למען ילמדו - ס' שיח - מ"מ

אלא אמר רב אשי: מה שאמר רב שבהמה שנשחטה בשבת אסורה בשבת עצמה, ולשיטת ר' יהודה, אין זה משום הכנה ולא משום מוקצה, אלא משום הנאה ממעשה איסור בשבת, וכשיטת רבי יהודה בעניין מבשל היא. דתנן [ששנינו בברייתא]: המבשל בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יאכל בשבת ממה שבישל, במזיד — לא יאכל, אלו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בישל בשוגג — יאכל במוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: אם בשוגג — יאכל התבשיל למוצאי שבת, ואולם רק לאחרים ולא לו, במזיד — לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ולפי רב יש לפרש את משנתנו לשיטת ר' יהודה כששחט בשוגג, ובאופן זה שחיטתו כשרה, ואולם הבהמה אסורה בשבת עצמה. ושואלים: ונוקמה [ונעמיד אותה, את משנתנו] לדעת רב, בשוחט בשבת במזיד, וכשיטת רבי מאיר! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דקתני [שהרי הוא שונה] כאחת שוחט בשבת וביום הכיפורים, ומשם נלמד כי דין השבת הוא דומיא [בדומה] ליום הכפורים, מה יום הכפורים לא שנא [אינו שונה] אם היה זה בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] במזיד — לא אכיל [אינו אוכל], שהרי כל אכילה נאסרה בו, אף הכא נמי [אף כאן, בשבת, גם כן], לא שנא [אינו שונה] בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] במזיד — לא אכיל [אינו אוכל]. ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד אותה, את משנתנו] בשוגג וכשיטת רבי יהודה? והא [והרי] "אף על פי שמתחייב בנפשו" קתני [הוא שונה], ואין אדם חייב מיתה אלא אם עשה במזיד! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: השוחט (בשוגג) בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שבמזיד מתחייב בנפשו הוא, הכא [כאן] שעשה בשוגג — שחיטתו כשרה. ושואלים: ונוקמה [ונעמיד אותה, את משנתנו] בין בשוגג ובין במזיד, וכדעת רבי יוחנן הסנדלר שאמר: לא שנא [אינו שונה] אם בישל בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] אם עשה במזיד — לא אכיל [אינו אוכל] בשבת עצמה! ומשיבים: רבי יוחנן הסנדלר קמפליג [מחלק] במוצאי שבת, שהוא מתיר לאחרים ולא לו, ואילו התנא דידן [שלנו] "שחיטתו כשרה" קתני [הוא שונה], ומשמע — לא שנא [אינו שונה] לו ולא שנא [ואינו שונה] לאחרים. א מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב: המבשל בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל, ומשתיק ליה [והיה משתיק אותו] רב, משום שטעות היא. ושואלים: מאי טעמא משתיק ליה [מה טעם היה משתיק אותו]? אילימא [אם תאמר] משום דסבירא ליה [שסבור הוא, רב] כרבי יהודה, ואילו התנא תני [שנה] כרבי מאיר, וכי משום דסבירא ליה [שסבור הוא] כרבי יהודה, מאן דתני [מי ששונה] כדעת רבי מאיר נחשב כטועה ומשתיק ליה [היה משתיק אותו]?! ועוד יש לשאול לעצם הדבר, מי סבר לה [והאם סבור] רב כרבי יהודה? והאמר [והרי אמר] רב חנן בר אמי: כי מורי להו [כאשר היה מורה] רב לתלמידיה [לתלמידיו] הלכה למעשה — מורי להו [היה מורה להם] בענין מבשל בשבת כדעת ר' מאיר, וכי דריש בפירקא [וכאשר היה דורש לרבים] — דריש [היה דורש] כרבי יהודה, משום שחשש מעמי הארץ שיזלזלו במלאכת שבת! וכי תימא [ואם תאמר]: התנא בפירקיה תנא קמיה [חוזר המשניות בזמן הדרשה בציבור שנה לפניו] כשיטת ר' מאיר, ולכן השתיק אותו, כדי שלא ילמדו מכך עמי הארץ — דבר זה קשה לומר, אטו כולי עלמא לתנא צייתי [וכי הכל לחוזר המשניות הם מקשיבים] לשמוע מה אמר? והלוא לאמורא צייתי [הם מקשיבים], לחכם הממונה להשמיע לרבים את דברי רב, והוא הרי שומע מפי רב כדברי ר' יהודה, וכך היה משמיע לרבים! אמר רב נחמן בר יצחק: כך הוא טעמו של דבר, התנא [חוזר המשניות] שוחט תנא קמיה [שנה לפני] רב: השוחט בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל. אמר ליה [לו] רב: מאי דעתיך [מה דעתך]? כשיטת מי אתה שונה, כשיטת רבי מאיר? והרי עד כאן לא קשרי [לא שמענו שהתיר] רבי מאיר שיאכל בשבת אם עשה בשוגג, אלא במבשל, מפני שמאכל שלא נתבשל ראוי על כל פנים לכוס (לכסיסה, ללעיסה), ולא היה מוקצה כשנכנסה השבת, אבל שוחט, שאין הבשר ראוי לכוס לפני שחיטה — לא התיר, שהרי היה מוקצה כשנכנסה השבת! ומקשים: והא מתניתין [והרי משנתנו] ששוחט הוא, ואמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה [משמו] של רב: אסורה הבהמה באכילה ליומא [לאותו יום], ונסבין חבריא למימר [ונטו בני החבורה של החכמים לומר] ששיטת רבי יהודה היא, ומשמע: הא [אבל] רבי מאיר שרי [מתיר] בכגון זה, ואינו חושש למוקצה! ומשיבים: כי שרי [כאשר מתיר] רבי מאיר,

הרי זה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה מבעוד יום, שמצוה לשחוט בשבילו אפילו בשבת, ולכן לא היה בבהמה איסור מוקצה, שהרי זה כאילו יועדה לכך. ושואלים: אי הכי [אם כך], אם בזה מדובר, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי יהודה דאסר [שאוסר]? ומשיבים: הכוונה היא כגון שהיה לו חולה בערב שבת והבריא בינתיים, שאף על פי שאיסור מוקצה לא היה כאן, מכל מקום איסור שחיטה בשבת יש כאן, ולדעת ר' יהודה גם אם עשה כן בשוגג הרי זה אסור בשבת עצמה. ושבים לעיקר הענין, ואומרים: ומה שהסברנו שרב השתיק את התנא על שלא הבחין בין מבשל בשבת לשוחט בשבת, הריהו כי הא [כמו זו] שאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט בשבת לצורך חולה שחלה חולי שיש בו סכנה בשבת — אסור לבריא לאכול מן הבשר, המבשל לחולה שחלה בשבת בשר בהמה שנשחטה מערב שבת — מותר לבריא לאכול ממנו. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? האי [זה] הבשר שאינו מבושל ראוי היה לכוס אותו גם לפני הבישול, ולא היה מוקצה בכניסת השבת, ואילו האי [זה] שלא נשחט קודם השבת אינו ראוי לכוס קודם השבת, שהרי הוא אבר מן החי והוא נעשה מוקצה בכניסת השבת. אמר רב פפא: פעמים שגם השוחט בשבת מותר לבריא לאכול מן הבשר — כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, והבהמה עמדה לשחיטה בכניסת השבת, ולא היתה מוקצה. ומצד שני, פעמים שמבשל בשבת אסור לבריא לאכול מן המבושל — כגון שקצץ לו בשבת דלעת מן המחובר ובישל אותה, מפני שהיתה מוקצה מחמת האיסור לקוצצה. אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא [הלכה היא]: השוחט לחולה בשבת — מותר לבריא לאכול מן הבשר באומצא, כלומר, בשר חי, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט — אדעתא דחולה קא שחיט [כאשר הוא שוחט — על דעת החולה הוא שוחט], שהרי גם אם החולה אוכל מעט צריך לשחוט עבורו בהמה שלימה, וכיון ששחט בהיתר — מותר גם לאחרים. אבל המבשל לחולה בשבת — אסור לבריא לאכול מן התבשיל, והטעם הוא: גזירה שמא ירבה יוסיף לתבשיל גם בשבילו.

יאכל - הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא:, במזיד - דאיכא איסורא:, לא יאכל - בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו. והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה:

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת - ולא בשבת. וה"ה לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תנא רישא נמי בדידיה ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני:

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת - בכדי שיעשו כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה:, במזיד לא יאכל עולמית כו' - לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבוד איסורא אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות באלו נערות (כתובות דף לד:) ובב"ק בפרק מרובה (בבא קמא דף עא.) ושמרתם את השבת כי קדש וגו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה יכול אפילו בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג:

ונוקמה במזיד ור"מ היא - דאמר אסורה ליומא:

מה יום הכפורים כו' - לא יאכל בו ביום דהא יום עינוי הוא:

ונוקמה כר' יוחנן הסנדלר דאמר כו' - לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים. ואית דמפרשי דהאי במזיד לא יאכל דרבי מאיר ובשוגג לא יאכל דרבי יהודה לא יאכל הוא אבל לאחרים שרי והאי אסורה באכילה ליומיה דקאמר רב נמי לדידיה קאמר אבל לאחריני שרי ולאו מילתא דהא דומיא דיום הכפורים קתני דלא שנא לו ולא שנא לאחרים אסור ועוד אסורה באכילה ליומא לגמרי משמע:

כי מורי להו רב לתלמידיה - במבשל בשבת הוראה ביחיד מורי להו כרבי מאיר דמיקל:, בפירקא - ביום השבת ברבים:

וכי תימא תנא בפירקיה תנא קמיה - ברבים היה שונה משנה זו ביום הדרשה וחייש רב לעמי הארץ שלא ישמעו קולו:, אטו - בני הכנסת הבאים לשמוע מה שהיה רב דורש:, לתנא צייתי - כלומר הם מטין אוזן לשמוע מן התלמידים היושבים שם ושונין איש משנתו לעצמו:, לאמורא - שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו אליו היו שומעין:

עד כאן לא קשרי ר"מ אלא במבשל - בשוגג דכיון דאיסור שבת ליכא דשוגג הוא איסור מוקצה נמי ליכא דמעיקרא הוי חזי לכוס חיה:, אבל שוחט - בשוגג נהי דאיסור שבת ליכא משום מוקצה מיהא אסורה דבין השמשות לא הויא חזיא לכוס. כל אכילה שלא כדרכה קרי כוסס כמו (ברכות דף לז.) הכוסס את החיטין הכוסס את האורז כס פילפלי ביומא דכפורי (שם דף לו:):

הא ר"מ שרי - מדאיצטריך לאוקמה כרבי יהודה מכלל דקסבר רב דר"מ שרי:

שהיה לו חולה - מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת:

מ"ט דרבי יהודה - הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג:, והבריא - היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר"מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא:

כי הא - כלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע"ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב:, השוחט לחולה - שנחלה ביום השבת:, אסור - לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע"ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה:, המבשל - בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא:

מ"ט האי - בשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה:, והאי - שוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס ואיכא איסור מוקצה אע"ג דאיסור שבת ליכא:

פעמים שהשוחט - לחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת:, והמבשל - לחולה שנחלה היום אסור לבריא:, כגון שקצץ דלעת - מן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה ומוקצה דידה משום דקשה היא ולא היא חדא דדלעת רכה היא יותר מן הבשר ועוד קצץ מן המחובר משמע דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חיתוך כגון (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה:

הלכתא השוחט לחולה בשבת - לחולה מבעוד יום:, באומצא - לכוס:, אדעתא דחולה קא שחיט - וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:

המבשל בשבת בשוגג יאכל - אפילו בו ביום דר"מ לא קניס כלל שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין (גיטין נג:) ובפ' כירה (שבת דף לח.) נמי משמע דשרי בו ביום גבי הא דבעי מרבי חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה כו' במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום אבל במוצ"ש שרי אפי' לדידיה מדבעי לאוקמי מתניתין ר"מ ובמזיד ומתניתין דומיא דיוה"כ קתני דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כדאמרינן בסמוך ועוד אי במזיד לא יאכל עולמית לר"מ א"כ היינו מזיד דרבי יהודה כמו שאפרש וכן שוגג דרבי יהודה דהא מוקי מתניתין בשוגג ורבי יהודה ובמזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דאי לא יאכלו עולמית א"כ היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר ועוד דבמרובה (ב"ק דף עא.) מוקי דרבנן דפטרו בטבח בשבת מתשלומי ד' וה' כרבי יוחנן הסנדלר ולא מוקי לה כר' יהודה ובעי נמי התם מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מ"ט דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דר"מ שוגג דר' יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר:

מורי להו כר"מ - משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ' כירה (שבת דף לח. ע"ש) כר"מ וקשה מכאן לפי' הקונטרס דבריש אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש הקונט' דטעמא דאסורין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט והרי מבשל בשבת דבשוגג יאכל אע"ג דנהנה ממלאכת שבת ומיהו י"ל דאין נהנה כ"כ כיון דבלאו בישול ראוי לכוס אבל קשה משוחט בשבת בשוגג דיאכל לר"מ היכא דהיה לו חולה מבעוד יום והבריא כדאמרינן בסמוך משום דלא הוי מוקצה ולא אסר מטעם שנהנה ממלאכת שבת וי"ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו:

כי שרי ר"מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום - וא"ת ונוקי מתניתין בשוגג ור"מ ולא היה לו חולה כלל וי"ל דדומיא דיוה"כ קתני דאסור אף על גב דהיה לו חולה וא"ת והא על כרחיך לא הוה לגמרי דומיא דיוה"כ דבשבת אם לא הבריא מותר אפי' לרבי יהודה וי"ל דבמקום ששייך חיוב קא מדמה שבת ליוה"כ כדתני אע"פ שמתחייב בנפשו:

כגון שהיה לו חולה והבריא - וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאמרינן בהניזקין (גיטין נג:) דבעיא היא בשילהי אין צדין (ביצה דף כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת אם לאו וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת ולהכי לא אוקמיה כר"מ אלא כר' יהודה דאסר משום דקניס שוגג אטו מזיד:

כגון שקצץ לו דלעת - פירש בקונטרס מדנקט קצץ משמע דאיירי מן המחובר וקשה דא"כ מאי איריא מבשל אפילו כי לא נתבשל נמי אסור ואומר ר"ת דבתלושה איירי ושייך נמי בתלושה לשון קציצה כמו כאן קיצץ בן עזאי תורמוסי תרומה בפ' במה מדליקין (שבת דף לד.) ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי דבתלושה איירי והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ומבשל אסור משום דדלעת לא חזיא לכוס כדאמרינן במס' תמיד (דף כז:) כל מידי לא תפלט קמי רבך בר מקרא חייא דכפתילה של אבר דמיא וא"ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ"ק דביצה (דף ו:) גבי אפרוח שנולדה בי"ט וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיא לבהמה:

השוחט בשבת וביום הכפורים וכו': (דף טו:) אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דלא איפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו:

מתני' השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו. בשבת סקילה וביוה"כ כרת. ודייקינן בגמ' [דף טו.] דמדקתני שבת דומיא דיוה"כ משמע דכי היכי דביוה"כ אסורה באכילה ליומיה שהרי אסור לאכול ביוה"כ ה"נ השוחט בשבת אפילו בשוגג אסורה באכילה ליומיה ומוקמינן נמי מתני' בשוגג ור' יהודה היא דס"ל הכי דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל אבל במזיד לא יאכל דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו. במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. וה"פ המבשל בשבת בשוגג יאכל. אפילו המבשל עצמו ואפילו בו ביום. במזיד לא יאכל. כלומר בו ביום לא יאכל לא הוא ולא אחרים אבל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלין. ור' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דר"מ. כללו של דבר מזיד דר' מאיר היינו שוגג דרבי יהודה. ומזיד דרבי יהודה היינו שוגג דרבי יוחנן הסנדלר. ומוכח האי פירושא ממאי דאיתמר הכא בגמ' ובדוכתין טובא בתלמודא. ואמרינן בגמרא [שם] דכי מורה להו רב לתלמידיה מורה להו כר' מאיר וכי דריש בפירקי' דריש כר' יהודה משום עמי הארץ. הילכך לענין פסק הלכה במבשל בשבת איכא מ"ד דכרבי מאיר קי"ל כיון דרב מורי להו לתלמידיה כותיה וקי"ל כרב באיסורי הלכך במבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אוכלים. ומיהו כי אמר רבי מאיר דמבשל בשבת דבשוגג יאכל ואפילו בו ביום דוקא במבשל הוא דאמר הכי דלית ביה משום מוקצה דהא הוה חזי מערב שבת לאומצא אבל שוחט בשבת אפילו בשוגג מודה רבי מאיר דלא יאכל דהא הו"ל מוקצה מערב שבת אא"כ היה לו חולה מבעוד יום דבכה"ג כיון דליכא משום מוקצה דהא הוה דעתיה עילויה אע"פ שהבריא בשבת ושחטו באיסור בשוגג יאכל הוא עצמו ואפי' בו ביום. אבל רב אחא משבחא והרב אלפסי ז"ל פסקו כרבי יהודה דע"כ לא מורי להו רב לתלמידיה כר' מאיר אלא משום דס"ל דלא איתמר (הלכה) בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין [דף מז.]. אבל אנן כר' יהודה נקיטינן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר התם [דף מו:] הלכה איתמר. ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי ע"ה גבן. וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק ו' מהלכות שבת הילכך במבשל בשבת במזיד יאכל לאחרים במוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם (ואם שחט בשוגג מותר למוצאי שבת אבל הוא לא יאכל לעולם) ואם בישל בשוגג מותר במוצאי שבת בין לו בין לאחרים:

מיהו כתב בעל הלכות ז"ל דדוקא בכדי שיעשו. וכן דעת רש"י ז"ל וטעמא דמילתא דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו. ויש מי שפירש דלמוצאי שבת מותר מיד דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה ע"י עובד כוכבים כגון שהביא דורון לישראל (ביצה סוף דף כד:) ויש מאותו מין במחובר לקרקע משום דאי שרית ליה לערב מיד אתי למימר ליה בשבת הבא לפי שאמירה לעובד כוכבים קלה היא בעיניו. וכן נמי החמירו בדבר הנעשה על ידי ישראל כשנעשה מאליו וכדתניא בפרק קמא דשבת (דף יח:) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לפי שכיון שהדבר נעשה מאליו קל הוא בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה. אבל במבשל ליכא למיגזר דחילול שבת חמיר להו לאינשי ואפילו שרית ליה למוצאי שבת מיד לא אתי למיעבד לכתחלה. וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק הנזכר למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד. ומ"מ הדבר ברור במבשל לחולה בשבת דמותר לבריא במוצאי שבת מיד דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד. אבל מבשל ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעי' בכדי שיעשו:

גרסינן בפ' מרובה (ב"ק דף עא.) המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר"מ רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר כדדרש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה (שמות ל״א:י״ד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה תלמוד לומר לכם שלכם תהא יכול אפילו בשוגג תלמוד לומר (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן מאן דאמר מעשה שבת דאורייתא כדאמרן ומאן דאמר דרבנן דאמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשיה קדש וקי"ל דבכל התורה כולה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וש"מ דליתא לדר' יוחנן הסנדלר הלכך הלכה כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו גרסינן בחולין בפ"ק (דף טו:) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ"ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור

לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו:

בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' חייא בר אבא שאלה זו:

שכח אדם קדירה בערב שבת על גבי כירה ובשלה בשבת, מהו הדין בכגון זה, האם מותר לאכול מתבשיל זה, או לא? אישתיק [שתק] ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר]. למחר נפק [יצא] ודרש להו [להם] בציבור והודיע הלכה זו: המבשל בשבת, אם בישל בשוגג — יאכל, ואם בישל במזיד — לא יאכל, ולא שנא [ואין הדין שונה] גם בשוכח. שתי המלים האחרונות בדרשת ר' חייא בר אבא לא היו מובנות. ושאלו: מאי [מה הפירוש] הלכה למעשה של "ולא שנא" ["ואינו שונה"]? רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להיתירא [שאמרו שניהם לפרש את הדבר לצד היתר] הסבר הדבר הוא: מבשל הוא שמאחר דקא עביד [שהוא עושה] מעשה על כן אם עשה זאת במזיד — לא יאכל, אבל האי [זה] ששכח את הקדירה על גבי האש שלא קא עביד [עושה הוא] מעשה, אם כן אף אם השאיר את הקדירה במזיד מערב שבת נמי [גם כן] יאכל. ואילו רב נחמן בר יצחק אמר שיש לפרש את "ולא שנא" לאיסורא [לאיסור] ובאופן זה: מבשל הוא שלא אתי לאיערומי [יבוא להערים], שאין אנו חושדים באדם שיבשל בשבת במזיד, ומשום כך אם בישל בשוגג — יאכל, אבל האי דאתי לאיערומי [זה שיבוא להערים] וישאיר קדירה ויאמר "שכחתיה" קנסו חכמים כי גם אם נעשה הדבר בשוגג נמי [גם כן] לא יאכל. מיתיבי [מקשים] על הדברים הללו ממה ששנינו בברייתא: שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת, אם היה זה בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל. במה דברים אמורים — בשאותה קדירה מכילה מים חמין שעדיין לא הוחמו כל צורכן או תבשיל שעדיין לא בישל (נתבשל) כל צורכו. אבל אם היו בה מים חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל כל צורכו, בין שהשאיר את הקדירה בשוגג, בין במזיד — יאכל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, יש לחלק: חמין שכבר הוחמו כל צורכן — מותרין מפני שבאופן כזה המשך השהייתן על גבי האש גורם לכך שהן מצטמק ורע לו, ובאופן כזה ודאי יימנע מלהוסיף חום למים חמים, שלא יאבד את המים. ואולם תבשיל שבישל כל צורכו — אסור להמשיך ולהשהותו על גבי האש מפני שבאופן כזה הוא מצטמק ויפה לו, ויש חשש שיחתה בגחלים להוסיף חום לתבשיל, וכלל הוא שכל המצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולים ובשר טרוף (חתוך לחתיכות קטנות) — אסור, וכל המצטמק ורע לו — מותר. קתני מיהא [על כל פנים שנינו] בברייתא שבתבשיל שלא בישל כל צורכו אם היה זה בשוגג — מותר, ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רב נחמן בר יצחק לא קשיא [אין זו קושיה] שאף שאסר רב נחמן קדירה ששכחוה בשוגג, ובברייתא לא נאסר אלא כאשר היה זה במזיד, יכול הוא להסביר כי כאן בברייתא שהתירו הרי זה קודם הגזרה שגזרו שמא יבוא אדם להערים, ואילו כאן בהלכה המאוחרת לפירוש רב נחמן — הרי זה לאחר הגזרה שבגללה אסרו גם שוגג. אלא רבה ורב יוסף דאמרי להיתירא [שאמרו שניהם להיתר] בשוגג ובמזיד, אם כן אי [אם] בבברייתא זו מדובר קודם הגזרה — קשיא [קשה] בכל אופן מדין מזיד, שבברייתא נאסר, ואילו רבה ורב יוסף התירו. ומצד אחר אי [אם] בברייתא זו מדובר לאחר הגזרה — קשיא נמי [קשה גם כן ענין] שוגג, שהרי התירו רבה ורב יוסף בכל מקרה. לקושיה זו לא נמצאה תשובה וסוכם כי אכן קשיא [קשה]. א לגופו של דבר שואלים: מאי גזירתא [מהי הגזירה] שהזכרנו, ודברנו על הזמן שלפני הגזירה? ואומרים: זוהי הגזירה עליה דיבר רב, שרב יהודה בר שמואל שכך אמר ר' אבא שכך אמר רב כהנא שכך אמר רב: בתחילה היו אומרים כי המבשל בשבת, אם היה זה בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל, והוא הדין לשוכח את הקדירה מערב שבת על גבי הכירה ונתבשלה בשבת. משרבו האנשים שהיו משהין את קדירותיהן במזיד ואומרים כדי להצדיק את עצמם "שכחים אנו", שמחמת השכחה נעשה הדבר, חזרו וקנסו על השוכח, שאף השוכח בשוגג לא יאכל. בתוספתא זו שהובאה מקודם בענין זה ששכח קדירה על גבי הכירה ונתבשלה בשבת שנינו שמיקל ר' מאיר ומתיר בחמין שהוחמו כל צורכם, וכן בתבשיל מבושל כל צורכו, אפילו כאשר השאירו אותו במזיד על גבי כירה. ור' יהודה מחמיר ומבדיל בין מקרים שונים. ואולם בתוספתא שהובאה מקודם שבה שנינו שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה בשיטת בית הלל ובית שמאי בענין השהייה על גבי כירה בשבת, שר' מאיר אומר שאסור להשהות תבשיל לכתחילה כלל, אפילו לדברי בית הלל המקילים. ור' יהודה הקל והתיר. ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר עצמם, וכן קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה עצמם! ומשיבים: מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר לא קשיא [קשה], שכן יש לומר: הא [זו] ששנינו שאסר ר' מאיר להשהות תבשיל כלל מדובר היה לכתחילה, ואילו הא [וזו] שהתיר אפילו במזיד מדובר בדיעבד, שכבר נעשה מעשה. ומדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה נמי [גם כן] לא קשיא [קשה], שכן יש לומר: כאן כשהתיר — היה זה בכירה גרופה וקטומה, ואילו כאן כשנטה לאיסור — מדובר בכירה שאינה גרופה וקטומה. ב איבעיא להו [נשאלה להם, לתלמידים] שאלה זו: עבר ושהה קדירתו בשבת על גבי האש מאי [מה דינו]? מי [האם] קנסוהו רבנן [חכמים] ואסרו עליו לאכול את התבשיל, או לא קנסוהו? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר שמואל בר נתן שכך אמר ר' חנינא: כשהלך ר' יוסי לעיר ציפורי מצא חמין שנשתהו על גבי כירה ולא אסר להן להשתמש בהם, ומצא ביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה בשבת, ואסר להן. מאי לאו [האם אין] הכוונה שהתיר ואסר להם לאותה שבת? ואם כן נראה שאסר לאכול תבשיל שהושהה במזיד בשבת. את ההנחה הזו דוחים מיד: לא, אלא אסר להם לשבת הבאה לעשות כן לכתחילה, אבל לאותה שבת לא אסר. ותמהים: מכלל הדברים למדים כי ביצים מצומקות מצטמקות כאשר הן שוהות זמן ממושך על גבי האש ויפה להן נינהו [הינן], שלכן חילק ר' יוסי בין חמין שמותר להשהותם, וביצים שאסור להשהותן? ומשיבים: אין [כן], יפה הצימוק לביצים. וכפי שאמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד והביאו לפנינו ביצים מצומקות שנצטמקו עד לגודלם של עוזרדין ואכלנו מהן הרבה. הרי שביצים מצומקות טובות הן, ויש איפוא מקום לחשש שכאשר הן מונחות בשבת על גבי האש יחתה בגחלים כדי לצמק אותן יותר.

שכח קדרה - אליבא מאן דאסר:, המבשל בשבת - משנה היא:, ולא שנא - אבל האי דשכח קדרה. לא שנא בין שוגג למזיד והכי דרש להו סתמא ולא פירש אי אשוגג מדמה לה ומותר לאוכלה אי אמזיד מדמה לה ואסור:

במזיד נמי - אם השהה על גבי כירה מבעוד יום יאכל:, דלא אתי לאיערומי - ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות:, דאתי לאיערומי - דאיסור דרבנן הוא וקילא ליה ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי:

מיתיבי שכח קדרה כו' בשוגג - כגון האי דשכח יאכל בשבת:, במזיד - דלא שכח אלא הניח לא יאכל:

ובשר טרוף - דגלי דעתיה דלא לאורחים קבעי לה:, וכל המצטמק ויפה לו - כלומר וכן כל שאר המצטמק ויפה להם אסור לאוכלן אם השהן מזיד:

קתני מיהת - בשלא בישל כל צרכו דיש חילוק בין שוגג למזיד במשהה קשיא בין לרבה ורב יוסף דשרו מזיד בין לרב נחמן דאסר שוגג:, בשלמא לרב נחמן - מצי לתרוצי כי תניא ההיא דשוגג יאכל לפני גזירה דאמרינן לקמן דגזרו על השוכחין וכי איתמר דר' חייא בר אבא דתריצנא אליביה דשוגג אסור לאחר גזירה:, אלא דרבה ורב יוסף - דאמרי אליבא דר' חייא בר אבא להתירא אף במזיד:, אי קודם גזירה - אתמר דר' חייא:, קשיא מיהא מזיד - דהכא תניא במזיד לא יאכל:, ואי לאחר גזירה קשיא נמי שוגג - דאפי' שוגג ה"ל למיסר דאילו מתני' קודם גזירה נשנית:

המבשל בשבת - בידים דאיכא חיובא דאורייתא:, וה"ה לשוכח - דהמשהה נמי מבעוד יום אם שכח בשוגג יאכל ואם במזיד השהה לא יאכל כאילו בשלה בידים בשבת:

קשיא דר' מאיר אדר' מאיר - דתנן לעיל בריש פירקין לר' מאיר אליבא דב"ה חמין אבל לא תבשיל והכא שרי חמין ותבשיל שבישל כל צרכו:, וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה - דהתם א"ר יהודה חמין ותבשיל והכא אסר תבשיל שבישל כל צרכו:, הא לכתחלה - משנה קמייתא לשהות לכתחלה קמיירי והך בהשהה כבר קאמר דמותר לאוכלה:, כאן בגרופה וקטומה - ההיא דלעיל איירי בגרופה וקטומה כדקתני בה משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על שאינה גרופה ומה הן משהין על הגרופה שהתרנו לשהות ר"מ אומר כו' הלכך אפי' לכתחלה שרי ר' יהודה והכא כשאינה גרופה הלכך דיעבד אסר:

עבר ושהה במזיד מאי - מותר לאוכלה או לא:, חמין לא אסר - דמצטמק ורע לו:, ביצים אסר - דמצטמק ויפה לו:, מאי לאו לאותו שבת - אסרן עליהן באכילה:, לא לשבת הבאה - אסר להן עכשיו שלא לעשות כן לשבת הבאה אבל באכילה שרו:

מכלל דביצים מצומקות כו' - בעיא היא:, והביאו לפניו - בחול:, כעוזרדין - שנצטמקו עד שנעשו דקות כעוזרדין קורמ"ש בלע"ז ומדאמר ואכלנו הרבה מכלל דיפה להן:

שכח קדרה על גבי כירה ובישלה בשבת מהו - אע"ג דקיי"ל כחנניא הכא בעי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי דמודה ביה חנניא אי נמי בעי אפי' בקידרא חייתא והא דשרינן בפ"ק (דף יח: ושם) קידרא חייתא היינו דוקא בתנור שחומו רב דבלא חיתוי יתבשל עד למחר אבל כירה דשליט בה אוירא אסור דאיכא למיחש שמא יחתה:

אבל האי דלא קעביד מעשה במזיד נמי יאכל - תימה דהא אמר בפ"ק (שם) לא תמלא אשה קדרה עססיות כו' ואם נתנה למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר מברייתא דמייתי:

בשלמא לרב נחמן בר יצחק כאן קודם גזירה כו' - תימה לר"י לימא תרווייהו קודם גזירה והא דשרי בברייתא שוגג היינו בבשיל כמאכל בן דרוסאי ורב נחמן איירי בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי כדפי' ותירץ ר"ת דבישלה בשבת משמע שלא היתה קודם לכן כלל מבושלת ולא בעי למימר נמי דרב נחמן סבר כר' יהודה דאסר תבשיל אפי' בישל כל צרכו וכ"ש לא בישל משום דדילמא ר' יהודה לא איירי אלא במזיד אבל בשוגג מודה לר"מ דשרי אפי' לא בישל כל צרכו:

קשיא דר' מאיר אדר' מאיר - כאן משמע דסתם חמין ותבשיל הוי נמי מבושל כל צרכו דאי לאו הכי לא הוה פריך מידי ורשב"א אומר דאפי' אי סתם חמין ותבשיל הוי בלא בשיל כל צרכו פריך שפיר דהא באינה גרופה משמע בברייתא דלעיל דאין משהין כלל אפי' בישל כל צרכו דאי הוה שרי בישל כל צרכו ה"ל לפרש מה הן משהין באינה גרופה כדמפרש אגרופה והכא שרי ר"מ בישל כל צרכו אפי' באינה גרופה מ"מ נראה דסתם חמין ותבשיל הוי נמי בבשיל כל צרכו מדפשיטא ליה לתלמודא דמאן דאסר להחזיר אסר אפי' בישל כל צרכו כדמוכח גבי ואף ר' אושעיא סבר כו':

הא לכתחלה הא דיעבד - לא סגי בהאי שינויא דהא לעיל שרי ר' מאיר סתם חמין דהויא אפי' לא הוחמו כל צורכן אפי' לכתחלה והכא אסר חמין שלא הוחמו כל צורכן אפי' דיעבד אלא צריך לשנויי כדמשני אקשיא דר' יהודה אדר' יהודה הא בגרופה וקטומה הא בשאינה גרופה ואדרבי יהודה נמי צריך לשנויא (דהכא) דהא לכתחלה הא דיעבד דהא בשאינה גרופה אסר לעיל אפי' חמין שנתבשל כל צרכו והכא שרי אלא דאיכא לשנויי הא לכתחלה הא דיעבד:

עבר ושהה מאי - בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא לאוקמי דהא כבר פשט לעיל לאיסורא כרב נחמן בר יצחק ונראה לר"י דמבעיא ליה בבשיל ובשוגג ואליבא דר' יהודה אע"ג דאין הלכה כר' יהודה אי אסר מצטמק ויפה לו דוקא במזיד או דילמא אפי' בשוגג ומייתי ראיה ממעשה דר' יוסי דאסר ומשמע ליה דאפי' בשוגג היה מדקאמר ונשתהו ולא קאמר ושיהו ומיהו לשון עבר ושהה משמע במזיד כמו עברה ולשה דפסחים (דף מב.) ואומר רשב"א דקודם גזירה בעו דאחר גזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו מזיד:

לא לשבת הבאה - כולה סוגיא בשאינה גרופה דבגרופה ליכא שום אמורא דאסר כדפרישית לעיל והיינו כרב דאסר לעיל מצטמק ויפה לו:

מתני' השוחט בשבת וביוה"כ אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה: גמ' אמר רב הונא דרש ר' חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא. וכרבי יהודה דמבשל דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל. במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. במזיד לא יאכל עולמית ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור' יהודה והא במפני שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשירה. וגרסינן בפרק מרובה מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר כדדריש רבי חייא אפתחא דבי נשיאה ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה אי מה קודש אסורין בהנאה אף מעשה שבת אסורין בהנאה. ת"ל לכם שלכם תהא. יכול אפילו בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן. מאן דאמר דאורייתא כדאמרן. ומאן דאמר דרבנן אמר קרא קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש. וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ושמעינן מינה דליתיה לדרבי יוחנן הסנדלר. הילכך הילכתא כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים אבל הוא לא יאכל עולמית כך כתב רב אלפס ז"ל בשבת פרק כירה. ור"י פסק דהלכה כר"מ. והביא ראיה מהא דאמר כי מורי רב לתלמידיו מורי להו כר"מ וכי דריש ליה בפירקא דרש כר' יהודה משום עמי הארץ. אלמא כר"מ סבירא ליה אלא שהיה מחמיר לעם הארץ דלא ליזלזלו באיסור שבת. ואמרינן נמי בפרק כירה (שבת דף לח.) בעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו. שתיק. למחר נפק ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ולא שנא. מאי ולא שנא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להיתירא. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. ועוד אמר התם אמר רב יהודה אמר בר שמואל א"ר אבא אמר רב כהנא אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואמרו שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף על השוכח. והגאונים כתבו דהאידנא דרשינן בפירקא ואורויי מורינן כרבי יהודה. דנפישי עמי הארצות ומזלזלי באיסורי. ולפי מה שהוכיח ר"י דהלכה כר' מאיר דהמבשל בשבת בשוגג יאכל קשה לפרש"י שפירש בפרק אין צדין (ביצה דף כד:) גבי

עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו ופרש"י שלא יהנה ממלאכת יום טוב והרי המבשל בשבת שנעשה המלאכה ע"י ישראל ואמר בשוגג יאכל ואמאי הא נהנה ממלאכת שבת. וכי תימא מבשל שאני שהיה ראוי לכוס והיה ראוי ליהנות ממנו בלא מלאכת שבת. הא אמרינן לקמן בשמעתא השוחט בשבת בשוגג יאכל היכא דהיה לו חולה והבריא דלא איתקצאי בין השמשות ולא אסרה מטעם שנהנה ממלאכת שבת. וגם איסור שבת ליכא בשוגג לר"מ ועוד אני אומר אפילו רבי יהודה דאסר מבשל בשוגג היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נג:) אבל משום דלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכל שכן כשהעובד כוכבים עושה המלאכה מעצמו לצורך ישראל. על כן נראה דטעמא דעובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחיבר שאסור לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים לתולשם ולהביאם הילכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים להביאם לאוכלן בלילה מיד. ומתוך טעמו של רש"י פסק דעובד כוכבים שהביא דורון ביום טוב ראשון שמותר ביום טוב שני ממה נפשך כמו ביצה שנולדה בזה שמותר בזה בשני ימים טובים של גליות כדפסק פרק קמא דיום טוב. ועוד הביא ראיה מפרק בכל מערבין (עירובין דף לט:) מההוא טביא דאיתצוד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני. ולפי הטעם שפירשתי אסור אף ביום טוב שני כדי שלא יאמר לעובד כוכבים להביא ביום טוב ראשון כדי שיאכלם ביום טוב שני וצריך להמתין במוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. וטביא דעירובין איתציד ממילא ע"י מצודות שהיו פרוסות מערב יום טוב ולא עובד כוכבים שהביא דורון היה. ולא גזרינן שמא יצודנו ישראל כדאמרינן בשמעתין המבשל בשוגג יאכל ולא גזרינן שלא יבשל במזיד אלא דוקא שמא יאמר לעובד כוכבים לעשות. ודוקא כשהעובד כוכבים עושה בשביל ישראל אבל בעובד כוכבים העושה לעצמו לא גזרינן כדמוכח בפרק השואל דף קנא. אם רוב עובדי כוכבים בעיר למוצאי שבת רוחץ בה מיד. ואם הביאם העובד כוכבים ממקום רחוק ראוי הוא שימתין בכדי שיוכלו להביאם מאותו מקום ומסתבר דלא החמירו כולי האי אלא בכדי שיוכלו להביא מאותו המין ממקום קרוב שנמצא ולהאי טעמא נמי גבי מבשל בשבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו דלא גזור להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי עובד כוכבים דחיישינן באיסור אמירה לעובד כוכבים שהוא קל שמא יאמר לעובד כוכבים ביו"ט או בשבת להביאו למהר אכילתו בלילה. וכן ההוא דפרק קמא דשבת דף יח: לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאה שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל בדבר הנעשה בשבת ע"י ישראל לא שייך למיגזר ומותר למוצאי שבת מיד: ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא אבל לר"מ שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת.

אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דלא אפשר בכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו רב אלפס ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס. משום דלאו הילכתא היא דמיירי בחולה שחלה היום ואסר ליה משום מוקצה. ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים. וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן. ומוקצה מחמת חסרון כיס כמו שפסק רב אלפס ז"ל בפרק בתרא דשבת:

גמ' דתניא המבשל בשבת וכו' בשבת פרק כירה הביא רב אלפס ז"ל כל זו הסוגיא ופלוגתא דרב אחא ורבינא וכתב דקיימא לן בכל התורה כולה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ושמעינן מיניה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר. והלכך הלכתא כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. במזיד יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו. וקצרה דעתי מהבין דבריו מה שכתב דקיימא לן כדברי המיקל וליתא לדרבי יוחנן הסנדלר והלא רב אחא ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן אלא בפירוש דברי רבי יוחנן הסנדלר חד אמר דרבי יוחנן הסנדלר אסר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מדרבנן. מדפריך גמרא בשלמא למאן דאמר דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן אלא למאן דאמר דרבנן אמאי פטרי רבנן. ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך לימא דחכמים סברי כרבי יוחנן הסנדלר דאית ליה מעשה שבת דאורייתא. ואם כן מדהני אמוראי בתראי פליגי בפי' דברי רבי יוחנן הסנדלר היה מסתבר דהלכה כוותיה. וגם תמהתי על מה שפסק הלכה כרבי יהודה דאמרינן בפ"ק דחולין דף טו. דרב מורה כרבי מאיר ובפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ. וגם רבא סבר כרבי מאיר בפרק כירה:

ומיהא משמע דלרבות בשיעורא ביום טוב מותר ודאמרינן לקמן דאין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו היינו שמא ירבה בשבילו בקדרה אחרת ומיהו איכא למידק מדאיבעיא לן פרק רבי ישמעאל במנחות (דף סד.) חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ואיכא שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מייתינן שתים מייתינן דחזיין ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט בבצירה ואסיקנא דשלש מייתינן שתים לא מייתינן משום דמעוטי בבצירה עדיף ועד כאן לא איבעיא לן התם אלא כי האי גוונא דבשתים בשני עוקצין איכא רבוי בצירה אבל משמע דפשיטא לן דשנים בעוקץ א' ושלשה בעוקץ (אחד) [אחר] דשתי' מייתי' שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור תירץ ר"י ז"ל דהתם בשבת דוקא דאיכא איסור סקילה אבל ביו"ט דאיסור לאו הקלו ולא תקשי לך ההיא דגרסינן בעירובין בפ' הדר (דף סח.) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשייליה לאמיה אי צריכה ניחם ליה אגב אימיה וההוא מעשה בשבת הוה דאלמא אפי' בשבת שרי לרבויי בשיעורא דלא קשיא שכבר פרש"י ז"ל [שם] וכן בתוס' דניחם ליה ע"י עכו"ם קאמר והרשב"א ז"ל מוסיף עוד ואומר ואפילו למאן דמפרש התם דע"י ישראל קאמר לא קשיא דכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן כיון דביו"ט שרי התם גבי מילה משום מצוה התירו לגמרי אפי' ע"י ישראל מכלל דסבירא ליה ז"ל דרבויי בשיעורא בשבת לא מיתסר אלא מדרבנן ותמהני עליהם דא"כ מאי קא מיבעי לן התם במנחות פשיטא דשלש מייתי' דרבויי בשיעורא לא מיתסר אלא מדרבנן ורבוי בצירה מיתסר מדאורייתא דהא (תלמודא אמר) אלו (לא) אמדוהו (אלא) לגרוגרות אחד ומייתי שלש בעוקץ אחד לא עבר אדאורייתא כלל ואלו הביאו שנים בשני עוקצים לוקה וחייב חטאת לפיכך נראה לי ברור דודאי רבויי [שעורא] בשבת מדאורייתא מיתסר ואפי' הכי לא דמי (למזיד דאיכא למימר דאחמיר) רבויי בשיעורא ביו"ט לרבויי שיעורא בשבת שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומיתסר מדאורייתא. אבל יו"ט שאוכל נפש הותר בה דאפי' אפשר מעיו"ט שרי כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו ועוד שנראה להם לחכמים שכיון שאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש לא הוצרכה לשקול ולדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו בלבד ומשום הכי רבויי בשיעורא כל היכא דלא מפיש בטרחא שרי אבל בשבת שהעיקר אסור אף תוספתו כמוהו מדאורייתא ולא ניתן לידחות אצל חולה ולפי זה האי דעירובין דוקא ע"י נכרי היא:

המבשל בשבת חייב ולענין המתבשל פליגי ר"מ סבר אם נעשה בשוגג מותר אפילו בו ביום בין לו בין לאחרים ואם נעשה במזיד אסור בו ביום אפילו לאחרים ולמ"ש מותר אפי' לו ור"י סבר בשוגג מותר למ"ש אפילו לו ובו ביום אסור אפילו לאחרים ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למ"ש ור' יוחנן הסנדלר סבר בשוגג אסור לו עולמית ולאחרים מותר למ"ש ובמזיד אסור לעולם בין לו ובין לאחרים ופסקו הגאונים כר"י דבמזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו ור"י פסק כר"מ דבשוגג מותר אפילו לו בו ביום ובמזיד אסור בו ביום אף לאחרים ולערב מותר גם לו ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת אבל בעל התרומה כתב דוקא במבשל בשבת בשוגג מותר אפילו לו דמעיקרא חזי לכוס אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל כגון שהדליק נר אפילו בשוגג אסור לו באותו שבת השוחט לחולה בשבת ל"ש חלה מאתמול ל"ש חלה היום מותר לבריא לאוכלו חי ובלא מליחה אבל המבשל לחולה אסור לבריא שמא ירבה בשבילו.

(א) המבשל בשבת חייב פשוט בפ' כלל גדול (שבת עג.) שהוא אחד מאבות מלאכות:

(א) ומ"ש רבינו א"צ להמתין בכדי שיעשו כ"כ הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה שכן דעת ה"ר יונה וטעמא משום דלא מצרכינן בכדי שיעשו אלא בדבר שאינו נעשה ע"י ישראל משום דמתוך שקל בעיניו יבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאי שרית ליה מיד אתי לבשולי בהדיא וכ"כ הרא"ש והר"ן לאפוקי מרש"י וה"ג והרמב"ן דה"נ מצרכי כדי שיעשו וכתב הרשב"א בפ"ק דחולין ומיהו לכ"ע במבשל לחולה בשבת או שקצץ לו דלעת מותר לבריא במ"ש מיד דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל כאן שעשה ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום מוקצה או משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו וכן כתב הר"ן וגם ה"ה כתב בפרק ב' שכן הסכימו המפרשים:

(א) ומ"ש רבינו ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת כלומר דלדברי ר"י שפסק כר"מ דאמר בשוגג מותר בו ביום ל"ד מבשל דהוא הדין לשוחט או עושה שאר מלאכות בשוגג דמותר בו ביום:

(א) אבל בעל התרומה כתב בסימן רמ"ח דוקא במבשל בשבת בשוגג הוא דשרי ר"מ משום דמעיקרא חזי לכוס אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל אסור בו ביום לכל ישראל וכן דעת סמ"ג וסמ"ק ואע"פ שבספרי רבינו כתוב אסור לו באותו שבת דמשמע דלאחרים שרי ל"ד דכיון דטעמא משום דמעיקרא לא חזי כלל אפילו לאחרים נמי אסור וכן כתב בהדיא בספר התרומה:

(א) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא וכו' בפ"ק דחולין (שם) א"ר יצחק בר אדא א"ר השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס א"ר פפא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת א"ר דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. ופירש"י השוחט לחולה. שנחלה ביום השבת: אסור. לאכול לבריא מאותה בהמה בו ביום דאע"ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה שבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה: המבשל בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא: מ"ט האי בשר הוה חזי בין השמשות להאי בריא לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת אין כאן דהא לחולה בשלה: והאי שוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס איכא איסור מוקצה אע"ג דאיסור שבת ליכא: פעמים שהשוחט לחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת: והמבשל. לחולה שנחלה היום אסור לבריא כגון שקצץ דלעת מן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות: הלכתא השוחט לחולה בשבת וכו'. לחולה מבע"י: אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא למיגזר שמא ירבה בשביל בריא דהא משום ההיא זית דחולה בעי למשחט כולה והרי"ף בפרק כירה ובפ"ק דחולין כתב הא דא"ר דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכו' והשמיט הא דא"ר יצחק בר אדא א"ר השוחט לחולה בשבת אסור לבריא וכו' וכתב הרא"ש בפ"ק דחולין דטעמא משום דלאו הלכתא היא דמיירי בחולה שחלה היום ואסר ליה משום מוקצה ואנן קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכיוצא בהם ומוקצה מחמת חסרון כיס כמו שפסק הרי"ף בפ"ק דשבת וגם הרמב"ם בפ"ב כתב סתם דשוחט לחולה בשבת מותר לאכול ממנו בשר חי וכו' וכתב ע"ז הראב"ד והוא שיהיה לו חולה מבע"י וכתב ה"ה דלדידן דקי"ל כר"ש אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים אבל אם לא דחאו בידים מותר ואע"פ שבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה לא דחאה הוא בידים אבל הר"ן כתב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מיהו דוקא בחולה שחלה מבע"י אבל חלה בשבת אסור לבריא משום דההיא מידי דשחיט בשבת ה"ל מוקצה מע"ש והכי מוכח בהאי שמעתא בפ"ק דחולין והרי"ף סתם הדברים ולא פירש כל צרכו עכ"ל. ומשמע לי דהר"ן סבר דרב דימי לא פליג אדרב יצחק בר אדא ואדרב פפא אלא במאי דשרו מבשל לחולה שנחלה היום בשר שהיתה שחוטה מאתמול דלדידיה אפ"ה אסור גזירה שמא ירבה בשבילו אבל בשוחט לדברי הכל אי חלה מבע"י שרי ואי חלה בו ביום אסור משום מוקצה וכן פירש"י ולדעת הרא"ש וה"ה נראה דגם בשוחט פליג רב דימי ואמר דבכל גוונא מותר ואפילו חלה היום ואם נפשך לומר דגם לדידהו לא פליג רב דימי אלא במבשל אבל בשוחט גם לרב דימי לא שרי אלא בחלה מבע"י דוקא וכדברי רש"י איכא למימר דס"ל דמשום דסתמא קאמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא נקטה הרי"ף למימריה כי היכי דלישתמע דאפילו בחלה היום שרי משום דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא בשדחאו בידים ויש לדקדק בדברי הר"ן היאך לא הרגיש במ"ש הרא"ש וה"ה דכיון דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא בנר שהדליקו בו באותו שבת א"נ גרוגרות וצמוקים כדאמרינן בפ' כירה (שבת מה:) ופירש"י גרוגרות וצמוקים דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית בה משום מוקצה ויש לומר דמדמי לה למחובר דאף על גב דלא דחייה בידים אסור כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה כד:) עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור ופירש"י (שם) דאסור משום מוקצה ואפילו לר"ש משום דכל שלא לקטן מבערב אסח דעתיה מינייהו ודמי לגרוגרות וצמוקים וה"נ כיון דלא שחטה מבערב אסח דעתיה מיניה ולדעתו ז"ל שכתב שם על דברי רש"י וז"ל וכתב הרז"ה שלא היה צריך לכל זה כי ברור הוא דמודה ר"ש בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו כגון כוס וקערה ועששית וזהו טעמו בבכור שאם עבר ובקרו אינו מבוקר דכיון דס"ל אין רואין מומין בי"ט מוקצה הוא מחמת קדושתו ואיסורו ודבריו נ"ל עיקר אע"פ שחלק הרמב"ן ז"ל עליהם עכ"ל הדבר ברור דבלא טעמא דרש"י שפיר קאמר דאיכא בבהמה שנשחטה לחולה שחלה היום משום מוקצה והרשב"א כתב בפ"ק דחולין ואיכא מ"ד דאפי' ר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור מודה הוא בשוחט שאסור ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שם כז:) חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים שמתו הכא מודה דמודה בה ר"ש דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת ורבינו נ"ר כתב דר"ש ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מיניה ביומיה עכ"ל וא"ת לדברי הרא"ש וה"ה ורבו של הרשב"א מ"ש בהמה ממחובר דכי היכי דבעכו"ם שהביא דורון אמרינן דמדה"ל ללקטם מבע"י ולא לקטם אסח דעתיה מינייהו וה"ל מוקצה ה"נ הל"ל בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה והיה נ"ל דלדידהו לא הוי טעמא דעכו"ם שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וכתירוצא קמא דתוס' דריש ביצה (ג.) ואפי' את"ל דמשום מוקצה מיתסר איכא למימר דההוא כר"י דאית ליה מוקצה וקי"ל כוותיה לגבי י"ט לדעת הרי"ף והרמב"ם אבל בשבת דקיל כר"ש לא מיתסר משום מוקצה אלא משום שמא יעלה ויתלוש אבל הרא"ש כתב גבי עכו"ם שהביא דורון דאפי' לר"ש הוי מוקצה כיון דלא לקטינהו מאתמול ואפשר לומר דהרא"ש ס"ל דבמחובר דוקא שייך לומר מדלא לקטינהו אקצינהו לפי שכל אדם יכול ללקוט בידיו משא"כ בבהמה שצריכה לישחט ע"י מומחה ובסכין בדוק וגם יש טורח בשחיטתה ואפשר שהיה בדעתו לשחטה אלא שלא נזדמן לו מומחה או סכין בדוק או שלא יכול ליפנות מעסקיו כדי לשחטה וכיון שאין מניעתו מלשחוט מוכיח שהקצה אותה לא אמרינן בה מדלא שחטה אקצה. ועי"ל דס"ל דהלכה כמ"ד בפרק כירה (שבת מה:) ובפרק אין צדין (ביצה כז:) חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה נינהו וא"כ כשנשחטו בשבת בהיתר לחולה אפילו שחלה היום שרו וצ"ל לפ"ז דכל שאינו מוקצה לענין טלטול אינו מוקצה לענין אכילה ומיהו לא משמע הכי ממ"ש הרא"ש בפ' אין צדין גבי אין מוקצה לחצי שבת:

(א) ומ"ש רבינו שמותר לאכלו חי ובלא מליחה כ"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דחולין (יד.) גבי ונסבין חבריא למימר ר"י הוא וכ"כ שם הר"ן אהא דהשוחט לחולה בשבת. כתוב בא"ח הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ואפי' חלה מבע"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך כ"כ הרא"ה ז"ל עכ"ל. והא דאמרינן דמבשל לחולה בשבת אסור שמא ירבה בשבילו כתב הרשב"א פי' רבינו הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו ומש"ה גזרינן שמא יעשה כך לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש דאפי' עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא אלא דרבנן בלבד: בסימן של"א אכתוב דברי הר"ן בפ"ב דביצה על המרבה בשבת יותר מהשיעור הצריך אם אסור מדאורייתא או מדרבנן: כבר כתבתי בתחלת הסימן דלכ"ע מבשל לחולה בשבת מותר לבריא במ"ש לאלתר ולא בעינן בכדי שיעשו. כתב האגור בשם תשובת הרשב"א שהמבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה אסור לחולה אחר שאין בו סכנה כיון שאפשר על ידי עכו"ם. ואני מצאתי התשובה ההיא בסימן תתי"ד וכתוב בה דטעמא משום דאיכא למיחש דלפעמים לא ימצא לעשות על ידי עכו"ם ועבד ושפחה שאינן של ישראל ויבא זה לרבות בשבילו וכתבו התוספות בפ"ק דגיטין (ח:) דשמא דוקא לצורך מילה שרי להרבות כדאמרינן התם (עירובין סח.) ניחום ליה אגב אימיה אבל לצורך ד"א אפי' ע"י עכו"ם אסור להרבות וכ"נ מדברי הר"ן שאכתוב בסמוך כתב הר"ן בפרק אין מעמידין גבי הא דכי אתא רבין אמר בכל מתרפאין חוץ מע"ג ג"ע וש"ד והעכו"ם שבישל לחולה בשבת מותר לבריא במ"ש דליכא משום בישולי עכו"ם כלל דלא שייך הכא חתנות וכתב שאין לסברא זו ראיה: