עלי לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשאנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקי בהם וגורלי ככל המונם, שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואני מתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ושכינת עוזו בגבהי מרומים, הוא אלוהינו ואין עוד אחר אמת מלכנו אפס זולתך, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים, הוא אחד ושמו אחד, ה' אלוהינו ה' אחד, ה' ה' אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ואמת, על כן נקוה לך . . .
עקרונית יש להוסיף כי מספר הטקסטים שניתן לייחס אותם לסידור בבירור הינו מצומצם ביותר, דווקא על שום האופי האנתולוגי של התפילה. כלומר, רק טקסט שחכמים, בדור אחד או במישנהו, קבעו לאומרו כחובה, הרי זה טקסט שמקורו בסידור (גם אם הקורפוס המקורי לא הגיע לידינו), בעוד שטקסט שתוכנו הפנימי אינו מגיד עליו שהוא חלק מליטורגיה - אין לחפש לו מקור בסידור. לדוגמה, תפילת שמונה-עשרה היא תפילה שמקורה בסידור, שהרי התנאים קבעו לאומרה כחובה (ברכות ה,ב). כיוצא בכך, אם נמצאה תפילה בלתי ידועה ובסופה כתוב 'ואמרו אמן. ברוך שאמר', ברור הדבר כי טקסט זה לא חובר אלא לצרכים ליטורגיים, קרי: הסידור. לעומת זאת, טקסט שאין לו תפקיד ליטורגי מוגדר, ואין עליו סימן מובהק של שימוש ליטורגי, אין לומר עליו כי מקורו בסידור, גם אם אינו מוכר אלא מהסידור. בהקשר זה חובה להזכיר כי אין 'עלינו לשבח' חלק מתפילת החובה, היינו התפילה שקבעו חכמי המשנה והתלמוד לומר בראש השנה, שהרי אין היא נזכרת כחובה במקורות התלמודיים. התנאים קבעו את סדר הברכות, ככל הנראה, על פי סדר (מקדשי) קדום, ואת העקרון לומר פסוקים בתפילה שלא כסדרי התפילה האחרים. האמוראים ביררו להם את הפסוקים המתאימים, ואף הוסיפו דוגמה נאה של פיוט: 'ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום', וכו'. לאמור, תפילות אלו נוצרו לכתחילה לשם התפילה - בין בליטורגיות נורמאטיבית ובין בליטורגיה מיסטית (שאף היא היתה נורמאטיבית במקומות ובזמנים שונים, אך וודאי לא מאגית). ואף אם לא היה בידי התנאים סידור כתוב, ניתן לראות את מוצא התפילות הללו בסידור (הבלתי כתוב). לעומת זאת, אין ל'עלינו לשבח' שום תפקיד של ממש בתפילה בהתאם להנחיות התנאים והאמוראים (מלבד, כמובן, הוספת נוי לשוני, קישוט אותו ניתן למצוא בפיוטים רבים). האומר 'מלכויות' ללא 'עלינו לשבח' לא הפסיד כלום, וממילא אין לטעון כי הימצאות 'עלינו לשבח' בסידור הופכת אותו למקור הוודאי של התפילה הפיוטית הזו.
Many Masters of the Torah died at the stake [and] the death of the saints was accompanied by a solemn song resounding through the stillness of the night, causing the Churchmen who heard it from afar to wonder at the melodious strains, the like of which they had never heard before. It was ascertained afterwards that the martyred saints had made use of the Aleinu as their dying song.
צט.
ולפיכך אומרי' קדיש אחר פסוקי זמרה ואחר סדר קדושה ואחר תהילה ואף לאחר משנה כמו במה מדליקין ואין כאלהינו ופיטום הקטורת. וכן בשבת לאחר שקראו בתורה או' קדיש וכן לאחר שהפטירן בנביא ואמרו תהילה חוזר ואומר קדיש לפני התיבה. אבל לא בשבת במנחה שאין מפטירין אין החזן צריך לומר קדיש עד לפני התיבה. ת' ואחר כך שמנה עשרה. אבל בשיני ובחמישי ובראשי חדשים וחנוכה ופורים וחולו של מועד. אומר קדיש על המגדל אחר קריאת ס"ת. וכשיורד לפני התיבה מתחיל בתהילה לדוד. ובמנחה של יום הכיפורים או' קדיש על המגדל אחר קריאת ספר תורה. ת': ואו' בלחש עלינו לשבח.
לפי רב עמרם גאון (המאה התשיעית), הרמב"ם (המאה ה-12), רבי דוד אבודרהם (המאה ה-14), רבי יוסף קארו (המאה ה-16) ועוד, תפילת "עלינו" מופיעה רק במוסף של ראש השנה, אך לא בסיום כל התפילות של ימות חול. אמירת תפילת "עלינו" בסוף כל התפילות יסודה בתקופת מסעי הצלב, כשמקדשי השם בחרו להתפלל דווקא תפילה זאת בדרכם האחרונה על המוקד, כפי שכותב רבי אפרים בן יעקב מבון (1197-1132), המתאר בחיבורו "ספר זיכרון" את חורבן קהילות אירופה ואת מותם של היהודים במסעי הצלב. ב-1171, בעת שהוצאו למות על קידוש השם, אמרו יהודי בלואה (Blois) שבצרפת את תפילת "עלינו", וביקשו בין השאר "להפנות אליך כל רשעי ארץ": "וכמה מן הסובלנות בלי דוגמא יש לראות בסגנון תפילות כאלה, שהיהודי האמלל הנפגע כל ימיו מרשעת פועלי און - הולך בקרב צרה ודואג לאחרית מציקיו גוזלי משפטו כמו לאחרית עצמו והוא עומד ומתפלל עליהם בכובד ראש שיזכו גם המה להכיר את האמת לאור באור החיים כמונו" (רבי אריה ליב גורדון, המאה ה-19, בפירוש "עיון תפילה").
Probably, its introduction into the daily Shacharit in France came as a response to the Crusades of 1096, in Germany, or due to the general feeling of downtroddenness that the Jews of France had, while living as second-class citizens in a Christian land.
(א) טז. דין עלינו לשבח
(ב) ואחר כל התפלות אומר עלינו לשבח. בפרק ר׳ אליעזר אומר שבח גדול יש בעלינו לשבח על כן צריך לאומרו מעומד ותמצא עלינו עולה בגימטריא ומעומד.
(ג) ושמעתי שיהושע תקנו בשעה שכבש יריחו וחתם בו שם קטנותו למפרע. ע׳ עלינו. ש׳ שלא שם. ו׳ ואנו כורעים. ה׳ הוא אלהינו. והאומר אבל אנו כורעים תועה. אמת מלכנו, כדאמרינן גבי ה׳ אלהיכם אמת כדכתיב וידעת היום. ואין אומ׳ בכתוב בתורתך לפי שכל המלה מדברת בנסתר והמקרא בנוכח. והאומר בתורתו יפה כיון:
(ב) ויש לומר פיטום הקטורת כו' אחר התפלה. קשה לי ממה דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד שנ' בבקר בבקר ואמרי' בריש ת"ה תפלות כנגד תמידין תקנום שחרית כנגד תמיד של שחר א"כ היה לנו להקדי' פיטום הקטורת לתפלת י"ח ואמאי נאחר אותה עד אחר התפלה ונ"ל לתרץ דהא דקטורת קודם לתמיד להקרבתו על המזבח לשרפו וכן פירש"י שם אין לך דבר קודם לקטורת היינו לאישים אבל שחיטתו וזריקתו בזה תמיד קודם כדאי' אביי מסדר מערכ' דדם התמיד קודם לב' נרות ונרות קודמו' לקטרת וא"כ התפלה של י"ח היא במקום עבודת דם התמיד וע"כ הקטורת אחריו ועוד ק' שבסידור אביי זכר קטורת מאוחר הרבה אלא שנלע"ד התפלה היא במקום הקרבת איברים דאלו במקו' שחיטתו וזריקתו הרי פרשת התמיד במקומו דאל"כ ל"ל תרתי במקום תמיד דהיינו פ' התמיד ותפלת י"ח אלא ודאי כמ"ש ויש ראיה ממ"ש הטור סי' רל"ה דתפל' ערבית היא במקום איברים שלא נתעכלו ביום ש"מ שתפלת מנחה היא במקום איברים שנשרפין תחלה ביום ועפ"ז נהגתי בעצמי לומר פרשת קטורת קודם ברוך שאמר דליהוי קטורת בין דם התמיד לאיברים ואע"ג דבטור כתוב אחר התפלה נ"ל דג"ז נכון: מי רגלים הנזכר בפטום הקטורת כתב כל בו מעיין א' ששמו מי רגלים ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעיין שם של בזיון. כתב ב"י בשם א"ח דמעלה עשן אינו אלא תיקון לעליית העשן וע"כ אין בו אפילו חיוב אם לא הביאו ואשתמיטתיה תלמוד ערוך בפ' הוציאו לו (יומא דף נ"ג) דאם לא הביא מעלה עשן חייב מיתה: כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"י פולק ז"ל בשם ר' מנחם מלונדרוש דמהא דאיתא ירוש' דפרק ת"ה שצריך לשהות אחר תפלת יוצר כדי הילוך ד"א קודם תפלת מוסף לפיכך נראה שתקנו לו' תהלם בנתיים ליחידים ואגב היחידים תקנו לו' אף בצבור אע"פ שיש שהות הרבה בקריאת התורה ומה שנהגו לומר קודם התפלה אשרי יושבי מפני שהוא לשון המתנה שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ולאחר תפלה היו שוהין ג"כ שעה א' כדכתיב ישבו ישרים את פניך [שוב מצאתי בס' עץ חיים כן עססי' קכ"ז] לפיכך נראה שתקנו לו' עלינו לשבח ואני רגיל לומר אחר התפלה מיושב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך דומיא דאשרי יושבי עכ"ל. ולאחר תפלת ערבית ישהא מעט קודם עלינו לשבח (רשב"ץ) עכ"ל. עוד אני נוהג לומר בכל יום בשעה שאומר הש"ץ שים שלום ג' פסוקי' אלו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט. דאית' במדרש שמרדכי שאל לתינוקות של בית רבן במה עסקו א"ל כל א' פסוק א' מאלו הפסוקים ושמח בדבר. ומצאתי שבפרובינצ' אומרים אותם בכל יום: