(א) מה שהקשה הרמב"ן האיך לא נתקיים הפתרון של יוסף שיהיה שבע שני רעב. נראה כי כך פתר החלום, את אשר אלהים עושה הגיד לפרעה, כלומר שבאם יעשה אלהים גזירתו ולא יהיה צדיק שיבטל אז יתקיים הפתרון. וזה פירוש הפסוק על יהיו שבע שני הרעב הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, כלומר על שני הרעב יכול צדיק לבטל ולא שני שבע כי הוא גזירה טובה. וזהו ויעמידהו לפני פרעה (בראשית מז, ז) פירוש לפני קודם פרעה שהוא ינהג את פרעה:
(1) Concerning the question of Nachmanides that it is surprising that Joseph’s prediction of seven years of famine was not fulfilled, and that therefore his reputation as an interpreter of dreams must have suffered, it appears that Joseph had covered this eventuality by saying: (41,28) אשר האלוקים עושה הראה לפרעה, “what G’d is about to do He had shown Pharaoh.” This left it open to G’d to forego the unpleasant part of Joseph’s interpretation of Pharaoh’s dream. G’d’s decrees, (negative ones) are definitive unless a tzaddik intervenes and asks Him to cancel or to “soften” them. On the other hand, the tzaddik has no power to cancel or “soften” a decree by G’d which is manifestly beneficial for the people concerned. When we read in 47,7 that Joseph introduced his aged father Yaakov to Pharaoh, the Torah describes this with the words: ויעמידהו לפני פרעה, “he made him stand (not bow) before Pharaoh.” This was a hint that his father had the power to affect G’d’s negative decrees which his son had predicted. In other words, although G’d had taken him, and through him, Pharaoh, into His confidence, Yaakov, Joseph’s father took precedence over both Joseph and Pharaoh in his intimacy which G’d.
(ב) ויוסף הוא השליט הוא המשביר לכל עם הארץ (בראשית מב, ו). הענין, כי יש עם ה' ועם הארץ. עם ה', אלו הצדיקים. ועם הארץ, אלו המדובקים לארץ וצריך לשבור אותם. וזהו הרמז ויוסף הוא השליט המשביר, שמשבר אלו האנשים אשר הם צריכים עליות להעלות אותם ולקרות עם ה'. וזהו המשביר, לשון שבר. לעם הארץ, לקרוא עם ה':
(2) Genesis 42,6. “and Joseph was the effective ruler of the land; he was the one in charge of grain sales to the whole nation.” The expression עם הארץ in this verse is meant to contrast with עם ה', “the Lord’s people.” The latter, whenever used in the Bible, refers to the pious people, the righteous people. The former are the ones whose entire orientation in life revolves around earthly concerns, an attitude that ought to be drastically changed, broken down. This is why Joseph is described as possessing the attribute, i.e. משביר, that is capable of bringing about a re-orientation in the average Egyptian’s order of priorities. If the provision of שבר, “life-sustaining rations” is understood in this sense, then one can understand that the Egyptians thanks to Joseph’s selfless concern with the welfare of the whole nation could produce a religious reorientation of the whole population.
[It is difficult for people living in a democracy where the so called ruler is not given more than a maximum of 8 years of continuous rule, that Joseph who did not once have to worry about being re-elected in a rule spanning 80 uninterrupted years, could concentrate all his talents on the task of improving the population’s well being. Ed.]
(ג) או יאמר, ויוסף הוא השליט הוא המשביר, רצה לומר ויוסף הצדיק שרוצה להוסיף על ישראל רב טוב זה הוא השליט על הארץ לו ניתן הממשלה גם בעולם הזה, מה שאין כן ברשעים שרוצים להמעיט טובות מישראל ועינם צרה בטובת ישראל יוסר מהם הממשלה:
(3) Alternatively, the line commencing with describing Joseph as the sole authority concerning vital grain sales, is the Torah’s way of emphasizing that Joseph was the exception to other tzaddikim, having been granted the best of two worlds, i.e. a position of supreme honour and influence in this life, as well as a commensurate position in his afterlife, considering the abundance of merits he had accumulated while on earth.
(ד) ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם (בראשית מב, ו-ז) . ויש להבין מה בא להשמיענו בזה שכתוב ויתנכר אליהם. ונראה דהכתוב בא להשמיענו בזה צדקת יוסף הצדיק, כי הנה יוסף חלם לו שאחיו ישתחו לו כדכתיב (בראשית לז, ז) והנה אנחנו מאלמים כו', ואחיו לא רצו במלוכת יוסף עליהם, והנה דרך הטבע כשאדם מנצח את חבירו וזה יודע שהוא מנצח אותו, דהיינו שיודע שמזה האדם היה לו הנצוח אז ירע לו ויש לו עגמת נפש גדול אבל כשהוא מנצח ואין חבירו יודע ממי הוא מנוצח אז אין לו רע כל כך. והנה בכאן יוסף נצח את אחיו בקיום החלומות אשר חלם לו שאחיו ישתחו לו, ובאמת הם לא רצו בזה שיוסף ינצח אותם ויצטרכו להשתחות לו. וזה היה צדקת יוסף הצדיק שבשעה שהשתחו לו ונמצא הוא נצח אותם אלו היו יודעים שזה שהשתחו לו הוא יוסף היה רע להם לכן יוסף הצדיק בשעה שהשתחו לו אחיו התנכר אליהם כדי שלא ירע בעיניהם על הניצוח שהוא מנצח אותם בקיום החלומות וידמו שהם משתחוים לאחר ובאמת יוסף הוא מלך ולא יהיה להם עצבות על השתחויה, כי יבינו שהם משתחוים למלך אחר. וזה שאמר הכתוב וישתחו לו וכו' ויכירם , שיהיה להם עגמת נפש. ויתנכר אליהם, שלא יהיה להם עגמת נפש וצער על שהוא נצח אותם. ואפשר לומר שזה היה כוונת יוסף הצדיק שלא הודיע לאביו שהוא מלך ושהוא חי שיוסף ידע שיקוים החלומות אשר חלם לו על אחיו שיבואו וישתחו לו, ואלו היה מודיע לאביו והיו באים אחיו והשתחו לו היה להם צער מזה שנצח אותם, כי ידיעת אביו היה גם ידיעה להם לכן לא הודיעו לאביו כדי שלא יצטער את אחיו כדי שיבוא וישתחו לו ולא ידעו למי משתחוים וידמו שמשתחוים למלך אחר:
(4) Genesis 42,5-6. “Joseph’s brothers arrived (in Egypt) and bowed down, and prostrated themselves to him.” (The ruler in charge of grain sales) וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם, “When Joseph saw his brothers, he recognized them and he acted as if he was a stranger to them.” We need to understand what the Torah intended to teach us by writing that Joseph acted as a stranger to them, when this would have become apparent as soon as we read about their dialogue.
I believe the line is introduced by the Torah to teach us that the Torah considers Joseph’s conduct at this time as justified. Joseph’s dream had shown him that his brothers would at one stage prostrate themselves before him. (Genesis 37,7) His brothers had opposed the idea that he would become king, ruling over them. It is the way of the world that if someone has been vanquished in a battle or duel, that if he knows who the victor is, he will aim to take revenge sooner or later. If the vanquished person does not know who has defeated him, his embarrassment and desire for revenge will be far less, as other people presumably are also unaware of his having been the loser in a conflict. In our story, Joseph had become the victor; now that his dream had been fulfilled and his brothers had prostrated themselves before him this was all that concerned him, as he no longer felt that his brothers’ accusations that he was an egomaniac, were true. Had the brothers been able to, they would have made every effort to prevent Joseph’s dream from becoming fulfilled. They would have harboured ill will against him as soon as they had realized that his dream had come true, just as they had imagined him as hoping that it would. Therefore, Joseph contented himself with the knowledge that his dream had indeed been fulfilled, making sure that this would not have been at the expense of his brothers becoming upset about this and probably hostile towards him. He therefore acted in a manner that would convince the brothers that the person before whom they had prostrated themselves had not been their long lost brother. Seeing that the person before whom the brothers prostrated themselves was a duly appointed king, -not even one who had come to the throne by revolution- they did not mind having to prostrate themselves before a king such as he, especially as he volunteered- against payment of course- to save them from total economic ruin. Joseph on his part did all that he could to not let the brothers feel that he had bested them. When the Torah describes the sequence of this encounter with the words: “they prostrated themselves and he recognized them, etc.,” this is to hint that it now dawned on Joseph that just as he had recognized them, they might recognize him; in order to avoid their becoming embarrassed he then devised a scheme to disguise himself in every way possible so that they did not recognize him. The Torah reports this to show that his disguise worked.
It is also possible to see in the sequence of these verses an explanation why during all these years (22) Joseph had never sent a message to his father showing that he was alive and even prosperous. He knew that his dreams would become true prophetic visions and that that as a result of this his brothers would become deeply saddened and frustrated. Once his father would have been informed of his being alive and well, this would become known to the brothers even if their father did not tell them outright. Yaakov’s whole bearing would change from that of a father grieving for a lost son, and the brothers would notice this.
(א) או יאמר "הדריכני באמתך כו'", ר"ל שדוד המלך ע"ה היה מתפלל על עצמו לבל יתגאה לבו בעבודתו ית"ש, שיתן לו השי"ת לב להבין שהכל הוא מאתו יתברך, שהוא ברחמיו עוזר לו לילך בדרך האמת, וזהו "הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלקי ישעי שאותך קוויתי", כנ"ל.
(א) ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם כו׳ ויאמר להם מרגלים כו׳. לכאורה אינו מדוייק, וכי בשביל שזכר את החלומות יאמר להם מרגלים אתם, וכי מה ענין ושייכות זה לזה.
(ב) ונראה דהנה השי"ת נתן להצדיק מתנה שהצדיק יתן חיות לכל העולמות בכח חלק אלקי ממעל שיש בו, וזהו "אתה ה׳ לבדך כו׳ ואתה מחיה את כולם", דלכאורה היה לו לומר ומחיה את כולם שהרי קאי אדלעיל, אך נראה שזה קאי ג"כ על הצדיק, כלומר הצדיק נקרא "ואתה", שהוא חלק ממך, וזה הוא וי"ו הפעולה, ור"ל שהצדיק בכח חלק אלקים מחיה את כל העולמות ועי"ז "צבא השמים לך משתחוים", פירוש כיון שהוא נותן חיות ושפע לעולמות העליונים, עי"ז גם הם משפיעים אליו לעוה"ז השפעות הגשמיות, וזהו "לך משתחוים" הוא לשון הכנעה, שהם מכניעים עצמם להשפיע לעולם.
(ג) וידוע דיוסף היה במדרגת "צדיק", ונתן חיות ושפע לעולמות העליונים, ולכן חלם לו שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים, רמז לעולמות העליונים, משתחוים לו להשפיע אליו לעוה"ז כנ"ל ע"י שהוא נתן להם חיות, ולכן כתיב "ויזכור יוסף את החלומות כו׳" שאחד עשר כוכבים משתחוים לו, דהיינו שזכר שהם צריכין להשפיע אליו, שהם רומזים לאחד עשר כוכבים והם משפיעים אליו מעילא לתתא, ולכן אמר "מרגלים אתם" מלשון רגלים, שאתם צריכין להשפיע לרגלים, דהיינו העוה"ז נקרא רגלים, ע"ד שאמר הכתוב "הארץ הדום רגלי", "ויאמר להם ערות הארץ באתם לראות", פירוש שאתם באתם לראות צורך הגשמיות הנקרא "ערות הארץ" כדי להשפיע להם.
(ד) וזהו "טוב ה׳ לכל כו׳", פירוש "טוב ה׳" הוא החלק אלקי שיש להצדיק, הוא "לכל", הוא לכל העולם, שעל ידו נשפעים העולמות העליונים ע"י אתערותא דלתתא ומ"ן, ועי"ז נעשין מ"ד להשפיע לעולם העשייה, " ורחמיו על כל מעשיו" פירוש זה הרחמים של הבורא ב"ה, כי אם היה השי"ת בעצמו משפיע, לא היה כח בעולם המעשה לקבל השפעה, אלא ע"י הצדיק נעשין מ"נ ונוכל לקבל השפעה.
(א) או יאמר "ויאמר להם מרגלים אתם כו׳", לכאורה יש עוד לדקדק וכי יוסף הצדיק יאמר דבר שאינו - מרגלים אתם. ונראה דהנה יוסף הצדיק היה במדריגה גדולה כנ"ל, שהיה משפיע לעולמות עליונים ועי"ז בא השפעה לעולם התחתון, וזה שראה בחלומו "והנה אנחנו מאלמים אלומים והנה קמה אלומתי" רמז להשפעות פרנסה, ואמר אליהם "מרגלים אתם" כלומר אתם אינכם במדריגה גדולה רק במדריגה קטנה "מרגלים", דהיינו מעולם התחתון, "לראות את ערות הארץ באתם" פירוש שיש מדריגות בני אדם שבאים לעולם להוכיח את בני אדם על מעשיהם הרעים ח"ו, וזהו "לראות את ערות הארץ". ואמרו "ועבדיך באו לשבור אוכל" שאנחנו ג"כ במדריגה גדולה שאנו משברים תאוויות הגשמיות, "לא היו עבדיך מרגלים" אין אנו מעולם התחתון, "בני איש אחד נחנו" במדריגה גדולה באחדות עליון. וק"ל.
(ז) וזהו שאמר יוסף "והיה האוכל לפקדון" רמז שצריך ליזהר מאוד מאוד בכל עניני הגשמיות שיהיו בקדושה לקשר גשמיות ברוחניות כנ"ל, כדי שעי"ז מה שיפקוד ויגזור אומר כן יקום, שהצדיק גוזר והשי"ת מקיים. וגם נאמר שם "ותעש הארץ לקמצים" רמז שצריך האדם להיזהר מאוד ממדות קמצנות וכילות, כמו דאיתא בספר הישר לרבינו תם "אם יהיה אדם כילי", היינו קמצן, "אין זאת המדה הרעה לבדה בו, רק אחרת מלבד אלה, וזאת עלתה על כולנה"", וסוף דבריו "על כן אי אפשר לכילי להיות עובד ה׳", עיין שם דבריו המתוקים האמיתים באורך, וזהו "ותעש הארץ כו׳", דהיינו יוסף היה מתקן את הארץ בשבע שני שבע את מדות הקמצנות שבהם, וזהו "לקמצים", כי אין לך אדם נמלט ממדה זאת, אם לא כולו יש בו מקצתו, ויש אשר בהם אפס קצת קצתו דבר מהקמצנות, וצריך האדם להסיר עצמו ממדה זאת.
(א) או יאמר "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם כו׳", נוכל לומר שהתורה הקדושה רמזה על גלות המר הזה אשר עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, והוא ע"פ הכתוב "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", דהיינו שהשי"ת יחיינו מיומים משני חורבנים, וביום השלישי, היינו בבנין בית המקדש האחרון שיבנה במהרה בימינו, יקימנו ונחיה לפניו, וזהו "מקץ שנתים ימים" ר"ל בסוף השנתים ימים דהיינו הגלות המר הזה, "ופרעה חולם" דכל מלך המחדש גזירות נקרא בשם "פרעה", אבל הקב"ה מצילנו מידם וכל גזירותיו בטלין ואינן רק כחלום, וזהו ופרעה חולם.
(א) או יאמר "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם כו׳", נוכל לומר שהתורה הקדושה רמזה על גלות המר הזה אשר עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, והוא ע"פ הכתוב "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", דהיינו שהשי"ת יחיינו מיומים משני חורבנים, וביום השלישי, היינו בבנין בית המקדש האחרון שיבנה במהרה בימינו, יקימנו ונחיה לפניו, וזהו "מקץ שנתים ימים" ר"ל בסוף השנתים ימים דהיינו הגלות המר הזה, "ופרעה חולם" דכל מלך המחדש גזירות נקרא בשם "פרעה", אבל הקב"ה מצילנו מידם וכל גזירותיו בטלין ואינן רק כחלום, וזהו ופרעה חולם.
(ב) "והנה מן היאור עולות שבע פרות כו׳", דהנה האבות היו רוצים תמיד לתקן את שבע מדריגות העליונים להעלות את השכינה דהיא "באר שבע", וצריך כל צדיק לילך בדרכי אבות הראשונים, וזהו "כי שבע יפול צדיק וקם" פירוש כל מגמתו של הצדיק הוא לתקן את שבע המדריגות, "וקם" - ואז הוא קומ"ה שלימה. "יפול" הוא לשון שוכן, כמ"ש מי גר אתך עליך יפול. וזהו "והנה שבע פרות עולות" הוא רמז לשבעה מדריגות בתיקון השכינה שהצדיק צריך לתקן, "ותרענה באחו" פירוש ועיקר הוא האחוה דהיינו אחדות, עי"ז יוכל לתקן הנ"ל.
(ב) "והנה מן היאור עולות שבע פרות כו׳", דהנה האבות היו רוצים תמיד לתקן את שבע מדריגות העליונים להעלות את השכינה דהיא "באר שבע", וצריך כל צדיק לילך בדרכי אבות הראשונים, וזהו "כי שבע יפול צדיק וקם" פירוש כל מגמתו של הצדיק הוא לתקן את שבע המדריגות, "וקם" - ואז הוא קומ"ה שלימה. "יפול" הוא לשון שוכן, כמ"ש מי גר אתך עליך יפול. וזהו "והנה שבע פרות עולות" הוא רמז לשבעה מדריגות בתיקון השכינה שהצדיק צריך לתקן, "ותרענה באחו" פירוש ועיקר הוא האחוה דהיינו אחדות, עי"ז יוכל לתקן הנ"ל.
(ג) "והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן", הנה התורה הקדושה מרמז את הצדיק שצריך להשתמר מאוד לבל יפול חלילה באיזה שפלות, דבהקליפה יש ג"כ ז' מדריגות והיא תמיד עומדת מאחוריו של אדם להכשילו חלילה, וזהו "עולות אחריהן" לטרוף הקדושה ח"ו, וזהו "ותאכלנה הפרות רעות כו'" ר"ל שלפעמים ח"ו טורפים הקדושה מאדם, "ולא נודע כי באו אל קרבנה" ר"ל ואינו מרגיש כלל לדעת זאת שנטרף חלילה אל הקליפות, ע"כ צריך הצדיק ליזהר מאוד.
(ד) "וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד" רמז אל הפרנסה והמשא ומתן של אדם צריך להיות ג"כ "בקנה אחד" דהיינו באחדות, וצריך גם כן שימור גדול לבל יכשל ח"ו כנ"ל, לכן צריך האדם בכל מעשיו להיזהר ולהישמר לבל יפסוק מהקדושה. וק"ל.
(א) ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו, ויען יוסף. נקדים לפרש, בחלומות של שר המשקים כתוב "איש כפתרון חלומו חלמנו", ואח"כ כתיב "איש כחלומו פתר", וצריך להבין שינוי הלשון דהוי ליה למכתב ג"כ "ויפתר לנו איש כפתרון חלומו". ונראה לפרש דהנה כשהצדיק רוצה להמשיך איזה שפע על אדם, פרנסה או השפעה אחרת הצריך לאדם לאיזה דבר רחמים, אזי מקשר נפש אותו אדם בנפשו, ומוליך הדברים שצריך לו אל העולם המיוחד לאותו הדבר, וז"ש שר המשקים "איש כפתרון חלומו" כלומר שחלום שלנו היה כפתרון, דהיינו דברים פשוטים ולא סתומים ואין צריך לפתרון, אך יוסף היה יודע השורש העליון של החלום והיה מעלה הדברים לשורשו לפותרו כפי רצונו כאשר היה צריך, שאת שר האופים יתלוהו ואת שר המשקים ישיבו על כנו כדאיתא במדרש, וז"ש פרעה "שמעתי כו' לאמר תשמע חלום כו׳", פירוש שאתה משמיע הדברים למעלה לשורשו כנ"ל, "ויען יוסף כו׳ בלעדי", כלומר שאיני רוצה לקשר נפש הרשע בנפשי כנ"ל, אך "בלעדי אלקים יענה כו'". והבן.
(א) ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה כו׳, את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, שבע פרות הטובות כו׳, ושבע שבלים הרקות כו׳, הוא הדבר אשר דברתי כו׳, אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ויש לדקדק מפני מה בשבע שבלים הרעות אמר יוסף לפרעה "יהיו שבע שני רעב" ובשבע שבלים הטובות לא אמר "יהיו שני השובע". ועוד "הוא הדבר כו׳" הוא מיותר, כי כבר אמר לו "אשר כו׳ הגיד לפרעה". ועוד הוא הדבר כו׳ הוי ליה למכתב אחר "הנה שבע שנים באות שבע גדול כו׳".
(ב) ונראה לפרש, דהנה בזאת ידע האדם אם הולך בדרך האמת בעבודתו ית"ש, בראותו שאין תפילתו ודיבוריו חוזרין ריקם וכל דבר אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, והוא דואג ומצטער תמיד על גלות השכינה וכללות ישראל, וזהו הפירוש "הדריכני באמתך ולמדני" ר"ל "למדני" דהיינו שאדע שכן הוא שאני הולך בדרך האמת, ע"י שאראה "כי אתה אלקי ישעי", וגם "אותך קוויתי כל היום", פירוש "אותך" דייקא, היינו גלות השכינה, לקוות עליה כל היום תמיד, בזאת אדע שאני הולך בדרך אמת. נמצא הצדיק האמיתי גורם טובות לעולם, וכן להיפך אדם רע יכול להמשיך רעות.
(ג) וזה שאמר "אשר כו׳ הגיד לפרעה", ר"ל דברים רעים וקשים כגידים זה שייך לפרעה, "הגיד" לשון גידים, דהיינו "שבע שבלים הרקות יהיו שבע שני רעב הוא הדבר כו׳", מיעוט "הוא" ר"ל זה לבד אשר האלקים עושה הראה את פרעה, אבל הטובות בלתי אפשרי שיבוא ע"י אדם רע, ולכן בשבלים הרקות אמר לו "יהיו שני הרעב", ו"הוא הדבר" כנ"ל, אבל בשבלים הטובות לא אמר לו יהיו שני השבע, רק אמר "הנה שבע שנים באות שבע גדול", אבל לא על ידך כי אם על ידי.
(א) ויהי מקץ כו׳. נ"ל ע"פ דאיתא "שנו חכמים בלשון [המשנה]" כו', ולכאורה מה משמיענו בזה, וכי באיזה לשון אחר היה להם לשנות?
(ב) אלא נראה לפי כשהאדם עוסק בלימוד תורה או במצוה צריך להניח בה שני בחינות, והם האחד העסק שעוסק בדבר ההוא שהוא בעצמו קדושה, ולהוסיף בה מחשבה עליונה של יראה ואהבה להמשיך בעסק ההוא אור העליון מעולמות העליונים, וזהו "שנו" מלשון כפול כמו שנו שלשו, פירוש כשהיו לומדים המשנה, היו לומדים אותה בשני בחינות הנ"ל. וזהו ג"כ מה שאמרו "כל השונה הלכות כו׳", והיה לו לומר כל הלומד הלכות, כיוונו בזה לרמוז על הכוונות הנ"ל.
(ג) וזהו "מקץ שנתים ימים" כו', "ימים" הוא רמז על הקדושה שנקרא יום, ואמר הכתוב אם יעלה על דעת ומחשבת אדם שכבר הוא גמור במדריגה זו של הב׳ בחינות הנ"ל, וזהו "מקץ שנתים ימים" ר"ל כאשר יאמר האדם שכבר הוא בשני בחינות הנ"ל, ידע נאמנה שאין מחשבתו אמת, רק המחשבה הזאת באה לו מצד הגוף החומר המרשלו בעבודה וסובר שהוא נגמר בכל טוב, וזהו "ופרעה חולם", פרעה הוא אותיות עורף, רמז על הגוף הוא המעלה לו ההרהור ההוא שאין בו ממש, כמו החלומות שוא ידברו. "והנה עומד על היאור", יאור פירושו כמו אור, היינו שמחשבתו הוא שכבר עומד על האור, אבל באמת צריך התאמצות גדול בשני בחינות הנ"ל בלי הפסק.
(ד) "והנה מן היאור עולות שבע פרות כו׳", יש לומר דהכתוב מרמז על דברים גדולים, היות שיוסף ג"כ ראה ב' חלומות, חלום א׳ של תבואה - "והנה אנחנו" כו׳, וחלום של שמש וירח, ולהיות שיוסף הוא מדריגה היסוד, שהוא הצדיק אשר רצונו וחפצו תמיד להשפיע לישראל כל טוב הראוי להם כרצונו, והחלום הראשון של תבואה לרמוז על הפרנסה, שהצדיק צריך להמשיך לישראל רחמים שיהיה פרנסתם מזומנות להם בריוח, ואח"כ ראה מה שהצדיק פועל בצדקו בעולמות העליונים המרומזים בשמש וירח ואחד עשר כוכבים, ובכאן ג"כ פרעה ראה ב׳ חלומות אלו על אותן רמזים, ולהיות שהאומות היה להם יניקה מן הפרים שהיו ישראל מקריבין, אלא שפרעה היה מצד הנוקבא ולכך ראה בדמותו פרות, וידוע ששבע הוא רמז לשבעה ימי הבנין, ו"שבע פרות בריאות וטובות" רמז לאומות היושבים שלוים ושקטים, ו"שבע פרות דלות ורעות תאר" רמז על ישראל הדווים וסחופים בגלות המר.
(ה) "ותבלענה הפרות רעות המראה כו׳ את הבריאות והמלאות", רמז שיכלו ישראל את האומות מרוב קדושתם, ומפרש הכתוב מהיכן באו לזה שיכלו את האומות? ולזה אמר "ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה", פירוש היות שנטע ה׳ הטוב ברחמיו בקרב הצדיקים בתוך לבם שבוער בקרבם אש היראה והדבקות, ומוצנע ומכוסה בהם הדבר והם כמשתגעים בפני העולם אשר לא יודעים מזה, וכפי אשר אמרתי פירוש בימים הקדמונים על פסוק "מה רב טובך כו׳ נגד בני אדם" ג"כ כפירוש הנ"ל, שנצפון בלב הצדיקים רב טוב האהבה והיראה והתלהבות, וזהו "נגד בני אדם", היינו שהוא התנגדות לאותן בני אדם יושבי חשך אשר אין יודעים מרב טוב היראה וחשק האהבה של בוראינו ית' ויתעלה. וזהו שאמר "ותבאנה כו׳", פירוש שבא לתוכם דבר טוב "ולא נודע כי באו אל קרבנה" פירוש דבר שאין יודעים בו רוב ההמון והם יראה ואהבה ודביקות שלם.
(ו) וחלום שני היו "שבלים", לרמוז על הפרנסה שצריך הצדיק להשפיע לישראל בצדקתו, והוא ג"כ על הדרך הנ"ל, "ותבלענה" פירוש שישראל בולעים את כל חפץ טוב האומות, כי הכל לא נברא אלא בשביל ישראל.
(ז) וזה ג"כ מה שאמר יוסף לאחיו "מרגלים אתם" פירוש שרצה שיכניסו עצמם במדרגת "רגלים", והוא לחשוב תמיד צורך פרנסות ישראל, והם אמרו "כנים אנחנו" והתרגום פירש כוונין אנחנו, פירוש אנחנו רוצין לילך במדריגות גדולות בעולמות עליונים ובכוונות גדולות ביחודים תמיד, והוא אמר להם "בזאת תבחנו חי פרעה אם כו׳ כי מרגלים אתם", פירוש אמר להם שע"י השכינה הנקרא "זאת" - "תבחנו" פירוש תבואו לבחינה זו, "חי פרעה" שתקחו את חיות מפרעה הם הקליפות, "כי מרגלים אתם" ותשפיעו בכחכם לישראל, "ויאסוף אותם אל המשמר שלשת ימים", פירוש להיות שמכאן למדו שישראל אינם שרוין בצרה יותר מג׳ ימים, וזה ג"כ היה כוונתם בעצמו בזה הפעולה שאסף את אחיו במשמר ג׳ ימים, לפעול זאת בפעולתו הקדושה שתמיד לא יוסיפו לישראל בעת צרה יותר מג׳ ימים, וכן דרך הצדיקים שעושים עובדות ופעולות ומחשבין באותן העובדות כוונות גדולות ופועלין במעשיהן טובה לדור דורים. והבן.
(א) ר' חייא ור' יוסי וכו': ר"ח ור"י היו הולכים בדרך. בתוך כך, ראו אדם אחד שהיה בא, ומתעטף בעטוף מצוה, דהיינו בציצית, וכלי זיין קשורים תחתיו. אמר ר"ח, אדם זה, אחד משנים יש בו, או שהוא צדיק גמור, שגם בדרך מתעטף בטלית מצויצת, או הוא לרמות בני העולם, כי חגור כלי זיין, משמע שהוא לסטים, ומתעטף בטלית מצויצת כדי לרמות בני העולם, ללכוד אותם ברשתו.
(א) א"ל ר' יוסי וכו': אמר לו ר"י, הרי חסידים העליונים אמרו, הוי דן את כל האדם לכף זכות. והרי למדנו, אשר אדם היוצא לדרך, ומתירא מלסטים, יכוון לג' דברים, למתנה ולמלחמה ולתפלה. מאין לנו זה מיעקב, שנתכוון לג' אלו, וחגר את עצמו, לדורון ולמלחמה ולתפלה. כמ"ש בפרשת וישלח ששלח לעשו מתנה. וחצה לב' מחנות, פן יבא עשו והכהו וגו', שהיא למלחמה. והתפלל לה' הצילני נא מיד אחי וכו'. שזה תפלה. ואדם הזה ההולך בדרך, הנה יש בו עטוף של מצוה לתפלה, והנה בו כלי זיין למלחמה. וכיון ששנים הללו יש בו, השלישית, שהיא מתנה, אין צורך עוד לרדוף אחריה, לדעת אם יש בו, כי כיון שיש בו שנים, בודאי יש בו גם השלישי.
(א) כד קריב לגבייהו וכו': כשקרב אליהם, נתנו לו שלום ולא השיב להם, אמר ר' חייא, הרי אחד מאלו השלשה דברים הראוים להיות בו, אין בו, כי לא התקין עצמו למתנה, שבמתנה כלול שלום, והוא אינו משיב שלום. אמר ר' יוסי, אולי הוא עוסק בתפלתו, או מרחש תלמודו שלא ישכח אותו.