״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם. ״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.
לילה לאו זמן ציצית הוא דאמעיט מוראיתם אותו להרמב"ם כל מה שלובש בלילה פטור אפי' הוא מיוחד ליום ומה שלובש ביום חייב אפי' מיוחד ללילה ולהרא"ש כסות המיוחד לליל' פטור אפי' לובשו ביום וכסות המיוחד ליום או ליום ולילה חייב אפי' לובשו בלילה: הגה וספק ברכות להקל ע"כ אין לברך עליו אלא כשלובשו ביום והוא מיוחד ג"כ ליום [הגהות מיימוני] ואחר תפלת ערבית אע"פ שעדיין יום הוא אין לברך עליו [פסקי מהרא"י סי' קכ"א] ובליל יו"כ יתעטף בעוד יום וברך עליו [תשבץ]:
Night is not the time of tsitsit, because [the obligation is] limited by [the verse] "and you shall see it" (Numbers 15:39). According to the Rambam, anything that is worn at night is exempt, even if it is designated for daytime use, and that which is worn in the day is required [to have ציצית], even if it is designated for nighttime use. And according to the Rosh, a garment which is designated for nighttime is exempt, even if it is worn in the day, and a garment designated for daytime, or both day and nighttime, is required [to have ציצית] even if it is worn at night. Rem"a: And a doubt regarding blessings is ruled leniently - therefore one shouldn't make a blessing on it unless it is worn in the daytime and it is designated for daytime (Hagahot Maimoni). And after the evening prayers, even if it is still day, one shouldn't say the blessing on it (Piskei Mahar"i, 121). And on the night of Yom Kippur one should put on the garment while it is still day and say the blessing on it (Tashbetz).
ובליל יה"כ יתעטף. בב"ח כתב הטעם להדמות למלאכים, וכת' הלבוש סי' תקפ"ה /תקפ"א/ אין לו' י"ג מדות בלא עטיפה ול"נ דכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף כדאמרי' מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ, ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום יתעטף מפני כבוד צבור:
"והשליח ציבור מתעטף בטלית, משום כבוד ציבור, אבל לא יאמר החזן הסליחות בלא עטיפת הטלית, משום שאומרים בתוך הסליחות הי"ג מדות, ואמרינן במדרש (בגמ' הנ"ל, וכ"ה במדרש ילקו"ש רמז שצח) נתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ ולמד למשה הי"ג מדות, ש"מ שצריך עטיפה בשעת י"ג מדות".
(ה) ובליל יו"כ - וכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום לפני התיבה יתעטף מפני כבוד הצבור ואין מברך עליו:
"אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ר"ה יז, ב). ולכן בסליחות ובימי תענית ויום הכיפורים, מרבים להזכיר בתפילה את י"ג מידות רחמים.
Had the verse not stated this, we would not have been able to say it. God wrapped Himself in a talit like a ḥazan and showed Moshe how to pray. God said to him: “Any time the Jews sin, they should recite these words, and I will forgive them.” (Rosh Ha-shana 17b)
We therefore recite the Thirteen Attributes of Mercy frequently during Seliḥot, on fast days, and on Yom Kippur.
ומפני כי השם יתברך נמצא אל האדם כמו שהאדם נמצא אצל השם יתברך, ואם האדם מעיין בתפלתו ואינו פונה מן השם יתברך, כך השם יתברך נמצא אליו גם כן לגמרי. ומה שאמר 'שנתעטף כשליח צבור', מפני כי העטוף של שליח צבור הוא שלא יהיה לו נטיה ימין ושמאל לשום צד כלל, וזהו העטוף, ואז הקריאה בכוונה לגמרי מתוך עומק הלב ואמתתו. ולא כך כאשר אינו מעוטף, שאז אפשר כי הוא פונה לדברים אחרים, ואין הקריאה מאמתתו, ודבר זה מבואר. אמנם אין הדבר תולה בעטוף הטלית, רק כאשר הקריאה מאמתתו בכונה - דבר זה נקרא 'עטוף', בעבור שהוא מסולק משאר דבר, ואין לו נטיה ימין ושמאל, וזהו מהות העטוף, לא זולת זה. ולפיכך נאמר בכתוב לשון זה כאשר הוא קורא אל ה' מאמתות מחשבתו, שכך כתיב (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". וכן (תהלים קז, ה-ו) "נפשם בהם תתעטף ויזעקו אל ה' בצר להם וגו'". וזה כי העני שהוא חסר הפרנסה, והוא צריך מאוד לפרנסה, מסלק עצמו מכל דבר, עד שאין לו שתוף לשום דבר, ואז קורא מאמתתו, וזה "ולפני ה' ישפוך שיחו". וכן "נפשם בהם תתעטף", כי מפני הצרה שהגיע להם סכנה, מסלקים עצמם מכל דבר, מבלי פנות המחשבה לשום דבר. וזה שרצו חכמים גם כן שאמרו 'שנתעטף כשליח צבור' וקרא לפניו שלש עשרה מדות (ר"ה יז:), כי כאשר האדם מכוין לגמרי מבלי פנות ימין ושמאל, גם כן השם יתברך נמצא אליו, ואז האדם דבוק בו יתברך במדת טובו. וזהו מהות העטוף כאשר הקריאה בכוונה. ודבר זה התבאר לך פעמים הרבה מאוד, כי זהו דרך חכמים שהם מדברים מן המהות בלבד, והוא עצם הדבר. וכאן רצונם לומר שיקרא* האדם אל ה' מבלי פנות אל שום דבר, ואז נמצא השם אליו גם כן, עד שהאדם דבק* בו יתברך. ומפני הרגל בני אדם בגשמיות, לא יבינו דבריהם שהם במהות בלי גשמי. ואין עוד להאריך, אף כי הדברים צריכים יותר ביאור, מכל מקום מה שאפשר לבאר נתבאר לך, והמבין יוסיף* חכמה ודעת, ואז יבין דברי חכמה ודברי אמת. והוא יתברך יצילנו ויאר עינינו, אמן כן יהי רצון.