נס החנוכה - ניצחון האמונה
בירורים רעיונים בענייני חנוכה
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב). אמרו חז"ל (בראשית רבה ב, ד) : "תהו זו מלכות בבל, בהו זו מדי, וחושך זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור
שאין לכם חלק באלקי ישראל".
צריכים להבין את משמעות הענין דווקא של שור, וכן את הנוסח חלק באלקי ישראל דווקא ולא באלקי משה' וכדומה, ומדוע רק 'חלק'. וגם צריך ביאור מדוע היונים נתנו דגש עיקרי בגזירותיהם דווקא על שבת חודש ומילה (מגילת חשמונאי פסוק ל).
עוד יש להבין את מה שאמרו חז"ל (יומא כט, א) שאסתר היא סוף כל הניסים שנתנו להיכתב. כלומר מגילת אסתר היא סוף תורה שבכתב וחנוכה שייכת כבר לתורה שבעל פה.
וכן יש להבין את הגמרא (שבת כג, א): "מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו, רב אויא אמר מילא תסור' (דברים יז, יא), רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז)". וצריך ביאור למה דוקא במצות חנוכה מקשים היכן ציונו, הלא ישנן עוד מצוות דרבנן שאנו מברכים עליהם 'וציונו'.
מלכות יון - תרבות הגוף
ובכדי להבין כל זאת נקדים לבאר מהי מלכות יון, דהנה לכל אומה יש איזו הגדרה ודגש המיוחד לה ומסמל את בחינתה - כמובן מהבחינות השליליות, כמו אצל מלכות פרס שכתיב (אסתר ג, יג) "להשמיד להרוג ולאבד". כפשוטו - השמדה פיזית.
וידוע שתרבות יון היתה בעיקרה תרבות הגוף. ולהבין זאת, הנה כאשר אדם מנסה להתעלות בתורה ויראת שמים, אזי הקושי העיקרי שלו לקום ולהתפלל וכיוצא בזה ענייני קדושה, הוא מהגוף, אולם אם יש לגוף איזו תועלת, רווח או הנאה, אין הוא מפריע למעשים. הרי מזה שתרבות הגוף פירושה עבודה רק לפי התועלתיות, דהיינו מה תועלת יהיה לגוף מזה אפילו לאחר זמן, בכזה אופן הגוף גם מסייע לאדם. וכך אנו רואים שכל כוחות העשיה של הסטרא אחרא נובעים מזה שיש תועלת ורצון להבין הכל בהבנה שכלית.
תורה וחכמה
אולם ענינה של תורה היא להיפך מזה, כמו שאנו רואים שבעת קבלת התורה אמרו בני ישראל ״נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), ונעשה זה להיפך מרצונו של הגוף, כמו שחז"ל אומרים (שבת פח, א) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן, מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו״. היינו, שלמלאכים אין הבדל בין גוף לשכל, ולכן אין להם יצר והאבקות בין הכוחות האלו, והם בבחינת "עושי דברו" (תהלים קג, כ), קודם כל לעשות. וכמו שהגמרא בשבת מביאה שהגוי שאל את רבא מדוע עם ישראל לא שאל לפני שקיבל עליו את התורה מה כתוב בה ומה מצותיה ואם הם מסוגל לזה. והסיבה לזה. כי עם ישראל מקרים נעשה לנשמע.
וזהו ההבדל בין תורה לחכמה, וכעין שאמרו חז"ל (איכה רבה ב, יג) "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן. יש תורה בגוים, אל תאמן". גוי צריך חכמה והבנה לדעת מה יצא לו מזה, אולם ענין של תורה הוא למעלה מהדעת. לקיים ציווי הקב"ה ולעשות כי כך אנו צריכים לעשות ולא להגיע להבנה וסיבות, אלא עצם זה שאנו עושים את מצות הבורא צריך לתת לנו כוח לעשות. אבל חכמה זה ענין של שכליות, כמו חכמות חיצוניות, ולכן חכמה בגויים תאמין.
להשכיחם תורתך
ועתה נבין את הענין של יון שחז"ל אמרו עליהם "וחשך על פני תהום - זהו יון שהחשיבו עיניהם של ישראל". מהי הכוונה של חשך, אלא שתורה היא דבר שאפילו שהאדם אינו מקבל ומבין אותה בדעה העצמית והאנושית, בכל זאת הוא מקיים אותה ללא הבנה, למעלה מהדעת, כי היא אלוקית ורוחנית, והגם שאחר כך יכול להגיע להשגות, אבל בעקרון, העבודה צריכה להיות ללא הבנה. ולכן יון שרצו שבכל דבר תהיה הבנה ותועלתיות, שזהו ענינה של תרבות הגוף, בזה החשיכו עיניהם של ישראל. מפני שלעינים זכות זוכים רק כאשר עובדים בלי הבנה
עצמית, שאז זוכים לבחינת "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישניה נב, ח).
וזהו גם הענין שחשך אותיות שכח, ונבין בזה את הנוסח שתיקנו חז"ל (בתפילת על הגיסים) "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", מפני שחוק עניינו אמונה וקיום המצוה בלי טעם, חק ולא יעבור, ולכן כתוב (תהלים צדי. ב) "יוצר עמל עלי חק"*96. משא"כ למצוות שיש בהם היגיון ושכל – לא היה ליונים התנגדות שיקיימום.
ולפי זה נוכל להבין מדוע רק בחנוכה שאלו חז"ל היכן ציונו, מפני שיש בקיום תורה שבעל פה שני עניינים: א׳ שאנו מאמינים בדברי החכמים ז"ל. וב' שעניינה של תורה שבעל פה היא שבאה מעבודת בני ישראל בבחינת איתערותא דלתתא, וזהו כח שניתן לחכמי ישראל להתעלות מעל הטבע ולעקרו, ולזה אפשר להגיע רק על ידי כח התורה, ורק לעם ישראל ששואבים את כוחם מהתורה, וכמו שאמרו (שבת קנו, א) "אין מזל לישראל", וזהו נגד הגוף הרוצה לשייך הכל לדרכי הטבע ולא נותן להתעלות מעליו. ובכדי להדגיש שזהו הייחוד של נס חנוכה והנצחון
על היוונים, לכן דווקא פה שאלו חז"ל "היכן ציוונו".
כתבו לכם על קרן השור
ובאותו הדרך נבא להבין נוסח ציווי היוונים "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".
והנה בענין המשמעות של 'חלק' כבר הארכנו לעיל (מאסרים א' וה") והבאנו את דברי הבית יוסף והב"ח המסבירים מדוע הרואה חכם מישראל מברך "ברוך אשר חלק מחכמתו", ובשרואה חכם מהגויים מברך "אשר נתן". משום שבנתינת מתנה, אחר הנתינה אין יותר קשר עם נותן המתנה. מה שאין כן חלק הוא כמו צנור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו או לקצרו, אבל הוא קשור עם הנהר בתמידות. עוד מוסיף הב"ח טעם, של"חכמי הגוים לא נתן אלא חכמה אנושית, הם חכמים מחכמת העולם, אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו שהיא חכמת התורה שהיא
כלה שמותיו של הקב"ה, כולה דעת ותבונה", עכ"ל97.
96 צ"ע מה מתכוון לרמוז בהבאת פסוק זה כאן, ואולי מתכוון שהיגיעה והעמל הם בחרק בלי טעם.
97 בהזדמנות אחרת הוסיף רבינו לבאר כאן עניין נוסף: על משה רבינו נאמר (תהלים סח, יט): "עלית למרום וגן לקחת מתנות", וחז"ל במדרש (שמות רבה כח, א) עומדים על כך שלשון הפסוק אינה ברורה, כי "לקחת" הוא לשון קנין, ו"מתנות" זה לשון נתינה. אלא שיש לדעת שיש בי בחינות: מחנה - פירושה קבלה בלא יגיעה לקיחה - פירושה שנותן תמורתה. ויש ליחה מעלה שהתייגע בשביל התמורה, ויש חיסרון, כי אחר שקנה הדבר ושילם תמורתו, אין לו קשר למוכר אלא רק לחפץ שקנה, משא"כ במתנה שיש לו הכרת טובה או רגשי אהבה לנותן.
ובתורה הקדושה יש את ב' החלקים: א' היא אינה נקנית אלא בייסורים כדוגמת קנין שאדם מתייגע ומשלם התמורה. ב',
אחרי שקנה אותה הוא קשור כנותן התורה.
וזהו "יגעתי ומצאתי האמן" (מגילה ו, ב), שלכאורה מציאה משמעותה דבר הבא בהסח הדעת ולא אחר יגיעה. והענין הוא כנ"ל, שאחר שהוא מתייגע בתורה הוא מוצא את מציאות ה' נותן התורה, כמו שכתוב (משלי ח, יז) "ומשחרי ימצאנוני"
עי במקור דבריו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות צג).
בירורים רעיונים בענייני חנוכה
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב). אמרו חז"ל (בראשית רבה ב, ד) : "תהו זו מלכות בבל, בהו זו מדי, וחושך זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור
שאין לכם חלק באלקי ישראל".
צריכים להבין את משמעות הענין דווקא של שור, וכן את הנוסח חלק באלקי ישראל דווקא ולא באלקי משה' וכדומה, ומדוע רק 'חלק'. וגם צריך ביאור מדוע היונים נתנו דגש עיקרי בגזירותיהם דווקא על שבת חודש ומילה (מגילת חשמונאי פסוק ל).
עוד יש להבין את מה שאמרו חז"ל (יומא כט, א) שאסתר היא סוף כל הניסים שנתנו להיכתב. כלומר מגילת אסתר היא סוף תורה שבכתב וחנוכה שייכת כבר לתורה שבעל פה.
וכן יש להבין את הגמרא (שבת כג, א): "מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו, רב אויא אמר מילא תסור' (דברים יז, יא), רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז)". וצריך ביאור למה דוקא במצות חנוכה מקשים היכן ציונו, הלא ישנן עוד מצוות דרבנן שאנו מברכים עליהם 'וציונו'.
מלכות יון - תרבות הגוף
ובכדי להבין כל זאת נקדים לבאר מהי מלכות יון, דהנה לכל אומה יש איזו הגדרה ודגש המיוחד לה ומסמל את בחינתה - כמובן מהבחינות השליליות, כמו אצל מלכות פרס שכתיב (אסתר ג, יג) "להשמיד להרוג ולאבד". כפשוטו - השמדה פיזית.
וידוע שתרבות יון היתה בעיקרה תרבות הגוף. ולהבין זאת, הנה כאשר אדם מנסה להתעלות בתורה ויראת שמים, אזי הקושי העיקרי שלו לקום ולהתפלל וכיוצא בזה ענייני קדושה, הוא מהגוף, אולם אם יש לגוף איזו תועלת, רווח או הנאה, אין הוא מפריע למעשים. הרי מזה שתרבות הגוף פירושה עבודה רק לפי התועלתיות, דהיינו מה תועלת יהיה לגוף מזה אפילו לאחר זמן, בכזה אופן הגוף גם מסייע לאדם. וכך אנו רואים שכל כוחות העשיה של הסטרא אחרא נובעים מזה שיש תועלת ורצון להבין הכל בהבנה שכלית.
תורה וחכמה
אולם ענינה של תורה היא להיפך מזה, כמו שאנו רואים שבעת קבלת התורה אמרו בני ישראל ״נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), ונעשה זה להיפך מרצונו של הגוף, כמו שחז"ל אומרים (שבת פח, א) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן, מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו״. היינו, שלמלאכים אין הבדל בין גוף לשכל, ולכן אין להם יצר והאבקות בין הכוחות האלו, והם בבחינת "עושי דברו" (תהלים קג, כ), קודם כל לעשות. וכמו שהגמרא בשבת מביאה שהגוי שאל את רבא מדוע עם ישראל לא שאל לפני שקיבל עליו את התורה מה כתוב בה ומה מצותיה ואם הם מסוגל לזה. והסיבה לזה. כי עם ישראל מקרים נעשה לנשמע.
וזהו ההבדל בין תורה לחכמה, וכעין שאמרו חז"ל (איכה רבה ב, יג) "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן. יש תורה בגוים, אל תאמן". גוי צריך חכמה והבנה לדעת מה יצא לו מזה, אולם ענין של תורה הוא למעלה מהדעת. לקיים ציווי הקב"ה ולעשות כי כך אנו צריכים לעשות ולא להגיע להבנה וסיבות, אלא עצם זה שאנו עושים את מצות הבורא צריך לתת לנו כוח לעשות. אבל חכמה זה ענין של שכליות, כמו חכמות חיצוניות, ולכן חכמה בגויים תאמין.
להשכיחם תורתך
ועתה נבין את הענין של יון שחז"ל אמרו עליהם "וחשך על פני תהום - זהו יון שהחשיבו עיניהם של ישראל". מהי הכוונה של חשך, אלא שתורה היא דבר שאפילו שהאדם אינו מקבל ומבין אותה בדעה העצמית והאנושית, בכל זאת הוא מקיים אותה ללא הבנה, למעלה מהדעת, כי היא אלוקית ורוחנית, והגם שאחר כך יכול להגיע להשגות, אבל בעקרון, העבודה צריכה להיות ללא הבנה. ולכן יון שרצו שבכל דבר תהיה הבנה ותועלתיות, שזהו ענינה של תרבות הגוף, בזה החשיכו עיניהם של ישראל. מפני שלעינים זכות זוכים רק כאשר עובדים בלי הבנה
עצמית, שאז זוכים לבחינת "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישניה נב, ח).
וזהו גם הענין שחשך אותיות שכח, ונבין בזה את הנוסח שתיקנו חז"ל (בתפילת על הגיסים) "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", מפני שחוק עניינו אמונה וקיום המצוה בלי טעם, חק ולא יעבור, ולכן כתוב (תהלים צדי. ב) "יוצר עמל עלי חק"*96. משא"כ למצוות שיש בהם היגיון ושכל – לא היה ליונים התנגדות שיקיימום.
ולפי זה נוכל להבין מדוע רק בחנוכה שאלו חז"ל היכן ציונו, מפני שיש בקיום תורה שבעל פה שני עניינים: א׳ שאנו מאמינים בדברי החכמים ז"ל. וב' שעניינה של תורה שבעל פה היא שבאה מעבודת בני ישראל בבחינת איתערותא דלתתא, וזהו כח שניתן לחכמי ישראל להתעלות מעל הטבע ולעקרו, ולזה אפשר להגיע רק על ידי כח התורה, ורק לעם ישראל ששואבים את כוחם מהתורה, וכמו שאמרו (שבת קנו, א) "אין מזל לישראל", וזהו נגד הגוף הרוצה לשייך הכל לדרכי הטבע ולא נותן להתעלות מעליו. ובכדי להדגיש שזהו הייחוד של נס חנוכה והנצחון
על היוונים, לכן דווקא פה שאלו חז"ל "היכן ציוונו".
כתבו לכם על קרן השור
ובאותו הדרך נבא להבין נוסח ציווי היוונים "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".
והנה בענין המשמעות של 'חלק' כבר הארכנו לעיל (מאסרים א' וה") והבאנו את דברי הבית יוסף והב"ח המסבירים מדוע הרואה חכם מישראל מברך "ברוך אשר חלק מחכמתו", ובשרואה חכם מהגויים מברך "אשר נתן". משום שבנתינת מתנה, אחר הנתינה אין יותר קשר עם נותן המתנה. מה שאין כן חלק הוא כמו צנור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו או לקצרו, אבל הוא קשור עם הנהר בתמידות. עוד מוסיף הב"ח טעם, של"חכמי הגוים לא נתן אלא חכמה אנושית, הם חכמים מחכמת העולם, אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו שהיא חכמת התורה שהיא
כלה שמותיו של הקב"ה, כולה דעת ותבונה", עכ"ל97.
96 צ"ע מה מתכוון לרמוז בהבאת פסוק זה כאן, ואולי מתכוון שהיגיעה והעמל הם בחרק בלי טעם.
97 בהזדמנות אחרת הוסיף רבינו לבאר כאן עניין נוסף: על משה רבינו נאמר (תהלים סח, יט): "עלית למרום וגן לקחת מתנות", וחז"ל במדרש (שמות רבה כח, א) עומדים על כך שלשון הפסוק אינה ברורה, כי "לקחת" הוא לשון קנין, ו"מתנות" זה לשון נתינה. אלא שיש לדעת שיש בי בחינות: מחנה - פירושה קבלה בלא יגיעה לקיחה - פירושה שנותן תמורתה. ויש ליחה מעלה שהתייגע בשביל התמורה, ויש חיסרון, כי אחר שקנה הדבר ושילם תמורתו, אין לו קשר למוכר אלא רק לחפץ שקנה, משא"כ במתנה שיש לו הכרת טובה או רגשי אהבה לנותן.
ובתורה הקדושה יש את ב' החלקים: א' היא אינה נקנית אלא בייסורים כדוגמת קנין שאדם מתייגע ומשלם התמורה. ב',
אחרי שקנה אותה הוא קשור כנותן התורה.
