בדרך התפתחות העולם
שיטת התפתחות וחוק המזונות אחד הם
כי השפלים נבראו מתחילה, שהוא סוד נקודת הצמצום כנודע. והם יוצאים זה מזה בדרך התפתחות, עד שמתחברים לשורשם כבתחילה.
פירוש, יש ב' מהלכים בהבריאה: מעילא לתתא, שנק' נקודת הצמצום ועולם התוהו עד לעולם הזה, והוא מהלך הראשון מרוחניות לגשמיות עד לנקודת החושך והגנאי היותר אפשרי, בסוד 'כעצמת כל יכלתך כן ערכת שפלותינו'[1], ונקרא סולם הירידה.
מהלך ב' הוא ההתפתחות, אשר דוקא מאותו נקודת הגנאי (היולי דעבידתא[2]) עולה ומתפתח זה אחר זה עולם שלם דצח"ם חיצונים ופנימיים[3] עד לשורשם הרוחני כמטרם הצמצום, דהיינו באור א"ס ב"ה, ונקרא סולם העליה.
ונדבר מעולם התיקון, דהיינו מהלך הב' וסולם העליה.
והנה האטומים הדוממים נבראו מתחילה, שהם ממש פירורי נקודות מנקודת הצמצום, והיו מרחפים בקצוי אין מדה עד שנעשו חבורות חבורות שהם הפלנטות (-כוכבי לכת), דהיינו הדוממים, שבכללם גם הפלאנעט (-פלנטה) שלנו הנקרא ארץ או אדמה.
ניצוצין קדישין משבירת הכלים
וכבר נודעת למכביר סוד פזירת (-התפזרות) ניצוצין קדישין מכל הראש תוך, וגם ד' אחוריים ונה"י מג"ר[4], אשר מהם נפלו לקליפות ומהקליפות נפלו שמרים השפלים לאין ערך מהקליפות כמובן, ותדע, שהן המה האטומים הראשונים.
ובזה תבין, אשר אחר שהתייבשו הפלנטות, חזרו ונתקבצו מהאטומים הראשונים כל מיני צמחים וחיים ומדברים ממש כמו חותם ממה שהיו מטרם שבירת הכלים ובעולם א"ס ב"ה, אמנם בחסרונות גדולות, מתוך שהיו בחינת שמרים מהקליפות הנמוכות, וחסרונות האלו הראו חותמם בכל מין ומין מהדצח"ם[5].
חסרון הכולל הן במהות הן בהנהגה
חסרון הכולל הן במהות הן בהנהגה, הוא ענין הצורך למזונות, כלומר שאין זכות קיום לגופים הגבוהים, זולת על ידי השחתה לדברים הנמוכים, שהמדבר משחית וניזון על ידי צח"ד, והחי על ידי צ"ד, והצומח על ידי דומם.
וכן אין זכות קיום לדורות הבאים זולת על ידי השחתה לדורות הקודמים אליהם, כלומר, שמוכרחים לקבל את ירושתם, שבזה יכולים לגדל חייהם עצמם ולארוג את ההתפתחות להלאה לעתידות.
ועל דרך זה בהנהגה שלהם, שהרי יש ד' חלקים בהנהגת המדבר: המון, עשיר, גבור, חכם. שהעשיר ניזון מתוך תענוג על ידי קנאת וכיבוד ההמון ... והגבור מתוך קנאת העשירים וההמון, ואין צריך לומר החכם שאפילו התחלתו הוא על ידי קנאה. אמנם עשיר וגבור יש להם התחלה בטבע, אלא שאינו מספיק להם לקיום וגידול אם לא היו מתקנאים בו ומכבדים אותו ההמון.
ונודע, שאש הקנאה הוא משחית את הנושא ומכלה אותו כמו אש להפתילה של הנר[6], אמנם חיוב הוא לסולם המעלות של ההנהגה כנ"ל, ועי' בהקדמה לפנים מסבירות (אות ג).
ולפיכך גם המשובחים שבדור דבוקים לארץ, שבהכרח לקבל מזונות לקיומם צריכים, ותדע, שההמון כולו והעשירים והמושלים נקראים ביחד ארץ כלפי החכם, כי כל מזונותיו הרוחניים לקיום ואין צריך לומר לגדלות ולתולדות - הוא ניקח על ידיהם.
ותדע גם כן, כי לפעמים על ידי חטאיו של החכם המה בחינת ארץ מקוללת, כי מצמיחים לו קוץ ודרדר, ולפעמים המה ארץ טובה ורחבה אשר ברכו ה', וזה סוד 'אל הארץ אשר אראך' (בראשית יב, א), שהוא הארץ אשר ברכו ה', כמו שכתוב (בראשית יב, ג) 'ונברכו בך כמ"ה' (-כל משפחות האדמה).
ע"ם הארץ – ר"ת עשירים מושלים, אשר מותר לאוכלם אפילו ביום הכיפורים, כמו שאמר רבי עקיבא מי יתן לי עם הארץ ויקרעו כדג אפילו ביום הכפורים (עי' זה בפסחים מט, ב), והיינו משום שלא נאסר רק אכילה של מהותים הגשמיים ולא מזון של הנהגות שהוא רק רוחניות.
(א) וירדו בדגת הים וגו': סוד זה ראינו בספרו של שלמה המלך. שכל מי שמרחם על העני בחפץ לב, אין צורתו משתנה מצורת אדם הראשון, לעולם. וכיון שנרשמה בו צורת אדם, הוא שולט על כל בריות העולם על ידי צורה ההיא. ז"ש, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'. כולם זעים ומפחדים מאותה הצורה שנרשמה בו. כיון שמצוה זו, לחון את העניים, היא מצוה משובחת על כל שאר המצות, להתעלות בן אדם, בצורתו של אדם הראשון.
(א) מנלן מנבוכדנצר וכו': מאין לנו זה. מנבוכדנצר, אע"פ שחלם אותו החלום,כל זמן שהיה חונן עניים לא נתקיים בו החלום. כיון שהטיל עין רעה שלא לחון את העניים, מה כתוב, עוד מלתא בפום מלכא וגו'. מיד נשתנתה צורתו, ונרחק מן בני אדם. ומשום זה כתוב, נעשה אדם. כתוב כאן עשיה, וכתוב שם שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, שעשיתי פירושו צדקה, אף כאן נעשה, פירושו צדקה.
(ב) ביאור המאמר, יש להבין הדברים, אם אמנם מבואר בכתוב בריאת דכר ונוקבא דהיינו עתירי ומסכני, אבל אין כאן רמז כלל שה עתירי צריכים לרחם על מסכני ולפרנסם, כי אומר שהמקרא הזה הוא פקודא למיחן למסכני וכו'. אכן יש כאן עמקות גדולה מאד. כי משונה מאמר זה מכל המאמרים הקודמים, כי בכולם תמצא מאמר לחוד ועשיה לחוד, כמו ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע וגו' ויעש אלהים את הרקיע. וכן ויאמר אלהים יקוו המים וגו' ויהי כן. וכן בכולם לא תמצא שהעשיה תהיה מעורבת במאמר, והטעם (כמ"ש הזהר להלן), שהבריאה יצאה בסוד או"א, שאבא אמר ואמא עושה. שאבא השפיע השפע לאמא ואחר שהשפע נתרשם בגבולים שבאמא יצא השפע לפועל, ודומה כמו כח ופועל, כי מבחינת אבא לבד לא יכולה שום בריאה לצאת אל הפועל ממש, משום שאין בה שום גבול שיציירו הפעולות באיזו צורה שהיא, כנודע, ולפיכך יש מאמר מאבא, שה"ס ההשפעה לאמא, וכיון שעודו בבחינת ה כח לא יתכן שיאמר בו לשון עשיה, אלא לשון יהי. אבל במאמר דבריאת אדם כתיב במאמר עצמו לשון עשיה, שהרי כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם. ועוד שינוי גדול יש כאן, כי כתיב נעשה לשון רבים, ולא כתיב אעשה אדם.
(ג) והענין הוא כי קודם בריאת עולם התיקון היה שבירת הכלים בז"ת דעולם הנקודים, כמ"ש ז"ל ברא עולמות והחריבן עד שברא עולם זה ואמר דין הניין לי. (ב"ר פ"ג ז') והנה ע"י שבירת הכלים שהיתה בז"ס חג"ת נהי"ם דנקודים, נתערבה הקדושה בקליפות, ואח"כ נתגלה השם מ"ה והוציא ד' העולמות אבי"ע בדרך התיקון שז"ס שאמר דין הניין לי, כי בירר את הנצוצין קדישין מן הקליפות וכפי הבירור של הקדושה כן נבראו העולמות וכל מה שבהם. וז"ס מה שתמצא בכל מעשה בראשית ענין הבדלה ובירורים, כמו ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, וכן בין מים למים, וכן בין מים ליבשה, וכן ענין למינהו הנאמר בתדשא הארץ דשא וכו', וכן בין ממשלת היום ובין ממשלת לילה, וכן ענין יציאת נפש חיה מן המים ומן הארץ שכל זה יורה ענין בירור הקדושה מן הקליפות והטוב מהרע, וכל מה שנברר נעשה לבחינת מציאות קיימת לפי הראוי לו בקדושה. וז"ס שכל מעשה בראשית כלול ביום הראשון במאמר ד יהי אור, כי שם היתה הבדלה כוללת בין האור ובין החושך, כי בדרך כלל נקראת הקדושה אור והקליפות חושך, כי כל שאר התוארים של הקדושה והקליפות, אינם אל פרטים וענפים של אור ו חושך.
(ד) והנה מבחינה זו של הבדלה בין האור ובין החושך, שעל פיה נתבררו כל בריות בראשית, עדיין אין התיקון שלם, כי מבחינה זו היתה נשארת כל בחינת הרע והחושך כדבר שאין צורך בו, שאין זה מותאם כלל לשלימותו ית', כי אין התיקון נגמר אלא בסוד הכתוב גם חשך לא יחשיך ממך וגו' כחשיכה כאורה (תהלים קל"א). וכדי לתקן זה נברא ה אדם, שהוא כולל הכל, מתכלית הרע עד תכלית הטוב, ויהיה על ידו גמר התיקון בשלימות הנרצית, דהיינו שיהפוך הרע להיות טוב והמר למתוק וחשך כאור תהיה ובלע המות לנצח, והיה ה' למלך על כל הארץ.
(ה) ולפיכך יצא מאמר זה דבריאת האדם בשינוי גדול משאר המאמרות, שהיו לשאר בריות בראשית, כי כאן נתערבה העשיה במאמר עצמו, והוא משום שמאמר זה הוא מאמא ולא מאבא, ואמרה נעשה אדם, שיורה לשון משותפת, כי היא נשתתפה עם המלכות דאצילות כדי לברוא את האדם. פירוש, כי המלכות דאצילות כוללת הכל בסוד הכתוב ומלכותו בכל משלה, כי היא מפרנסת ונותנת קיום גם לכחות הרע, שלולא כן לא היה לרע שום כח להמצא. שז"ס ורגליה יורדת מות, כי הקליפות מקבלות ממנה נהירו דקיק כדי קיומם, שז"ס שהמלכות נקראת עשיה, להיותה מתפשטת ושולטת בכל העשיה כולה, וכן נקראת חושך כי היא מאירה נהירו דקיק כדי לקיים החושך והרע, כנ"ל. ועל פי זה תבין שבעת שאמא נכללה בעצמה במלכות בשתופא חדא, נתערבה בה עצמה בחינת עשיה וחושך. וז"ס נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כי ה אור נקרא צלם, ו החושך נקרא דמות (כמ"ש בזהר להלן). כי אחר שאמא נשתתפה במלכות נעשו בה עצמה ב' הכוחות צלם ודמות, אשר על פיהם בראה את האדם שיהיה כולל גם הוא מב' הכחות צלם ודמות, וע"כ אמרה בצלמנו וכדמותנו. ואחר שידעת כל זה יתבארו היטב דברי הזוהר שלפנינו.
(ו) וז"ש נעשה אדם, בשותפא כלומר, לשון נעשה יורה משותף, כלל דכר ונוקבא יורה שאמא עצמה נכללת מדכר ונוקבא. כי אעפ"י שאמא היא בחינת עלמא דדכורא, ואין בה בחינת נוקבא כלל, היא השתתפה עתה עם המלכות שהיא נוקבא, כנ"ל. בצלמנו עתירי כדמותנו מסכני, דהא מסטרא דדכורא עתירי ומסטרא דנוקבא מסכני כי זכר ה"ס אור ועשירות, ונוקבא ה"ס חושך ועניות. וכיון שאמרה בצלמנו וכדמותנו, הרי שנמצא בה עצמה ענין החושך והעניות, שהוא מחמת השתתפותה עם המלכות לצורך בריאת האדם, ויצא גם האדם כלול מעתירי ומסכני דהיינו מאור וחושך, שעי"כ יגמר על ידו כל התיקון, והמלכות תתפשט בקדושתה על כל הארץ, ויהיה ה' אחד ושמו אחד, כי החושך שבמלכות יתהפך אז לאור גמור כמו הזכר שהוא הוי"ה, ויהיה הוא אחד ושמו אחד. ואז יקוים אפס כי לא יהיה בך אביון.
(ז) וזה אמרו כמה דאינון בשותפא חדא וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא כמו שהצלם והדמות הנכללים באמא הם בשותפא חדא מחמת שאמא חסה על הדמות שהיא המלכות, כדי לתקן כל בחינת החושך שבה, ואמא עלאה מיעטה את עצמה ונתנה מחלקה אל המלכות, שהיא עניה, ו גמיל לה חסד. כן האדם שנברא על ידה בצלם ודמות, צריך לרחם ולחוס על מסכני, שהם בחינת הדמות שבו, להיות עמהם בחיבור אחד, ולפרנסם בכל מה שחסר להם, ולגמול עמהם חסד. וע"י קיום מצוה זו, ימשיך על עצמו הצלם והדמות דאמא שנברא בו, שה"ס כל המוחין עלאין, שזכה בהם אדה"ר בעת שנברא בצלם ובדמות האלה. ואז וירדו ברגת הים וגו' דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה, שליט על כל בריין דעלמא בההא דיוקנא וירדו בדגת הים וגו' כל מי שהוא מרחם על העני בלב שלם, לא ישונה לעולם צלמו מצלמו של אדה"ר. כי ע"י מצוה זו זוכה לאותו צלם ודמות של אדם, דהיינו לכל אלו המוחין וזהרא עלאה דאצילות שזכה אדה"ר, שהוא שלט בכחם על כל בריין דעלמא, כלומר, שלא היה שום כח מכחות הרע שלא נכנע לפניו כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה כולם חרדים ויראים מהצלם ההוא שנרשם בו. כי ביטל כל כוחות הרע והחושך ולא היתה להם שום תקומה לפניו, כי שם ה' נקרא עליו, שה"ס צלם אלהים כנ"ל.
(ח) ומביא ראיה מנבוכדנצר, שלא היתה לו שום מצוה ועם כל זה אחר שנגזרה עליו הגזרה, בחלום ופתרון דדניאל, אמר לו דניאל וחטאך בצדקה פרוק, וכן עשה, וכל זמנא דהוה מיחן למסכני לא שרא עליה חלמיה, כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני מה כתיב, עוד מלתא בפום מלכא וגו' מיד אשתני דיוקניה ואטריד מן בני נשא כל זמן שהיה מרחם על העניים לא היתה חלה עליו גזרת החלום כיון שהטיל עין הרע שלא לרחם על העניים, מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא וגו' מיד נשתנתה צורתו ונטרד מן האנשים. הרי שמצוה זו גדולה מכל המצות שבתורה, שהיא לבדה יכולה לבטל מהאדם כל מיני גזרות רעות שנגזרו עליו.
(ט) וז"ש (באות רל"ו), כתיב הכא עשיה וכו', ויליף גזרה שוה, מה עשיתי שבבועז הוא צדקה אף נעשה שבכאן הוא צדקה. כלומר לשון נעשה הנאמרה בבריאת האדם מורה על מצות צדקה, כי אמא עשתה צדקה עם המלכות ונכללה בה, כנ"ל. ומביא ראיה מ רות, שאמרה, שם האיש אשר עשיתי עמו, כי לכאורה אין לו פירוש, כי מה עשתה עמו, הלא רק קבלה ממנו, אמנם עם הפירוש הנ"ל אשר עשיה הוא לשון חבור של עתירי ומסכני צודק לשון עשיה עם בועז, כי נשתתפו שניהם בחבורא חדא ע"י הצדקה