שלום

אמר ריב״ל גדול הוא השלום שהשלום לארץ כשאור לעיסה אלמלא שנתן הקב״ה שלום בארץ היתה החרב והחיה משכלת את האדם. מה טעם דכתיב (ויקרא כ״ו:ו׳) ונתתי שלום בארץ. ואין ארץ אלא ישראל שנאמר (מלאכי ג׳:י״ב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ ואומר (זכריה א) (והנה כל הארץ יושבת ושוקטת). דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת (קהלת א׳:ד׳) . מלכות באה ומלכות הולכת וישראל לעולם קיימים. אבל שלמה אע״פ שדור הולך ודור בא מלכות הולכת ומלכות באה. גזירה הולכת גזירה באה ומתחדשת על שונאי ישראל. הארץ לעולם עומדת. ישראל לעולם עומדין לא עזבן ולא מיעזבן לא כלין ולא מיכלין שנאמר (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. כשם שאני לא שניתי ולא אני עתיד להשנות כך אתם בית יעקב לא כליתם ולא עתידין אתם ליכלות אלא (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום: תמן תנינן רשב״ג אומר על ג׳ דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. א״ר מונא ושלשתן דבר אחד הן נעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום. ושלשתן בפסוק אחד נאמרו שנאמר (זכריה ח׳:ט״ז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. כל מקום שיש משפט יש שלום (וכל מקום שיש שלום יש משפט): א״ר יהושע גדול הוא השלום שבשעה שעמדו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) שמח בהן הקב״ה ונתן להם תורתו וברכם בשלום שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה׳ עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום: (חזקיה אמר תורת ה׳ תמימה משיבת נפש) (שם יט): אמר חזקיה גדול הוא השלום. שכל מצוה שבתורה כתוב בהן (שמות כג) כי תראה (שם) כי תפגע (דברים כב) כי יקרא (שם) כי תבנה כשבאה המצוה לידך אתה זקוק לעשות אבל השלום מה כתיב בו (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו. בקשהו ממקומך ורדפהו במקום אחר. (חזקיה אמר) גדול הוא השלום. שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו. נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת. ויחן שם ישראל (שמות י״ט:ב׳). אמר הקב״ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת הרי השעה שאתן להם את תורתי: אדניה לא נהרג אלא בשביל שהיה בעל מחלוקת ומותר לומר לשון הרע על בעל מחלוקת שכן נתן הנביא אמר לבת שבע (מלכים א א׳:י״ד) ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך. וא״ר כל השקרים אסורים ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחבירו: אמר בר קפרא גדול השלום שכן מצינו שדברה תורה לשון בדאי כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה. שנאמר (בראשית י״ח:י״ב) ותצחק שרה בקרבה לאמר וגו' ואדני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי. אמר בר קפרא גדול השלום שכן מצינו שדברו הנביאים לשון בדאי כדי להטיל שלום בין מנוח לאשתו. דמעיקרא כתיב (שופטים י״ג:ג׳) הנה נא את עקרה ולבסוף כתיב ( הנך הרה) ולא אידכר שום עקרה. אמר בר קפרא גדול הוא השלום שהמלאכים אין ביניהם לא איבה ולא קנאה ולא שנאה ולא מינות ולא תגרות ולא מחלוקת שהקב״ה עושה עמהן שלום.מה טעם המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳) המשל זה מיכאל. ופחד זה גבריאל. לא זה מחזיק את זה. ומהן מן אש ומהן מן מים. בני אדם שיש ביניהן כל המדות האלו על אחת כמה וכמה: א״ר ישמעאל גדול הוא השלום שמצינו שויתר הקב״ה על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. א״ר יהושע גדול הוא השלום שברית כהנים כרותה בשלום. שנא׳ (במדבר כ״ה:י״ב) הנני נותן [לו] את בריתי שלום: א״ר יהושע גדול הוא השלום ששמו של הקב״ה נקרא שלום. שנאמר (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה׳ שלום: (א״ר חייא בר אבא מכאן שאסור לשאול בשלום חבירו במקום מטונף מה טעם (שם) ויבן שם גדעון מזבח ויקרא לו ה׳ שלום) מה מזבח שאינו אוכל ולא שותה ולא מריח ולא נבנה אלא לכפרתן של ישראל נקרא שלום. מי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום ומטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה. רבי יוסי הגלילי אומר אף שמו של משיח נקרא שלום: שנאמר (ישעיהו ט׳:ה׳) אבי עד שר שלום. א״ר יהושע גדול הוא השלום שישראל נקראין שלום: שנאמר (זכריה ח׳:י״ב) כי זרע השלום . למי השלום לזרע השלום. רבי יוסי הגלילי אומר גדול הוא השלום שבשעה שמלך המשיח נגלה לישראל אין פותח אלא בשלום. שנאמר (ישעיהו נ״ב:ז׳) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. רבי יוסי הגללי אומר גדול הוא השלום שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום. שנאמר (דברים כ׳:י׳) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום: א״ר יהושע גדול הוא השלום שעתיד הקב״ה לסמוך צדיקים בשלום שנאמר (ישעיהו כ״ו:ג׳) יצר סמוך תצר שלום: א״ר יהושע גדול הוא השלום שהיא תלויה לחיים ותלויה למתים. לחיים מנין ויאמר יתרו למשה לך לשלום (שמות ד׳:י״ח). למתים מנין ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט״ו:ט״ו) רשב״ג אומר גדול הוא השלום שמצינו שדברו השבטים דברי בדאות כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו. שנאמר (בראשית נ׳:ט״ז) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה וגו׳. אין אנו מוצאין שצוה להם כלום. רשב״ג אומר גדול הוא השלום שהרי אהרן הכהן לא נשתבח אלא בשביל השלום שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום שנאמר (מלאכי ב׳:ו׳) בשלום ובמישור הלך אתי (מה כתיב בתריה ורבים השיב מעון.אלא) מלמד כשהיה רואה שני בני אדם שונאין זה את זה הולך אצל אחד מהן ואמר לו למה שונא אתה את פלוני כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי חטאתי לפלוני לך ופייס עליו ומניח לזה והולך אצל השני ואומר לו כראשון והיה משים שלום ואהבה וריעות בין אדם לחבירו ורבים השיב מעון: א״ר יהושע הנביא נקרא מלאך והחכם נקרא מלאך. הנביא נקרא מלאך שנאמר (חגי א׳:י״ג) ויאמר חגי מלאך יי׳. והחכם נקרא מלאך שנאמר (מלאכי ב׳:ז׳) מלאך יי׳ צבאות הוא: יכול יהא כהן עם הארץ ת״ל (שם) ותורה יבקשו מפיהו : ר׳ יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום. ק״ש חותמין בשלום ופרוס סכת שלומיך. ברכת כהנים חותמין בשלום וישם לך שלום (במדבר ו׳:כ״ו) (כל הברכות חותמים בשלום עושה השלום): אמר רבי יהושע בן לוי אמר להם הקב״ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי. היו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם מה טעם שאלו שלום ירושלים (תהילים קכ״ב:ו׳) (ואומר (ירמיהו כ״ט:ז׳) ודרשו את שלום העיר). ואומר (תהילים קכ״ב:ז׳) יהי שלום בחילך. (ואומר למען אחי ורעי וגו׳ ומי בחילך) ואומר (שם קכב) למען אחי ורעי וגו׳ ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום הקב״ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (שם לז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום:

כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃ וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כׇּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃ וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ׃ וּנְתָנָ֛הּ יהוה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כׇּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃ רַ֣ק הַ֠נָּשִׁ֠ים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כׇּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יהוה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃ כֵּ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ לְכׇל־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה׃ רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יהוה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כׇּל־נְשָׁמָֽה׃ כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יהוה אֱלֹהֶֽיךָ׃ לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶ֑ם וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהוה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

כי תקרב אל עיר. בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת וְגוֹ'" (ספרי): כל העם הנמצא בה. אֲפִלּוּ אַתָּה מוֹצֵא בָהּ מִשִּׁבְעָה אֻמּוֹת שֶׁנִּצְטַוִּיתָ לְהַחֲרִימָם, אַתָּה רַשַּׁאי לְקַיְּמָם (שם): למס ועבדוך. עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִסִּים וְשִׁעְבּוּד (שם): ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁאִם לֹא תַשְׁלִים עִמְּךָ סוֹפָהּ לְהִלָּחֵם בְּךָ אִם תַּנִּיחֶנָּה וְתֵלֵךְ (שם): וצרת עליה. אַף לְהַרְעִיבָהּ וּלְהַצְמִיאָהּ וְלַהֲמִיתָהּ מִיתַת תַּחֲלוּאִים (שם): ונתנה יהוה אלהיך בידך. אִם עָשִׂיתָ כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן, סוֹף שֶׁיהוה נוֹתְנָהּ בְּיָדֶךָ (שם): והטף. אַף טַף שֶׁל זְכָרִים, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְהִכִּיתָ אֶת כָל זְכוּרָהּ"? בַּגְּדוֹלִים (שם): כאשר צוך. לְרַבּוֹת אֶת הַגִּרְגָּשִׁי (שם): למען אשר לא ילמדו. הָא אִם עָשׂוּ תְשׁוּבָה וּמִתְגַיְּרִין אַתָּה רַשַּׁאי לְקַבְּלָם (שם):

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יהוה לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי זֵירָא הֲוָה קָמִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דִּבְעָא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פׇּקְדִי אוֹתָם נְאֻם ה׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא בִּכְלֵי שָׁרֵת כְּתִיב. וְרַב יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה. וְרַב יְהוּדָה? ״הִשְׁבַּעְתִּי״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי. וְרַב יְהוּדָה — ״אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ״ כְּתִיב. וְרַבִּי זֵירָא — מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי לֵוִי, דְּאָמַר: שֵׁשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? תְּלָתָא — הָנֵי דַּאֲמַרַן, אִינָךְ: שֶׁלֹּא יְגַלּוּ אֶת הַקֵּץ, וְשֶׁלֹּא יְרַחֲקוּ אֶת הַקֵּץ, וְשֶׁלֹּא יְגַלּוּ הַסּוֹד לַגּוֹיִם. ״בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם אַתֶּם מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁבוּעָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — אֲנִי מַתִּיר אֶת בְּשַׂרְכֶם כִּצְבָאוֹת וּכְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֲנַן בְּסוֹבְלֵי חֳלָאִים מַתְנֵינַן לַהּ

כי הא דר' זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה אמר להו במטותא בעינא מנייכו לא תרחקוה דתנינא ג' באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב

וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃

הֵ֤ן עַבְדִּי֙ אֶתְמׇךְ־בּ֔וֹ בְּחִירִ֖י רָצְתָ֣ה נַפְשִׁ֑י נָתַ֤תִּי רוּחִי֙ עָלָ֔יו מִשְׁפָּ֖ט לַגּוֹיִ֥ם יוֹצִֽיא׃ לֹ֥א יִצְעַ֖ק וְלֹ֣א יִשָּׂ֑א וְלֹא־יַשְׁמִ֥יעַ בַּח֖וּץ קוֹלֽוֹ׃ קָנֶ֤ה רָצוּץ֙ לֹ֣א יִשְׁבּ֔וֹר וּפִשְׁתָּ֥ה כֵהָ֖ה לֹ֣א יְכַבֶּ֑נָּה לֶאֱמֶ֖ת יוֹצִ֥יא מִשְׁפָּֽט׃ לֹ֤א יִכְהֶה֙ וְלֹ֣א יָר֔וּץ עַד־יָשִׂ֥ים בָּאָ֖רֶץ מִשְׁפָּ֑ט וּלְתוֹרָת֖וֹ אִיִּ֥ים יְיַחֵֽלוּ׃

הן עבדי אתמך בו. הן עבדי יעקב אינו כמותכם כי אתמוך בו: בחירי. ישראל קרוי בחירי (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ואומר (לקמן מה) למען עבדי יעקב ישראל בחירי: רצתה נפשי. עליו נתתי רוחי להודיע נביאיו את סודו וסופו משפט לגוים יוציא שנאמר (לעיל ב) והלכו גוים רבים וגו' ויורנו מדרכיו וגו': ולא ישא. לא יגביה קול לא יצטרך להוכיח ולהתנבאות אל הגוים שהם מעצמם יבואו ללמוד מהם כענין שנאמר (זכריה ח׳:כ״ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם: קנה רצוץ לא ישבור. ת"י עינותניא דאינון כקניא רעיע לא יתברון וחשיכיא דאינין כבוצין עמי (פיי כנר כבה) לא יטפון: ופשתה כהה. פתילת פשתה לחה שקרובה ליכבות מלך שלהם לא יגזול את הדלים ולא ירצץ את העניים ואת החלשים: ולא ירוץ. כמו לא ירצץ כי מלאה הארץ דעה (לעיל יא) וישמעו להן כענין שנא' (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל עמים וגו' וזהו לתורתו איים ייחלו כולם ישמעו לתורתו:

קָרֵי לֵיהּ ״יְהוּדִי״ — אַלְמָא מִיהוּדָה קָאָתֵי, וְקָרֵי לֵיהּ ״יְמִינִי״ — אַלְמָא מִבִּנְיָמִין קָאָתֵי! אָמַר רַב נַחְמָן: מָרְדֳּכַי מוּכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָבִיו מִבִּנְיָמִין, וְאִמּוֹ מִיהוּדָה. וְרַבָּנַן אָמְרִי: מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ. מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה אוֹמֶרֶת: אֲנָא גְּרַמִי דְּמִתְיְלִיד מָרְדֳּכַי, דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וּמִשְׁפַּחַת בִּנְיָמִין אָמְרָה: מִינַּאי קָאָתֵי. רָבָא אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה לְאִידַּךְ גִּיסָא: רְאוּ מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי וּמָה שִׁילֵּם לִי יְמִינִי. מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי — דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי, דְּאִתְיְלִיד מִינֵּיהּ מָרְדֳּכַי דְּמִיקַּנֵּי בֵּיהּ הָמָן. וּמָה שִׁילֵּם לִי יְמִינִי — דְּלָא קַטְלֵיהּ שָׁאוּל לַאֲגָג, דְּאִתְיְלִיד מִינֵּיהּ הָמָן דִּמְצַעַר לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם מִבִּנְיָמִן קָאָתֵי, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״יְהוּדִי״? עַל שׁוּם שֶׁכָּפַר בָּעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא ״יְהוּדִי״, כְּדִכְתִיב: ״אִיתַי גּוּבְרִין יְהוּדָאיִן וְגוֹ׳״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, כִּי הֲוָה פָּתַח בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, אָמַר הָכִי: כׇּל דְּבָרֶיךָ אֶחָד הֵם, וְאָנוּ יוֹדְעִין לְדוֹרְשָׁן. ״וְאִשְׁתּוֹ הַיְהוּדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד״. אַמַּאי קָרֵי לַהּ ״יְהוּדִיָּה״ — עַל שׁוּם שֶׁכָּפְרָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁיָּרְדָה לִרְחוֹץ מִגִּילּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ. ״יָלְדָה״? וְהָא רַבּוֹיֵי רַבִּיתֵיהּ! לוֹמַר לְךָ שֶׁכׇּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ. ״יֶרֶד״ זֶה מֹשֶׁה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״יֶרֶד״? שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן בְּיָמָיו. ״גְּדוֹר״ — שֶׁגָּדַר פִּרְצוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. ״חֶבֶר״ — שֶׁחִיבֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. ״סוֹכוֹ״ — שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כְּסוּכָּה. ״יְקוּתִיאֵל״ — שֶׁקִּוּוּ יִשְׂרָאֵל לָאֵל בְּיָמָיו. ״זָנוֹחַ״ — שֶׁהִזְנִיחַ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. ״אֲבִי״ ״אֲבִי״ ״אֲבִי״ — אָב בַּתּוֹרָה, אָב בְּחׇכְמָה, אָב בִּנְבִיאוּת.