Save "Psalm 137
"
Psalm 137

עַל נַהֲרוֹת  בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן׃

עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ׃

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן׃

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־ה' עַל אַדְמַת נֵכָר׃

אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי׃

תִּדְבַּק־לְשׁוֹנִי  לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי׃

זְכֹר ה'  לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם הָאֹמְרִים עָרוּ  עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ׃

בַּת־בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם־לָךְ אֶת־גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ׃

אַשְׁרֵי  שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת־עֹלָלַיִךְ אֶל־הַסָּלַע׃

עַ֥ל נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זׇכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃ עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ׃ כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃ אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־ה' עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃ אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃ זְכֹ֤ר ה' ׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽר֫וּשָׁלָ֥͏ִם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃ בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃ אַשְׁרֵ֤י ׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹלָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃ {פ}

1. By the rivers of Babylon, there we sat down, and we wept when we remembered Zion.

2. We hung our lyres upon the willows in its midst.

3. For there, they who carried us away captive asked us for a song; and they who spoiled us asked us for mirth, saying, Sing us one of the songs of Zion.

4. How shall we sing the Lord’s song in a foreign land?

5. If I forget thee, Jerusalem, let my right hand forget [its skill].

6. If I do not remember thee, let my tongue cleave to the roof of my mouth; if I do not set Jerusalem above my highest joy.

7. Remember Lord, against the children of Edom, the day of Jerusalem, when they said: raze it, raze it, to its very foundations.

8. O daughter of Babylon, marked for devastation; happy is he who shall repay thee thy recompense for what thou hast done to us.

9. Happy is he who shall seize and dash thy little ones against the rock.

After Nebuchadnezzar II's successful siege of Jerusalem in 597 BCE, and subsequent campaigns, inhabitants of the Kingdom of Judah were deported to Babylonia, where they were held captive until some time after the Fall of Babylon (539 BCE). The rivers of Babylon are the Euphrates river, its tributaries, and the Tigris river.

Psalm 137 is a hymn expressing the yearnings of the Jewish people during their Babylonian exile. In its whole form of nine verses, the psalm reflects the yearning for Jerusalem as well as hatred for the Holy City's enemies with sometimes violent imagery.

Rabbinical sources attributed the poem to the prophet Jeremiah,[3] and the Septuagint version of the psalm bears the superscription: "For David. By Jeremias, in the Captivity."[4]

מדרש תהלים (בובר) מזמור קכא ד"ה [ג] [קכא, ד ג] [קכא, ד] הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. וכי יש שינה למעלה חלילה לא שינה ולא ישיבה יש למעלה, כן אמר הכתוב חזה הוית בחזוי (ליליא) [ראשי על משכבי] ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחת (דניאל ד י) וכתיב בגזרת עירין פתגמא (שם שם /דניאל ד'/ יד), הא מכאן שאין שינה למעלה, אלא מה אל ינום שומרך, אלא מן הצרות הבאות על ישראל בעולם הזה כביכול הקדוש ברוך הוא ישן. וכן אסף אמר עורה למה תישן ה' וגו' (תהלים מד כד), והנביאים מתנבאים ובוכים ואומרים אם אשכחך ירושלים וגו' (שם /תהלים/ קלז ה), ולא כלם היה צריך לומר, אלא אמר להם הקדוש ברוך הוא בכיתם אתם, אף אני בוכה עמכם, לכך נאמר אם אשכחך ירושלים, אמר הקדוש ברוך הוא איני יכול לשכח אתכם. וכה"א על ידי ישעיהו התשכח אשה עולה וגו' (ישעיה מט טו), לכך נאמר אם אשכחך ירושלים לא על ציון בכו, שנאמר בזכרנו את ציון, בשבילה אומר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי (תהלים קלז ו), היכן הוא מזכיר, עומד בתפלה חייב להזכיר את ירושלים, (שנאמר) [ולומר] ולירושלים עירך ברחמים תשוב, בברכת המזון אומר מנחם ציון ובונה ירושלים, בנביא מזכיר אותה, לכך נאמר אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, [מהו על ראש שמחתי], זה אפר שנותנין בראש חתנים ובראש הכלה בראש שמחתם, לכך נאמר אם לא אעלה וגו'. זכור ה' לבני אדום וגו' (תהלים שם /קל"ז/ ז), ולמה אדום, וכי אדום החריבה [תחלה] והלא בבל החריבה תחלה, ולמה הוא אומר זכור ה' לבני אדום, אלא שנתנבא שהבית, נבנה ואדום מחרבת אותו, לכך נאמר זכור ה' לבני אדום, א"ל הקדוש ברוך הוא ומה אזכור, א"ל זכור ה' יום שנכנס בן אחותו של טיטוס בבית המקדש וחרבו שלופה בידו והיה מוליך ומביא אותה עד שיצאת מלאה דם, ויצא הוא משבח ואמר עצמו הרג, העל אלה תתאפק ה' וגו' (ישעיה סד יא), אם לא בשבילנו, זכור בשבילך זכור חרפתך מני נבל, לכך נאמר זכור ה' לבני אדום, א"ל הקדוש ברוך הוא ולי אתם אומרים זכור, אני איני שוכח, אתה זכור, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה יז), שאדם ששכח עצמו אינו מבקש לזכור, משל למלך שהיה מולך מלכותו קיימת, כיון שחלה אין מלכותו קיימת, כך אמר הקדוש ברוך הוא בגלות כמו חולה, כביכול אין מלכותו מלכות קיימת, אימתי אני מלך, כשתעבור הגלות והמלכות שלה מן העולם, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה (עובדיה א כא). ד"א זכור ה' לבני אדום וגו'. א"ל תחת יום אחד אני מביא עליהם עשרה ימים של צרה, וכה"א תקעו שופר בציון כי בא יום ה' כי קרוב (יואל ב א), למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור וגו' (עמוס ה יח), כל הימים האלה אני מביא עליהם ימים של צרה תחת יום אחד שהביאו עליכם, לכך נאמר את יום ירושלים האומרים ערו ערו וגו', אי שוטה כך היית עושה, גנב נכנס לגנוב, או חיל נכנס למדינה, שמא מחפשים עד התהום, לא מלפניהם נוטלין והולכין, ואת לא עשית כן, אלא אמרת ערו ערו עד היסוד בה, אף אני כך אעשה לך, שנאמר איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו (עובדיה א ו), ואומר אני חשפתי את עשו גליתי [את] מסתוריו (ירמיה מט י), ועוד אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם אדם נכנס לכרם ואוכל עד שישבע ולוקט ויוצא לו, שמא יאמר אלקוט עוללותי' של גפן, ואתה לקחת עד העוללות, ואף אני משלם לך כך, שנאמר אם גנבים באו לך אם שודדי לילה וגו' (עובדיה א ה), לכך נאמר ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז ז). בת בבל השדודה וגו' (שם שם /תהלים קלז/ ח), למה קרא את אדום בת בבל, בבל החריבה הבית, ואדום החריבה הבית, מה שעשתה זו עשתה זו, לכך נאמר בת בבל, אמר לה הקדוש ברוך הוא אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו (שם שם שם /תהלים קל"ז ח/), מהו לנו, אמר להם הקדוש ברוך הוא לי ולהם גמלת יחד, ולא לישראל גמלת בלבד כל הרעות, אלא לי ולהם גמלת, לכך נאמר אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע (שם שם /תהלים קלז/ ט), אמר הקדוש ברוך הוא עתיד אני בעצמי לנפץ את עולליך אל הסלע, כשם שבעולם הזה נפצת את עוללי ולא שמענו שבחרבן הבית נפצו את עולליהם של ישראל, שמענו שיצאו בקולרין, ששרפו את הבית, ושכבו עם הנשים, ושנפצו העוללים לא שמענו, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא כשם שעשו כך אני עושה להם, פוט ולובים היו בעזרתך, גם היא לגולה הלכה בשבי וגו' (נחום ג ט י), לכך נאמר אשרי שיאחז וגו', אמר הקדוש ברוך הוא כשם שנפצת את עוללי שהמליכוני תחלה עליהם, ואמרו ה' ימלוך וגו' (שמות טו יח), שנאמר מפי עוללים וגו', לכך נאמר אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, לא פחות ולא יותר, בנוהג שבעולם אם יכה אדם בנו של אפרכוס או בנו של מלך, נוטלין את ראשו, ושורפין אותו, או צולבין אותו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא כעל גמולות כעל ישלם, חמה לצריו גמול לאויביו (ישעיה נט יח), לכך נאמר את גמולך שגמלת לנו, וכן יש בספר ירמיה תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם (איכה ג סד), וכתיב תן להם כפעלם [וגו'] כמעשה וגו' (תהלים כח ד), וכתיב יתפשו במזמות זו חשבו (שם /תהלים/ י ב), מהו חשבו, אמרו לכו ונכחידם מגוי וגו' (תהלים פג ה), אתה כן עשה להם, שנאמר תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' (איכה ג סו), אמר הקדוש ברוך הוא וכן אני עושה להם, שנאמר ולא יהיה שריד לבית עשו וגו' (עובדיה א יח), אמרו לו הרי פרעת מאדום, ומבבל לא תפרע, א"ל עכשיו אני נפרע, שנאמר ושלמתי לבבל (וליושבי) [ולכל יושבי] כשדים את כל רעתם (ירמיה נא כד).

Midrash Tehillim (Buber) 121:4

And the prophets prophesied and cried, saying “If I forget you, O Jerusalem…” (Psalms 137:5) And there was no need to say anything, rather the Holy One said to them: you cried, so too I will cry with you. Therefore it says ‘if I forget you, O Jerusalem,’ the Holy One said ‘I cannot forget you.’ So too Isaiah said “Shall a woman forget her sucking child…” (Isaiah 49:15) Therefore it says ‘if I forget you, O Jerusalem.’ Didn’t they cry for Zion? As it says “May my tongue cling to my palate, if I do not remember you…” (Psalms 137:6) Where does one recall it/ One who stand in prayer is obligated to recall Jerusalem and to say “return in mercy to Jerusalem, Your city.” In the blessing after the meal one should say “console Zion and rebuild Jerusalem.” In the prophets she is recalled, therefore it says “…if I do not remember you, if I do not bring up Jerusalem at the beginning of my joy.” (ibid.) What does ‘at the beginning of my joy’ mean? This is the ashes which they place on the forehead of the bride and the groom at the beginning of their joy, therefore it says ‘if I do not bring up…’ “Remember, O Lord, for the sons of Edom…” (Psalms 137:7) Why Edom? Did Edom destroy her first, didn’t Babylon destroy her first? Why does it say ‘Remember, O Lord, for the sons of Edom’? Rather, the psalmist prophesied that the House would be rebuilt and Edom would destroy it, therefore it says ‘Remember, O Lord, for the sons of Edom.’ The Holy One said to him: what should I remember? He replied: remember Lord the day that the nephew of Titus entered the Holy Temple...

Therefore it says “Raze it, raze it, down to its foundation!” (Psalms 137:7) “O Daughter of Babylon, who is destined to be plundered…” (Psalms 137:8) Why does it call Edom ‘daughter of Babylon’? Babylon destroyed the House and Edom destroyed the House, what this one did so did that one, therefore it says ‘daughter of Babylon.’ The Holy One said to her “…praiseworthy is he who repays you your recompense that you have done to us.” (ibid.) What does it mean by ‘us’? The Holy One said to them: you did it to Me and to them together. Not only to Israel alone did you cause all those evils, rather you caused them to Me and to them. Therefore it says “Praiseworthy is he who will take and dash your infants against the rock.” (Psalms 137:9) The Holy One said: in the future, I Myself will dash your infants against the rock, just as in this world you dashed my infants. And we haven’t heard that during the destruction of the Temple they dashed the infants of Israel against the rocks. We heard that they were taken away in chains, that they burned the House, that they violated the women, but we have not heard that they dashed the children against the rocks! Rather, this is what the Holy One said: just as they did, so I will do to them

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו וגו' (תהלים קל"ז א' וב): זו היא שנאמרה על ידי ירמיהו הנביא אהלי שודד וכל מיתרי נתקו (ירמיה י' כ') כנגד מי אמרו למקרא הזה לא אמרו ירמיה אלא כנגד ישראל אף על פי שאמרו כנגד ישראל חזר ואמרו על הקדוש ברוך הוא בשעה שגלו ישראל וחרב בית המקדש ונעקרה סנהדריו היה הקב"ה בוכה עליהם [במר] נפש והיה נושא עליהם קינה ומתמיה עליהם אמר עליהם אהלי שודד ונכנסו השונאים ובזזו את מקדשי ואני יושב ומחריש ואין אהל אלא בית המקדש שנאמר אהל שכן באדם (תהלים ע"ח ס') אלא מה אעשה מדת הדין הוא לפני. וכל מיתרי נתקו זה סנהדרין שהיא דומה (לאולם במיתריו) [לעולם כמיתרים] לאהל כשם שאהל אינו יכול לעמוד אלא ע"י מיתרים כך אלמלא זקנים שיושבים בסנהדרי גדולה ומתקנים את המועדות ומעברים את השנים ואת החדשים ומתירים את המותר ואוסרים את האיסור ומיישבים את העולם אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. בני יצאוני ואינם (ירמיה שם) וכי אין ישראל קיימין בעולם והלא אתה מוצא שקיימים ישראל מסוף העולם ועד סופו אלא מהו שאמר בניי יצאוני ואינם שאין עושים בניי את המועדים כתיקנם כשם שנצטוו בסיני. כך הייתה כנסת ישראל אומרת לאומות העולם בשעה שגלו היו מתמהין כשהיו רואין אותם השחירו פניהם כשולי קדירה ואומרים הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ (איכה ב' ט"ו) אלו הן שנאמר בהן ויצא לך שם בגוים ביופיך כי כליל הוא בהדרי וגו' (יחזקאל ט"ז י"ד) באותה שעה צדקו עליהם את הדין ואמרו חלילה להקדוש ברוך הוא [לעשות דין] בלא דין לקיים מה שנא' ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וגו' ואמרו על אשר עזבו ברית ה' וגו' (דברים כ"ט כ"ג וכ"ד) אמרה להם אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש (שה"ש א' ו') מה אתם רואים שהשחירו פניי כשולי קדירה ששזפתני השמש מעשי גרמו לי שהנחתי להקב"ה והלכתי אחר החמה והלבנה ומי גרם לי שעשיתי כל המעשים הללו בני אמי נחרו בי (שם) בני אמי נביאי השקר שהיו לי כגון צדקיהו בן כנענה וחביריו הם גרמו לי שאבא ליד הצער הזה שמוני נוטרה את הכרמים (שם) כשנצטויתי מסיני לא נצטויתי שאשב [ומשמר] אלא יום אחד ועכשיו שמוני נוטרה את הכרמים יושבת ומשמרת שני ימים טובים ואיני יוצא בהם ידי חובתי כרמי שלי לא נטרתי (שם). אין נוטה עוד אהלי [ומקים יריעותי] (ירמיה שם) מהו וכי אין בית המקדש עתיד ליבנות אלא אין נוטה עוד אהלי מכם ואין מקים ידיעותי מכם אלא מקדש ראשון שבנאו בשר ודם נפל ביד שונא אבל מקדש אחרון שהקב"ה בונה אותו שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב') שוב לא יחרב לכך נאמר אהלי שודד וגו': דבר אחר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו מה ת"ל שם ישבנו מלמד שלא היתה להם ישיבה משיצאו מא"י עד שהגיעו לפרת לא היה להם מנוח לישב לפיכך נפלו עליהם בעילה אמרו אלקיהם של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירים לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם שמא ישובו ויתחברו כולם ויקראו לאלקיהם ויחזרו ולא הועלנו כלום לפיכך היו דוחקים אותם ומריצים אותם על כרחם שנאמר על צוארינו נרדפנו וגו' (איכה ה' ה') קלים היו רודפינו וגו' (שם ד' י"ט). מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל א"ר יוחנן הרג בהם פרת בישראל יותר ממה (שהרגו) [שהרג] בהם נבוכדנצר הרשע כשהיו שרוים בא"י לא היו שותים אלא מי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעיינות וכיון שגלו לבבל שתו מימי הפרת ומתים מהם הרבה לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל מיתתם שמתו בדרך ולא הניחום לקוברם ועל ההרוגים שהרגו בהם [מימי] פרת ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר הרשע יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר שנאמר כשדים באניות רינתם (ישעיה מ"ג י"ד) וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות [של] ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם אמר לעבדיו מפני מה הולכים הללו בלא משאוי מיד נטלו משאוי והניחו על כתיפם עד שנכפפות קומתם מפני המשאוי שכך אמרו על עצמם על צוארינו נרדפנו (איכה ה' ה') באותה שעה געו כל ישראל בבכייה עד שעלתה בכייתם למרום אמר ר' אחא בר אבא באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את כל העולם כולו לתוהו ובוהו אמר הקדוש ברוך הוא כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו שנאמר גם אני אכה כפי על כפי והנחתי חמתי (יחזקאל כ"א כ"ב) עולם שבראתי לא בראתי אלא בשתי ידיי שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני וגו' (ישעיה מ"ח י"ג) אחריבנו אמר רבי תחליפא בר קרויה באותה שעה נכנסו כל מלאכי השרת ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו לפניו רבונו של עולם עולם ומלואו שלך הוא לא דייך שחרבת דירתך של מטה אלא שתחריב בית דירתך של מעלה אמר להם וכי תנחומים אני צריך או בשר ודם אני שאני צריך (תנחומיך) [תנחומיכם] הרי אני מכיר בסוף שנ' עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא (שם מ"ו ד') על כן אמרתי שאו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני (שם כ"ב ד') אל תוסיפו לא אמר אלא תאיצו אמר להם (תנחומיך) [תנחומיכם] הללו שאתם מנחמים אותי ניאוצים הם לפני רדו מלפני ושמו את משאוי מעל בני מיד ירדו לא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה נשא עמהם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו למענכם שלחתי בבלה (שם מ"ג י"ד). וכל ישראל באים הגולה יצאו לקראתם בני (בראי) [בארי] ובני מדינות אחרות (והיה רואה) [והיו רואים] אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרין עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל"ו כ') דבוודאי דאילו הם. מה עשו בני בארי באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר אמר להם על מה אתם עושים [כך] אמרו לו אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה אמר להם הואיל ואינו אלא דרך בזיון לכו והלבישום לישראל מה שכרן של בני בארי נטה עליהם הקדוש ברוך הוא חסד מכל ארץ ישראל ואין לך בארץ ישראל (שהיה) [שהיו] יפים ביותר אלא בני בארי אמרו כל אדם שנכנס לשם אינו מבקש לצאת בלא עבירה. מהו גם בכינו שהם מבכים עמהם הקב"ה: דרש ר' יצחק על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו (תהלים שם ב') בא וראה עפרה של ארץ ישראל לתשובה עד (שיהיו) [שהיו] בארץ ישראל היה ירמיה אומר להם עשו תשובה עד שלא יתחתם עליכם גזר דין ולא קיבלו כיון שגלו היו נוהגים קדושה במצות נטלו כינורותיהם ותלו אותם בערבות. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר וגו' (שם שם ג') באותה שעה אמרו להם אומות העולם עמדו ושוררו לפני עבודה זרה כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש אמרו להם אילו אמרנו שירה במקומינו לא גלינו מארצנו ועכשיו היאך נאמר שירה לפני עבודה זרה היה רבי יצחק בן טבלאי אומר משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים אמר לה עמדי והשקני כוס אחד ולא רצת להשקותו כעס עליה והוציאה מתוך ביתו הלכה ונשאת למוכה שחין אמר לה עמדי והשקני כוס אחד אמרה לו ריקה בת מלכים הייתי ונשאתי למלך ועל שאמר השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו שאילו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד והייתי במקומי עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני אף כך ישראל אומרים לאומות העולם אילו אמרנו שירה לפני הקדוש ברוך הוא במקומינו על כל הניסים שעשה לנו ישבנו במקומינו ולא גלינו מארצינו ועכשיו נאמר שירה לפני עבודה זרה מיד עמדו והשליכו מהם תילי תילים של הרוגים ואע"פ שהרגו מהם הרבה היתה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עכו"ם שנאמר ותוללינו שמחה (שם) באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל שבועה שלימה כביכול הוציא על עצמו אם לא אעשה שבועתי שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (שם שם ה') נטל הקדוש ברוך הוא ידו והחזירה לאחוריו בשעה שגלה ישראל כעניין שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב' ג') כביכול לא החזירה הקדוש ברוך הוא למקומה וכן אמר להם הקב"ה לישראל אשכח ימיני שהחזרתי לאחוריי אם לא אקים לכם שבועה זו ולא אשכח אתכם בין האומות העולם תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכיר את ירושלים אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהלים שם ו') שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לירושלים כל שמחתה כעניין שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (ישעיה ל"ה י') וכל המתאבל על ירושלים בעולם הזה ישמח עמה לעתיד לבא שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (שם ס"ו י') אמרו משום אביי אין שמחה בא אלא בתשעה באב לפי שקבעו אבל בזמן הזה ועתיד לפני הקדוש ברוך הוא לעשותו יום טוב שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמיה ל"א י"ג):

... R’ Yitzchak expounded on, “On willows in its midst we hung our harps.” (Psalms 137:2) Come and see – the dirt of the land of Israel is for repentance. While they were still in the land of Israel, Jeremiah was saying to them ‘repent before the judgement is sealed upon you,’ and they did not accept his words. Once they were exiled, they kept themselves sanctified through the commandments, taking their harps and hanging them on the willows. “For there our captors asked us for words of song…” (Psalms 137:3) At that time the nations of the world said to them: stand up and sing before idols just as you would sing in the Holy Temple. They replied: if we had sung songs in our place, we would not have been exiles. And now how should we sing songs before idols?! R ‘ Yitzchak Tavlai would say: to what is this to be compared? To a king of flesh and blood who married the daughter of kings. He said to her: get up and bring me a cup to drink, and she did not want to serve him. He was angry with her and drove her from his house, and she went and married a man who was afflicted with boils. He said: get up and bring me a cup to drink. She said to him: worthless one! I was a daughter of kings, married to a king, and because he said ‘bring me a drink’ and I did not want to serve him he was angry with me and drove me from his home. In that case if I had served him I would have added to my honor and had honor in my place, and now you say to me get up and serve me?! So Israel says to the nations of the world: if we had sang songs before the Holy One in our place on all the miracles which He did for us, we would have stayed in our place and not been exiled from our land. Now we should sing songs before idols?! Immediately they arose and killed heaps and heaps of them, and even though many of them were killed Israel rejoiced that they did not sing songs before the idols, as it says “…and our tormentors [asked of us] mirth…” (ibid.)

Rabbi Joseph Telushkin, Jewish Literacy

The Temple's fall, more than any other loss, signaled to the Jews the final failure of the revolt. The Talmud speaks of Jews who went into a permanent state of depression, who "became ascetics, binding themselves neither to eat meat nor drink wine. Rabbi Joshua got into a conversation with them and said to them: 'My sons, why do you not eat meat nor drink wine?' They replied: 'Shall we eat meat which used to be brought as an offering on the altar, now that the altar is no more? Shall we drink wine which used to be poured as a libation on the altar, but now no longer.' He said to them: 'If that is so, we should not eat bread either, because the meal offerings have ceased.' They said: 'That is correct, and we will manage with fruit.' 'We should not eat fruit either, Rabbi Joshua said, because there is no longer an offering of firstfruits.' The ascetics responded that they would manage with other fruits. Rabbi Joshua said, 'But we should not drink water because there is no longer any ceremony of water libation.' To this they had no answer, where-upon the pragmatic Rabbi Joshua advised them: "My sons, come and listen to me. Not to mourn at all is impossible, because the blow has fallen. To mourn overmuch is also impossible, because we do not impose on the community a hardship which the majority cannot endure."


Daniel E. Polish--Bringing the Psalms to Life, 137:9

"Not the noblest of emotions, but our own: they reflect what most of us feel in the midst of travail. even if we are not proud of such sentiments, we can identify them as being profoundly human."

Rabbi Mónica Gomery

There are actually three different versions of what happened to the harps of the Temple when Jerusalem was invaded.
Some midrashim imagine that the harps never made it out of the Temple -- the Leviim, the musical priests, jumped into the fires with their instruments -- lost forever.
Another version tells us that two head priests fled and hid the instruments somewhere, not to be revealed until olam haba, the world to come.
The third version is Psalm 137:
By the rivers of Babylon, there we sat down and we wept.
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
On the branches of the willows, on the banks of the rivers, on the shores of diaspora, we hung up our harps.
In grief, we surrendered our music.
It is said that in every generation, there are Jews who search every tree along the banks of what was ancient Babylon, looking for the instruments we lost.
We have been in search of our music ever since our first exile as a people. We've traversed every continent of the world, listening for it. Longing to recognize something. To find the music that is possible on the other side of loss.

Verse 9 uniquely equates happiness with violent revenge. Other places where the word "ashrei" is used mostly to refer to those who trust or have faith in Gd

What are appropriate or inappropriate ways of expressing grief and why? What are appropriate or inappropriate ways of accessing joy in times of grief/alienation?