(ה) כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃ (ו) וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ (ז) וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ן יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃ (ח) וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃ (ט) וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו׃ (י) וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃
(ח) ואמנם טעם ה׳יבום׳ כתוב: כי היה מנהג קדום קודם ׳מתן תורה׳ והשאירתו התורה. וציותה לעשות ה׳חליצה׳ מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם, ואולי יברח מן הגנות ההיא ו׳ייבם׳ – מבואר הוא זה ב׳תורה׳: ״ככה יעשה לאיש וגו׳ ונקרא שמו בישראל וגו׳״.
(8) The reason of the law concerning marrying the deceased brother’s wife is stated in the Bible (Deut. 25:5). It was a custom in force before the Law was given, and the Law perpetuated it. The ceremony of haliẓah (ibid. 6, seq.), “taking off the shoe,” has been introduced, because in those days it was considered disgraceful to go through that ceremony, and in order to avoid the disgrace, a person might perhaps be induced to marry his deceased brother’s wife. This is evident from the words of the Law: “So shall it be done unto that man that will not build up his brother’s house. And his name shall be called in Israel, The house of him that hath his shoe loosed” (Deut. 25:9).
וע"ד הפשט: בטעם מצות היבום כדי שישאר הממון בבית המת ולא ימשול זר על אשתו ועל נכסיו, כענין שכתוב: לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כי בזה אומדין דעתו של מת כי הוא רוצה שימשול אחיו על נכסיו ועל אשתו יותר מאחר כיון שאין לו זרע שיירשנו, זה טעם היבום. וטעם החליצה, כי כל זמן שהיבם רוצה ליבם הנה הוא מקיים זרע לאחיו ונראה כאילו אחיו חי, וכשאינו מיבם ואינו מקיים זרע לאחיו נראה שאחיו מת וצריך הוא שיתאבל עליו, ולכך היבמה תחלוץ המנעל שהוא סימן אבלות כאילו מתאבל על אחיו המת.
תְּנַן הָתָם: מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה. עַכְשָׁו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. אָמַר רַב: אֵין כּוֹפִין.
[...]
בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה — מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: חָזְרוּ לוֹמַר מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִכַּשּׁוּר דָּרֵי? מֵעִיקָּרָא סָבְרִי לַהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל, וּלְבַסּוֹף סָבְרִי לַהּ כְּרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי, וּלְשׁוּם אִישׁוּת, וּלְשׁוּם דָּבָר אַחֵר — כְּאִילּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה. וְקָרוֹב אֲנִי בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִכׇּל מָקוֹם.
אמר רב אין כופין - ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם. ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת (לעיל יבמות ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר (כתובות עז.) מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באע"פ (שם סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה. וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו:
אמר רב אין כופין - פירש בקונטרס כי ניחא לתרוייהו לייבם אין כופין לחלוץ משום מצוה דנימא דלאו למצוה מכווני אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה אם אין יכולין להטעותו כפינן ליה וחליץ וממוכה שחין ובורסי שהביא בקונט' נראה דאין ראיה שהן מאותם שכופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל"כ למה היו טורחין לקמן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו.) להטעותו יכפוהו לחלוץ ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ועוד דקאמר התם רבי יוחנן תבע לייבם אין נזקקין לו השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין לייבם מבעיא ועוד מדקאמר בדידך תלה רחמנא משמע אפי' בזמן הזה דמצות חליצה קודמת ור"ת גריס מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין וקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה וקאמר דאין כופין לייבם וכי הוו אתו לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית לייבומי באותן שבאין לפנינו לחלוץ איירי שאותן אם היו מייבמין היו מכוונים לשם מצוה שהרי לא היו מתכוונים לשם נוי ולשם אישות שלא היו חוששים לייבם אלא לחלוץ אבל אחריני אין מניחין לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ ואר"ת דהלכה כאבא שאול כסתם מתני' דבכורות (דף יג.) ולא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר דמצות ייבום קודמת כרבנן ועוד דבריש מכילתין אוקי מתניתין דפ"ק (דף ג. ושם) כאבא שאול ובפרק בית שמאי (לקמן יבמות דף קט. ושם) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפרק אע"פ (כתובות דף סד. ושם) כאבא שאול ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא במתכוין לשם מצוה איירי ור"ח פסק כאן דמצות יבום קודמת וחזר בו בפ' מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת:
(ב) [...] וּמִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה:
(2) If the yavam does not want to perform the rite of yibbum, or if the woman does not consent,4According to the Rambam's conception, the woman cannot be compelled to marry her brother-in-law against her will. See Chapter 2, Halachah 10 and notes. he should [free her from this obligation through the rite of] chalitzah. [Only] afterwards is she permitted to marry another man.
It is a positive commandment5Sefer HaMitzvot (Positive Commandment 217) and Sefer HaChinuch (Mitzvah 599) include this mitzvah as one of the 613 mitzvot of the Torah. of Scriptural law for [a brother] to perform chalitzah for [the deceased's widow], if he does not want to perform the rite of yibbum, as [Deuteronomy 25:9] states: "She shall... remove his shoe."6The woman also participates - indeed she plays a more active role - in the rite of chalitzah. Nevertheless, the mitzvah is considered to be incumbent on the brother of the deceased, because the effect of this mitzvah is that he foregoes a right - the right to marry the woman - that belongs to him. Until he performs chalitzah, the woman is bonded to him, and through performing chalitzah he severs this connection. Therefore, the mitzvah is considered his.
Moreover, chalitzah is a means to dissolve the connection established by kiddushin. Since kiddushin are established by the man, chalitzah is also his initiative. See the Kovetz who questions whether the man is obligated to perform chalitzah or he merely has the opportunity of doing so.
The mitzvah of yibbum takes precedence over the mitzvah of chalitzah.7The concluding mishnah of the first chapter of Bechorot states:
The mitzvah of yibbum takes precedence over the mitzvah of chalitzah. [This applied] originally, when the participants [in the rite] intended to perform a mitzvah. In the present age, when they do not intend to perform a mitzvah, the mitzvah of chalitzah takes precedence over the mitzvah of yibbum.
In his Commentary on the Mishnah, the Rambam explains that the Mishnah follows the opinion of Abba Shaul, who maintains that the prohibition against marrying one's brother's wife is not removed entirely by the mitzvah of yibbum. Instead, it is merely temporarily superseded. And therefore, if the couple have any intentions other than the fulfillment of the mitzvah, they transgress this prohibition. As such, rather than involve oneself in such a challenge, one should perform the mitzvah of chalitzah.
In that commentary, and in a subsequent responsum, the Rambam explains that the halachah follows the opinion of the Sages who differ with Abba Shaul. These Sages maintain that when a man dies childless, the prohibition against his brother's marrying his wife is lifted entirely. Even if the brother marries the widow because of her looks, or because of her money, there is no prohibition involved. For that reason, the mitzvah of yibbum takes precedence.
The Ashkenazic community, following the rulings of Rabbenu Tam and the authorities who succeeded him, do not accept this ruling and follow Abba Shaul's opinion. Accordingly, the Shulchan Aruch (Even HaEzer 165:1) quotes the Rambam's view, while the Ramah states that chalitzah is preferable, and that a couple should not be allowed to perform yibbum unless the court is certain that their intent is solely to perform the mitzvah.
There is some discussion of the Rambam's intent by the commentaries, for his ruling in Hilchot Gerushin 10:16 implies a recognition of the importance of chalitzah. Nevertheless, the clarity of his statements in his Commentary on the Mishnah and in Sefer HaMitzvot makes it obvious that he follows the opinion of the Sages who differ with Abba Shaul. At present, even within the Sephardic community, the mitzvah of chalitzah is generally observed.
[Note also the opinion of the Beit Shmuel 174:3, who states that even according to the Ashkenazic authorities, by Scriptural law yibbum takes precedence, and that the primacy given to chalitzah is a Rabbinic institution.]
וכבר ידעת לשון אמרם מצות יבום קודמת למצות חליצה. ולכן נקראת המסכתא יבמות ואף על פי שהיא כוללת דין היבום והחליצה בשוה:
רב אלפס פסק שמצות יבום קודמת למצות חליצה וכ"כ הרמב"ם ורש"י כתב שמצות חליצה קודמת ומכל מקום אם שניהם לפנינו ורוצין לייבם שומעין להם ולא חיישינן שמא אינם מכוונים לשם מצוה אבל אם אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הנכרים אם יכולין להטעותו שיאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מנה מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחליץ בכל אמתלא שתתן לדבריה
ורבינו תם כתב דמצות חליצה קודמת ואפילו אם שניהם רוצים לייבם אין שומעין להן אא"כ ידוע שמכווני' לשם מצוה כגון שבא לב"ד לחלוץ ואמרו לו אי צבית ליבומי יבם מאז ודאי אי מייבמים מכוונין לשם מצוה כיון שבא לחלוץ מתחלה וכיוצא בזה אם רוצה לייבם וידוע שמכוין לשם מצוה והיא ממאנת אם יש לה טענה שהיתה מועלת לה אפילו כנגד בעלה כגון שהוא מאותן שכופין אותו להוציא כופין אותו נמי לחלוץ ואם לאו אם יכולין להטעותו שיחלוץ לה הרי טוב ואם אין יכולים להטעותו אין כופין לחלוץ וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל
וכתב עוד בתשובה על יבמה שנפלה לפני יבם נער ולא רצתה להתייבם בטענה שאמרה שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה והוא לא רצה לחלוץ עד שיתנו לו דבר קצוב וכתב שאם יכולים להטעותו שיחלוץ מטעין ליה ואם לאו כופין אותו לחלוץ בחנם ובספר המצות כתב שאם יש לו אשה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ.
מצות יבום קודמת למצות חליצה ואם אינה רוצה להתייבם לשום אחד מהאחים (או בגדול כשרוצה לייבם) בלא טענה מספקת דינה כמורדת וי"א שמצות חליצה קודמת:
הגה: ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתייבם ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ אלא מטעין אותו אם יכולין להטעותו כגון שאומרים לו חלוץ ע"מ שתתן לך מנה (טור בשם ר"ת והרא"ש) ודוקא אם אינו מאותן שכופין להוציא גבי בעל כמו שנתבאר לעיל סי' קנ"ד ואם שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה (טור בשם ר"ת) וי"א דאם יש לו אשה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ (טור בשם סמ"ג) וי"א אפילו בלא אשה אחרת אם אינם מכוונים לשם מצוה והיא אינה רוצה להתייבם ואין יכולים להטעותו כופין אותו לחלוץ
(1) The mitzvah of yibum comes before the mitzvah of chalitzah. And if she does not want to do yibum with another one of his [her husband's] brothers, or with the eldest who wants to do yibum, but without a satisfactory claim, she is considered rebellious. There are those who say that the mitvah of chalitzah is more important. The Rem"a comments: She is not considered rebellious if she does not want to perform yibum. Nevertheless, we do not force him to do chalitzah, rather they try to trick him if they are able to, for example that they say to him: do chalitzah on the condition that she give you a maneh [a coin equal to 100 zuz] (Tur in the name of Rabeinu Tam and the Ros"h). Specifically, if they are not among those who force him to divorce her, like was explained earlier in siman 154). If the two of them want to do yibum, we do not allow them to unless it is known that they both have intention to fulfill the mitzvah (Tur in the name of Rabeinu Tam). Some say that if he has another wife, we force him and pressure him until he does chalitzah (Tur in the name of the Sma"g). There are those who say that even if he doesn't have another wife, if the intention isn't for a mitzvah, and she does not want to do yibum, and they are not able to trick him, they force him to do chalitzah. The custom like the first opinion, that we do not force chalitzah at all, even if we know that his intentions are for money (Maharim Padvoah siman 18). But we appease between them like the communal institutions, like explained below. All this is when he wanys to perform yibum, and it is possible to do yibum without worrying about it being forbidden. But if he says he wants to do neither yibum nor chalitzah, we force him (Beit Yoseif in the name of Rabeinu Tam). Specifically, when she came with a reasonable claim, like explained in siman 154 (Truma Hadeshen siman 220). However, if it is possible to make him make a mistake by saying to him, take a lot of money for the chalitzah, we make him make a mistake so we don’t need to force him (N”Y M”K). They should be careful so they don’t plant money in the hands of a third person, because then they cannot say to him: we were just kidding with you (Mordechai Perek Hacholeitz). See later on siman 169 seif 50).
ואמת שלא ראינו יבום במדינתינו אבל מ"מ אי מיקלע כה"ג נלע"ד שאין למחות בידם ובפרט לפמ"ש דאם מכוין לשם מצוה אף שמכוין ג"כ לשם נוי אין איסור וכ"ש לפי דעת י"א שבסעיף ד' דזהו רק מדרבנן פשיטא שאין לנו לעכבן לייבם
סוף דבר הכל נשמע שלפע"ד נראה ברור שלגבי דידן דנקטינן בשפולי גלימיה דמרן ז"ל, וכל קדושים שעמו, רוב מנין ורוב בנין מגדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, מצות יבום קודמת לחליצה גם בזמן הזה, ואין כל תוקף להסכמת נשיאי וחברי הרבנות הראשית לישראל שגזרו אומר לבטל לגמרי מצות יבום, גם מהספרדים ועדות המזרח, ואין להם כל סמכות לכך.