וזהו "יגעתי ומצאתי האמן" (מגילה ו, ב), שלכאורה מציאה משמעותה דבר הבא בהסח הדעת ולא אחר יגיעה. והענין הוא כנ"ל, שאחר שהוא מתייגע בתורה הוא מוצא את מציאות ה' נותן התורה, כמו שכתוב (משלי ח, יז) "ומשחרי ימצאנוני"
עי במקור דבריו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות צג).
וכן אנו רואים במציאות, שכאשר אדם לומד חכמות חיצוניות, אזי הם לא נהפכים לחלק ממנו, אלא חכמה לחוד ואדם לחוד, ונשאר ביצריו האנוכיים שלא נשתנו והרי הוא כחמור נושא ספרים. אבל התורה, היא מזככת את לומדה ונהיית חלק ממנו - תורתו*98. ולכן כחכמי ישראל כתוב "אשר חלק" כמו "כי חלק ה' עמך" (דברים לב, ט), שהם חלק מהתורה ונהפכת אצלם לחלק אלקות, ולכן הנשמה נקראת גם חלק אלוקי ממעל. ולזה התנגדו היונים וגזרו לכתוב ש"אין לכם חלק באלקי ישראל".
וענין הדגש של "אלקי ישראל" יש לפרש על פי מה שאיתא בספרים, וכן מבאר בעל הסולם במאמר מתן תורה (דח יט), שלעם ישראל היה את הכח לומר נעשה ונשמע מכוח האמונה של האבות הקדושים, והם השפיעו זאת לעם ישראל צאצאיהם, כמו השורש שמשפיע לענפים.
ולפי זה אפשר לומר מדוע כתוב חלק ב"אלקי ישראל", ישראל זה כלל האבות - קו האמצעי", ולכן אמרו "כתבו לכם שאין לכם חלק באלקי ישראל", היינו שאין לכם חלק בתיקון האמונה שהאבות עשו, והדגש הוא על ישראל, קו האמצעי.
וענין של קרן השור, יש לומר שהרמז הוא כמו "עלי שור" (בראשית מט, כב), שענינו ראיה. שהיות ויון היו נגד האמונה, והסכימו לעבוד רק בראיה והבנה, לכן אמרו על קרן השור מלשון ראיה והבנה, וזה רצו שלא יהיה חלק באלקי ישראל ע"י שיראו בכל דבר הבנה שכלית.
טעם הגזירה על חודש שבת ומילה
והנה ידוע ששבט ישכר מורה על תורה ועליו נאמר (דברי הימים א' יב, לג) "ומכני ישכר יודעי בינה". וההבדל בין בינה לחכמה הוא כמו שרש"י מסביר (דברים א, יג) שחכם הוא מי שמקבל את החכמה כמות שהיא, וגבון הוא מי שמבין דבר מתוך דבר ומרבה על מה שקיבל. ולכן בינה מורה על אתערותא דלתתא מצד עצמנו להשיגה. וכך הוא בתורה, שלאחר שקיבלנו אותה אנו ע"י עבודתינו בלימודה ביגיעה, יכולים לחדש בה, וזהו הבינה.
ובזה אפשר להבין את ענין ראש חודש שרצו היוונים לעקור. דהנה איתא בגמרא (ראש השנה כה, א) על הפסוק (ויקרא כג, יד) "אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתָם במועדם", אל תקרי אותם אלא אַתֶּם, אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין. והכוונה בזה, שלקבוע חודש ומועד הוא בידכם, והגם שבדרך הטבע אינו מובן כלל, אבל עם ישראל קיבל את הכוח הזה של קביעות החדשים והמועדים. וזה היוונים רצו לעקור, מפני שהם צריכים כל דבר להבין בהבנהשכלית ולא יתכן כזאת להפוך ולשנות סדרי הטבע.
ובן הוא בענין המילה, שידוע המדרש (בראשית רבה יא, ז): "פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיא, אמר לו, אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון (כלומר, מדוע לא נולד מהול)... אמר לו... כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, כגון החרדל צריך למיתוק, התורמסים צריך לתיקון, החטין צריכים להטחן. אפילו אדם צריך תיקון". כלומר, שהקב"ה נתן כוח באדם שיוכל לתקן ולהמשיך בטבע מה שהבורא ב"ה התחיל בו, ובזה הוא משנה גם את טבע הגופני שלו.
98 עי' עבודה זרה יט, א: "אמר רבא, בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".
99 אברהם יצחק ויעקב (-ישראל) מכונים ג' קוים ימין שמאל ואמצע, ויעקב שהוא קו האמצעי השלים את התיקון לצורך עם ישראל. עי' הקדמת ספר הזוהר אות קפד בהסולם.
וענין הדגש של "אלקי ישראל" יש לפרש על פי מה שאיתא בספרים, וכן מבאר בעל הסולם במאמר מתן תורה (דח יט), שלעם ישראל היה את הכח לומר נעשה ונשמע מכוח האמונה של האבות הקדושים, והם השפיעו זאת לעם ישראל צאצאיהם, כמו השורש שמשפיע לענפים.
ולפי זה אפשר לומר מדוע כתוב חלק ב"אלקי ישראל", ישראל זה כלל האבות - קו האמצעי", ולכן אמרו "כתבו לכם שאין לכם חלק באלקי ישראל", היינו שאין לכם חלק בתיקון האמונה שהאבות עשו, והדגש הוא על ישראל, קו האמצעי.
וענין של קרן השור, יש לומר שהרמז הוא כמו "עלי שור" (בראשית מט, כב), שענינו ראיה. שהיות ויון היו נגד האמונה, והסכימו לעבוד רק בראיה והבנה, לכן אמרו על קרן השור מלשון ראיה והבנה, וזה רצו שלא יהיה חלק באלקי ישראל ע"י שיראו בכל דבר הבנה שכלית.
טעם הגזירה על חודש שבת ומילה
והנה ידוע ששבט ישכר מורה על תורה ועליו נאמר (דברי הימים א' יב, לג) "ומכני ישכר יודעי בינה". וההבדל בין בינה לחכמה הוא כמו שרש"י מסביר (דברים א, יג) שחכם הוא מי שמקבל את החכמה כמות שהיא, וגבון הוא מי שמבין דבר מתוך דבר ומרבה על מה שקיבל. ולכן בינה מורה על אתערותא דלתתא מצד עצמנו להשיגה. וכך הוא בתורה, שלאחר שקיבלנו אותה אנו ע"י עבודתינו בלימודה ביגיעה, יכולים לחדש בה, וזהו הבינה.
ובזה אפשר להבין את ענין ראש חודש שרצו היוונים לעקור. דהנה איתא בגמרא (ראש השנה כה, א) על הפסוק (ויקרא כג, יד) "אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתָם במועדם", אל תקרי אותם אלא אַתֶּם, אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין. והכוונה בזה, שלקבוע חודש ומועד הוא בידכם, והגם שבדרך הטבע אינו מובן כלל, אבל עם ישראל קיבל את הכוח הזה של קביעות החדשים והמועדים. וזה היוונים רצו לעקור, מפני שהם צריכים כל דבר להבין בהבנהשכלית ולא יתכן כזאת להפוך ולשנות סדרי הטבע.
ובן הוא בענין המילה, שידוע המדרש (בראשית רבה יא, ז): "פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיא, אמר לו, אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון (כלומר, מדוע לא נולד מהול)... אמר לו... כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, כגון החרדל צריך למיתוק, התורמסים צריך לתיקון, החטין צריכים להטחן. אפילו אדם צריך תיקון". כלומר, שהקב"ה נתן כוח באדם שיוכל לתקן ולהמשיך בטבע מה שהבורא ב"ה התחיל בו, ובזה הוא משנה גם את טבע הגופני שלו.
98 עי' עבודה זרה יט, א: "אמר רבא, בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".
99 אברהם יצחק ויעקב (-ישראל) מכונים ג' קוים ימין שמאל ואמצע, ויעקב שהוא קו האמצעי השלים את התיקון לצורך עם ישראל. עי' הקדמת ספר הזוהר אות קפד בהסולם.
וכן הוא בענין שבת כפי שאומרים חז"ל (עי' זוהר בראשית ב' אות קפו) על הפסוק (בראשית ב, ג) ”אשר ברא אלקים לעשות", שלעשות הכוונה ל למה שהצדיקים שותפים במעשה בראשית100, שע"י עבודתם ויגיעתם זוכים לאורות שמאירים ביום השבת, שביום זה מאיורים אורות למעלה מהטבע, שהטבע בעצמו מורה על ששת ימי בראשית שהוא זמן המלאכה, ואח"כ מאירים אורות של שבת.
וטמאו כל השמנים
בזה אפשר להבין מה שכתוב בזמר לחנוכה "ופרצו חומות מגדלי", חומה הכוונה לאמונה שהיא החומה שאסור לפרוץ אותה. ומגדל רומז ל'מגדל מלא בכל טוב' (בראשית רבה ח, ו). אבל כשרצו לפרוץ את החומה ע"י הבנה שכלית, אז "וטמאו כל השמנים", ששמן רומז לחכמה (עי' הקדמת ספר הזוהר אות קט בהסולם).
שמן ויין - חנוכה ופורים
והנה יין גם מורה על חכמה101, אלא ההבדל בין שמן ליין הוא, שיש שני סוגי חכמות: [א׳ חכמה של אדם הרוצה להבין כל דבר בשכלו, וזה נרמז מלמעלה למטה', כלומר, שרוצה להבין טעמו של דבר הנמשך מהעליון, אליו עצמו התחתון]. ב' החכמה האלוקית, שמלכתחילה אנו צריכים להבין ולקבל זאת רק באמונה, היינו שאדם מסיר את הדעה העצמית שלו. וזה נקרא 'מלמטה למעלה', למטה הוא האדם, שהוא לא רוצה להבין אלא מביט כלפי מעלה רק לפי מה שהקב"ה ציווה, ורק אח"כ כשזוכה שכל כוונת מעשיו הם אך לקיים מצות ה', יזכה גם
להבין. ולכן "נשמע" שהוא הבנה, בא אחרי "נעשה״102. שבהבנה יש התפשטות החכמה ממעלה למטה. ויין רומז על מין הא', כמו שסדר המשכתו הגשמי הוא מהחיך הטועמו אל גופו, ושמן רומז על מין הב׳ כמו שסדר המשכתו והארתו הוא ממטה למעלה אל הראש, כמו שמוצאים תדיר בתנ"ך שהשמן מוזכר בסמיכות אל הראש, כמו אצל יעקב "ויצוק שמן על ואשה" (בראשית כח, יח), "שמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח), "וכשמן הטוב על הראש" (תהלים קלג, ג). והכוונה היא לאמונה שלמה בביטול הגוף שהוא ענין הראש103.
ולפי זה נוכל להבין את ההבדל בין מורים לחנוכה, שבחנוכה עיקר הגזירות היה לבטל את ענין האמונה ולעבוד רק עפ"י הבנה השכלית, ולכן יש בה מצוות הנרות בשמן דווקא. אבל הגזרות בפורים היו על הגוף, ולכן שם
העיקר הוא במשתה היין הנמשך ממעלה למטה, וכמו בניסוך היין שהוא מלמעלה למטה.
ועל כן חנוכה הוא הכנה לפורים, כי הם ב' מדרגות של חכמה: חנוכה מסמל את הרצון להשפיע ודחיית אור
החכמה, ובפורים מקבלים את החכמה בעל מנת להשפיע.
100 עי' בהקדמת ספר הזוהר אות רמח בהסולם, וז"ל: "סוד 'אשר ברא אלקים לעשות' הנאמר ביום השבת, כי אומר 'אשר בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות', שלכאורה אין לו פירוש, אם באמת גמר כל מלאכתו בתכלית הנרצה, א״כ לא ברא לנו כלום לעשות, כי הכל כבר עשה וגמר מעצמו. אלא הסוד הוא שהשי"ת עשה כל הברורים וגמר כל המלאכות באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות, דהיינו שנוכל לעשות ולגמור אותם על ידי העבודה שלנו בתורה ומצות. וענין השביתה נאמר רק על מה ששייך למלאכת המאציל. ומשמיענו הכתוב, כי השי"ת כבר שבת מכל מלאכתו, עד כי לא חסר משהו מצדו
ית', וכל זה אשר ברא אלקים וגמר, הוא מאפשר גם לנו לעשות ולגמור אותם מצדנו".
101 זוהר לך לך אות רסה, וז"ל בהסולם: "שנים הם, יין ושמן, והולכים לב' צדדים, יין לצד שמאל ושמן לצד ימין, ומצד הימין יוצאות ברכות לעולם, ומשם נמשח מלכות הקדושה. דהיינו למלכי ישראל".
102 כמו שכתוב (שמות כד, ז) "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
103 רמז אחר בחילוק בין יין לשמן, וכן הרמז של סמיכות השמן אל הראש והחילוק בין חנוכה לפורים, עי׳ במאמר ג.
וטמאו כל השמנים
בזה אפשר להבין מה שכתוב בזמר לחנוכה "ופרצו חומות מגדלי", חומה הכוונה לאמונה שהיא החומה שאסור לפרוץ אותה. ומגדל רומז ל'מגדל מלא בכל טוב' (בראשית רבה ח, ו). אבל כשרצו לפרוץ את החומה ע"י הבנה שכלית, אז "וטמאו כל השמנים", ששמן רומז לחכמה (עי' הקדמת ספר הזוהר אות קט בהסולם).
שמן ויין - חנוכה ופורים
והנה יין גם מורה על חכמה101, אלא ההבדל בין שמן ליין הוא, שיש שני סוגי חכמות: [א׳ חכמה של אדם הרוצה להבין כל דבר בשכלו, וזה נרמז מלמעלה למטה', כלומר, שרוצה להבין טעמו של דבר הנמשך מהעליון, אליו עצמו התחתון]. ב' החכמה האלוקית, שמלכתחילה אנו צריכים להבין ולקבל זאת רק באמונה, היינו שאדם מסיר את הדעה העצמית שלו. וזה נקרא 'מלמטה למעלה', למטה הוא האדם, שהוא לא רוצה להבין אלא מביט כלפי מעלה רק לפי מה שהקב"ה ציווה, ורק אח"כ כשזוכה שכל כוונת מעשיו הם אך לקיים מצות ה', יזכה גם
להבין. ולכן "נשמע" שהוא הבנה, בא אחרי "נעשה״102. שבהבנה יש התפשטות החכמה ממעלה למטה. ויין רומז על מין הא', כמו שסדר המשכתו הגשמי הוא מהחיך הטועמו אל גופו, ושמן רומז על מין הב׳ כמו שסדר המשכתו והארתו הוא ממטה למעלה אל הראש, כמו שמוצאים תדיר בתנ"ך שהשמן מוזכר בסמיכות אל הראש, כמו אצל יעקב "ויצוק שמן על ואשה" (בראשית כח, יח), "שמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח), "וכשמן הטוב על הראש" (תהלים קלג, ג). והכוונה היא לאמונה שלמה בביטול הגוף שהוא ענין הראש103.
ולפי זה נוכל להבין את ההבדל בין מורים לחנוכה, שבחנוכה עיקר הגזירות היה לבטל את ענין האמונה ולעבוד רק עפ"י הבנה השכלית, ולכן יש בה מצוות הנרות בשמן דווקא. אבל הגזרות בפורים היו על הגוף, ולכן שם
העיקר הוא במשתה היין הנמשך ממעלה למטה, וכמו בניסוך היין שהוא מלמעלה למטה.
ועל כן חנוכה הוא הכנה לפורים, כי הם ב' מדרגות של חכמה: חנוכה מסמל את הרצון להשפיע ודחיית אור
החכמה, ובפורים מקבלים את החכמה בעל מנת להשפיע.
100 עי' בהקדמת ספר הזוהר אות רמח בהסולם, וז"ל: "סוד 'אשר ברא אלקים לעשות' הנאמר ביום השבת, כי אומר 'אשר בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות', שלכאורה אין לו פירוש, אם באמת גמר כל מלאכתו בתכלית הנרצה, א״כ לא ברא לנו כלום לעשות, כי הכל כבר עשה וגמר מעצמו. אלא הסוד הוא שהשי"ת עשה כל הברורים וגמר כל המלאכות באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות, דהיינו שנוכל לעשות ולגמור אותם על ידי העבודה שלנו בתורה ומצות. וענין השביתה נאמר רק על מה ששייך למלאכת המאציל. ומשמיענו הכתוב, כי השי"ת כבר שבת מכל מלאכתו, עד כי לא חסר משהו מצדו
ית', וכל זה אשר ברא אלקים וגמר, הוא מאפשר גם לנו לעשות ולגמור אותם מצדנו".
101 זוהר לך לך אות רסה, וז"ל בהסולם: "שנים הם, יין ושמן, והולכים לב' צדדים, יין לצד שמאל ושמן לצד ימין, ומצד הימין יוצאות ברכות לעולם, ומשם נמשח מלכות הקדושה. דהיינו למלכי ישראל".
102 כמו שכתוב (שמות כד, ז) "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
103 רמז אחר בחילוק בין יין לשמן, וכן הרמז של סמיכות השמן אל הראש והחילוק בין חנוכה לפורים, עי׳ במאמר ג.