חשש ריבית בהלוואות P2P

וּמִי בָּעֵינַן תְּרֵי רוּבֵּי? וְהָתַנְיָא: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר. וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב.

Ketubot 15a:7

The Gemara questions the statement of Rabbi Ami: And do we require two majorities to overcome the minority? Isn’t it taught in a baraita: With regard to nine stores in a city, all of which sell kosher meat from a slaughtered animal, and one other store that sells meat from unslaughtered animal carcasses, and a person bought meat from one of the stores and he does not know from which store he bought the meat, in this case of uncertainty, the meat is prohibited. The legal status of uncertainty with regard to any item fixed in its place is that of an uncertainty that is equally balanced, and one does not follow the majority. This baraita continues: And in the case of meat found in the street, outside the stores, follow the majority of stores that sell kosher meat. In other words, the meat is kosher.

ברכות נ״ג א:ח׳

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוּר, אִם רוֹב גּוֹיִם — אֵינוֹ מְבָרֵךְ, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — מְבָרֵךְ

Berakhot 53a:8

The Sages taught in a baraita: If one was walking outside the city, saw fire there, and wanted to recite the blessing over it as part of havdala, if the city has a majority of gentiles he may not recite the blessing over the fire, but if the city has a majority of Jews, he may recite the blessing.

שולחן ערוך, אורח חיים רצ״ח:ז׳

היה הולך חוץ לכרך וראה אור אם רובן עכו"ם אין מברכין עליו ואם רובן ישראל או אפילו מחצה על מחצה מברכין עליו:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 298:7

7. [The following laws apply when a person] was walking outside a large city [on Saturday night] and saw a flame. If most of the inhabitants of the city are non-Jews, he may not recite a blessing over it. If the majority of the inhabitants are Jewish, or even if the ratio is half and half, he may recite a blessing over it.

מגן אברהם רצ״ח:י״ג

אם רובן. וצ"ע דנימ' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"ל ספק דהא קי"ל דקבוע כמחצה על מחצה בין לקולא בין לחומרא ואפשר דמיירי שראה איש אחד הולך ונר בידו דכל דפריש מרוב' קפריש אבל בגמ' לא משמע כן ועסי' רי"ז ס"ז ואפשר דזה לא מקרי קבוע דהאור פירש וכן ריח הבשמי': אמרי' בגמ' ראה סמוך לחשיכה מיד גדול מהלך ונר בידו ודאי עכו"ם הוא דישראל לא היה ממהר כ"כ סמוך לחשיכה מיד לאחוז האור בידו ואם הוא תינוק צריך לשאול אם הוא עכו"ם או ישראל וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים ואפשר דס"ל דאף הגדולים אין נזהרין בזה עתה ומדליקין מיד סמוך לחשיכה:

Magen Avraham 298:13

...

מחצית השקל על אורח חיים רצ״ח:י״ג:ג׳

ואפש' דזה ל"מ קבוע דהאור פי' כו' הקשה בס' ת"ש הא קיי"ל בי"ד סי' ק"י בפיר' לפנינו לא אמרינן כל דפ' מרוב' פריש וע"ש מ"ש ונלע"ד ודאי דקי"ל הכי ואיכ' מ"ד שהוא מדרבנן גזר' שמא יקח מן הקבוע ולקצת פוסקי' הוי כה"ג קבוע דאוריי'. וכ' פר"ח שם ס"ק י"ט דכן עיקר מ"מ לק"מ דודאי דעל מ"ש מ"א דתחלה דמיירי שראה איש אחד הולך כו' לק"מ דאפש' דלא ראה אותו פי' ממקום קביעותו אלא ראוהו כשכבר הלך בדרך ולא הקשה בס' ת"ש כ"א על מסקנת מ"א דהאור פי' כו' ולענ"ד אין כוונות מ"א דאמרינן על האור כל דפריש כו' אלא כוונתו דהאור והנר או העצי' הם שני עניני' נפרדים וניהו דהנר והעצי' הויין קבועים אבל האור דעלי' מברך לא הוי קבוע וכה"ג כ' המרדכי בפ"ק דחולין דמה"נו אזלינן בסנהדרין בתר רוב דיעות ולא מיקרי קבוע משום דהדבור דנפיק מפומייהו ה"ל פי' הביאו פר"ח שם וע"כ גם שם אין הכוונה דאמרינן על הדבור מרובה פריש דהא הדבור פי' לפנינו אע"כ גם כוונ' המרדכי דהדיבור שפורש מן האדם המדבר הוא ענין נפרד ואינו נחשב לדבר אחד עם אדם שדברו ולכן אע"ג דסנהדרין גופייהו הם קבועים מ"מ דבורם לא מיקרי קבוע וה"ה הכא באור וריח וכן מורה לשון מ"א שכתב ואפשר לזה לא מיקרי קבוע כו' וא"ש:

Machatzit HaShekel on Orach Chayim 298:13:3

...

שו"ת בית אפרים אבן העזר סימן ה

דע"כ לא אמרינן כל דפריש כו' אלא בדבר האסור מצד עצמו ויש לפנינו קביעות או תערובות מן רוב ומן מיעוט ופירש א' משם אמרינן דהאי דפריש היה בתוך הרוב ומשם נפרש ובא לכאן וכגון ט' צבורין וחניות וכדומה משא"כ בדבר שאין בו ספק מצד עצמו ומעולם לא חל עליו שם רוב ומיעוט והוא לא היה בתוך הקביעות כלל רק שמחמת סיבת הקבועים שנגעו בו וכדומה נופל לנו ספק עליו א"כ איך שייך לומר דפריש מרוב' או ממיעוט' שהרי לא היה בכלל הרוב או בכלל המיעוט לעולם רק שאנו באין לדון עליו מצד הסיבה שנאסר מחמתו והרי הדבר האוסרו עדיין הוא קבוע במקומו ולא פירש מקביעותו

שערי ישר שער ג פרק א
א גרסינן בפרק קמא דחולין דף י"א ע"א מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, מנלן, דכתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמיבעיא לן, כי קמיבעיא לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנא לן, אמר רבי אלעזר אתיא מרישא של עולה וכו', רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר קרא ושחט שחוט ואכול ליחוש שמא במקום נקב קשחיט וכו', אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי דילמא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, דאי לא תימא הכי לרבי מאיר דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בישרא, וכי תימא הכי נמי, פסח וקדשים מאי איכא למימר, הכי נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. עכ"ל הש"ס. ובפירש"י שם כתב וז"ל, אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר, אי נמי אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן ובין דליתא קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות עכ"ל. והנה מפשטות הש"ס נראה דענין הרוב של ט' חנויות יש ללמוד מקרא דאחרי רבים להטות ורובא דליתא קמן ליכא למילף מזה, ומשמע לכאורה דרובא דאיתא קמן הוא רוב שמכריע ומברר יותר את הספק מכמו רובא דליתא קמן.
ה אלא נראה שהענין בתשע חנויות הוא כענין דין הרוב המכריע בדיינים, והוא דכיון שהבשר בע"כ נפרש מאחת מהעשר חנויות, כל חנות וחנות גורמת דין על הבשר לספק את הדין על הבשר, ונמצא דעל הבשר איכא תשעה צדדים הגורמים צד היתר וצד אחד הגורם צד איסור, והתורה אמרה אחרי רבים להטות דכן הוא הדין בדיינים שאמרה תורה שהדין היוצא מהרוב עלינו לעשות כן. כמו כן הדין הנולד מרוב חנויות נגד המיעוט הוא דין שעלינו להתנהג כן, אף שבמציאות ליכא כאן בירור כלל, ועפ"י כלל זה אמרו בגמרא דרובא דאיתא קמן ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, וע"ז לא פליג רבי מאיר לומר דחיישינן למיעוטא כמו דלא פליג בדיינים, אבל ברובא דליתא קמן כמו ענין רוב בהמות כשירות הן וכדומה דלא דמי לרובא דאיתא קמן שיהיו ענין כדיינים, דברובא דליתא קמן אין מציאות לפנינו לגרום היתר או איסור רק שיקול דעות על מציאות שהוא עפ"י מקרים היותר שכיחים ורגילים, רוב זה אינו נלמד מקרא זה של דיינים, דשם אינו מטעם בירור, ורובא דליתא קמן הוא מטעם בירור, ומשו"ה עלינו לומר דענין זה דקיי"ל דאזלינן בתר רובא דליתא קמן קבלנו הלכה למשה מסיני, או דקבלו חז"ל דגם זה כללה תורה בקרא זה דאחרי רבים להטות, וע"ז פליג רבי מאיר ואומר דחיישינן למיעוטא, והיכא דלא אפשר שאני היינו דשם בע"כ עלינו לומר דבהכי חייבה תורה או הכשירה תורה, כיון דאמרה תורה מכה אביו יומת בהכי חייבה תורה וכן כל מה שהובא שם בגמרא פרק קמא דחולין.
ו ולפי"ז שני עניני רוב אלו נפרדים המה, רובא דאיתא קמן אינו מברר את המציאות כלום ונשאר הספק כמו במחצה על מחצה, רק לענין הכרעת הדין מהני רוב זה כמו בדיינים, ורובא דליתא קמן הוא ענין בירור לברר ולהכריע את המציאות שאמרה תורה לנו לסמוך על בירור זה בין לקולא ובין לחומרא.