, וזמש"ל מסכ"י:
רבי אברהם אזולאי (1570 - 1643) מביא גם מסורת מהרמ"ק על השנים 2040 - 2068.
ותשלום זמן אחרית הימי' הוא בשנת שמנה מאות ושמנה ועשרים לאלף החמשי. ומשם ועד עתה נמשך הגלות, בעון הדורות שאינם שבים. ולא ימשך אלא עד ת"ת לאלף הששי, לתחיית המתים. ויקדם הגאולה מה שיקדם. ומי שימצא באותה שעה בלי תשובה, אוי לרוע מזלו שיתבטל הוייתו. הרמ"ק זלה"ה.
ר' ישראל מראדין (1838 - 1933) בטוח שהגאולה תבוא הרבה לפני שנת 2087.
כשראש חודש וכו' - ...ויתר השנים משך רב כמעט עד שנת תתמ"ז כתובות בלוח הטור כהוגן כפי מה שנראה מפר"ח שלא הגיה עליו [אם לא שימצא עוד איזה קלקול בדפוס וכמו שראיתי בפר"ח כתוב שם על שנת תתקנ"ג סימן בח"ג והוא טה"ד וצ"ל זח"ג וכן על שנת תשמ"ג כתוב בדפוס לעמבערג בש"ז והוא טה"ד וצ"ל ז"ש כמו בטור והוא זש"ג אח"כ מצאתי כן בדפוס ישן] ואין לנו לדאוג כ"כ יותר כי בודאי בעת ההיא וגם הרבה קודם יהיה הגאולה ונקדש ע"פ הראיה:
