וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃
Summary of answers.
- Is my father healthy
- He is asking directly as opposed to through the mediator
- Was just a conversation opener/ice breaker
- How did he not die from worry! (Rebuke)
- He suspected that the brothers just spoke about Yaacov to invoke Yosef's mercy but was not factual. עין יעקב adds that Yosef was pointing out that he couldnt trust the brothers since they had lied to Yaakov about Yosef.
- ה' עוד - he was saying that he was still a tzaddik and also had a ה added to his name therefore his father was still alive. (Yaacov or Hashem)
- He was saying that he wouldnt kill them since עשו didnt kill יעקב while יצחק was still alive, all the more so יוסף wouldn't. Even though יוסף was not going to kill them even when their father dies, he was saying לדידכו who dont trust me, you should still not worry now. In fact, later they were worried when יעקב died that Yosef would kill them. פרק נ פסוק טו
- Does he still have רוח הקודש? If he does, and Hashem didnt tell him about me (Yosef), how could I reveal my self to him?
העוד אבי חי. אע"פ שכבר שאלם עליו ואמרו עודנו חי עתה שאל על בריאותו ופי' חי בריא. אי נמי מתחלה שאל על ידי מליץ לכך חזר ושאל לשמוע מפיהם. אי נמי לא שאל עתה אלא ליכנס עמהם בדברים לקרבם:
העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי:
Could say that "my Father" is still alive is more Meduyak.
About the Author
https://www.sefaria.org.il/topics/isaac-samuel-reggio
warning: was part of Haskala and wrote contreversial things
העוד אבי חי, לא שהיה שואל אם הוא עדיין בחיים, כי כבר אמרו לו שהוא חי, אבל אמר להם זה להכנס עמם בדברים, כי חשב בלבו, כדי שלא יתביישו ממה שעשו שלא לזכור להם בתחלה ענין המכירה, אבל שידבר אליהם בענינים אחרים, ולזה התחיל מאביו העודנו חי, או אם מת בצער, או עתה בצער בנימין, הגידו לי האמת, והיה דעתו לשאול להם אח"כ על נשיהם וילדיהם ומקניהם וכל עניני הבית אבל לפי שהם נבהלו ולא ענו אותו, ואולי היו מסופקים בדבר ויחשבו שמפי אנשים שמע זה השם, לכן הוצרך לפרש להם הענין כלו, להסיר מסוה הבושה מעל פניהם, והוא אמרו אני יוסף אחיכם וכו':
העוד אבי חי וגו'. אע״פ שכבר אמרו לו שהוא חי כמובן מכל דברי יהודה, מ״מ חשב יוסף אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה כי נפשו קשורה בנפשו, ע״כ שאלם שנית העוד אבי חי, ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עונם על כן אמר העוד אבי חי, לומר שאביו הוא ולא אביכם כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם ע״כ נבהלו ולא יכלו לענות דבר.
אני יוסף העוד אבי חי נ"ל בס"ד אני יוסף עודנו צדיק שנקרא בשם יוסף ולא מבעיא שלא אבדתי את השם הזה אלא העוד קרי בה ה' עוד שנוסף לו אות ה"א בשמי ולכן נשאר אבי חי שאם הייתי חוטא היה מגיע הפגם אליו ג"כ כי יעקב גוף ויוסף ברית ואמרו בזוהר גוף וברית חשבינן חד:
ואת אשר נראה בזה דהמדרש מפרש דפסוק זה לא אמרו יוסף בגדר פיוס לאחיו כלל. ותדע דאח"כ בהפסוק השני אחר שנבהלו מפניו אמר להם שנית אני יוסף אחיכם הזכיר להם אחוה שהוא הוראה להם שאוהב אותם ומחשבם לאחים. ובפסוק ראשון לא אמר להם רק אני יוסף ולא הזכיר להם אחוה ואהבה כלל. ובהודע להם שהוא יוסף לא היה להם שום פיוס רק אדרבה עוד נתוסף להם יראה ופחד בהודע להם שזה האיש הנלחם עמהם עד עתה ומבקש עליהם עלילה בחנם הרי הוא יוסף שגמלו לו רעה והן עתה נפלו בידו וביכולתו לעשות בהם כרצונו ובודאי לפי השכל נקם ינקם והרי גם אח"כ כשכבר ראו טוב לבו עליהם ומ"מ כשמת יעקב חזרו להפחד ממנו ואמרו אולי ישטמנו יוסף והשב ישיב גו' ואף כי עתה בודאי דנפל הפחד עליהם וע"כ נתייראו ונבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו. וגם מה שאמר להם העוד אבי חי ג"כ מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל וכמו שכתבנו למעלה דלא היה מקום לשאלה כזו כלל עתה. רק המדרש מפרש ליה שהוא בגדר תמיה ופליאה ה' התימה, ואמר להם בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן, וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם, וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו,.. וזהו שחלקם המדרש לשנים יום הדין ויום התוכחה דדין הוא על עצם העבירה והתוכחה הוא הויכוח שמראים לו ממעשה אחרת על זו ויוגדל העונש עליהם עד שאין לו גם קצת התירוץ שהיה דומה לו להנצל על ידו וכמו שנבאר:
פירוש מן המאה ה-16 המשלב פשט ואלגוריה שחיבר דודו של הרב יוסף קארו על בסיס דרשותיו.
אני יוסף העוד אבי חי יש כאן ספקות.
הספק הא' כששאל העוד אבי חי למה לא השיבו לשאלתו:
הספק הב' מה צורך לו לשאול כן הרי אמרו לו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי:
הספק הג' למה לא אמר מיד המכירה אני יוסף אשר מכרתם אותי. ולספק הראשון הפסוק השיב ולא יכלו אחיו לענות אותו עם כל זה אחר שהוסרה הבהלה מהם היה להם להשיב:
והתשובה שאם יאמר מיד אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי יחשבו שכוונתו להורגם ולזה לא הזכיר המכירה מיד אבל אדרבה עם אמרו אני יוסף אמר העוד אבי חי לומר אפי' עשו הרשע לא אמר להרוג לאחיו עד שימות יצחק אביו שלא להוריד שיבתו ביגון שאולה שנאמר יקרבו ימי אבל אבי וגו' וכ"ש אני בעוד אבי חי וכשנבהלו חשב יוסף אולי חושבים אחי שזה שאני אומר שאינו אמת אלא תחבולה אחרת כמו מרגלים אתם לזה אמר גשו נא אלי ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי ולפי שהבהלה שיש לאדם או היה מצד הדבר ההווה או מצד העבר. להווה אמר אל תעצבו כי למחיה שלחני אלהים. על העבר אמר ואל יחר בעיניכם שאז כשמכרתם אותי לא אתם שלחתם אותי הנה וא"ת סוף סוף אנו עשינו רעה לזה אמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים והראיה שאתם שלחתם אותי לעבד ואני אב לפרעה וגו' ואם כן האלהים שלחני:
העוד אבי חי, ויש להבין הלא כבר שאל להם השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, והשיבו לו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי, וא"כ למה שאל להם שנית, ונראה ששאלתו הי' אם רוה"ק שורה עליו, כענין שכתוב אח"כ ותחי רוח יעקב אביהם שפירשו ז"ל שחזר עליו הרוה"ק אחר שפירש ממנו, זה כ"ב שנים, הרי דהשראת רוה"ק נקרא חי, וזה הי' שאלת יוסף כי עדיין הי' מתיירא אם השי"ת אינו מגלה לו איך אגלה לו, ועל שאלתו זה אם רוה"ק שורה עליו לא השיבו לו מאומה גם אח"כ כשנתיישב דעתם כי אין משיבין על הקלקלה, וממילא הבין שנסתלק ממנו רוה"ק, ובזה נתיישב דעתי' דיוסף, דמעתה אין ראי' מדהשי"ת אינו מגלה לו, שהרי רוה"ק נסתלק ממנו, וע"כ צוה אותם מהרו ועלו אל אבי וגו' כה אמר בנך יוסף שהם יגלו לו בשליחותו ושליח של אדם כמותו, כדי שיזכה הוא במצות כיבוד אב שלא קיים זה כ"ב שנה:
There is a מחלוקת why the brothers were shocked. רש"י says that they were shocked from embarrassment however others learn that they were shocked from fear of what יוסף would do to them. (Maybe this is תלוי on how they understood העוד אבי חי as explained above)
The מפרשי רש"י explain why he doesn't learn that they were scared. The משכיל לדוד explains why רש"י says הבושה with the ה' הידיעה.
The מדרש תנחומא says clearly that they were embarrassed.
The מדרש רבה and the גמרא in חגיגה both bring the דרש of אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וכו.
There are some differences between the דרש of אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא and רבי אלעזר in חגיגה.
| רבי אלעזר | אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא |
|---|---|
|
|
|
|
|
|
רבי אלעזר learns that they were scared from בשר ודם, just like שמואל was, how much more so when we stand in front of the דין.
רש"י ד"ה נבהלו מפניו, מפני הבושה. ע"כ. וקצת קשה לי, כי לכאורה אין נבהלים מפני בושה. ולמה לא יאמר פשוט - שמא ישתלט עליהם כרמוז בחלומותיו? (פ' ויגש תשנ"ה) ור' רא"ם שכל פעולותיו של יוסף (הבכיה והוצאת כל איש מלפניו כדי שלא יראו בושתם) מראות שאין כאן אלא אהבה ואחווה, ולא שנאה.
כי נבהלו מפניו מפני הבושה. לא מפני הפחד כי ממאמר הוציאו כל איש מעלי כדי שלא יראו בושתם והרמת קולו בבכי יורה על רוב אהבה וחבה:
מפני הבושה. אבל לא יתכן לפרש "כי נבהלו" שמא יעשה להם רע, שאם כן לא שייך לומר "נבהלו מפניו", וזה יתפרש על מי שנבהל מפני הבושה:
כי נבהלו מפני הבושה זה דבר פשוט שלא היה צריך רש״י לטרוח ללמדנו זה ועוד אמאי קאמר הבושה בה״א הידיעה אלא נר׳ כוונת הרב כמ״ש בחגיגה רבי אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי ומה תוכחה של ב״ו כך וכו׳ וז״ש רש״י שהוצרך הכתוב לכתוב כי נבהלו מפניו דהוה סגי למכתב ולא יכלו וכו׳ דדבר פשוט הוא שלא יכלו לפי שנבהלו אלא מ״ה כתבו מפני שמכאן נלמוד מוסר ליום הדין אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה והיינו דקאמר מפני אותה הבושה הידועה לכך כתבו:
כי נבהלו מפניו יראו ודאגו על אשר עשו לו.
כי נבהלו מפניו. בהלה הזאת היתה השתוממות וגם חרדה שאמר אני יוסף ויראו מן הנקמה, וכאלו אמר העוד אבי חי מרוב הצרות:
העוד אבי חי. תחלת דבורו שאל להם על אביו העוד אבי חי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לבשם חרדה ואשתקל מלולם מפני שמכרו אותו לעבד והיו רואים אותו כמו מלך, ועוד נבהלו כי יראו לנפשם שמא יגמלם רעה, וכענין שכתוב (ישעיה יג) ונבהלו צירים וחבלים יאחזון.
ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, “his brothers were not able to answer him as they had become frightened of him.” They were dumbstruck realizing that they had sold him into slavery and now he wielded the authority of a king. They were also scared that he would take revenge on them now. The expression נבהלו occurs in that sense in Isaiah 13,8 ונבהלו צירים וחבלים יאחזון, “And, overcome by terror, they shall be seized by pangs and throes.”
ועוד טעם אחר על בהלה זו, לפי שאמר אני יוסף ולא הזכיר אחיכם, על כן נבהלו נחפזו שם רעדה אחזתם, כי אמרו פן יבקש להיות אויב ומתנקם והסיע את עצמו מן האחוה כאשר עשו המה לו שהסיעו את עצמם מן האחוה, כמו שפרש״י על פסוק נסעו מזה (לז יז), ע״כ אמר להם שנית אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, אע״פ שלפחות היה לכם למכור אותי לאיזו אומה אחרת שאינן שטופי זמה כל כך, מ״מ אחיכם אני ואל יחר בעיניכם אשר מכרתם אותי הנה למצרים כי למחיה שלחני אלהים, כי רואה אני שנתגלגל הדבר שבאתי בין שטופי זמה וקרה לי מקרה באשת פוטיפר שכבשתי את יצרי ועי״ז זכיתי להיות רועה ישראל זן ומפרנס, כמ״ש (בראשית מט כד) ותשב באיתן קשתו וגו' משם רועה אבן ישראל ורז״ל הסכימו לזה שאמרו (סוטה ד:) כל הבא על אשת איש לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו', ואילו לא הייתי בין שטופי זמה אולי היה נבחר איש אחר לתיקון שני הרעב, אבל מאחר שנזדמן לי שנמכרתי לעם שטופי זימה לא זכה שום אחד מהן לתקן הרעב כ״א אני, ואם כן המכירה הנה למצרים גרמה לי כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁהָיְתָה לָהֶם בּוּשָׁה גְדוֹלָה, אָמַר לָהֶן, גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְנַשְּׁקוֹ וּבוֹכֶה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְִ עֲלֵיהֶם. וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא פִיֵּס יוֹסֵף אֶת אֶחָיו אֶלָּא מִתּוֹךְ בִּכְיָה, כָּךְ כְּשֶׁיִּגְאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹךְ בִּכְיָה הוּא גוֹאֲלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא (ירמיה לא, ח).
וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ (בראשית מה, ב ג), אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא אָמַר, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, בִּלְעָם חָכָם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ שֶׁל אֲתוֹנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כב, ל): הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, לִכְשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹכִיחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ, כא): אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (בראשית מה, ד):
“Please approach me, and they approached” – he showed them the circumcision. “I am Joseph.”
“And now, it was not you that sent me here, but God. He made me into a father to Pharaoh, and into a lord for all his house, and ruler over the entire land of Egypt” (Genesis 45:8).
“And now it was not you that sent…He made me into a father to Pharaoh, [and into a lord [uladon] for all his house, and ruler [umoshel] over…]” – a patron to the king, “uladon” – a lord; umoshel – a ruler.
“Hurry and go up to my father, and say to him: So said your son Joseph: God has made me lord for all Egypt; come down to me, do not tarry” (Genesis 45:9).
“Hurry and go up to my father, and say to him” – do not miss the opportunity.
“And, behold, your eyes see, and the eyes of my brother Benjamin, that it is my mouth that is speaking to you” (Genesis 45:12).
“That it is my mouth that is speaking to you” – in the sacred tongue.
אוי לנו מיום הדין כו'. כוונתו לפרש מה שנבהלו מפניו לא היה מפני היראה אלא מפני הבושה וע' ברש"י וברא"ם. אבל בתנחומא משמע כי שתים היה בהם היראה והבושה ע"ש:
ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. אמר בלשון לפי מה שהוא ולא לפי מעשיו. משום שיש אנשים שיש להם התנצלות קצת על חטאם. אמנם לפי טבעם איננה כלום ויכלו להתגבר על הסבה אשר הביאה אותם לחטא זה. וגם יש צדיק אשר לפי כחו והכנתו יכול להיות צדיק יותר ולכן יתחשב לפני ה' לרשע ועמ"ש לעיל פ"ג על פסוק ויבדל אלהים בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים. וזה שאמר לפי מה שהוא כי ה' יוכיחהו לפי מה שהוא בתכונתו ויכול להיות. ולא לפי מעשיו. וזה שמביא את הכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך כי יעריך ה' את מעשיו כפי הכנתו ויוכיחהו:
ובמדרש רבה איתא משם אבא כהן ברדלא וז"ל אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה...יוסף קטן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הק"בה ויוכיח לכל א' וא' לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה עכ"ל ע"ש. והנה צריך להבין דברי המדרש שאמר לכשיבא הק"בה ויוכיח לכל א' וא' לפי מה שהוא מה בא להורות כזה והוה סגי באומרו ויוכיח לכל א' וא' שנא' אוכיחך ואערכה לעיניך. ויובן בס"ד להורות דלא מבעיא מה שצריך להוכיחו על עבירות חמורות שחטא להק"בה אלא אפי' על חטא כל דהו ר"ל על קלקול כל דהו שקלקל במעשיו וז"ש לפי מה שהוא ע"ד חמץ דינו כמה שהוא כלומר דבר מועט על אחת כמה וכמה דאפי' על דבר קטון מי יכול לעמוד בתוכחתו:
רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו״, וּמָה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ, תּוֹכֵחָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אוֹתִי״, וּמָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק הָיָה מִתְיָירֵא מִן הַדִּין, אָנוּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.
- How could my father not have died from worry?
- They were worried of the rebuke to come. hadnt happened yet.
- מפני הטענה
- the words אני יוסף was enough to remind them of everything and that was the תוכחה
- בית הלוי (above) - He showed them the contradiction - they were woRRied about Yaakov if Binyamin would get taken away, they did not worry when they sold Yosef. וזה מדוייק במלת אבי ולא אבינו.
תוכחה - שמוכיח פשעו בפניו:
Hard to undertsand because we don't see where Yosef rebuked them
m
העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי:
ומה תוכחה של ב"ו כך כו'. ואע"ג שלא אמר להן כלל יוסף מענין תוכחה מ"מ היו יראים שיבא הוא אחר כך להוכיחם על מה שעשו לו ונבהלו מפני הבושה שלא יוכלו לעמוד בתוכחתו:
וּמַה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם כָּךְ, שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?. קשא דהכתוב לא אמר נִבְהֲלוּ 'מִתּוֹכַחְתּוֹ' אלא נִבְהֲלוּ 'מִפָּנָיו' (בראשית מה, ג)? ונראה לי בס"ד דרמז בתיבת מִפָּנָיו על תוכחתו שהיא הטענה שיש לו לטעון עליהם והיינו לפני אותיות 'יוסף' יש אותיות 'טענה' ולזה אמר ומה תוכחה של בשר־ודם שהיא הטענה שיש לו על חבירו כך נבהלו ממנה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!
הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו וגו'. ואע"ג דעד השתא לא הזכיר מכירתו ואיך אמר המדרש ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו מ"מ במה שאמר אני יוסף הזכירם היטב כל אשר עשו עמדו. ואולי מפרשים גם במה שאמר העוד אבי חי בתמיה איך חי הוא עדנה ולא מת מרוב יגונו בזמן רב בזה שנפקדתי ממנו. ולפ"ז גם זה הוא תוכחה מזכרת עונם:
מה תוכחה של ב"ו כך. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל עיין במהרש"א ז"ל ונתעלם ממנו לשון המדרש וכו' ותו קשה בגמרא מה ק"ו הוא זה הא כתיב בשמואל נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה וצ"ע עכ"ל. ומ"ש הרב על מהרש"א ז"ל נראה דכונתו על הרי"ף ז"ל כמו שיראה הרואה. ומה שהקשה בגמרא לק"מ דהק"ו הוא כי האדם מצטער ונבהל מרוב הבושה כשחטא לאדם וק"ו על אשר חטא לה' דבעומדו לדין יבוש ויכלם ויתבהל מאד ואה"נ דרבו רחמיו מאד ולא איירי הכא ברחמים רק על מה שיצטער ויתבהל מאד על חטאו בבושה גדולה והוא ק"ו מרובה עאכ"ו ופשוט ואין להאריך. ועוד יש לדחות דקרא דמייתי הוא על כללות ישראל ובודאי כי לכוללות ישראל לא יכלא רחמיו אבל הכא מיירי ביחיד או יחידים וזה אני אומר מפני שהרב סמך על האי קרא אמנם האמת כמ"ש דלא איירי בסוגיא אלא בערך הבושה שיתבהל ויבוש האדם בתוכחות על עון וכמ"ש:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים... דָּבָר אַחֵר, יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. מִפְּנֵי מַה כְּתִיב כָּךְ. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם כְּאַחַת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּאוֹתָהּ טוֹבָה בְּפַעַם אַחַת. שֶׁאִם יְגַלֶּה לָהֶם טוֹבָתוֹ כְּאַחַת, יָמוּתוּ כֻּלָּם. רְאֵה מַה כְּתִיב: וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ, עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (שם סד, ג). צֵא וּלְמַד מִיּוֹסֵף. בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְוַדַּע לְאֶחָיו לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים, אָמַר לָהֶם: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, מֵתוּ כֻּלָּם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ וְגוֹ' (בראשית מה, ג). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מִתְגַּלֶּה לָהֶם קִמְעָא קִמְעָא. בִּתְחִלָּה מֵשִׁישׁ אֶת הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. וְאַחֲרֵי כֵן, תָּגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת. וְאַחֲרֵי כֵן, פָּרֹחַ תִּפְרַח. וְאַחֲרֵי כֵן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ. וְאַחֲרֵי כֵן, הֵמָּה יִרְאוּ כְּבוֹד ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ. לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן, נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ (תהלים קב, יז). וְאוֹמֵר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן (ישעיה נב, ח). וְאוֹמֵר: וְאָמַר בְּיוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ וְגוֹ' (שם כה, ט).