(יד) וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃(טו) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃
(טז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּ֤נּוּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃(יז) וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃ {ס}
(יח)וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃(יט) אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃(כ) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃(כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃(כב) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃(כג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃(כד) וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃(כה) וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃(כו) וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃(כז) וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃(כח) וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃(כט) וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃
(ל)וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃(לא) וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃(לב) כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כׇּל־הַיָּמִֽים׃(לג)וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃(לד) כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃
.........................................................
(א) וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃(ב) וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃
(ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃
(ד) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃
(ה)וְעַתָּ֣ה׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃(ו) כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃(ז) וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃
(ח)וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכׇל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃(ט) מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכׇל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃(י) וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃(יא) וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃(יב) וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃(יג) וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כׇּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃
(יד) וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִ֨נְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃(טו) וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכׇל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃(טז) וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃(יז) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃(יח) וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃(יט) וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃(כ) וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כׇּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃(כא) וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃(כב) לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃(כג) וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹ֠ת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃(כד) וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃
(כה) וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃(כו) וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פׇג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃(כז) וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כׇּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃(כח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃
(14) When Judah and his brothers reentered the house of Joseph, who was still there, they threw themselves on the ground before him.(15) Joseph said to them, “What is this deed that you have done? Do you not know that a man like me practices divination?”(16) Judah replied, “What can we say to my lord? How can we plead, how can we prove our innocence? God has uncovered the crime of your servants. Here we are, then, slaves of my lord, the rest of us as much as he in whose possession the goblet was found.”(17) But he replied, “Far be it from me to act thus! Only the one in whose possession the goblet was found shall be my slave; the rest of you go back in peace to your father.”(18) Then Judah went up to him and said, “Please, my lord, let your servant appeal to my lord, and do not be impatient with your servant, you who are the equal of Pharaoh.(19) My lord asked his servants, ‘Have you a father or another brother?’(20) We told my lord, ‘We have an old father, and there is a child of his old age, the youngest; his full brother is dead, so that he alone is left of his mother, and his father dotes on him.’(21) Then you said to your servants, ‘Bring him down to me, that I may set eyes on him.’(22) We said to my lord, ‘The boy cannot leave his father; if he were to leave him, his father would die.’(23) But you said to your servants, ‘Unless your youngest brother comes down with you, do not let me see your faces.’(24) When we came back to your servant my father, we reported my lord’s words to him.(25) “Later our father said, ‘Go back and procure some food for us.’(26) We answered, ‘We cannot go down; only if our youngest brother is with us can we go down, for we may not show our faces to the man*show our faces to the man Lit. “see the [salient] participant’s face.” unless our youngest brother is with us.’(27) Your servant my father said to us, ‘As you know, my wife bore me two sons.(28) But one is gone from me, and I said: Alas, he was torn by a beast! And I have not seen him since.(29) If you take this one from me, too, and he meets with disaster, you will send my white head down to Sheol in sorrow.’(30) “Now, if I come to your servant my father and the boy is not with us—since his own life is so bound up with his—(31) when he sees that the boy is not with us, he will die, and your servants will send the white head of your servant our father down to Sheol in grief.(32) Now your servant has pledged himself for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him back to you, I shall stand guilty before my father forever.’