שו"ת הרמב"ם סימן רסז
שאלה ילמדינו רבינו בדבר מה שנהגו באלכסנדריה, שהקורא, כאשר הוא מגיע בקריאתו לשלש עשרה מידות שבפרשת כי תשאא הוא שותק, עד אשר קוראין אותן הקהל בקול רם במניין.ב והיו בתחילה מונים ה', ה', אל, רחום, וחנון, וגו', עד שהגיעה (ידיעה על) זאת לרבינו אלעזר ואמר, שאין ראוי לקרא אלא מן השם השני לבד והוא ה', אל, רחום, וחנון וגו', הואיל ובין שני השמות יש פסק ואסור לערבם בשום פנים, כי אולי יביא המצב בו לאמונה נפסדה. ונשארנו מחזיקים בדברו בזה עד ימינו אלה. וכאשר בא אלינו הרב רבינו פינחס ש"צ, מחה בידינו על זה ואמר, שאין ראוי להפריד השמות בקריאה, לפי שלא ישלם לנו מנין השלש עשרה מדות, אלא אם נזכיר השני שמות, ושראוי לקרוא לפי המנהגות, שנהגתם (לפיהם) בתחלה. ונחלקו דעות האנשים בזה. (ואנו) עבדיך לא שמענו מי שאמר שלזאת הקריאה עיקר בתלמוד, אבל רבינו סעדיה ז"לג מנה אותן עם הפסוקים, שנהגו לקוראם בקול רם, כמו כי מחה אמחה וכו'ד והפסוקים שבשירת הים, וגם מה שבדברי קבלה, כגון קק"ק =קדוש, קדוש, קדוש= ה' ודומיהם, ובכלם לא שמענו מי שאמר, שלהם עיקר בתלמוד, כמו שהזכרנו. יורנו הדרת אדונינו, האם לזאת הקריאה זכר בתלמוד ומה טעמה וימנה לנו השלש עשרה מדות, להסיר הספקות במניינן, או שהמצב בזה תלוי בהרגלים ובמנהגים, ולבני אדם הבחירה בזה, אם ירצו, יקראו בקול רם, ואם לא ירצו, לא יקראו. ויבאר לנו זאת באר היטב, כפי שהתרגלנו מחסדו, ואל ימנענו אלהים מלהנות מאורו ואל ישלול מן האומה היהודית אדם גדול כמותו, (וימלא) [ימלא] לבו וירחיבו ויבאר קשייו ויבהירם אנ"ס =אמן נצח סלה=.
התשובה אלו הקריאות כולן אין עיקר להן, ולא נזכרו כלל בדבר מדברי רז"ל, והקרוב אצלי, שהם מנהגי חזנין שנתפרסמו. אבל אני לא קראתי אותן מעולם, משום שאיני יודע לזה עיקר, והוא דבר שאין לו מובן ברור, אבל איני מוחה בידי מי שקורא, משום שהדבר מפורסם ברוב הקהלות, אלא פעמים הרבה אניחם. והענין בכל זה תלוי במנהג ואין בו לא דבר רצוי ולא מגונה, וכל שכן חטא או חובה. ושהשם הראשון אינו מן השלש עשרה מדות, הרי זה דבר נכון, לא שמעתי מעולם מי שחלק על זה,ה ופשוטו של מקרא מורה על זה, לפי שהוא יתעלה, אמר וקראתי בשם ה' לפניך, אחר כך סיפר קיום זאת ההבטחה, והזכיר, שה', יתעלה שמו, קרא ה', אל, רחום, וחנון וגו'. והגאונים כלם מסכימים על זה. וכבר הזכיר הרב בהלכותו דברי רב האיי ז"ל ורב חסד שהיא מדה ששית, וזה לא יהיה, אלא אם יהיה המניין מן השם השני. ובני אדם נחלקו גם במניין. יש מי שמונה ונקה מדה אחת, לא ינקה מדה שניה, והוא התרגום עצמו,ז ויש מי שמונה אותם יחד מדה אחת ואומר שהם מדה אחת, ומבאר כונתם, שהוא, יתעלה, לא יעקור מן השרש ולא יעשה כלה, נגזר ממה שאמרח ונקתה לארץ תשב (וממה שאמר),ט ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך, ר"ל לא אעקורך מן השורש בעונש, וכאלו הוא אומר, שהוא, יתעלה, כאשר יענוש, לא יעשה כלה. (ואופן) מניינם לפי המפורסםי הרי הוא זה: הראשון ה', השני אל, השלישי רחום, הרביעי חנון, החמישי ארך אפים, הששי רב חסד, השביעי ואמת, השמיני נוצר חסד לאלפים, התשיעי נושא עוון, העשירי ופשע, האחד העשר וחטאה, השנים עשר ונקה, השלשה עשר לא ינקה. ומי שמונה ונקה לא ינקה מדה אחת, כמו שפרשוהו פרשני ספרד, יאמר, שמה שאמר עוד פוקד עוון אבות הוא המדה השלש עשרה. ולא שמענו מעולם מי שמנה ה' הראשוןיא ולא יתכן גם כן למנותו מצד העניין, לפי שכל אלו מדות שונות זו מזו, לכל מידה מהן ענין (אחר), וה' ה' הוא עניין אחד, אפילו תחזור עליו מאה פעמים, ולא בא כאן לכופלו, אלא כמו שבארנו לומר, שה' קרא ואמר ה', אל, רחום, וחנון וגו'. וכתב משה.
שאלה ילמדינו רבינו בדבר מה שנהגו באלכסנדריה, שהקורא, כאשר הוא מגיע בקריאתו לשלש עשרה מידות שבפרשת כי תשאא הוא שותק, עד אשר קוראין אותן הקהל בקול רם במניין.ב והיו בתחילה מונים ה', ה', אל, רחום, וחנון, וגו', עד שהגיעה (ידיעה על) זאת לרבינו אלעזר ואמר, שאין ראוי לקרא אלא מן השם השני לבד והוא ה', אל, רחום, וחנון וגו', הואיל ובין שני השמות יש פסק ואסור לערבם בשום פנים, כי אולי יביא המצב בו לאמונה נפסדה. ונשארנו מחזיקים בדברו בזה עד ימינו אלה. וכאשר בא אלינו הרב רבינו פינחס ש"צ, מחה בידינו על זה ואמר, שאין ראוי להפריד השמות בקריאה, לפי שלא ישלם לנו מנין השלש עשרה מדות, אלא אם נזכיר השני שמות, ושראוי לקרוא לפי המנהגות, שנהגתם (לפיהם) בתחלה. ונחלקו דעות האנשים בזה. (ואנו) עבדיך לא שמענו מי שאמר שלזאת הקריאה עיקר בתלמוד, אבל רבינו סעדיה ז"לג מנה אותן עם הפסוקים, שנהגו לקוראם בקול רם, כמו כי מחה אמחה וכו'ד והפסוקים שבשירת הים, וגם מה שבדברי קבלה, כגון קק"ק =קדוש, קדוש, קדוש= ה' ודומיהם, ובכלם לא שמענו מי שאמר, שלהם עיקר בתלמוד, כמו שהזכרנו. יורנו הדרת אדונינו, האם לזאת הקריאה זכר בתלמוד ומה טעמה וימנה לנו השלש עשרה מדות, להסיר הספקות במניינן, או שהמצב בזה תלוי בהרגלים ובמנהגים, ולבני אדם הבחירה בזה, אם ירצו, יקראו בקול רם, ואם לא ירצו, לא יקראו. ויבאר לנו זאת באר היטב, כפי שהתרגלנו מחסדו, ואל ימנענו אלהים מלהנות מאורו ואל ישלול מן האומה היהודית אדם גדול כמותו, (וימלא) [ימלא] לבו וירחיבו ויבאר קשייו ויבהירם אנ"ס =אמן נצח סלה=.
התשובה אלו הקריאות כולן אין עיקר להן, ולא נזכרו כלל בדבר מדברי רז"ל, והקרוב אצלי, שהם מנהגי חזנין שנתפרסמו. אבל אני לא קראתי אותן מעולם, משום שאיני יודע לזה עיקר, והוא דבר שאין לו מובן ברור, אבל איני מוחה בידי מי שקורא, משום שהדבר מפורסם ברוב הקהלות, אלא פעמים הרבה אניחם. והענין בכל זה תלוי במנהג ואין בו לא דבר רצוי ולא מגונה, וכל שכן חטא או חובה. ושהשם הראשון אינו מן השלש עשרה מדות, הרי זה דבר נכון, לא שמעתי מעולם מי שחלק על זה,ה ופשוטו של מקרא מורה על זה, לפי שהוא יתעלה, אמר וקראתי בשם ה' לפניך, אחר כך סיפר קיום זאת ההבטחה, והזכיר, שה', יתעלה שמו, קרא ה', אל, רחום, וחנון וגו'. והגאונים כלם מסכימים על זה. וכבר הזכיר הרב בהלכותו דברי רב האיי ז"ל ורב חסד שהיא מדה ששית, וזה לא יהיה, אלא אם יהיה המניין מן השם השני. ובני אדם נחלקו גם במניין. יש מי שמונה ונקה מדה אחת, לא ינקה מדה שניה, והוא התרגום עצמו,ז ויש מי שמונה אותם יחד מדה אחת ואומר שהם מדה אחת, ומבאר כונתם, שהוא, יתעלה, לא יעקור מן השרש ולא יעשה כלה, נגזר ממה שאמרח ונקתה לארץ תשב (וממה שאמר),ט ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך, ר"ל לא אעקורך מן השורש בעונש, וכאלו הוא אומר, שהוא, יתעלה, כאשר יענוש, לא יעשה כלה. (ואופן) מניינם לפי המפורסםי הרי הוא זה: הראשון ה', השני אל, השלישי רחום, הרביעי חנון, החמישי ארך אפים, הששי רב חסד, השביעי ואמת, השמיני נוצר חסד לאלפים, התשיעי נושא עוון, העשירי ופשע, האחד העשר וחטאה, השנים עשר ונקה, השלשה עשר לא ינקה. ומי שמונה ונקה לא ינקה מדה אחת, כמו שפרשוהו פרשני ספרד, יאמר, שמה שאמר עוד פוקד עוון אבות הוא המדה השלש עשרה. ולא שמענו מעולם מי שמנה ה' הראשוןיא ולא יתכן גם כן למנותו מצד העניין, לפי שכל אלו מדות שונות זו מזו, לכל מידה מהן ענין (אחר), וה' ה' הוא עניין אחד, אפילו תחזור עליו מאה פעמים, ולא בא כאן לכופלו, אלא כמו שבארנו לומר, שה' קרא ואמר ה', אל, רחום, וחנון וגו'. וכתב משה.
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
There were five events that happened to our ancestors on the seventeenth of Tammuz and five on the ninth of Av.On the seventeenth of Tammuz: The tablets were shattered; The tamid (daily) offering was cancelled; The [walls] of the city were breached; And Apostomos burned the Torah, and placed an idol in the Temple. On the ninth of Av It was decreed that our ancestors should not enter the land, The Temple was destroyed the first And the second time, Betar was captured, And the city was plowed up. When Av enters, they limit their rejoicing.
ושב אל המחנה. לְאַחַר שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ הָיָה מֹשֶׁה שָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְלַמֵּד לַזְּקֵנִים מַה שֶּׁלָּמַד; וְהַדָּבָר הַזֶּה נָהַג מֹשֶׁה מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְי"ח שָׂרַף אֶת הָעֵגֶל וְדָן אֶת הַחוֹטְאִים, וּבְי"ט עָלָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם וְגוֹ' (שמות ל"ב), וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁנֶּ' וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' וְגוֹ' (דברים ט'), וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל נֶאֱמַר לוֹ וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי (שמות ל"ד), לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – וְעָשָׂה שָׁם מ' יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וְגוֹ' – מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּרָצוֹן אַף הָאַחֲרוֹנִים בְּרָצוֹן, אֱמֹר מֵעַתָּה אֶמְצָעִיִּים הָיוּ בְכַעַס – בְּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה וּבְלֵב שָׁלֵם, וְאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה סָלַחְתִּי, וּמָסַר לוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת, וְיָרַד וְהִתְחִיל לְצַוּוֹתָם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וַעֲשָׂאוּהוּ עַד אֶחָד בְּנִיסָן, וּמִשֶּׁהוּקַם לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ עוֹד אֶלָּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד (תנחומא):
ושב אל המחנה .( AND HE RETURNED INTO THE CAMP — After God had conversed with him, Moses used to return to the camp and teach the elders what he had learned. This Moses practised from the day of Atonement until the Tabernacle was set up, but no longer. For on the seventeenth of Tammuz the tablets were broken, on the eighteenth he burnt the calf and punished the of fenders, on the nineteenth he ascended the mountain, as it is said (Exodus 32:30) “And it came to pass on the morrow (the day after he had punished the wrongdoers; cf. vv. 26—29), that Moses said unto the people”, [Ye have sinned a great sin and now I will go up to the Lord]”. There he spent forty days and sought mercy for the people, as it is said, (Deuteronomy 9:18) “And I threw myself down before the Lord [as at the first, forty days and forty nights]”. These terminated on the last day of Ab (there were 11 days from the 19th to the 29th of Tammuz therefore 29 days in Ab complete the forty) and he then returned to the people. On the first day of the New Moon of Ellul it was said to him, (Exodus 34:2) “And be ready in the morning] and go up in the morning unto mount Sinai” — to receive the second tablets. He again spent there the forty days of which it is stated, (Deuteronomy 10:10) “[And I stayed in the mountain, according to the first, days, [forty days and forty nights]”. The words כימים הראשונים, “like the first days”, cannot refer to the number of days for this is stated immediately afterwards; they are to be joined with עמדתי — I stayed in the same state as on the first days: How were the first forty days passed? In God’s good-will (because the Israelites had not yet sinned)! So, too, the last forty days were passed in God’s good-will — from which you must admit that the intervening forty days were passed in God’s anger. On the tenth of Tishri God became reconciled with Israel in joy and perfect affection and said to Moses: “I have forgiven!” and handed him over the second tablets, whereupon Moses went down and began to command them concerning the work of the Tabernacle (cf. Midrash Tanchuma, Ki Tisa 31; Seder Olam 6; Rashi on Exodus 18:13, Deuteronomy 9:18 and also Taanit 36b). They were occupied in its construction until the first of Nisan and from the time when it was set up God did not converse with him any more except from the tent of meeting.
פְּסָל לְךָ. אֵימָתַי יָרַד מֹשֶׁה מִן הָהָר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם עָשָׂה מֹשֶׁה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיצַד? בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שמות יט, א). בְּשִׁשָּׁה בַּחֹדֶשׁ נָתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְתִיב בּוֹ: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות יט, ב). וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִסִּיוָן וְשִׁשָּׁה עָשָׂר מִתַּמּוּז, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. יָרַד בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, רָאָה אֶת הָעֵגֶל וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְרִדָּה אֶת הַסְּרוּחִין שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְתִשְׁעָה עָשָׂר. וְחָזַר וְעָלָה בְּעֶשְׂרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' וְגוֹ'. וּכְתִיב: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וְגוֹ', עָשָׂה שָׁם עֲשָׂרָה מִן תַּמּוּז וְכָל חֹדֶשׁ אָב, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. עָלָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל כְּשֶׁאָמַר לוֹ פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְגוֹ', וַיִּפְסֹל וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל. עָשָׂה שָׁם אֱלוּל כֻּלּוֹ וַעֲשָׂרָה מִתִּשְׁרֵי וְיָרַד בֶּעָשׂוֹר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בִּתְפִלָּה וְתַעֲנִית, וּבוֹ בַּיּוֹם נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד, כ). וּקְבָעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סְלִיחָה וּמְחִילָה לְדוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר (ויקרא טז, ל). וּמִיָּד צִוָּה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר. כָּךְ בָּרִאשׁוֹנָה, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וְגוֹ' (שמות כה, ח). וְכָאן: וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא. הַלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת עַל שֶׁנִּתְּנוּ בְּפֻמְבֵּי, לְפִיכָךְ שָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ. וְכָאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו, ח).
Hew these two tablets of stone (Exod. 34:1). When did Moses descend from the mountain? R. Judah the son of Shalum said: Moses remained on the mountain with the Holy One, blessed be He, for one hundred and twenty days. How did he arrive at this conclusion? From the verse In the third month after the children of Israel were gone out of the land of Egypt (Exod. 19:1). On the sixth day of that month He gave him the Ten Commandments, as it is written concerning him: And Moses went up into the mountain of God (ibid. 24:13). He remained there for forty days, that is, the twenty-four days of the month of Sivan and the sixteen days of the month of Tammuz—totaling forty days in all. He descended from the mountain on the seventeenth day of Tammuz, and on the eighteenth day and nineteenth day he saw the calf, broke the tablets, and halted their revelry. On the twentieth day he turned and ascended once again, as is said: And it came to pass on the morrow that Moses said unto the people: “Ye have sinned a great sin; and now I will go up unto the Lord” (ibid. 32:30). And it is written: And Moses returned unto the Lord and said: “Oh, this people have sinned a great sin” (ibid, v. 31). He remained there the ten days of the month of Tammuz and the entire month of Av, totaling another forty days. He went up on the first day of the month of Elul when He told him: Hew thee these two tablets … and be ready by the morning (ibid. 34:1–2). And he hewed … and Moses rose up early in the morning, and went up unto Mount Sinai (ibid., v. 4). He stayed there throughout the month of Elul and until the tenth day of Tishri (another ten days). On the tenth day of Tishri he descended while the Israelites were praying and fasting. On that day He said to him: I have pardoned according to thy word (Num. 14:20). Then the Holy One, blessed be He, established that day as the day of forgiveness and pardon for the future generations (Yom Kippur), as it is said: For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you (Lev. 16:30). Thereupon He commanded Moses: Let them make Me a Sanctuary (Exod. 25:8). Hew thee and … and be ready by the morning (ibid. 34:1–2). With reference to the first tablets, it is written: And it came to pass on the third day, when it was morning, that there were thunders and lightning (ibid. 19:16). But with regard to the second tablets, it is said: Neither let any man be seen (ibid. 34:3). Because the first tablets were given openly, the evil inclination prevailed over them, and (for that reason) they were broken. But in this instance (the second tablets) the Holy One, blessed be He, said: There is nothing more desirable than humility, as it is said: And what doth the Lord require of thee: only to do justly, and to love mercy, and to walk humbly with the God (Mic. 6:8).
פרק ו ביום השביעי אחר עשרת הדברות עלה משה להר, שנאמר וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים (שמות כד טז), לטהרו למשה, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן וגו', ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (שם), בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם וגו' (שם לב ל), עלה בשמנה עשר בתמוז, וביקש רחמים על ישראל, דכתיב ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' וגו' (דברי ט כה), באותה שעה נתרצה הקב"ה לישראל ואמר למשה לפסול לוחות שניות ולעלות, שנאמר בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשנים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ (שם י א), ירד בעשרים ושמנה באב ופסל שני לוחות, שנאמר ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר וגו' (שמות לד ד), ועלה בעשרים ותשעה באב ונשנית לו תורה פעם שניה, שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשנים ארבעים יום וארבעים לילה וגו' לא אבה ה' השחיתך (דברים י י), כימים הראשנים, מה הראשונים מרוצין, אף שניים מרוצין, אמור מעתה אמצעיים בכעס, ירד בי' בתשרי והוא היה יום הכיפורים, ובישרם שנתרצה לפני המקום, שנאמר וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו (שמות לד ט), לפיכך נתקיים יום חוק וזכרון לדורות, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם (ויקרא טז לד), ויהי ברדת משה וגו', וישבו אליו וגו', ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום וגו' (שמות לד), מה צום, צום לעשות את המשכן, התחילו לעסוק במלאכת המשכן, ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וגו' (שם לה כא), וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה (שם לט מג), מה ברכה ברכם, אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והם אמרו ויהי נעם אדני אלהינו עלינו וגו' (תהלים צ יז), רבי מאיר אומר לא כן אמר להם, אלא ה' אלהי אבותכם יסף עליכם וגו' (דברים א יא), אמר להם אשריכם ישראל שזכיתם לעבודת המשכן, וכשם שזכיתם לכך, כך תזכו שינתן לכם בית הבחירה ושתשרה שכינה בתוככם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח):
On the seventh day after the Ten Commandments Moshe went up on the mountain, as it says "The Presence of the LORD abode on Mount Sinai, and the cloud hid it for six days..." (Shemot 24:16) This was in order for Moshe to purify himself. "On the seventh day He called to Moses from the midst of the cloud." (ibid.) "Moses went inside the cloud and ascended the mountain; and Moses remained on the mountain forty days and forty nights." (Shemot 24:18) On the 17th of Tammuz he came down and shattered the tablets, "The next day Moses said to the people, “You have been guilty of a great sin. Yet I will now go up to the LORD; perhaps I may win forgiveness for your sin.” Moshe went back up on the 18th of Tammuz and pleaded for mercy on behalf of Israel, as it is written "When I lay prostrate before the LORD those forty days and forty nights, because the LORD was determined to destroy you," (Devarim 9:25) At that moment, the Holy One once again viewed Israel with favor and said to Moshe to carve new tablets and to come up the mountain once again, as it says "Thereupon the LORD said to me, “Carve out two tablets of stone like the first, and come up to Me on the mountain; and make an ark of wood." (Devarim 10:1) He came down on the 28th of Av and carved the second tablets, as it says "So Moses carved two tablets of stone, like the first, and early in the morning he went up on Mount Sinai..." (Shemot 34:4) He went back up on the 29th of Av and the Torah was repeated to him a second time, as it says "I had stayed on the mountain, as I did the first time, forty days and forty nights; and the LORD heeded me once again: the LORD agreed not to destroy you." (Devarim 10:10) 'As I did the first time,' just as the first was a time of favor, so too the second were a time of favor- we can derive from this that those in the middle were a time of anger. He came down on the 10th of Tishre, which was Yom Kippur, and announced to them that they had found favor before God (Hamakom), as it says "Pardon our iniquity and our sin, and take us for Your own!” (Shemot 34:9) Therefore it was established as a fixed day and a remembrance for the generations, as it says "This shall be to you a law for all time: to make atonement for the Israelites for all their sins once a year..." (Vayikra 16:34)
וּתְפִלָּה בְּכׇל לָשׁוֹן? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי — אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי!
The Gemara asks: But may prayer really be recited in any language? But didn’t Rav Yehuda say: A person should never request in the Aramaic language that his needs be met, as Rabbi Yoḥanan said that with regard to anyone who requests in the Aramaic language that his needs be met, the ministering angels do not attend to him, as the ministering angels are not familiar [makkirin] with the Aramaic language?
לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא — בְּצִבּוּר.
The Gemara answers: This is not difficult, as that statement of Rabbi Yoḥanan is referring to the prayer of an individual, who needs the support of the angels, whereas this statement of the mishna is referring to communal prayer.
יחיד - צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים:
וכל הסדר הכתוב במחזורים ומזכירין שלש עשרה מדות בין כל ענייה וענייה ואומר סליחות ווידוים כפי רצונם ואם אינם מנין עשרה מדלגין שלש עשרה מדות וכשמגיעין לויקרא בשם ה' ושם נאמר מדלגין ואומר וסלחת לעונינו. ובענייה האחרונה אומר וודוי אבל אנחנו חטאנו ונופלין על פניהן ואומרים מכניסי רחמים כו' מכניסי דמעה כו' ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר שאינו דומה למה ששנינו ליה ולך מזבח והרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל הביא ראיה על זה מהא דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין אמר ר' יוחנן לעולם יבקש אדם שיהו הכל מעמצין את כחו מלמטה ואל יהי לו צרים מלמעלה ופי' רבינו שלמה זצ"ל שייסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיה לו משטינים מלמעלה וגם במדרש שיר השירים על פסוק השבעתי אתכם אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפלה ועל שערי דמעה הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקב"ה ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות ונאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' ועל מה שאומר בלשון ארמית אין להקשות מהא דאמרינן בסוטה אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין [מלאכי השרת] נזקקין לו דהתם מוקמינן לה דוקא ביחיד אבל צבור רשאין לישאל בכל לשון לפי שהשכינה עמהם מכל מקום קשה שהרי אומר במטותא מלכון מלאכי מרומא דיבידיכון מפתחא דרחמי ותחנוני וכו' האיך מדברין נגד המלאכים בלשון שאינם מבינים.
ונראה לאחי ר' בנימין זצ"ל לפרש שיש במלאכים המבינים בכל לשון כדאמרינן בא גבריאל ולמדו שבעים לשון וכן יש לומר במיטטרון שהוא סופר שהוא מבין כל לשון שהרי יש לו לכתוב זכות כל אומה וחובתה וכן במיכאל שהרי יש לו לדון על כל אומה ואומה וכן יש לומר במלאכים הממונים על שערי התפלה שהן מבינים בכל לשון לשמוע תפלת כל אומה ולשון. או יש לומר יחיד אל ישאל צרכיו בארמית שאין מלאכי השרת המצווין עליו לשומרו נזקקין לו שהרי אינם מבינים אלא לשונן אבל מלאכים המסורין לצבור הן מבינים בכל לשון.
אִם־יֵ֤שׁ עָלָ֨יו ׀ מַלְאָ֗ךְ מֵלִ֗יץ אֶחָ֥ד מִנִּי־אָ֑לֶף לְהַגִּ֖יד לְאָדָ֣ם יָשְׁרֽוֹ׃
If he has a representative,
One advocate against a thousand
To declare the man’s uprightness,
One advocate against a thousand
To declare the man’s uprightness,
(איוב לו, יט) היערוך שועך לא בצר א"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאילמלא (לא) הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט ריש לקיש אמר כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה:
The verse states: “Had you prepared your prayers, before your troubles came” (Job 36:19). Rabbi Elazar says: A person should always offer up prayer before trouble actually arrives, as had the patriarch Abraham not anticipated the trouble at Ai with the prayer he offered between Bethel and Ai, there would have been no remnant or refugee remaining among the enemies of Israel, a euphemism for Israel itself, as Israel suffered a defeat at Ai from which there is ordinarily no recovery. Reish Lakish says: The verse should be understood as follows: Anyone who concentrates himself and his energy in prayer in the world below will have no enemies in Heaven above causing him trouble. Rabbi Yoḥanan says: The verse should be understood in a slightly different manner: A person should always pray for mercy that all heavenly beings should strengthen his power of prayer, and that he should have no enemies causing him trouble in Heaven above.
כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין צרים - יכולים להסטינו מלמעלה:
לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצים את כחו - שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה והכי משמע היערוך שועך אם באתה לערוך שועך כזאת תערכהו לא בצר שלא יהו לך צרים ושהכל יהו במאמצי כחך:
גמרא לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין א"כ כו'. ועי' פירש"י. ומזה יש ללמד זכות על פזמון דמלאכי רחמים וכו' חלו נא פני אל וכו' ונוסח מכניסי רחמים הכניסו כו' וכיוצא באלו אשר רבים גמגמו עליהם. אך י"ל דהכא דוקא ביחיד וכמו דמחלק הש"ס בסוטה (לג) ועי' באחרונים באו"ח ס"ס ק"א:
חוץ מלשון ארמי. כ"כ התוספות פ"ק דשבת שהקשו והלא אפילו מחשבות האדם יודעים המלאכים ואמאי אמרו אין מכירין בלשון ארמי אלא ודאי שמבינים הכל אלא לשון זה של ארמי דוקא מגונה בעיניהם ולא שאר לשונות:
(טו) אלא בלה"ק - לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית וה"ה שאר לשונות חוץ מלשה"ק אבל צבור א"צ מליץ שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:
(יז) הקבועה - דכיון שהתפילה קבועה לצבור הקב"ה בעצמו פונה אליה אפילו שלא בזמן שהצבור מתפללין:
(יח) דאף יחיד - דס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם. ומשו"ה מותרות הנשים להתפללות בשאר לשונות:
(יט) ארמי - ובצבור מותר אף לשון ארמי. ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג]. ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן. וכן מוכח באור זרוע הגדול בהלכות שבת סי' נ':