(יט) וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכׇל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כ) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ (כא) וְכׇל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כב) וְכׇ֨ל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכׇל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כג) וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא יֹשֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנׇגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כד) וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכׇל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ {ס} (כה) וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כׇּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃ (כו) כׇּל־הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁר־תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כׇּל־יְמֵ֣י זוֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה־לָּ֑הּ וְכׇֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ׃ (כז) וְכׇל־הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כח) וְאִֽם־טָהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר׃ (כט) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח־לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ל) וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הָאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת־הָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י ה' מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ׃ (לא) וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם׃ (לב) זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטׇמְאָה־בָֽהּ׃ (לג) וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃ {פ}
Shitas HaBaHaG
לא נצרכא אלא לשיעור מקוה. לא הוה מצי למימר [לבעלה] דלא כתיב כדפירש בה"ג דלא נפקא לן אלא בק"ו דהשתא לטהרות כתיב ורחץ לבעלה דכרת לא כ"ש דהא לאו מילתא היא דמהאי ק"ו לא מצי נפיק דק"ו פריכא הוא דהא כמה חציצות וכוונה דבפרק ב' דחולין (דף לא.) מצינו לטהרות ולא לבעלה אלא מהאי קרא נפקא דכתיב (ויקרא טו) (ותהי נדתה עליו ואחר תטהר) בנדתה תהא עד שתבא במים כדדריש ר"ע בפ"ו דשבת (דף סד:) וכן פר"ת דמהתם נפקא לן טבילת נדה הלכך הוה ליה כמו כתובה:
בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה שקל קלא פתק ביה אזהרה לבועל נדה (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אלא אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא ניפריש מיד מנלן אמר חזקיה אמר קרא (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא עליו אשכחן עשה לא תעשה מנלן אמר רב פפא אמר קרא לא תקרב לא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב (ישעיהו סה, ה) האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך ת"ר (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם אמר רבי יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבה עונה
Shitas Rabbeinu Tam
במקום שהנדה טובלת - טבילת נדה לא כתב קרא בהדיא ופי' רב יהודה גאון דנפקא לן בק"ו ממגעה דטעון טבילה וכ"ש היא עצמה ור"ת מפרש דנפקא לן מהא דדרשינן בע"ז (דף עה:) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם וכמה הם מ' סאה ורבינו יצחק פירש דנפקא מהא דדרשינן בפ' במה אשה (שבת דף סד:) תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים:
Shitas HaR"I (Also quoted in the name of Rabeinu Tam)
Shitas HaRaM"BaM
תשב ...ויתכן כי לשון תשב בכאן כמו ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש (הושע ג ג) כי האשה השוכבת עם בעלה תקרא יושבת לו ולפי שאמר בשבעה וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא שתטמא לבעל ולקדשים כל שבעה אמר כי אחרי השבעה תשב לבעלה שלשים ושלשה ימים בדמי טוהר אבל לא תגע בקודש ולא תבא אל המקדש אע"פ שלא תראה ותשב עם בעלה אע"פ שתראה...
The correct interpretation appears to me to be that a woman in the days of her menstruation is called niddah (shunned) because she was avoided by and kept distant from all people. Men and women would not approach her, and she would sit alone and not speak with them, for even her speech was considered by them impure, and they regarded the dust upon which she stepped to be impure as the dust of the decomposed bones of the dead. Our Rabbis have mentioned this. Even her gaze was considered harmful, and I have already mentioned this in Seder Vayeitzei Ya’akov. Thus it was the custom of menstruants to sit in a special tent, this being the intent of Rachel’s words to her father [Laban], Let not my lord be angry that I cannot rise up before thee; for the manner of women is upon me, since it was their custom that a woman in that condition should not walk, nor let the sole of her foot step upon the ground. That is why the Torah was more stringent in regard to what the menstruant sits upon or lies upon [in that both the person who touches them and his garments are rendered impure] than with respect to touching [the menstruant herself, in which case the person himself is rendered impure, but not his garments]. Similarly Scripture said in regard to the leper: he shall dwell [literally: “sit”] alone; without the camp shall his dwelling be, and it did not say as it did in the case of the other impure persons, and he shall go out of the camp, he shall not come within the camp. Rather, it mentioned the term “sitting,” meaning that he is to avoid walking, since his odor and breath are harmful. It is for this reason that Scripture says here that for another thirty-three days she shall ‘sit’ in the blood of purification, in the same place where she sat in the [seven] days of impurity on account of the childbirth, and further prohibited by means of a negative commandment from touching hallowed things or coming into the Sanctuary during that time. The [Rabbinical] interpretation thereof is as follows: “She shall continue [in the blood of purification for three and thirty days]. This comes to include a woman in hard labor during the eleven days, that she be pure from zivah (the law of ‘flux’). I might think that she should also be regarded as pure from [the impurity conveyed through] menstruation; Scripture therefore says [as in the days of the impurity of her sickness] shall she be unclean.”
Misc. Shittos
HEKESH TO ZAVAH
... ותני בתוספתא (פ"ג דזבים) אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים זב וזבה טבילתן מדאורייתא נדה מדרבנן היא. ..ומנלן דבעיא נדה טבילה דאקשה רחמנא לזבה מה זבה בעיא טבילה אף נדה בעיא טבילה. ו...
אע"פ שכלו ימי נדותה של אשה או ספרה שבעה נקיים לזיבתה אינה עולה מטומאתה עד שתטבול וכן היא ערוה לעולם ובכרת עד שתטבול ואע"פ שלא הוזכרה בתורה בהדיא טבילה בנדה וזבה למדוה מפי השמועה מדכתוב במקום אחר ורחצו עד הערב ודרשו בו זה בנין אב לכל הטמאים שיהו בטומאתם עד שיטבלו ועוד למדוה גאוני הראשונים שהרי בנוגע במשכבה כתיב יכבס בגדיו ורחץ במים כל שכן במגע עצמה וכל שכן בנדה עצמה ואחרוני הרבנים למדוה מדכתוב במדין אך במי נדה יתחטא וכמו שדרשו בה מים שהנדה טובלת בהן ומ"מ יש דוחים את כלם מדתניא ביומא ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה מכאן רמז לטבילת נדה מן התורה אלמא הלכת סיני היא ולא של תורה...
הא מה אני מקיים והדוה בנדתה כו' ומכאן למדו כו'. ז"ש מכאן למדו כו' מסקנת רבינו הוא ולא מן הברייתא וכן בתוס' דפ' החולץ (יבמות דף מ"ז) פי' בשם ר"י דמברייתא זו למדנו טבילת נדה מן התורה ואומר אני דא"א להעלות על הדעת שקודם שבא ר"ע ולימד כך שלא היה להם לדין תורה שהנדה תהא בטומאתה עד שתבא במים חס לן לאסוקי הכי אדעתין דא"כ אתה משוה לכל הראשונים לבועלי נדות חלילה וחולין הוא לומר כן אלא שזקנים הראשונים לא פירשוהו מן הכתוב אע"פ שהיה להם בקבלתם בתורה שבע"פ שאין נדה מיטהרת מטומאתה עד שתבא במים לא מצאו לו סמך מן המקרא לפי שהם פירשוהו שלא תכחול וכו' ואפשר נמי שהיה להם הסמך דרב יהודאי או דר"ת דבסמוך והקרוב אלי דזהו שהכריח לרב יהודאי ולר"ת לדרוש ממקראות אחרים ולא הספיקו עצמם בהא דר"ע דודאי נראה שלפי דרשתו דר"ע שהוא לימוד פשוט לנדה שצריכה ביאת מים להטהר אלא זקנים הראשונים שלא דרשו כר"ע וא"כ ביאת מים לנדה מן התורה מנא להו לפיכך דרשו ומצאו וכל שכן לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך דר"ע דלימד כך לטעמיה אזיל דס"ל דכשתתגנה עליו יכול לגרשה וא"כ אנן דלא קי"ל כוותיה בהא כדאיתא בסוף גיטין לא אדחייה דרשת הזקנים הראשונים הלכך ודאי שפיר מלתא קמייהו דהנך רבנן לאורויי לן ביאת מים לנדה מן התורה ממקראות אחרים ומ"מ מכיון דחזינן שהרמב"ם בס"פ י"א מהל' א"ב פסק דמותר לנדה להתקשט כו' כדר"ע וכן פסק הטור בסי' קצ"ה ש"מ דאדחייה לדרשת הזקנים הראשונים לגמרי לכך נראה מה שכתבתי ראשונה דמשום זקנים הראשונים המציאו הני רבנן סמוכות להא ממקראות אחרים ועוד דרוש וקבל שכר וא"ת והא אנן בהא דרשאי לגרש אם מצא אחרת נאה הימנה לא קי"ל כר' עקיבא א"כ היכי מזכינן שטרי אבי תרי דהכא בהא דהתיר להתקשט כתבתי דפסקינן כוותיה ור"ע לא התיר אלא כדי שלא תתגרש ונ"ל דלא קשיא דאע"ג דאנן קי"ל דאסור לו לגרש מפני כך מ"מ יש לנו לחוש שמא ע"י שתתגנה בעיניו ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה: