וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
Jacob was greatly frightened; in his anxiety, he divided the people with him, and the flocks and herds and camels, into two camps,
ויירא ויצר. וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא):
ויירא...ויצר HE FEARED GREATLY AND WAS DISTRESSED — He was afraid lest he be killed, and he was distressed that he might have to kill someone (Genesis Rabbah 76:2).
ויצר לו שמא יהרוג אחרים. ב"ר י"מ שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו וכן מצאתי בתנחומא אבל מהריגתן של אחרים לא היה מצר מפני שהבא להורגך השכם להורגו כדנפקא לן מקר' דאם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים לפי שבא על עסקי נפשות שיודע שאם תמצאנו חותר לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך והוא בא לדע' כן שיקום עליך ויהרגך לפי' אמרה הורה השכם אתה והרגהו כדאיתא בברכות פר' הרואה ובסנהדרין פר' בן סורר. וא"ת והלא עשו גברא אלמא הוה ושמא הביאם בעל כרחם. י"ל אפי' הכי לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירו' שבתורה אם אומרים לו לאח' עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד כדאית' בסנהדרין בפ' בן סורר משמיה דר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אך קשה דילמא לא להרוג אותו נתכוונו אלא להרוג האחרים שהיו עמו דהשת' לית בהו משום הבא להרגך השכם להרגו אלא משום רודף והרודף אחר חבירו להרגו אין הורגין אותו אלא כשאינן יכולין להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף בשיקטעו ידו או רגלו וכיוצא בהם שאז ניתן רשו' לרודף להציל את הנרדף בנפשו של רודף אעפ"י שעדין לא הרג הרודף את הנרדף כמו ששנינו בסיפרי אליבא דחכמים אבל אם היה יכול להציל את הנרדף בא' מאבריו ועבר והרגו הוא כרוצח גמור לפיכך צ"ל דויצר לו שמא יהרוג את אחרים לאו אעשו לחודיה קאי אלא אכולהו וההיא דתנחומא דקאמר שמא יקללנו אביו ה"פ וכי תימא בשלמא בשאר האנשים שבאו עם עשו דין יש לו ליעקב שיצר לו שמא יהרוג מהם דדילמא לא נתכוונו להרוג אותו אלא את העם אשר אתו ואינן אלא רודפים ולא ניתן רשות להורגן אלא כשאינו יכול להציל הנרדף בא' מאבריו ופחד שמא יהרוג מהם ברוב בלבולו בשעת המלחמה אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריו של רודף אלא בעשו למה הצר לו והלא עשו בודאי להורגו קא מכוין והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו והשיבו כדי שלא יקללנו אביו כי לא יתשוב אביו שעשו בא להרוג את יעקב שהרי בחזקת כשר היה אצלו כדנפקא לן מויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהיה צד ומרמה את אביו בפיו אבא היאך מעשרין את התבן ואת המלח. ויש ספרים שכתוב בהם ויצר לו שמא יהרוג הוא אחרים ומפרשים דקאי אעשו שמא יהרוג עשו את האחרים שהיו עם יעקב והכי משמע נמי לישנא דויצר לו שפי' לו לאותם שהם שלו שהי' יעקב ירא שמא יהרג הוא וגם היה מצר בעבור העם שלו שמא יהרגם עשו. ואין זה נכון מפני שהוא מורה רק על יעקב ועוד שהטעם של תנחומא דשמא יקללנו אביו ולישנא דב"ר לקמן יכחישם. ומה שהכריח את רז"ל לפרש וירא לדבר א' ויצר לו לדבר אחר הוא משום דאין יראה בלא צרה ומאחר שאמר ויירא ידענו שהיה לו צרה למה חזר וכתב ויצר לו ש"מ חד שלא יהרג וחד שלא יהרוג וכך אמרו בב"ר א"ר יהודה ב"ר אלעאי לא היא יראה ולא היא צרה אלא וירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג אמר אם מתגבר הוא עלי הורגני ואם אתגבר אני עליו הורגו פי' אחר שהיה לו יראה ולא היה לו צרה בתמיהה איך אפשר שיהיה לו יראה ולא יהיה לו צרה ואם כן ויצר לו למה לי אלא וירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג:
ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. י"ל דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר לפי שהי' אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק ויקלל את יעקב. [תנחומא]: א"נ י"ל דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו דקיימא לן הבא להרגך בא והשכם והרגו (סנהדרין עב.) ומה שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו שהם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב אלא עשו בא להרוג את יעקב ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף מ"מ אם יכול להציל בא' מאבריו והרגו נהרג עליו ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא ייהרג והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' (לעיל כז מא) ויצחק היה עודנו חי. ועוד יש להקשות איך שלח עשו את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו. לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו' אבל כל זמן שהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק אבל כשיהי' במקום אחר יהרגוהו (עיין במ"י):
ויצר לו that he might kill others. [Question: Why did this distress him?] The answer is: Yaakov feared he might kill Eisov, and Yitzchok loved Eisov and considered him a good person. It would pain Yitzchok greatly and bring him to curse Yaakov. (Midrash Tanchuma) An alternative answer: Yaakov surely did not fear killing Eisov, for it says in Sanhedrin 72a: “If someone comes to kill you, kill him first.” Rather, Yaakov feared that he might kill Eisov’s men, who came to kill not Yaakov but Yaakov’s men. Only Eisov came to kill Yaakov. Indeed, Eisov’s men would be attacking Yaakov’s men, and one may save the attacked even by taking the attacker’s life. But if injuring the attacker’s limb would suffice to save the one being attacked, then for killing the attacker [instead of just injuring him] one is liable for the death penalty. Thus, Yaakov feared he might kill them in the confusion of war even where injuring a limb would suffice. Some ask: Why did Yaakov fear being killed? Eisov said, “When the mourning days for my father approach, I will kill my brother Yaakov” (27:41), and Yitzchok was still alive. A further question: Why did Eisov send Elifaz to kill Yaakov [at the time that Yitzchok was alive]? It seems the answer is: When Eisov said he will not kill Yaakov while his father is alive, this applied only if Yaakov was with Yitzchok. But if he was elsewhere, Eisov would kill him. See Minchas Yaakov.
ויצר לו שמא יהרוג אחרים כו' נ"ב והעיקר נראה בעיני מה שפירש"י יהרוג אחרים כלומר אותן שדעתן לא יהיו לרעה אף שבאו עם עשו מ"מ יהיו כמה וכמה שאין דעתם כלל להריגה וק"ל מהרש"ל:
שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג אחרים. פירוש דלמה למכתב תרתי – היינו יראה היינו צרה, אלא 'שמא יהרוג הוא את אחרים' דהיינו שיהרוג עשו, ואף על גב דעשו היה בא להורגו, ואמרו חכמים (סנהדרין עב.) כל הבא להרוג – השכם להרגו, היה מתיירא מן יצחק אביו שיקלל אותו, וכן איתא בתנחומא. ולא ידעתי למה נקט 'שמא יהרוג אחרים', הוי ליה לומר 'שמא יהרוג עשו', ואין לומר שהיה מתיירא שמא יהרוג את אחרים, דהיינו אותן שהביא עשו עמו (פסוק ו), ואף על גב דבאו להורגו – ואמרינן 'הבא להרגך השכם להורגו', שאני הכא דאנוסים היו, דעשו הכריח אותם לבא עמו, זה לא יתכן, דהא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים כה.) דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, שאם אומרים הרוג את פלוני או אהרוג אותך – יהרג ואל יעבור, ואמרינן (שם ע"ב) טעמא דמילתא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאי סומק טפי, ואם כן לא שייך לומר דעשו הכריח אותם בעל כרחם – דהוי להו ליהרג, ואפשר לומר דשמא לא באו להרוג את יעקב, אף על גב דעשו הביא אותם עמו – משום היראה באו, אבל לא באו להרוג, ויעקב מפני שלא ידע אם באו להרוג או לא – היה מתיירא שמא יהרוג אותם שלא כדין, ומשום כך היה מציר שמא יהרוג הוא את אחרים. ואין להקשות דממה נפשך, אי דינא הוי בהאי מילתא אחר שהם באו עם אותו שבא להרוג – מסתמא דינם כמותו, לא הוי צריך לדאוג כיון דהם באו עמו – אינהו דאפסדי אנפשייהו, ואם יש לנו למתלי דבאו משום יראה ובודאי לא יעשו מידי, אם כן בודאי אסור לו להרוג, ולא שייך בזה "ויצר" כיון דאסור להרוג, דאף על גב דיש להרוג אותם כיון שבאו עם עשו שבא להרוג, מכל מקום היה ירא מן העונש, דהוי כמו חטא בשגגה, שיעקב היה סבור שבא להרוג והם לא באו להרוג, וזה הוי חטא בשגגה:
ויירא וכו׳ אם יהרוג וכו׳ פי׳ בשלמא לעשו לא הוה איכפת ליה אם יהרגנו דדינא הכי הבא להרגך השכם להרגו אבל ממה ששמע שהיו ת׳ איש עמו היה מיצר שמא יהרוג אותם להציל את נפשו ודילמא יתחייב בהריגתם שהם אינם חייבים מיתה לפי שהיו אנוסים מעשו דאפ׳ דהביאם בעל כרחם שאם לא היו באים היה הורגם ואעפ״י שראיתי להרא״ם ז״ל שכתב דאפ״ה לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו על כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע״ז ג״ע וש״ד ע״ש אחרי נשיקת עפר כפות רגליו הקדושים נראה דאשתמיטתי׳ גמר׳ ערוב׳ דפ׳ בן סורר דף ע״ד דבעו מיניה מר׳ אמי אי בן נח מצווה על קדושת השם ופשיט דאינו מצווה מקרא דגבי נעמן לדבר הזה יסלח יהוה וכולי ויאמר לו לך לשלום ואע״ג דדחי׳ אח״כ דילמא הא בצנעא והא בפרהסיא כלו׳ וגבי נעמן צנעא הוה. שלא היו ישראל בבית רימון וא״כ הכא דהוו עשרה מישראל שהרי היו יעקב ובניו הו״ל פרהסיא מ״מ הש״ס לא קאמר זה אלא בדרך דחייה כלו׳ מהכא לא תפשוט בעיין וא״כ ספקא הוי ומספק׳ אין להרגם ולכך שפיר היה מיצר יעקב וכ״ש לגי׳ שהכריחו התו׳ שם דמסיקנא דפשיטותא היא דלא מיפקדי כלל אפי׳ בפרהסיא וכ״פ הרמב״ם פ״י מיהוה מלכים אחר כתבי הראוני תלמידי בס׳ פרשת דרכים להרב הגדול מוהרר״י רוזאניס ז״ל בדרך האתרים שרצה לומר דהא דמסקי׳ בגמרא דב״נ אינו מצווה על ק״ה היינו בע״ז וג״ע דילפי׳ להו מקראי דיהרג ואל יעבור וקרא לאו בבני נח משתעי אבל ש״ד דאתי מסברא כדאמרי׳ בפרק בן סורר דמאי חזית וכו׳ אין הפרש בזה מב״נ לישראל ונסתייע הרב מדברי הרא״ם דהכא ע״ש והן אמת כי אריה שאג מי לא יירא בפרט דכפי הנר׳ טעמא דמסתבר הוא מ״מ מאחר שמדברי הרמב״ם מוכח בהדיא דלא כוותיה שהרי לא חילק כלום אלא כתב ב״נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפי׳ נאנס לעבוד ע״ז וכו׳ ע״ש רמינ׳ אנפשין לבקש דלא תיקשי מכח הסברא שכ׳ הרב וראיתי התם בפ׳ בן סורר אההיא דאמרי׳ סברא הוא פירש״י דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דס״ס איכא איבוד נשמה למה יהא מות׳ לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו עכ״ל אמור מעתה דהך סברא לא שייכא אלא לגבי ישראל דשייך בהו חביבות נפש לפני יוצרם. ועוד אני מעמיק העיון בזה ואומר הא ודאי ליכא למימר דהא דקי״ל דב״נ אינו מצווה על ק״ה היינו משום וחי בהם וכמו שהוא לגבי ישראל באותם שאמרו בהם יעבור ואל יהרג חדא דאטו וחי בהם בדידהו כתיבא ועוד דעיקר וחי בהם הוא משום חביבות נפשם של ישר׳ וכדפירש״י והא לא שייך בב״נ אלא ע״כ לומר משום דאניסו ואונס רחמנא שרי להו כיון דמשום אונס הוא ליכא לחלק בהו ממצוה אחת למצוה אחרת דדוקא בישראל שהוא משום וחי בהם שייך לחלק כדלעיל. ותדע עוד דהא התו׳ הקשו שם אדאמרי׳ בגמרא דב״נ אינו מצווה על ק״ה וא״ת והא וחי בהם בישראל כתיב ותירצו דלא אצט׳ וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר׳ מצות מרוצח ונערה המאורסה וכו׳ ע״כ כלו׳ אבל בב״נ דליכא שום מצוה שחייב ליהרג לא אצט׳ לימוד אלא ממילא יעבור ואל יהרג משום אונס והשתא אם איתא לדברי הרב אמאי לא כתיב בהו נמי מעוטא דוחי בהם כי היכי דלא נילף מרוצח והדרא קושיית התו׳ לדוכתא א״ו ליתא. עוד ראה זה מצאתי בכ״מ מיהוה יסודי התורה שכתב דמ״ש דבש״ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דיהרג אלא שנתנו טעם מסברא היכא דשייך אבל אה״נ דאפילו היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי ע״ש הרי שאין עיקר הדין מכח הסברא כדי שנוכל להחמיר על ב״נ ליהרג מכח אותה סברא אשר ע״כ במקומי אני עומד לומר דליכא חילוק כלל וברוצח נמי יעבור ולא יהרג וראיתי שהרב הנז׳ כתב שהרב יפה מראה סבר הכי ואבתריה גרירנא. ואיך שיהיה לא יכולתי להלום מה שנסתיע הרב לסברתו מדברי הרא״ם דהכא דלפי הנר׳ ליכא אפי׳ דמות ראיה שהרי הרב לא הזכיר אותה סוגייא כלל ולא נחית לחלק בין ישראל לב״נ ולא מידי אדרבא כייל ותני על כל עבירות יעבור וכו׳ חוץ מע״ז ג״ע ש״ד והיכי סבר הרב הנז׳ להוכיח מל׳ זה דסבר הרא״ם דב״נ משונה דינו מע״ז וג״ע לש״ד זה דבר פלא. ועוד אני אומר דלו יונח בדברי הרב אפ״ה פירושנו על דברי רש״י א״ש דהתם כתב הרמב״ם פ״ה מיהוה יסודי התורה וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ה״ז חילל את יהוה וכו׳ ואעפ״י שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ״ל שאין ממיתין אותו עכ״ל מעתה אפי׳ נימא שחיבים היו ליהרג ולא לעבור מ״מ אנוסים היו ואינם בכלל חייבי מיתה ושפיר אמינא דבשלמא לעשו לא הוה איכפת ליה מידי אם יהרוג דהותר דמו וגברא קטילא הוא שהבא להרגך וכו׳ אבל הם דס״ס היו אנוסים היה מיצר אם יצטרך להורגם כיון דעכ״פ אינם חיבין מיתה כדאמרן וגם אינם בכלל הבא להרגך וכולי שלא מדעתם היו באים אלא באונס ודוק:
(א) וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃(ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃(ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃(ד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃(ה) וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃(ו) וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃(ז) וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשׇׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃(ח) וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃(ט) וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃(י) וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃(יא) וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יהָ וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃(יב) הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃(יג) וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃(יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עׇרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃(טו) אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כׇּל־זָכָֽר׃(טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃(יז) וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃(יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃(יט) וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃(כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃(כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃(כב) אַךְ־בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כׇּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃(כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכׇל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃(כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כׇּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כׇּל־זָכָ֔ר כׇּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ׃(כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל־זָכָֽר׃(כו) וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃(כז) בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃(כח) אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃(כט) וְאֶת־כׇּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כׇּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃(ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃(לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃ {פ}
(1) Now Dinah, the daughter whom Leah had borne to Jacob, went out to visit the daughters of the land.(2) Shechem son of Hamor the Hivite, chief of the country, saw her, and took her and lay with her and disgraced her.*and disgraced her Heb. wa-y‘anneha, lit. “and violated her.” NJPS “by force,” but whether Dinah consented is not stated, and is not at issue; regardless, by the norms of the ancient Near East, she was disgraced. OJPS “and humbled her.”(3) Being strongly drawn to Dinah daughter of Jacob, and in love with the maiden, he spoke to the maiden tenderly.(4) So Shechem said to his father Hamor, “Get me this girl as a wife.”(5) Jacob heard that he had defiled his daughter Dinah; but since his sons were in the field with his cattle, Jacob kept silent until they came home.(6) Then Shechem’s father Hamor came out to Jacob to speak to him.(7) Meanwhile Jacob’s sons, having heard the news, came in from the field. The men*The men More precisely, “the [salient] participants [in the situation],” namely Jacob’s sons. See the Dictionary under ’ish. were distressed and very angry, because he had committed an outrage in Israel by lying with Jacob’s daughter—a thing not to be done.(8) And Hamor spoke with them, saying, “My son Shechem longs for your daughter. Please give her to him in marriage.(9) Intermarry with us: give your daughters to us, and take our daughters for yourselves:(10) You will dwell among us, and the land will be open before you; settle, move about, and acquire holdings in it.”(11) Then Shechem said to her father and brothers, “Do me this favor, and I will pay whatever you tell me.(12) Ask of me a bride-price ever so high, as well as gifts, and I will pay what you tell me; only give me the maiden for a wife.”(13) Jacob’s sons answered Shechem and his father Hamor—speaking with guile because he had defiled their sister Dinah—(14) and said to them, “We cannot do this thing, to give our sister to a man who is uncircumcised, for that is a disgrace among us.(15) Only on this condition will we agree with you; that you will become like us in that every male among you is circumcised.(16) Then we will give our daughters to you and take your daughters to ourselves; and we will dwell among you and become as one kindred.(17) But if you will not listen to us and become circumcised, we will take our daughter and go.”(18) Their words pleased Hamor and Hamor’s son Shechem.(19) And the youth lost no time in doing the thing, for he wanted Jacob’s daughter. Now he was the most respected in his father’s house.(20) So Hamor and his son Shechem went to the public place*public place Lit. “gate.” of their town and spoke to their town council,*their town council Heb. ’anshe ‘iram; NJPS “their fellow townsmen,” trad. “the men of their city.” Cf. Ruth 3.11; 4.1–2. See the Dictionary under ’ish. saying,(21) “These people*people (So NJPS.) Lit. “participants whose involvement defines the depicted situation.” See the Dictionary under ’ish. are our friends; let them settle in the land and move about in it, for the land is large enough for them; we will take their daughters to ourselves as wives and give our daughters to them.(22) But only on this condition will their representatives*their representatives NJPS “the men.” Cf. note on v. 21. agree with us to dwell among us and be as one kindred: that all our males become circumcised as they are circumcised.(23) Their cattle and substance and all their beasts will be ours, if we only agree to their terms, so that they will settle among us.”(24) All his fellow townsmen*All his fellow townsmen So the NJPS footnote; the reading in NJPS itself is more literal (“all who went out of the gate of his town”), yet here, women are not in view. heeded Hamor and his son Shechem, and all males, all his fellow townsmen,*all his fellow townsmen See the previous note. were circumcised.(25) On the third day, when they were in pain, Simeon and Levi, two of Jacob’s sons, brothers of Dinah, took each his sword, came upon the city unmolested, and slew all the males.(26) They put Hamor and his son Shechem to the sword, took Dinah out of Shechem’s house, and went away.(27) The other sons of Jacob came upon the slain and plundered the town, because their sister had been defiled.(28) They seized their flocks and herds and asses, all that was inside the town and outside;(29) all their wealth, all their children, and their wives, all that was in the houses, they took as captives and booty.(30) Jacob said to Simeon and Levi, “You have brought trouble on me, making me odious among the inhabitants of the land, the Canaanites and the Perizzites; my fighters*fighters Heb. metim (in construct form); cf. Deut. 2.34; 3.6; Isa. 3.25. NJPS “men.” are few in number, so that if they unite against me and attack me, I and my house will be destroyed.”(31) But they answered, “Should our sister be treated like a whore?”
וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין. חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ. וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וּבֶן נֹחַ נֶהֱרָג בְּעֵד אֶחָד וּבְדַיָּן אֶחָד בְּלֹא הַתְרָאָה וְעַל פִּי קְרוֹבִין. אֲבָל לֹא בְּעֵדוּת אִשָּׁה. וְלֹא תָּדוּן אִשָּׁה לָהֶם:
How must the Noachides fulfill the commandment to establish laws and courts? They are obligated to set up judges and magistrates in every major city to render judgement concerning these six mitzvot and to admonish the people regarding their observance.
A Noachide who transgresses these seven commands shall be executed by decapitation. For this reason, all the inhabitants of Shechem were obligated to die. Shechem kidnapped. They observed and were aware of his deeds, but did not judge him.
A Noachide is executed on the basis of the testimony of one witness and the verdict of a single judge. No warning is required. Relatives may serve as witnesses. However, a woman may not serve as a witness or a judge for them.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל ויש כאן שאלה שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו והראוי להם שיהרגו שכם לבדו וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ואין דברים הללו נכונים בעיני שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל ואם לא עשו כן אינן נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו (סנהדרין נז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט) ובירושלמי אמרו בדינין של נח הטה דינו נהרג לקח שחד נהרג בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז) אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו) וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו ומה יבקש בהן הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו' לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט) ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז) אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם ואולי ישובו אל יהוה והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (בראשית מ״ט:ה׳) ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא ורבותינו (ב"ר פ י) הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ״ח:כ״ב) אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן כמו שכתב רש"י שם אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב וזה טעם "חתת אלהים" כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה ולכך אמר (בראשית ל״ה:ו׳) ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה:
AND THE SONS OF JACOB ANSWERED SHECHEM AND HAMOR HIS FATHER WITH SUBTLETY. Now Hamor and Shechem spoke to her father and her brothers, but the patriarch did not answer them at all as his sons spoke in his place on this matter out of respect for him for since the affair was a source of shame to them, they did not want him to speak about it at all.
There is a question which may be raised here. It would appear that they answered with the concurrence of her father and his advice for they were in his presence, and it was he who understood the answer which they spoke with subtlety, and, if so, why was he angry afterwards? Moreover, it is inconceivable that Jacob would have consented to give his daughter in marriage to a Canaanite who had defiled her. Now surely all the brothers gave that answer with subtlety, while Simeon and Levi alone executed the deed, and the father cursed only their wrath. [But if all the brothers shared responsibility for the answer and the plan, why did Jacob single out only Simeon and Levi for chastisement?] The answer is that the craftiness lay in their saying that every male of theirs be circumcised, as they thought that the people of the city will not consent to it. Even if perchance they will listen to their prince and they will all become circumcised, they will come on the third day, when they were in pain, and will take their daughter from the house of Shechem. Now this was the advice of all the brothers and with the permission of their father, but Simeon and Levi wanted to take revenge of them and so they killed all the men of the city.
It is possible that Jacob’s anger in cursing their wrath was because they killed the men of the city who had committed no sin against him; they should have killed Shechem alone. It is this which Scripture says, And the sons of Jacob answered Shechem and Hamor his father with subtlety, and spoke, because he had defiled Dinah their sister, for they all agreed to speak to him craftily because of the base deed which he had done to them.
Now many people ask: “But how did the righteous sons of Jacob commit this deed, spilling innocent blood?” The Rabbi (Moshe ben Maimon) answered in his Book of Judges, saying that “sons of Noah” are commanded concerning Laws, and thus they are required to appoint judges in each and every district to give judgment concerning their six commandments which are obligatory upon all mankind. “And a Noachide who transgresses one of them is subject to the death-penalty by the sword. If he sees a person transgressing one of these seven laws and does not bring him to trial for a capital crime, he who saw him is subject to the same death-penalty. It was on account of this that the people of Shechem had incurred the death-penalty because Shechem committed an act of robbery and they saw and knew of it, but they did not bring him to trial.”
But these words do not appear to me to be correct for if so, our father Jacob should have been the first to obtain the merit of causing their death, and if he was afraid of them, why was he angry at his sons and why did he curse their wrath a long time after that and punish them by dividing them and scattering them in Israel? Were they not meritorious, fulfilling a commandment and trusting in G-d Who saved them?
In my opinion, the meaning of “Laws” which the Rabbis have counted among their seven Noachidic commandments is not just that they are to appoint judges in each and every district, but He commanded them concerning the laws of theft, overcharge, wronging, and a hired man’s wages; the laws of guardians of property, forceful violation of a woman, seduction, principles of damage and wounding a fellowman; laws of creditors and debtors, and laws of buying and selling, and their like, similar in scope to the laws with which Israel was charged, and involving the death-penalty for stealing, wronging or violating or seducing the daughter of his fellowman, or kindling his stack, or wounding him, and their like. And it is also included in this commandment that they appoint judges for each and every city, just as Israel was commanded to do, but if they failed to do so they are free of the death-penalty since this is a positive precept of theirs [and failing to fulfill a positive precept does not incur the death-penalty]. The Rabbis have only said: “For violation of their admonishments there is the death-penalty,” and only a prohibition against doing something is called an “admonishment.” And such is the purport of the Gemara in Tractate Sanhedrin. And in the Jerusalem Talmud they have said: “With respect to Noachide laws, a judge who perverts justice is to be slain. If he took a bribe he is to be slain. With respect to Jewish laws, [if after having heard both parties] you know perfectly well what the proper legal decision should be, you are not permitted to withdraw from the case without rendering a decision, and if you know that it is not perfectly clear to you, you may withdraw from the case. But with respect to their laws, even though you know the law perfectly well you may withdraw from it.” From this it would appear that a non-Jewish judge may say to the litigants, “I am not beholden to you,” for it is only in Israel that there is an additional admonishment — “Lo thaguru’ (ye shall not be afraid) of the face of any man, meaning, “You shall not gather in, [i.e., restrain], your words before any man” — and surely he is not to be slain for failing to make himself chief, overseer, or ruler in order to judge superiors. [Ramban thus disagrees with Rambam, who writes that the people of Shechem had incurred the death-penalty by not having brought Shechem to justice.] Moreover, why does the Rabbi [Moshe ben Maimon] have to seek to establish their guilt? Were not the people of Shechem and all seven nations idol worshippers, perpetrators of unchaste acts, and practitioners of all things that are abominable to G-d? In many places Scripture loudly proclaims concerning them: Upon the high mountains, and upon their hills, and under every leafy tree, etc.; Thou shalt not learn to do after the abominations, etc.? For all these abominations have the men of the land done, etc. However, it was not the responsibility of Jacob and his sons to bring them to justice.
But the matter of Shechem was that the people of Shechem were wicked [by virtue of their violation of the seven Noachide laws] and had thereby forfeited their lives. Therefore Jacob’s sons wanted to take vengeance of them with a vengeful sword, and so they killed the king and all the men of his city who were his subjects, obeying his commands. The covenant represented by the circumcision of the inhabitants of Shechem had no validity in the eyes of Jacob’s sons for it was done to curry favor with their master [and did not represent a genuine conversion]. But Jacob told them here that they had placed him in danger, as it is said, You have troubled me, to make me odious, and there, [i.e., at the time he blessed the other children], he cursed the wrath of Simeon and Levi for they had done violence to the men of the city whom they had told in his presence, And we will dwell with you, and we will become one people. They would have chosen to believe in G-d and trust their word, and perhaps they might have indeed returned to G-d and thus Simeon and Levi killed them without cause for the people had done them no evil at all. It is this which Jacob said, Weapons of violence are their kinship. And if we are to believe in the book, ‘The Wars of the Sons of Jacob,’ their father’s fear was due to the fact that the neighbors of Shechem gathered together and waged three major wars against them, and were it not for their father who also donned his weapons and warred against them, they would have been in danger, as is related in that book. Our Rabbis have mentioned something of this conflict in their commentary on the verse, Which I took out of the hand of the Amorite with my sword and with my bow. They said, “All the surrounding nations gathered together to join in battle against them, and Jacob donned his weapons to war against them,” just as Rashi writes there. Scripture, however, is brief about this because it was a hidden miracle, for the sons of Jacob were valiant men, and it appeared as if their own arm saved them. Scripture is similarly brief about the matter of Abraham in Ur of the Chaldees, and it did not at all mention Esau’s wars with the Horites. Instead, Scripture mentions here that there was the terror of G-d upon the cities that were round them, and they did not all assemble to pursue after the sons of Jacob for they would have fallen upon them as the sand which is on the sea-shore in multitude. And this is the meaning of the terror of G-d, for the terror and dread of the military prowess they had seen fell upon them. Therefore Scripture says, And Jacob came to Luz… he and all the people that were with him, in order to inform us that not one man among them or their servants was lost in warfare.
הכתוב אומר כו'. דאם לא כן "אשר טמא אחותם" למה לכתוב, כי לא דברו הם "אשר טמא(ו) את דינה אחותם", דהא במרמה השיבו, ואם היו אומרים להם "אשר טמא(ו) דינה אחותם" היו מבינים כי במרמה הם מדברים, אלא בודאי הכתוב אומר "כי טמא דינה אחותם" ולא הוי זה מרמה. אך קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג, ותירץ הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר – נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין – היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (ב"ק כח ע"ב), ואיך אפשר להם לדון אותם:
ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" – ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות:
... This is difficult: If [only] Shechem sinned, what was the sin of the [rest of the] city [for which they deserved] to die? Rambam (Hilchot Melachim 9:14) answered that Noachides are commanded to set up courts, and [for]any sin which they violate, they are killed. Here, they witnessed the evil act [of Shechem kidnapping Dinah] and did not judge him. For this they deserved to die, for they failed to judge him. But truthfully, these words are surprising, for how could they have judged the son of their prince, since they feared him? Even though they are commanded to judge, that is when they can judge, but “G-d exempts one who is under duress” (Bava Kama 28b), and how could they have judged him?
It appears that there is no difficulty [explaining why all the males in Shechem deserved to die], because [a war between] two nations is different. The Jewish people and the Canaanites are considered two nations, as it is written “and we will be one nation” (Bereishit 34:16), [implying that] initially they were not considered one nation. Therefore they were permitted to fight, like any nation who fights another nation, which the Torah permits. Even though the Torah says, “When you draw near to a city to fight it, you shall offer peace” (Devarim 20:10), that applies when they have done nothing to Israel. When they have acted against Israel, as they did here when they breached them to commit an evil act, then even though only one of them sinned, since he is part of the nation and since they instigated, it is permitted to avenge this from all of them. This is so with all wars which they encountered, like “Attack the Midianites” (Bamidbar 25:17). Even though there were many who had done nothing, this is not a [valid] distinction. Since they were members of the nation who acted wickedly against [the Jewish people], it was permitted to engage [all the Midianites] in war, and such is the case with all wars.
(א)ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:(ב)אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:(ג)עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש:(ד)ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם אשר טמאו לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (פסוק ל') עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו לזה לבשו קנאה:(ה)עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם פי' דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא.) ופשוט:(ו)ורמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים נתן טעם להריגת אנשי שכם לצד שלא הושיבו דיינים על גזל שכם וכו' ע"כ. וקשה מי אמר להרב שחייבין לדון האלם עליהם מלך וכיוצא בו והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה לא דנים ולא מעידין אותו, (סנהדרין יז.) ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב"ן ז"ל דחה דברי רמב"ם בפירוש מצות דיינים שנצטוו בני נח כי אין הכוונה להושיב דיינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו יעויין שם דבריו, ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חייבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה כו'. ודבריו ז"ל צריכין ערב. וב' המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם:
(1) ויהרגו כל זכר. They killed every male. Why did they kill people who had not actively committed a sin? Why did they not first kill the truly guilty, i.e. Shechem?(2) Actually, the sons of Jacob did not intend to kill anyone except the guilty party; however, all the inhabitants formed a human barrier to protect their king and prince. As a result the sons of Jacob were forced to kill the townspeole under the heading of killing a רודף, a pursuer, someone who endangers the life of the avenger. When the Torah states that they killed all the males this means that they succeeded in killing Chamor and his son only after killing the other males in the town. Had they not done so they could not have executed someone who was guilty of death.(3) Another reason they killed all the males in the city was that they had all been accessories to the crime by keeping Dinah captive after the rape. This was tantamount to kidnapping. According to the Noachidic law the penalty for kidnapping is death. Gentiles are not guilty of the death penalty for sleeping with an unmarried girl.(4) You will note that the Torah (or the brothers) describes all the people of having "defiled their sister" (34,26). This shows that they all shared equally in the guilt of kidnapping. The reason the Torah does not speak about these people having "stolen" their sister is that the principal sin they were guilty of was that it was the kind of robbery which could not be made good. [If you kidnap a virgin and you give back a woman who has been defiled by sexual intercourse out of wedlock this is not a proper restoration. Ed.] The Torah makes it plain by using the term "they had defiled," that if the sin had not been one that could not be reversed the brothers would not have killed all the males in the town. While it is certainly true that the people of Shechem were not the only ones in the world guilty of such crimes, and Noachides who have committed robbery are all guilty of the death penalty, the brothers could certainly not be expected to play executioners in all such instances. They lacked the power to do so. Jacob himself alluded to this when he accused Shimon and Levi as "distressing" him, especially in view of the fact that his family was "numerically weak" (verse 30).(5) Another reason why the Torah speaks of "who had defiled" is to justify the brothers looting the belongings of the inhabitants of Shechem. Their property served as דמי בושת, compensation for the humiliation Dinah had suffered at the hands of these people. The amount of such compensation is determined in accordance with the relative stature of the victim as well as the perpetrator of the crime. In this instance both Shechem and Dinah were of very elevated stature so that the compensation due was of the highest category. The entire possessions of the townspeople may not have sufficed to provide adequate compensation for the shame Dinah had suffered. She was a person who was unique in the whole world. When I mentioned earlier that a self-confessed sinner is free from financial penalties, this does not apply to the money paid as compensation for shaming someone (Ketuvot 41).(6) In his Hilchot Melachim chapter 9,14, Maimonides explains that the reason all the inhabitants of Shechem were guilty of death was that they had failed to establish a judiciary which would deal with the robbery committed by Shechem. Whence does Maimonides know that the common people had to judge their king or crown prince? Is it not a fact that even amongst the Israelites individuals do not have to testify against the King, and one does not sit in judgment of him (Sanhedrin 16)? Accordingly, we are forced to conclude that the guilt of the people of Shechem consisted in their being active accessories to the crime. They may even have advised Shechem how to successfully rape Dinah. Nachmanides refutes Maimonides' argument claiming that the Noachides were not commanded to establish a permanent judiciary but to settle matters that come up for litigation. He claims that the death of the people of Shechem was primarily for the sin of idolatry which all of them had been guilty of for a long time. His words require proof, and they do not account for the brothers looting the town.
כלי חמס מכרתיהם שלא נחשוב שנשתוו שמעון ולוי בכל דבר. לא כן אלא בזה נשתוו שכלי חמס מכרותיהם. היינו קניינם במה שמוציאים מחשבותיהם ורצונם לפועל. היא בכלי חמס. אמנם לא אמר שנשתוו במחשבותיהם ורצונם. דבזה ודאי לא נשתוו דבמעשה שכם עצמו לא נשתוו בדעות על מה הגיעו לאותו מעשה. וכמ״ש לעיל ל״ד כ״ה. מדיוק המקרא דאחד מהם בא לקנא קנאת יהוה צבאות ונכנס בסכנה כמו פינחס במעשה זמרי. וזה בא לקנא כבוד בית אביו. ע״כ פירש יעקב גם הוא בסדם בשעה שעומדים בסוד יהוה לקנא על כבודו. ואע״ג שבזה לא הי׳ יעקב אבינו אומר אל תחד כבודי. דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם אבל מ״מ אל תבא נפשי. באופן כזה וכדאיתא בתענית ד״ד א׳ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא בי׳ כו׳ אפ״ה מיבעי למילף נפשי׳ בניחותא שנא׳ והסר כעס מלבך. שע״י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו:
שמעון ולוי אחים יאמר בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות, כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל, כי הוא "חמס". והנכון בעיני, שאמר כי "שמעון ולוי אחים" גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם. וכבר פירשתי (בראשית לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל יהוה ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם בסודם אל תבא נפשי התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם. וכן תרגם אונקלוס: "ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'".
SIMEON AND LEVI ARE BRETHREN. Jacob is saying that they possess the attribute of kinship for their hearts were inflamed concerning their sister. He is thus stating in their defense that they acted as they did out of their brotherly zeal, thus suggesting [that were it not for this extenuating circumstance], they would have been deserving of great punishment and their sin would have been unforgivable since what they did to the people of Shechem was an act of violence.
The correct interpretation appears to me to be that he is saying that Simeon and Levi are real brothers, uniting in fraternity and brotherhood in counsel and deed. Now I have already explained that Jacob was angry with Simeon and Levi for having committed violence when they killed the people of the city of Shechem, for they had not sinned against them at all. They even made a covenant with them and they were circumcised, thus being enabled to return to G-d and become included within the people of the household of Abraham, part of the souls that they had gotten in Haran. Jacob was additionally angry with them lest people say that the matter was done at his suggestion, thus creating a profaning of G-d’s Name, as people will say that the prophet has committed violence and plunder. This is the intent of the verse, Let my soul not come into their council— this is an excuse for he was not in their council when they answered the people of Shechem with subtlety, and he was not united in their assembly when they came upon the people of the city and killed them. It was for this reason that he cursed their anger and wrath. And so did Onkelos translate: “My soul was not in their council when they assembled to strike, etc.”