[קצב] ע"י התאוה מסתלק היראה וכמ"ש בטבילת ב"ק בברכות (כב.) משום דד"ת צריך באימה ביראה כו' והתיקון לזה טבילה במים שרומזים למדת החסד ואהבת הש"י שבאמת מהו תאותן של ישראל הקב"ה כי התאוה והאהבה הם היפוך היראה כי הם ב' הפכים רק בעבודת הש"י הם מתייחדים. וע"ז רומז בטבילה כי כל כונה שבלב שיוצאת לפועל במעשה היא מתחזקת והמעשה במים שמקנחים באמת הלכלוך ג"כ ושומר מצות חכמים לטבול וכמ"ש (שם) גדר גדול כו' ריקה כו' שזה גידר בפני התאות שעוצר תאותו כשאין לו מים לטבול ונמצא תאותו רק כרצון הש"י ואז הוא א' עם היראה. וחז"ל סדרו דיני טבילת קרי לענין ק"ש ותפלה ביחוד שבהם עיקרי היראה כמ"ש בברכות (ט:) ע"פ ייראוך עם שמש. ובמרגיל שהתאוה ממנו צריך טבילה דהיינו ג"כ התעוררות ממנו שהוא נכנס לתוך המים וממשיך ומשעבד כחותיו למעלה. ולכך צריך מ' סאה מים שכל גופו עולה כי התאוה שבלב מעורר כל הגוף עד שכלי המעשה גומרין. אבל לאונסו שנראה שמלמעלה הכניסו התאוה בלבו בשינה שלא מדעתו די ג"כ בנפילה ט' קבין שהמים נופלים עליו דהיינו באתערותא דלעילא לבד שעולה בלבבו איזה אתערותא לאהבת הש"י עד שנשפכת ע"פ כל חלל הלב אע"פ שאינו מעמיק בה להיות כל גופו עולה [ויעו"ש חילוק בין חולה לבריא דהיינו בין ת"ח לע"ה ומשם בארה דאין לאונסו אלא בע"ה ולא בת"ח למסקנא דרבא]. ובטלוה לריב"ב דאמר הלא כה דברי כאש כו' פי' שד"ת שורפין כל תאות רעות. וגם א' בברכות (טז רע"א) מקיש אהלים לנחלים כו' והם עצמן דוגמת טבילה: