בְּשַׁעֲתָא דְּאָדָם קָאִים עַל רַגְלוֹי, חָמוּ לֵיהּ בִּרְיָין כֻּלְּהוּ, וְדַחֲלוּ מִקַּמֵּיהּ, וַהֲווּ נַטְלִין בַּתְרֵיהּ, כְּעַבְדִּין קַמֵּי מַלְכָּא. וְהוּא אָמַר לוֹן, אֲנָא וְאַתּוּן, (תהילים צ״ה:ו׳) בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוְה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ' עוֹשֵׂנוּ, וְכֻלְּהוּ אָתוּ בַּתְרֵיהּ.
At the moment when Adam stood erect, all of creation saw and feared him and followed him like servants of the king. He said to them, "Come, let us bow down and knew, let us bend the knee before Hashem our maker.' And they all followed him...
וַ֠יִּסְע֠וּ כׇּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהֹוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ {פ}
וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ {פ}
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאׇזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהֹוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהֹוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ {פ}
וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ {פ}
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאׇזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהֹוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהֹוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ {פ}
From the wilderness of Sin the whole Israelite community continued by stages as יהוה would command. They encamped at Rephidim, and there was no water for the people to drink. The people quarreled with Moses. “Give us water to drink,” they said; and Moses replied to them, “Why do you quarrel with me? Why do you try יהוה ?” But the people thirsted there for water; and the people grumbled against Moses and said, “Why did you bring us up from Egypt, to kill us and our children and livestock with thirst?” Moses cried out to יהוה, saying, “What shall I do with this people? Before long they will be stoning me!” Then יהוה said to Moses, “Pass before the people; take with you some of the elders of Israel, and take along the rod with which you struck the Nile, and set out. I will be standing there before you on the rock at Horeb. Strike the rock and water will issue from it, and the people will drink.” And Moses did so in the sight of the elders of Israel. The place was named Massah and Meribah, because the Israelites quarreled and because they tried יהוה, saying, “Is יהוה present among us or not?” Amalek came and fought with Israel at Rephidim. Moses said to Joshua, “Pick some troops for us, and go out and do battle with Amalek. Tomorrow I will station myself on the top of the hill, with the rod of God in my hand.” Joshua did as Moses told him and fought with Amalek, while Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. Then, whenever Moses held up his hand, Israel prevailed; but whenever he let down his hand, Amalek prevailed. But Moses’ hands grew heavy; so they took a stone and put it under him and he sat on it, while Aaron and Hur, one on each side, supported his hands; thus his hands remained steady until the sun set. And Joshua overwhelmed the people of Amalek with the sword. Then יהוה said to Moses, “Inscribe this in a document as a reminder, and read it aloud to Joshua: I will utterly blot out the memory of Amalek from under heaven!” And Moses built an altar and named it Adonai-nissi. He said, “It means, ‘Hand upon the throne of יהוה !’ יהוה will be at war with Amalek throughout the ages.”
וַוי לְאִינּוּן דְּנַפְלִין וְלָא יְקוּמוּן, וְלָא יִנְהֲרוּ בִּנְהוֹרָא דְּגָנִיז לְצַדִּיקַיָּיא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּכַמָּה נְהוֹרִין גְּנִיזִין לוֹן, כַּמָה עִדּוּנִין בְּהַהוּא עָלְמָא טְמִירִין לוֹן, דִּכְתִּיב מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ. מָה רַב טוּבְךָ, הָא אוּקְמוּהָ, דָּא הוּא אוֹר דְּגָנִיז לְצַדִּיקַיָּיא לְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וּכְתִיב (תהילים צ״ז:י״א) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. וְעַל דָּא מָה רַב טוּבְךָ.
Happy are the tzdikkim for the world to come, for many lights are stored away for them, many delights concealed for them in that world...as it is written, "God saw the light and it was good." and it is written, "Light is sown for the righteous"....
וכבר אמר שלמה כיוצא בזה אמר נפש רשע אותה רע, ואמר בשמחת החסיד במעשה הטובות, והצטער מי שאינו צדיק בעשיתם, זה המאמר שמחה לצדיק עשות משפט, ומחיתה לפועלי און, זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאוה לעבירות והנכסף אליהם יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא מתאוה אליהם, ולא יצטער בהנחתם, עד שאמרו שכל אשר יהיה האיש יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו לעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדול, והביאו בזה הדברים ואמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולא דים זה אלא שאמרו ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו לפום צערא אגרא, ויותר מזה שהם ציוו שיהא האדם מתאוה לעבירות, והזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה ואע"פ שלא תאסרה התורה, והוא אמרם רבן שמעון בן גמליאל אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי:
Solomon, also, entertained the same idea when he said, "The soul of the wicked desireth evil", and, in regard to the saintly man's rejoicing in doing good, and the discontent experienced by him, who is not innately righteous, when required to act justly, he says, “It is bliss to the righteous to do justice, but torment to the evil-doer”. This is manifestly an agreement between Scripture and philosophy. When, however, we consult the Rabbis on this subject, it would seem that they consider him who desires iniquity, and craves for it (but does not do it), more praiseworthy and perfect than the one who feels no torment at refraining from evil; and they even go so far as to maintain that the more praiseworthy and perfect a man is, the greater is his desire to commit iniquity, and the more irritation does he feel at having to desist from it. This they express by saying, “Whosoever is greater than his neighbor has likewise greater evil inclinations”. Again, as if this were not sufficient, they even go so far as to say that the reward of him who overcomes his evil inclination is commensurate with the torture occasioned by his resistance, which thought they express by the words, “According to the labor is the reward”. Furthermore, they command that man should conquer his desires, but they forbid one to say, “I, by my nature, do not desire to commit such and such a transgression, even though the Law does not forbid it”. Rabbi Simeon ben Gamaliel summed up this thought in the words, “Man should not say, ‘I do not want to eat meat together with milk; I do not want to wear clothes made of a mixture of wool and linen; I do not want to enter into an incestuous marriage’, but he should say, ‘I do indeed want to, yet I must not, for my father in Heaven has forbidden it’”.
(א) לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ עַֽל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף׃ (ב) הַ֭רְנִינוּ לֵאלֹהִ֣ים עוּזֵּ֑נוּ הָ֝רִ֗יעוּ לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ (ג) שְֽׂאוּ־זִ֭מְרָה וּתְנוּ־תֹ֑ף כִּנּ֖וֹר נָעִ֣ים עִם־נָֽבֶל׃ (ד) תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ׃ (ה) כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ (ו) עֵד֤וּת ׀ בִּיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע׃ (ז) הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּעֲבֹֽרְנָה׃ (ח) בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחׇנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה׃ (ט) שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל אִם־תִּֽשְׁמַֽע־לִֽי׃ (י) לֹא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר׃ (יא) אָֽנֹכִ֨י ׀ יְ֘הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֗יךָ הַֽ֭מַּעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַאֲמַלְאֵֽהוּ׃ (יב) וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִ֑י וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא־אָ֥בָה לִֽי׃ (יג) וָ֭אֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִיר֣וּת לִבָּ֑ם יֵ֝לְכ֗וּ בְּֽמוֹעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם׃ (יד) ל֗וּ עַ֭מִּי שֹׁמֵ֣עַֽ לִ֑י יִ֝שְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ׃ (טו) כִּ֭מְעַט אוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַ֥ל צָ֝רֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי׃ (טז) מְשַׂנְאֵ֣י יְ֭הֹוָה יְכַחֲשׁוּ־ל֑וֹ וִיהִ֖י עִתָּ֣ם לְעוֹלָֽם׃ (יז) וַֽ֭יַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּ֝מִצּ֗וּר דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָ׃ {פ}
(1) For the leader; on the gittith. Of Asaph. (2) Sing joyously to God, our strength;
raise a shout for the God of Jacob. (3) Take up the song,
sound the timbrel,
the melodious lyre and harp. (4) Blow the horn on the new moon,
on the full moon for our feast day. (5) For it is a law for Israel,
a ruling of the God of Jacob; (6) He imposed it as a decree upon Joseph
when aOr “He went forth against.”he went forth from-a the land of Egypt;
I heard a language that I knew not.
(7) I relieved his shoulder of the burden,
his hands were freed from the basket. (8) In distress you called and I rescued you;
I answered you from the bMeaning of Heb. uncertain.secret place of thunder-b
I tested you at the waters of Meribah. Selah.
(9) Hear, My people, and I will admonish you;
Israel, if you would but listen to Me! (10) You shall have no foreign god,
you shall not bow to an alien god. (11) I the LORD am your God
who brought you out of the land of Egypt;
open your mouth wide and I will fill it.
(12) But My people would not listen to Me,
Israel would not obey Me. (13) So I let them go after their willful heart
that they might follow their own devices. (14) If only My people would listen to Me,
if Israel would follow My paths, (15) then would I subdue their enemies at once,
strike their foes again and again. (16) Those who hate the LORD shall cower before Him;
their doom shall be eternal. (17) He fed themcLit. “him,” i.e., Israel. the finest wheat;
I sated you with honey from the rock.
(א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַ֝יהֹוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃
(ב) הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַ֝יהֹוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃
(ג) ק֥וֹל יְהֹוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הֹוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃
(ד) קוֹל־יְהֹוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הֹוָ֗ה בֶּהָדָֽר׃
(ה) ק֣וֹל יְ֭הֹוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הֹוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃
(ו) וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃
(ז) קוֹל־יְהֹוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃
(ח) ק֣וֹל יְ֭הֹוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הֹוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃
(ט) ק֤וֹל יְהֹוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֢ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃
(י) יְ֭הֹוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הֹוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃
(יא) יְֽהֹוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהֹוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃ {פ}
(1) A psalm of David.
Ascribe to the LORD, O divine beings,
ascribe to the LORD glory and strength.
(2) Ascribe to the LORD the glory of His name;
bow down to the LORD, majestic in holiness.
(3) The voice of the LORD is over the waters;
the God of glory thunders,
the LORD, over the mighty waters.
(4) The voice of the LORD is power;
the voice of the LORD is majesty;
(5) the voice of the LORD breaks cedars;
the LORD shatters the cedars of Lebanon. (6)He makes Lebanon skip like a calf,-a
Sirion, like a young wild ox.
(7) The voice of the LORD kindles flames of fire;
(8) the voice of the LORD convulses the wilderness;
the LORD convulses the wilderness of Kadesh;
(9) the voice of the LORD causes hinds to calve,
and strips forests bare;-
while in His temple all say “Glory!”
(10) The LORD sat enthroned at the Flood;
the LORD sits enthroned, king forever.
(11) May the LORD grant strength to His people;
may the LORD bestow on His people wellbeing.
הָנֵי שֶׁבַע דְּשַׁבְּתָא כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל: כְּנֶגֶד שִׁבְעָה ״קוֹלוֹת״ שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם.
To this point, the Gemara discussed allusions to the nineteen blessings that constitute the weekday Amida prayer. The Gemara asks: Corresponding to what were these seven blessings of the Shabbat Amida prayer instituted? The Gemara answers: Rabbi Ḥalafta ben Shaul said: Corresponding to the seven “voices” which David mentioned on the waters; in other words, the seven times that “the voice of God” is mentioned in Psalms 29, which served as the source for the weekday prayer.
מזמור לדוד הבו לה' בני אלים. זה שאמר הכתוב על ידי יחזקאל (יחזקאל לד כב) והושעתי לצאני ולא תהיינה עוד לבז. ומה אני עושה להן דוד ירעה אותם. שנאמר (שם כג) והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהם את דוד עבדי. אמר לו דוד אתה מושיע ואתה רועה. וכן הוא אומר (תהלים כח ט) הושיעה את עמך. אמר לו הקב"ה אני מעכב אותם התפללו לפני. הבו לה' בני אלים (הבו). דבר אחר בני אלים. בני אלמים בני חרשים בנים שיש להם מה להשיב למקום ואינן משיבין. וכן ישעיה אומר (ישעיה מב יט) מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשולם ועור כעבד ה'. וכן הוא אומר (בראשית כ״ב:י״ד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. אמר לו ראה היה לי להשיבך ולא השיבותיך והחרשתי. אמר לו הקב"ה מה היה לך להשיב. אמר לו אמש אמרת לי (שם כא יד) כי ביצחק יקרא לך זרע. ועכשיו אמרת לי קח נא את בנך. (אמר לו איזה מהן את יחידך. אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו אשר אהבת. אמר לו שניהם אני אוהב. אמר לו את יצחק). וכשם שהיה לי להשיבך ולא השיבותך כך כשיבואו בני לידי עבירות זכור להם זו השעה ותשא להם פנים. שנאמר (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך. כשם שנשאתי לך פנים. לכך נאמר הבו לה' בני אלים. דבר אחר בנים של אותם שנשחטים כאילים. אברהם אמר אני שוחט ויצחק אמר אני נשחט. הבו לה' כבוד שמו. בשעה שאני זוכר שמו אתם הבו לה' כבוד. כשם שאמר משה (דברים לב ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. התפללו תפלות לפניו. אמרו לו מנין אנו יודעים מכמה. אמר להם ראו כמה אזכרות יש בפרשה זו והן שמנה עשרה. לכך נאמר כבוד ועז. אמרו לו מנין אנו יודעין מהיכן נתחיל. אמר להן מה כתיב בראש הפרשה הבו לה' בני אלים. בני אברהם יצחק ויעקב. אף אתם ברכו ברכה ראשונה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. ומה באזכרה שניה כבוד ועז. אף אתם תנו כבוד לשמו שהוא מחיה מתים. ומה באזכרה שלישית כבוד שמו. אף אתם ברכוהו האל הקדוש. מנו לו שמנה עשרה ברכות כנגד שמנה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים:
Psalm of David: Give to the Lord, O sons of the mighty, give to the Lord glory and strength. This is what is said in the book of Ezekiel (Ezekiel 34:22), "I will save my flock, and they will no longer be a prey." And what shall I do for them? David said, "I will shepherd them," as it is said (2 Samuel 5:2), "One shepherd shall be over them, and he shall shepherd them, even my servant David." David said to God, "You are my savior and my shepherd," as it is said (Psalm 28:9), "Save your people." God replied, "I am holding them back; pray before me." Give to the Lord, O sons of the mighty (give to Him). Another explanation: sons of the mighty, sons of the deaf, children who have something to respond to God but do not. Isaiah says (Isaiah 42:19), "Who is blind but my servant? Or deaf as my messenger? I will send." And it also says (Genesis 22:14), "And Abraham called the name of that place The Lord will see." God said to him, "I wanted to answer you, but you did not answer me, and you were silent." God asked, "What should I have answered you?" Abraham replied, "Yesterday, you said to me (Genesis 21:12), 'In Isaac shall seed be called to thee.' And now you say to me, 'Take your son.'" God asked, "Which one of them is the only one?" Abraham replied, "This one is the only one of his mother, and this one is the only one of his mother." God said, "Whom you love." Abraham replied, "I love them both." God said, "Isaac." Just as I wanted to answer you and you did not answer me, so too, when your children sin, remember this time and turn your face to them, As it is written (Numbers 6:26), "May the Lord lift up His countenance upon you." Just as I have lifted up My face to you, so it is said (Psalms 29:1), "Ascribe to the Lord, O sons of the mighty, ascribe to the Lord glory and strength." Another explanation: "sons of the mighty" refers to those who are slaughtered like rams. Abraham said, "I will sacrifice," and Isaac said, "I will be slaughtered." Give glory to His name. When I mention His name, you should give Him glory, just as Moses said (Deuteronomy 32:3), "For I will proclaim the name of the Lord; ascribe greatness to our God!" Pray before Him, and they asked him, "From where do we know how to begin?" He said to them, "What is written at the beginning of the section? 'Ascribe to the Lord, O sons of the mighty.'" This refers to Abraham, Isaac, and Jacob. So too, bless with the first blessing, "God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob." And what is the second mention? "Glory and strength." So too, give glory to His name, for He revives the dead. And what is the third mention? "Glory to His name." So too, bless Him, the Holy God. They counted for him eighteen blessings corresponding to the eighteen mentions that David said in "Ascribe to the Lord, O sons of the mighty."...
מִזְמוֹר לְדָוִד. הָבוּ, תנו שבח לַה', בְּנֵי אֵלִים, אנשים גדולים בעלי עָצמות. לאחר הקריאה הכללית באות ההנחיות כיצד להלל: הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז. ספרו את כבודו ועוזו.
A psalm by David. Give to the Lord, sons of the mighty. Some commentators understand “sons of the mighty” to be angels; others say this represents the heavenly bodies. But the context of the verse implies that it is addressing human beings of great strength and stature; it is they who are best able to praise God in the most fitting manner. Give to the Lord, that is, praise Him, for His glory and strength.
כבוד שמו. זו קדושת השם ויש במזמור זה שמנה עשרה אזכרות וכנגדן תקנו י"ח ברכות:
the glory due His name This is the blessing of the sanctity of the Name [the third blessing of the Amidah]. In this psalm, there are eighteen mentions of God’s name, and corresponding to them, they instituted eighteen blessings.
הבו ליהוה כבוד שמו השתחוו ליהוה בהדרת קדש: שתתנו לו בדבריכם הכבוד והקדשה. כי ההדר הוא הכבוד כמו (ויקרא יט לב): והדרת פני זקן.
קול ה' על המים. על ים סוף ירעם משמים ה' וגו' (לעיל י"ח):
The voice of the Lord is upon the waters Upon the Sea of Reeds, “The Lord thundered from heaven” (above 18:14).
קול ה' בכח. בשעת מתן תורה צמצם את קולו לפי כחן של ישראל שנאמר והאלהים יעננו בקול (שמות י״ט:י״ט) בקולו של משה:
The voice of the Lord is in strength At the time of the giving of the Torah, He moderated His voice according to the strength of Israel, as it is said (Exod. 19:19): “and God would answer him with a voice,” with Moses’ voice.
ה' בהיכלו לַמַּבּוּל, לשטוף את העולם יָשָׁב על כיסא הדין, ואולם – וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם, הוא יושב על כיסא מלכותו לנצח, וברחמיו הוא דן את העולם לקיום, לצמיחה ולבנייה.
The Lord sat enthroned at the flood. Some commentators say that mabul, “the flood,” refers to the time when God sat in judgment and sentenced the earth to annihilation. It exemplifies how terrifying God’s power can be. Others, however, believe that it is a name for God’s throne of judgment. The Lord sits as King forever, as builder and creator upon earth, not as its destroyer.
ומסיים בברכה: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, כדי שעמו יהללוהו כראוי בכבוד ועוז, כאמור בפתיחה, ובצד העוז והעצמה ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם, מתנת השקט והשלווה.
The Lord gives strength to His people, so that they may be able to praise Him suitably; this requires strength, as the opening verse of the psalm stated. But at the same time, the Lord will bless His people with peace. He will grant a double blessing, combining physical strength and power with peace and tranquility.
עֲבוֹדָה לְהוֹדָייָה זוֹבֵח תּוֹדָה יְכַבְּדָֽנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֶשַׁע אֱלֹהִים. וְחוֹתֵם בְּשָׁלוֹם שֶׁכָּל־בְּרָכוֹת חוֹתְמֵיהֶן שָׁלוֹם. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא אֵין לְךָ כֵּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה יוֹתֵר מִן הַשָּׁלוֹם וּמַה טַעַם י֙י עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן י֙י יְברֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
Temple service (precedes) Thanksgiving: (Ps. 50:23) “He who brings a sacrifice of thanksgiving honors Me and shows a path; I shall make him see God’s help.” One finishes with Peace, since all benedictions end with peace. Rebbi Simeon bar Ḥalaphta said: There is no vessel that contains more blessing than peace. What is the reason? (Ps. 29:11) “The Eternal gives strength to His people, the Eternal blesses His people with peace.”
מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהֹוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃ לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת׃ עֲֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר׃ כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהֹוָ֣ה בְּפׇעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃ מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהֹוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃ אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת׃ בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כׇּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד׃ וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהֹוָֽה׃ כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ יְֽהֹוָ֗ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כׇּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן׃ וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אׇזְנָֽי׃ צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃ שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ׃ ע֭וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְֽרַעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ׃ לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהֹוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־[עַוְלָ֥תָה] (עלתה) בּֽוֹ׃ {פ}
A psalm. A song; for the sabbath day.
It is good to praise the LORD,
to sing hymns to Your name, O Most High, To proclaim Your steadfast love at daybreak,
Your faithfulness each night With a ten-stringed harp,
with voice and lyre together.
You have gladdened me by Your deeds, O LORD;
I shout for joy at Your handiwork. How great are Your works, O LORD,
how very subtle Your designs! A brutish man cannot know,
a fool cannot understand this: though the wicked sprout like grass,
though all evildoers blossom,
it is only that they may be destroyed forever.
But You are exalted, O LORD, for all time.
Surely, Your enemies, O LORD,
surely, Your enemies perish;
all evildoers are scattered. You raise my horn high like that of a wild ox;
I am soaked in freshening oil. I shall see the defeat of my watchful foes,
hear of the downfall of the wicked who beset me. The righteous bloom like a date-palm;
they thrive like a cedar in Lebanon; planted in the house of the LORD,
they flourish in the courts of our God. In old age they still produce fruit;
they are full of sap and freshness, attesting that the LORD is upright,
my rock, in whom there is no wrong.
It is good to praise the LORD,
to sing hymns to Your name, O Most High, To proclaim Your steadfast love at daybreak,
Your faithfulness each night With a ten-stringed harp,
with voice and lyre together.
You have gladdened me by Your deeds, O LORD;
I shout for joy at Your handiwork. How great are Your works, O LORD,
how very subtle Your designs! A brutish man cannot know,
a fool cannot understand this: though the wicked sprout like grass,
though all evildoers blossom,
it is only that they may be destroyed forever.
But You are exalted, O LORD, for all time.
Surely, Your enemies, O LORD,
surely, Your enemies perish;
all evildoers are scattered. You raise my horn high like that of a wild ox;
I am soaked in freshening oil. I shall see the defeat of my watchful foes,
hear of the downfall of the wicked who beset me. The righteous bloom like a date-palm;
they thrive like a cedar in Lebanon; planted in the house of the LORD,
they flourish in the courts of our God. In old age they still produce fruit;
they are full of sap and freshness, attesting that the LORD is upright,
my rock, in whom there is no wrong.
הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים (תהילים כ״ד:א׳), לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם מח), גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צד), אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ וְגוֹ'. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פא), הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צג), ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְגוֹ'. בְּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים (שם צב), מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבֹא, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:
The following is a list of each daily psalm that the Levites would recite in the Temple. On the first day of the week they would recite the psalm beginning: “A psalm of David. The earth is the Lord’s and all it contains, the world and all who live in it” (Psalms, chapter 24). On the second day they would recite the psalm beginning: “A song; a psalm of the sons of Korah. Great is the Lord and highly to be praised in the city of God, on His sacred mountain” (Psalms, chapter 48). On the third day they would recite the psalm beginning: “A psalm of Asaph. God stands in the divine assembly; among the judges He delivers judgment” (Psalms, chapter 82). On the fourth day they would recite the psalm beginning: “O Lord God, to Whom vengeance belongs, God to Whom vengeance belongs, shine forth” (Psalms, chapter 94). On the fifth day they would recite the psalm beginning: “For the leader; upon the Gittith, a psalm of Asaph. Sing for joy to God, our strength; shout aloud to the God of Jacob” (Psalms, chapter 81). On the sixth day they would recite the psalm beginning: “The Lord reigns: He is robed in majesty; the Lord is robed, girded with strength” (Psalms, chapter 93). On Shabbat they would recite the psalm beginning: “A psalm, a song for Shabbat day” (Psalms, chapter 92). This is interpreted as a psalm, a song for the future, for the day that will be entirely Shabbat and rest for everlasting life.
בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ״, עַל שֵׁם שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ״, עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶן. בַּשְּׁבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים: ״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת״, לְיוֹם שֶׁכּוּלּוֹ שַׁבָּת. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מָה רָאוּ חֲכָמִים לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הַלָּלוּ? אֶלָּא: בָּרִאשׁוֹן — שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ. בַּשֵּׁנִי — שֶׁחִילֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁלִישִׁי — שֶׁגִּילָּה אֶרֶץ בְּחׇכְמָתוֹ וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ. בָּרְבִיעִי — שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וְעָתִיד לִיפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן. בַּחֲמִישִׁי — שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי — שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁבִיעִי — עַל שֵׁם שֶׁשָּׁבַת. וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב קַטִּינָא, דְּאָמַר רַב קַטִּינָא: שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵה עָלְמָא וְחַד חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בְּיוֹם הַהוּא״. אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֵּינוּ מִיּוֹמָיִם״. בְּמוּסְפֵי דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַב עָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: ״הַזִּיו לָךְ״.
On the fifth day of the week the Levites would recite the psalm beginning: “Sing aloud to God our strength” (Psalms 81:2), because on the fifth day of Creation He created birds and fish to praise His name. On the sixth day of the week they would recite the psalm beginning: “The Lord reigns, He is clothed with majesty” (Psalms 93:1), because on that day He completed His labor and ruled over all of creation in full glory. On the seventh day of the week, Shabbat, they would recite the psalm beginning: “A psalm, a song for the day of Shabbat” (Psalms 92:1), as the future world will be a day that is all Shabbat. Rabbi Neḥemya said: What did the Sages see that led them to distinguish between these chapters, as they interpret the psalms recited on the six weekdays as referring to the past, whereas the psalm recited on Shabbat is referring to the future. Rather, all of the psalms refer to the past. The first six are as explained above: On the first day, the reason is that He acquired the world and transferred it to man, and He was the only ruler in His world; on the second day, the reason is that He separated His works and ruled over them as King; on the third day, the reason is that He revealed the land in His wisdom and thereby prepared the world for His assembly. On the fourth day, the reason is that He created the sun and the moon, and in the future He will punish those who worship them; on the fifth day, the reason is that He created birds and fish to praise His name; on the sixth day, the reason is that He completed His labor and ruled over all of creation. However, on the seventh day, the reason is that He rested from His work, as the phrase “A psalm, a song for the day of Shabbat” is referring to the first Shabbat of Creation. The Gemara comments: And these tanna’im disagree with regard to a statement of Rav Ketina, as Rav Ketina said: The world will exist for six thousand years, and for one thousand years it will be destroyed, as it is stated: “And the Lord alone shall be exalted on that day” (Isaiah 2:11), and one day for God is a thousand years, as indicated in the verse: “For a thousand years in Your sight are but as yesterday when it is past” (Psalms 90:4). Rav Ketina’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Conversely, Abaye said: The world will be destroyed for two thousand years, as it is stated: “After two days He will revive us” (Hosea 6:2). According to the opinion of Abaye that the destruction will be for two days, there is no connection between the future world and the day of Shabbat, which is only one day. § The Gemara further asks: When it came to the additional offerings of Shabbat, what would the Levites recite? Rav Anan bar Rava said that Rav said: They would recite in accordance with the mnemonic hei, zayin, yod, vav, lamed, kaf. They would divide the song of Ha’azinu into six sections, each of which began with a letter of the mnemonic: “Give ear [ha’azinu], you heavens” (Deuteronomy 32:1); “Remember [zekhor] the days of old” (Deuteronomy 32:7); “He made him ride [yarkivehu] on the high places of the earth” (Deuteronomy 32:13); “The Lord saw it [vayar] and spurned” (Deuteronomy 32:19); “Were it not [lulei] that I dread the enemy’s provocation” (Deuteronomy 32:27); “For [ki] the Lord will judge His people” (Deuteronomy 32:36).