(33) Therefore, please let your servant remain as a slave to my lord instead of the boy, and let the boy go back with his brothers.(34) For how can I go back to my father unless the boy is with me? Let me not be witness to the woe that would overtake my father!”(1) Joseph could no longer control himself before all his attendants, and he cried out, “Have everyone withdraw from me!” So there was no one else about when Joseph made himself known to his brothers.(2) His sobs were so loud that the Egyptians could hear, and so the news reached Pharaoh’s palace.(3) Joseph said to his brothers, “I am Joseph. Is my father still well?” But his brothers could not answer him, so dumbfounded were they on account of him.(4) Then Joseph said to his brothers, “Come forward to me.” And when they came forward, he said, “I am your brother Joseph, he whom you sold into Egypt.(5) Now, do not be distressed or reproach yourselves because you sold me hither; it was to save life that God sent me ahead of you.(6) It is now two years that there has been famine in the land, and there are still five years to come in which there shall be no yield from tilling.(7) God has sent me ahead of you to ensure your survival on earth, and to save your lives in an extraordinary deliverance.(8) So, it was not you who sent me here, but God—who has made me a father to Pharaoh,*father to Pharaoh (So trad.) Or “Pharaoh’s chancellor,” cf. Isa. 22.15, 20–21. Heb. ’av le-phar‘oh. lord of all his household, and ruler over the whole land of Egypt.(9) “Now, hurry back to my father and say to him: Thus says your son Joseph, ‘God has made me lord of all Egypt; come down to me without delay.(10) You will dwell in the region of Goshen, where you will be near me—you and your children and your grandchildren, your flocks and herds, and all that is yours.(11) There I will provide for you—for there are yet five years of famine to come—that you and your household and all that is yours may not suffer want.’(12) You can see for yourselves, and my brother Benjamin for himself, that it is indeed I who am speaking to you.(13) And you must tell my father everything about my high station in Egypt and all that you have seen; and bring my father here with all speed.”(14) With that he embraced*embraced Lit. “fell on.” his brother Benjamin around the neck and wept, and Benjamin wept on his neck.(15) He kissed all his brothers and wept upon them; only then were his brothers able to talk to him.(16) The news reached Pharaoh’s palace: “Joseph’s brothers have come.” Pharaoh and his courtiers were pleased.(17) And Pharaoh said to Joseph, “Say to your brothers, ‘Do as follows: load up your beasts and go at once to the land of Canaan.(18) Take your father and your households and come to me; I will give you the best of the land of Egypt and you shall live off the fat of the land.’(19) And you are bidden [to add], ‘Do as follows: take from the land of Egypt wagons for your children and your wives, and bring your father here.(20) And never mind your belongings, for the best of all the land of Egypt shall be yours.’”(21) The sons of Israel did so; Joseph gave them wagons as Pharaoh had commanded, and he supplied them with provisions for the journey.(22) To each of them, moreover, he gave a change of clothing; but to Benjamin he gave three hundred pieces of silver and several*several Lit. “five”; cf. 43.34. changes of clothing.(23) And to his father he sent the following: ten he-asses laden with the best things of Egypt, and ten she-asses laden with grain, bread, and provisions for his father on the journey.(24) As he sent his brothers off on their way, he told them, “Do not be quarrelsome on the way.”(25) They went up from Egypt and came to their father Jacob in the land of Canaan.(26) And they told him, “Joseph is still alive; yes, he is ruler over the whole land of Egypt.” His heart went numb, for he did not believe them.(27) But when they recounted all that Joseph had said to them, and when he saw the wagons that Joseph had sent to transport him, the spirit of their father Jacob revived.(28) “Enough!” said Israel. “My son Joseph is still alive! I must go and see him before I die.”
(יד) וַיָּ֨שׇׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכׇל־הָעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קׇבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃
(טו) וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כׇּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ׃(טז) וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר׃
(יז) כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃
(יח) וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃(יט) וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃(כ) וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃(כא) וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם׃
(14) After burying his father, Joseph returned to Egypt, he and his brothers and all who had gone up with him to bury his father.(15) When Joseph’s brothers saw that their father was dead, they said, “What if Joseph still bears a grudge against us and pays us back for all the wrong that we did him!”(16) So they sent this message to Joseph, “Before his death your father left this instruction:(17) So shall you say to Joseph, ‘Forgive, I urge you, the offense and guilt of your brothers who treated you so harshly.’ Therefore, please forgive the offense of the servants of the God of your father’s [house].” And Joseph was in tears as they spoke to him.(18) His brothers went to him themselves, flung themselves before him, and said, “We are prepared to be your slaves.”(19) But Joseph said to them, “Have no fear! Am I a substitute for God?(20) Besides, although you intended me harm, God intended it for good, so as to bring about the present result—the survival of many people.(21) And so, fear not. I will sustain you and your dependents.”*dependents NJPS “children,” trad. “little ones.” See the Dictionary under ṭaph. Thus he reassured them, speaking kindly to them.
(א) ועתה שא נא: אינם דברים המיוחסים ליעקב, אך השליחים המצרים אחר שאמרו ליוסף דברי המת כאילו הוא בעצמו דבר אליהם קודם מותו, וצוה אותם לאמר לו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, הוסיפו מעצמם ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך (מהרש"ד).(ב) לפשע עבדי אלהי אביך: לפי שהיותם אחים לו לא היה מועיל לשיסלח להם, כי הם לא נהגו עמו כאחים לפיכך הזכירו לו אחוה אחרת שהיתה להם עמו, והוא שהם ביעלי דת אחת עמו, כי המצרים היו מחבבים בעלי אמונתם, ושונאים בעלי אמונה אחרת, לפיכך קרוב היה שיסלחו לפשעי אנשי אמונתם והנה השליחים חשבו שכן יעשה גם יוסף, ע"כ יסלח לבעלי אמונתו אעפ"י שאינם רואים להקרא אחיו.(ג) בדברים: השליחים.(ד) ויבך יוסף: הבין כי אחיו הם הם ששלחו השליחים ושמו הדברים בפיהם, ולא יעקב צוה כל זאת, שאם היה בדעתו לצוות על זה היה אומר לו או שולח לו בחייו; ע"כ בכה בראותו צרת אחיו היראים לנפשם ומוכרחים להמציא תחבולות להנצל מחרון אפו
(א) וילכו גם אחיו: כששמעו שבכה ושלא קצף עליהם ולא אמר כי רצונו להנקם מהם, והבינו שהבין תחבולתם, מהרו ללכת אליו ולהתנפל לפניו כדי שתתברר לו כניעותם אליו, ושתתברר להם כוונתו הטובה.(א) כי התחת אלהים אני: הקב"ה בוחן לבות וכליות, והוא דן את האדם לא לבד על פי מעשיו, אך גם על פי מחשבותיו, אבל בן אדם אין לו אלא מה שעיניו רואות, וכן אני לא אוכל לשפוט אתכם על הכוונה, אלא על המעשה; והנה אם אתם חשבתם עלי רעה, מחשבה שלכם לא נתקיימה אבל מחשבת האל נתקיימה, והיא היתה לטובה, והנה אין אתם צריכים להשפיל עצמכם לפני ולבקש ממני סליחה ומחילה, כי אינני רואה בכם אלא שלוחי ההשגחה לטובת עם רב. והנה זו אחת מן הטובות הגדולות הנמשכות מהאמונה באלהים ובהשגחתו, כי האדם שליט במעשיו, אבל השלמת הפעולה איננה בידו, אלא בידי שמים (עיין מה שכתבתי בס' ויקרא כ"א ז'), ואם זומם רשע לצדיק ומבקש להרע לו, יהוה לא יעזבנו בידו, ושנאת הרשע תהיה סבה להצלחת הצדיק; ומי שזאת אמונתו לא יכעס על שום אדם ולא ישנא שום אדם.
Samuel David Luzzatto, known as Shadal, was an Italian scholar, poet, philosopher, and Biblical commentator. He was a professor at the rabbinical college of Padua where he taught Bible, philology, philosophy, and Jewish history until his death (1865). Though religiously observant and a defender of tradition, he applied critical scholarship to his Hebrew commentary of the Torah. He was a prolific writer, contributing to Hebrew and Jewish journals, and corresponding in Hebrew, Italian, French, and German with the major rabbis and scholars of his day.