(ו) דבר אחר: ויגש אליו יהודה - רבנן אמרי: הגשה לתפלה
מצוות התפילה לה': (ה) וכן מענין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה, שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל, ב) שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. וענין הכונה זו שחיבו בשבילה חזרה, היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו, שלפני השם הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה.
נשאלתי בדין מי שרגיל לכוין בתפלתו לכל הפחות באבות, ויקר מקרהו שהוא נוסע באוטובוס והגיע זמן תפלת מנחה, ויודע בעצמו שא"א לו לכוין כלל במשך נסיעתו, ואם ימתין מלהתפלל עד הגיעו למחוז חפצו תעבור המנחה על פניו, אם כדאי להתפלל אף בלא כוונה, או יותר כדאי שלא להתפלל אלא ערבית שתים לתשלומי מנחה, בכדי להתפלל בכוונה.
ר' חייא בר אבא צלי והדר צלי א"ל רבי זירא מאי טעמא עביד מר הכי אילימא משום דלא כוון מר דעתיה והאמר ר"א לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל
ר' ירמיה בשם ר' אלעזר נתפלל ולא כוין לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל. א"ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא. רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה:
(טו) כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל.
(טז) כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
(15) Inner mindfulness: how does one attain it? Any prayer for which one is not fully mindful is not considered prayer. And if one prays without mindfulness, one must go back and pray [again, this time] with mindfulness. One who is confused or inwardly agitated is forbidden from praying until he settles himself; thus, one who has come in from traveling and is tired or unsettled is forbidden from praying until he settles himself. The sages used to say that he ought to wait for three days until he has rested and his emotions have cooled, and only afterward may he pray.
(16) How is intent (achieved)? A person should turn his heart from all thoughts and envision himself as if he is standing before the presence of God. Therefore he must sit a while before prayer in order to direct his heart and then he can pray with ease and supplications. And he should not treat his prayer like one who is carrying a burden and throws it down and moves on. Therefore he must sit a while after prayer and then take leave. The early pious individuals would wait an hour before prayer and an hour after prayer and would draw out their prayer for an hour.
ועל ענין התפילה שאמרת כי בלתי הכוונה נחשבת כמאומה לעובד. באמת, כי הכוונה יסוד הכל, אבל הכוונות רבות ונחלקות למדרגות רבות, זו לפנים מזו, כפי ריבוי הידיעות והשגות, מן הקטן שבאישים ועד משה רבינו עליו השלום, ולפי השגת כל אחד ואחד ימצא חן, והמדרגה הראשונה שבכוונות, שכל ישראל עומדים עליה היא שהכל יודעים ומודים שיש אלוה יתברך, מחוייב המציאות, חידש העולם ברצונו כאשר רצה, ושנתן תורה לעמו לישראל בסיני תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים, ולו אנחנו, ולפניו נעבוד, והוא שציונו למסור נפשותנו אליו בקראנו השם, ואליו נודה, ולפניו נתפלל, כי מאתו נמצא הכל, והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר. ועל הכוונה הזאת יתפלל כל מתפלל בישראל ואפילו הנשים ועמי הארץ, וכולם מקבלים שכר חלף עבודתם אשר הם עובדים, ואפילו מי שאינו יודע לכוין המלות, ומחליף מלה במלה, מקבל שכר על הכוונה הכללית. וכן אמרו ז"ל: ודגלו עלי אהבה (מובא בתוס' ע"ז כב ב ד"ה רגלא). וחס ושלום למנוע מהתפלל כל מי שאינו יודע לכוין בכוונות שמכוונים אליהם גדולי החכמים, ולא לרפות ידיהם, שאם אתה אומר כן, נמצאו הקטנים והנשים ועמי הארץ נמנעים מן התפילה ומן המצוות, ולא אלו בלבד אלא אפילו כל המון ישראל, זולתי אחד או שניים בדור. וכבר אמרו חכמי האמת ז"ל: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל גדולי הדור הורו שלא נאמר כן אלא לדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכוונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה שאפשר לו... ומכל מקום אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכון במה שאפשר לו ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא
(א) מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.
מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דדין כוונה הוא על כל התפילה - שכל התפילה הכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם פ"י שם וז"ל : "מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה - שוב אינו צריך" דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וצ"ע.
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה:
- האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
- ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'.
כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל: "ומה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה" ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דילג מלות אלה, והלא וודאי דלעניין עצם התפילה כל הי"ט ברכות מעכבין.
ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסויים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות (לד.) "המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן, אמר ר"ח אר"ס משום חד דברי רבי: באבות"...
(ה) וכן מענין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה, שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל, ב) שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. וענין הכונה זו שחיבו בשבילה חזרה, היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו, שלפני השם הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה,
אולם נלע"ד שאם הוא רגיל לכוין בתפלתו לכה"פ באבות, אלא שלרגלי טירדתו בנסיעתו באוטובוס או ברכבת אין דעתו צלולה לכוין, ויודע בעצמו שבתפלה הסמוכה יגיע למחוז חפצו ותסור טירדתו מעליו ויוכל לכוין כראוי, רשאי למנוע עצמו מלהתפלל, ובבואו לביתו יתפלל תשלומין בכוונה כאשר היתה באמנה אתו. ולא מיבעיא אם התחיל לנסוע לפני זמן התפלה,... אלא אפילו נסע לאחר מכן...
() ויגש אליו יהודה. הנה זה הכח נתן הש"י בשבט יהודא שאינו מיאש עצמו לעולם, אף כי יראה שיעבור עליו מה. והנה בפרשה הקודמת אמר הננו עבדים לאדני והיה נראה שהתחיל ליאש את עצמו... ובזאת הפרשה התחזק עצמו מאד לפני הש"י, שאף שעשיתי שלא כהוגן מ"מ יש יכולת ביד הש"י להושיע לי, וזה ויגש אליו יהודא, ... וכן לעתיד כאשר יושיענו הש"י ויפדנו, אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו...