ה' צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹקֵ֖י יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃
the God of Jacob is our haven. Selah.
ה' צְבָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י אָ֝דָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ׃ {פ}
happy is the man who trusts in You.
ה' הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קׇרְאֵֽנוּ׃ {פ}
May the King answer us when we call.-c
(יעב"ץ)
אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮ מִצַּ֢ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי רׇנֵּ֥י פַלֵּ֑ט תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
You preserve me from distress;
You surround me with the joyous shouts of deliverance. Selah.
וְעָֽרְבָה֙ לַֽה' מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָ֑͏ִם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיֹּֽת׃
רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן
לְעוֹלָם אַל יְהֵא הַפָּסוּק הַזֶּה זָז מִתּוֹךְ פִּיךָ ײ֨ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגַּב לָנוּ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב סֶלָה.
רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבִין רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וַחֲבֵרָייָא
ײ֨ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ.
סגולה לעין הרע משם רבי יהודאי גאון ז״ל:
יקח שתי קערות נקיות באחת יתן מים זכים ובאחת שמן זית זך
ויאמר עליהם
ה׳ א-ל ש-די צבא-ות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה ג״פ.
ה׳ א-ל ש-די צבאות אשרי אדם בוטח בך ג״פ.
ה׳ א-ל ש-די צבאות הושיעה המלך יעננו ביום קראנו ג״פ.
ואחר כך יטבול הב׳ אצבעות בשמן דהיינו האצבע והזרת
ויטיף שתי טיפת בקערה על המים
ובעוד שהוא מטיף יאמר
בשם גבריאל בשם מיכאל בשם רפאל אני עושה זה
וכשם שאלו הטפות נאבדים ומתבטלים במים כך יתבטלו ויאבדו כל מכאוב וכל חולי וכל עין הרע מפב״פ וישפוך המים לארץ בכל כחו:
ו. סְגֻלָּה לְבַטֵּל אֶת הַפַּחַד, שֶׁתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת.
לשמירה מרבי׳ יהודה חסיד.
יאמר פסוק אתה סתר לי ישר והפוך בטחו בה׳ עדי עד כו׳ ה׳ עז לעמו יתן
ור״ת הפסוקי׳ אב״י:
המו, יאמר, ראו נא איך המו גוים ומטו ממלכות ע"י השטף הזה, הנהר נתן בקולו, ועי"כ תמוג ארץ, ונחרב רוב הישוב,
אבל ה' צבאות עמנו, ה' המושל על צבאות אלה וחיל השטף והגלים שהם שלוחי ה' והוא אלקים צבאות, שר הצבאות האדירים האלה, והוא עמנו, וא"כ משגב לנו מה שהוא אלקי יעקב ומשגיח עליהם בהשגחתו:
ה' הושיעה, פסוק זה מציין נושא כל המאמר,
שביום קראנו יעננו המלך ה' הושיעה בעת קראנו בתפלה בעד המלך דוד, ענני המלך דוד לאמר "ה' הושיעה" ר"ל איני בוטח לא בחיל ולא בכח רק בישועת ה', כי כן היה שה' הושיעו לבדו:
אתה סתר לי כו' יש בני אדם שלא ישבחו את ה' רק בראותם מלחמה וצרה ונוצלו ממנה
דרך משל אם יהלך איש לארץ רחוקה ויבואו עליו לסטים אחוזי חרב וחנית וינצל מחרבם יודה לה' חסדו וימלא פיו תהלתו
אך אם הדרך ההוא ילך איש ולא יכנענו שטן ולא פגע רע לא ישלם תודות באמרו כי הדרך סלולה ובטוחה מאנשי דמים
ונהפוך הוא כי הלא זה היטיב לו ה' יותר מהראשון כי זה גם הצילו ה' מראות ברע וצער מה שאין כן לראשון כי אחזתו רעד ויגיע עד שערי מות
ועל הסוג השני נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו כפירוש רז"ל שאין בעל הנס מכיר בנסו אלא ה' לבדו והנצול לא ידע מאומה
אמר דוד אתה סתר לי כלומר נסתר ממני שאיני רואה את הצר אחלה פניך תצרני שהוא הסוג השני כי לא אראנו
ושמא תאמר לא אכיר בנסי ולא אודה את ה' לא כן הוא כי אם אז אשלם תודות
ורני של פלטה תסובבני סלה כאלו אתה בהצילך אותי מסבבני מהרני פלט שאשירה לך.
ולפי דרכנו בהמשך המזמור יהיה הצר היצה"ר שלפעמים יבא איש בידו חטא וינצל ולפעמים הקב"ה מרחיקו מן החטא שאפילו לא יזדמן לפניו
יאמר אתה בהסתר לי שאיני מכיר בנסי אתה מצר תצרני הוא היצה"ר שלא יביא חטא לידי
ולא תאמר שלא ארגיש בנסי כדי להודות לך רק בבא הצר ואתמלטה ממנו
כי אדרבא רני פלט תסובבני סלה כי תמיד אחשוב שאתה מצילני אלא שאיני יודע בנסי
מה שאין כן אם היה הצר הוא היצה"ר פוגע בי ותצילני מחרבו שלא הייתי מודה סלה רק בעת ההיא:
... ומפורש בסדר עולם כי בתמיד של שחר אומר מהודו לה' עד ובנביאי אל תרעו ובתמיד של בין הערבים מן שירו לה' עד והלל לה' רוממו ה' אלקינו וכו' ושאר פסוקי דרחמי כגון ה' צבאות עמנו וכו' ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך וכו' כדאמרינן בירושלמי אל יהי פסוק זה זז מפיך ה' צבאות וחביריו
אחר פסוק והוא רחום אומרים שלשה פסוקים "ה' צבאות עמנו וכו'" "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך", "ה' הושיעה וכו'" וכמפורש בשער הכונות יעוין שם,
וכתב מהר"א הכהן ז"ל בשם הרמ"ק ז"ל דפסוק א' אמרו אברהם אבינו עליו השלום, ופסוק שני אמרו יצחק אבינו עליו השלום, ופסוק שלישי אמרו יעקב אבינו עליו השלום, לכן ראשי תבות יענינו ביום קראינו עם עי"ן של יענינו הם אותיות יעקב
ה' צבא-ות עמנו. בגלות. ואם יש לנו צרות מיוקר ומדוחק פרנסה. בזה הוא משגב לנו אלקי יעקב מגיהנם סלה. משגב הוא ענין חוזק.
ה' צבא-ות אשרי אדם בוטח בך. ולא ייאש לבו לאורך הגלות.
ה' הושיעה. ולא זו שמדת רחמיו יושיענו. אלא גם המלךץ שהוא מדת הדין כידוע שתואר מלך הוא ביחות אל מדת הדין שעל כן בימים הנוראים נתארהו יתברך בתואר מלך לומר המלך הקדוש המלך המשפט יעננו. מיד ביום קראנו.
יעננו ביום קראנו. ר"ת יב"ק. ר"ת יחוד ברכה קדושה. ועולה הוי"ה אלקים. אותיות יב"ק עם עיי"ן של תיבת יעננו הוא יעקב. שכך עשה ליעקב שנאמר לאל העונה אותי בוים צרתי.
אתה סתר לי כו'. הכוונה כי מצינו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וכמו שאמרו לא היו אמותינו עקרות אלא מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. הרי שהוא יתברך מכניס הצדיק בצער כדי שיתפלל לפניו. ועל זה פתח דהמע"ה פיו בחכמה אמר אתה סתר לי מצר תצרני. ואם תתאוה לתפלתי. אני מוכן תמיד להתפלל בקול קנה של פלט הנמלט מן הצער. תסובבני סלה. ועתה למה תכניסני בצרה כי תמיד תפתי תקדמך. (אלשיך)
(פד) ד' צבאות עמנו, משגב לנו אלקי יעקב סלה. אחרי העלאתה של הנשמה, במרום חייה העליונים, ע"י קדושת הקטרת, אחרי שאיפת הקדש של אחדות ההויה במרום האצילות שלה, באחוד הגמור של כל התכונות, המדות, הנטיות וההויות, עד שכל כעור מתיפה, וכל רע נהפך לטוב וכל דין וגבורה מתמתק לחסד עליון גמור ובהיר, הננו בזה עולים למקור החיים, הנקלט בעצמיותנו בעריגת הקדש של נשמתנו. כי ד' צבאות, בורא צבאות כל עולמים, צבאות עליונים וצבאות תחתונים, במאמרו, וקושרם וכוללם יחד, הוא עמנו, הננו חיים ברצונו, וחשים ברוחניותנו הפנימית את קרבתו ואחודו עמנו, וזהו כל ישע שגובנו, משגב לנו, ומורשת האחדות המקורית הזאת הנפלאה הלא היא ירושתו של יעקב, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, זהו האב המיוחד לכנסת ישראל, אשר סוד אחדותה העליונה חקוק הוא בנשמתו וכל הויתו. ומתוך כונת הקטרת, הממלאה את נשמתנו, אחרי אשר העברנו לעיני רוחנו את כל פאר עבודתה, הננו קוראים בצדק: ד' צבאות עמנו, משגב לנו, אלקי יעקב סלה, האלקים החונן אותו, שיש לו כל, כל אפילו בלא יחש של בכל, אפילו בלא צמצום והגבלה של מכל, כ"א כל ממש. זהו יסודה של הקטרת, שבפנימיותה העליונה הרי היא כוללת כל, ולפיכך היא מעדנת את הכל, ומרוממת את הכל לרום מעלתם, לאוצר החיים, אשר שם יש כל.
(פה) ד' צבאות, אשרי אדם בוטח בך. יסוד הבטחון בא מתוך החסן אשר לנו באלקים סלה. כשאדם יודע את ערך שם אדם, שהאדם הנברא בצלם אלקים הלא הוא באמת תמצית כל ואחוד הכל, ומצד הכל הלא אין אבוד ולא הירוס, לא השפלה ולא ירידה, כ"א כולו אומר כבוד וחיים, וכשאדם מכיר את עזו באלקי הצבאות, בד' צבאות, הלא הוא מלא בטחון. והבטחון הזה הוא מרומם אותו למקור כל, ומעשיו, מעיניו, מחשבותיו ורעיונותיו, הליכות חייו והשפעתו, הלא הם הולכים ליסוד הכל, ואשריו, כי עלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, כי תכן זה הוא יסוד האשר.
(פו) ד' הושיעה. אמת כי בהויה האמתית הלא הכל מלא אשר, והכל טוב ומעולה, אבל המעצורים באים מתוך המחשכים, שהאדם שוכח את אשרו ואת חסנו, ואין מנוס מזה כ"א לקרא בשם ד', בשם הקדוש הכולל כל, והמחיה כל, מקור הכל, ואז באה הישועה.ד' הושיעה.
(פז) המלך יעננו ביום קראנו. מצד תכונת הכל, מלא חיי האשר, שההויה הברוכה הלא היא מלאה מהם, שהרי כל ענינה אינו כי אם זריחת הטוב ממקור הכל, לא היה לפי זה מקום לצרך של קריאה של תפלה. שהרי אין תפלה כ"א במקום שיש מחסור, וההבטה העליונה, הבהירה באור האמת, הלא היא מצהרת שאין שום מחסור, כי משגב לנו בד' צבאות אדון כל. אבל אם היתה התפלה חסרה, אז באמת זה עצמו היה החסרון היותר גדול בהויה, כי העמוד הגדול של אשרו של עולם הוא התפארת המלכותית של אדון כל, בורא כל המעשים, אדון כל הנשמות, ועל כל יש צורך לגילוי ישועה, ויש תועלת והכרח בקריאה, בתפלה ובהבעת ההכרה של הממלכה האלהית, באדם ובעולם, בחיים ובמציאות, והרעיון הזה וכל אוצרות חייו הם משלימים באמת את האשר ואת הכל. המלך יעננו ביום קראנו.
(פח) אתה סתר לי, מצר תצרני. ההויה בפנימיותה, באור חייה, אור ד' העליון מופיע עליה, אשר וחיים היא מלאה. הנשמה בטהרתה אין לה פחד מכל צר, עומדת היא בסתר עליון ובטוחה מכל מכשול. הסתר המגין הוא רק אור ד' בטהרו, אתה סתר לי. וכאשר אני מתמלא ההכרה הקדושה והאמתית הזאת, שהנני. חי בסתרך, זהו המשמר היותר בטוח שלי מכל צר. מצר תצרני.
(פט) רני פלט תסובבני סלה. אם אנו עומדים בטהרתנו הפנימית, אז הננו בטוחים מכל צר, מכל השחתה והריסה, מפני שהאמת אז מאירה את אפק הויתנו. רק כשאנו שוקעים בתהומות החצוניות של החיים והמציאות המדומה, אז רק אז אנחנו נמצאים חלושים ומפוחדים מכל אסון. ע"כ הפליטה שלנו היא הרנה בעצמה. הרנה, הארת הרוח, לעלות ברעיונה ודעותיה אל הרום העליון, אל הכרת האמת העליונה של החסות באל אמת, זהו בעצמו המפלט. והמפלט הזה, אע"פ שהוא פנימי, בא מתוך מקורה של הנשמה, הוא סובב את החוגים כולם, ומגין בפני כל נזק, יהיה פנימי או גם חצוני, כי "צנה וסוחרה אמתו". תסובבני סלה.
(צ) וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים. הענג האלקי, מלא רוח האצילות, ימלא בעולם, יחדר בכל רוח ונשמה, בהשלמתה הכלולה של העבודה האלהית התמימה. המנחה זהו הענין המשלים. בלא השלמה היא עולה בלא מנחה. אבל יחד עם המנחה הרי העבודה משתלמת בכליל הדרה, ובשלמותה של העבודה, שלמותה המעשית, המורה על שלמותה המוסרית הרוחנית, מתעדן הרוח ומתקדש, והנשמה מאירה ומתמלאה נחלי עדנים. מתחבר יחד עם ההשלמה מלוי הוד הקדושה בכח ובפעל, "יהודה לקדשו" "לשכנו תדרשו שכנו של מקום" (סנהד' י"א), זהו הקדש הנעלם בעודנו בכח, ומתגלה בכליל הדרו בפעל, בירושלים. הטעם הערב, בליטת התענוג, במלואו, הוא בא כשרוח הקדושה מתמלא בכל לשדו העליון, בכח ובפעל, יהודה וירושלים. וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים.
(צא) כימי עולם וכשנים קדמוניות. בתאור התקופות, הפועלות בהמשכן לכונן את אור החיים השלמים, לדורות ולהמשכים הבאים, יהיו הימים אוצרות הכח, אשר עדיין לא יוכר בפעל מה פעל כל יום ליחס העתיד הגדול, המלא אורות חדשים ממקור הקדש. אבל כשהימים מצטרפים לשנים, כבר יש תוצאה של פעל נכר. והימים בהיותם פועלים נסתרים, מכיני כח הקדש, יש להם יחס קרוב לעולם, ימי עולם. עדיין כהה הוא האור, עדיין לא זרח כל שמשה של הצדקה, ואור אלקים בהדרו הכליל טרם הופיע, כימי עולם. אבל עוד היד נטויה, ולמעלה מזה יבא בפעל חשבון השנים, שם כבר אנו עוסקים בהערכת קדומים, העולה למעלה מכל עולם ומכל תעלומה המסתרת, שבשביל כך נקרא עולם בשמו בצלצול דומה להעלם, להחשכה, אלא וכשנים קדמוניות, "אתה מקדם ד' אלקי קדושי", מקור הקדש העליון, מקום החישוף של כל עדן ועדן, שם תערב מנחה, שם תתענג כל נשמה בחדות ד' מעזה. ושמחת ד' במעשיו משתלהבת בלהבות תענוגותיה העליונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות, כימים אשר היתה האנושיות בטהרתה, טרם הוכהו מאורותיה מיין התרעלה של התרבויות הדמיוניות, וכימי העלומים של האומה, אשר זרח עליה אור אלקי אמת בכל חום תום ויושר לבב, והכח והפעל היו לאחדים, והעבודה האלהית חגגה את חג השלמתה המלאה, רבת האוצרות, רבת החיים וגדולת העז לאלקים, כימי עולם וכשנים קדמוניות, וכל מה שהוא יותר מתאחר הוא יותר כחני, ומה שהוא קדום הוא יותר פעלי, בבחינת האמת משאת נפש החיים האציליים, כימי עולם, יסוד הכח, שהוא אור טובו חתום וגנוז בקרבו, וכשנים קדמוניות, יסוד הפעל הגמור, אשר לא הוצרך להיות מצומצם בגבולי עולם. "כי זה אלקים אלקינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות". "להנחיל אוהבי יש ואצרתיהם אמלא". "ד' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, – ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". השעשועים, שם הענג, העדן, והערבות העליונה. וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.
אַבָּיֵי מְסַדֵּר מַעֲרָכָה מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא וְאַלִּיבָּא דְּאַבָּא שָׁאוּל: מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה קוֹדֶמֶת לְמַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטוֹרֶת, מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטוֹרֶת קוֹדֶמֶת לְסִידּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים, וְסִידּוּר שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים קוֹדֵם לְדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וְדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי קוֹדֵם לַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת, וַהֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת קוֹדֵם לְדַם הַתָּמִיד, וְדַם הַתָּמִיד קוֹדֵם לַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת, וַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת קוֹדֵם לִקְטוֹרֶת, וּקְטוֹרֶת קוֹדֵם לְאֵבָרִים, וְאֵבָרִים לְמִנְחָה, וּמִנְחָה לַחֲבִיתִּין, וַחֲבִיתִּין לִנְסָכִין, וּנְסָכִין לְמוּסָפִין, וּמוּסָפִין לְבָזִיכִין, וּבָזִיכִין לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״, ״עָלֶיהָ״ הַשְׁלֵם כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן.
החושש עליו ועל נפשו ראוי להשתדל בכל עוז בענין הזה ולכתוב כל ענין הקטרת בקלף כשר בכתיבת אשורית ולקרות אותו פעם אחד בבקר ובערב בכוונה גדולה. ואני ערב. ואח"כ יאמר אביי הוה מסדר סדר מערכה שהוא סדר המערכה בקצור. ומפני שהוא בקצור גדול ואין אדם מבין בו כל מה שרוצה. ראיתי לכתוב כאן סדר עבודת היום מתחלה ועד סוף בביאור ובקצור והוא על דעת הרמב"ם זלה"ה בספר עבודה בהלכות תמידין ומוספין: סמוך לעלות השחר בא הממונה על הפייסות הקיש על שער בית המוקד ופותחין לו פתח קטן והוא הפשפש שבשער הגדול ונכנס לעזר' ואחיו הכהני' אחריו ונחלקו לשתי כתות ואבוקות של אור בידם אלו מכאן דרך ימין ואלו מכאן דרך שמאל הגיעו אלו ואלו למקום לשכה עושה חביתין ואלו ואלו אומרים הכל שלום. והעמידו את עושה חביתין שיעשה חביתין ומנחת חביתין הוא מנחת כהן גדול אשר מקריב אותה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב. וזה מעשה החביתין לוקח עשרון סולת וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש ולוקח שלשה לוגין שמן שהם י"ב רביעית לי"ב חלות רביעית לכל חלה. ובולל הסולת ברותחין ולש מכל חצי עשרון ו' חלות וא' וא' היו נעשות ואופה החלה מעט ואח"כ קולה אותה במחבת בשאר השמן שנשאר מן הרביעית ואינו מבשל אותה הרבה שנאמ' תופיני אפוי נא ולדעת הרמב"ם זלה"ה היה חולק כל חלה לב' וב' לד' ולדעת הראב"ד זלה"ה לא היה חולק כלל אלא ו' מקריב בבקר וו' בין הערבים ומקריב חצי קומץ לבונה עם מחציתה בבקר וחצי קומץ עם מחציתה בין הערבים וכל הב' חצאים כליל לאישים: כל הכהנים שבעזרה טבלו ולבשו בגדי כהונה ע"י המלביש ובאו ועמדו בלשכת הגזית וממונה הפייסות עמהם לפייס פייס א' וזהו ענין הפייס עמדו כולם בהיקף והממונה נוטל מצנפת שבראש א' מהם ומחזירה לו מיד כדי להראות שמשם כוונתו להתחיל למנות המנין שיסכימו ק' או ר' והממונה אומר להם הצביעו והם מוציאין אצבעות לכל א' אצבע א' והחולה ב' חוץ מן הגודל שאין מוציאין אותו שלא יבואו לרמות מפני שיש הרחק מן הגודל לאצבע ויטעה הממונה שהם של ב' ואינם אלא של א' שעשה כן כדי שישלים בו המנין והוא הוציאו אחר האצבע ואותו שהשלים המנין בו זוכה לעבודה א' והוא תורם תרומת הדשן מעל המזבח ואח"כ מפיסין פייס ב' וי"ג זוכין בו על הסדר של השלמת המנין וקודם שיתרום תרומת הדשן טובל שנית ולובש בגדי כהונה פחותים מאותם של שמוש ואח"כ מקדש ידיו ורגליו מן הכיור קודם שיגע בכלי שרת ולוקח מחתה של כסף והיא נתונה במערבה של כבש במקצוע ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלי' הילך והילך וחותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד למטה לארץ והופך פניו לצפון והולך למזרח הכבש כמו עשר אמות וצובר את הגחלים על הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים מקום שנותנים מוראת העוף. אחר שירד רצו אחיו הכהנים לקדש ידיהם ורגליהם ונוטלין המגריפות והצינורות ועולין לראש המזבח. וכל אברים ופדרים שלא נתאכלו בלילה מחזירים אותן לצדדי המזבח ואם אין הצדדין מחזיקן סודרין אותו בכבש כנגד הסובב ואח"כ גורפין הדשן ומעלין אותו ערימה על גבי המזבח והיא נקראת תפוח ולהראב"ד תפוח היא טבלה מרובעת כשנים ועשרים אמות של שנים ועשרים אמות בגובה אמה והוא המשלמת עשר אמות של המזבח ומהדשן של מזבח גורפין אותה בפסכתר והוא כלי נחושת מחזיק חמש עשרה סאין ומורידין אותו למטה וכל הרוצה להוציאו חוץ לעיר אל שפך הדשן מוציאו חוץ מבעל מום ומניחין אותו בנחת במקום שאין הרוח נושבת בחזקה. אח"כ מי שזכה בתרומת הדשן מסדר מערכה גדולה של אש לצד מזרח המזבח גזרים על גבי גזרים וריוח ביניה' וראשי הגזרי' הפנימיים נוגעים באפר שבתפוח ואח"כ מסדר מערכה שניה של אש ובורר לה עצי תאנה יפים ומסדר מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבעה אמות. ובה היו כמו חמשה סאין גחלים ובשבת כמו שמנה סאין. מפני שמקטירין עליה שני בזיכי לבונה של לחם הפנים אח"כ עולה שני גזירי עצים רבועים ארכן אמה ורחבן אמה מניחן על המערכה גדולה כדי להרבות האש. אח"כ נכנסין ללשכת הכלים ומוציאים כל כלי השרת הצריכין לאותו יום ומשקין את התמיד בכוס של זהב. מי שזכה בפייס הב' ראשון מושכו לבית המטבחים והולכים אחריו הכהנים הצריכין לו. ושוהין שם עד שיפתחו שער ההיכל הגדול ובשעה שפותחין אותו שוחטין את התמיד הזוכה ראשון והשני מקבל הדם. והשלישי והרביעי נכנסין להיכל. השלישי לדשן את המזבח והרביעי לדשן את המנורה ובשעת שחיטת התמיד מדשן את המזבח וכיצד עושה נוטל כלי זהב מחזיק קביים וחצי וטני שמו. מניחו בארץ וחופן בידו האפר והפחם שעל גבי המזבח ונותנו לתוכו. ואח"כ מכבד את השאר לתוכו ומניחו שם ויוצא. זה שקבל את הדם זורקו שתי זריקות באלכסון מחצי המזבח ולמטה כדין עולת הבהמה. שתי מתנות שהן ד' בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית. ושירי הדם היה שופך על יסוד הדרומי. אחר זריקת הדם הדשן את המנורה ומטיב את הנרות. הרביעי שבהיכל כל נר שכבה מסיר הפתילה והשמן שבתוכו ומקנחו: ונותן לתוך כלי שהכניס בידו וכוז שמו. ומשים פתילות אחרות לתוכן. ושמן חצי לוג לכל נר. ומדליקן זה מזה בלא אמצעי שמושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה למקומה. וכל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהם במקדש. וי"א שאין הדלקת נרות בבקר אלא מתקן הנרות הדולקות ומטיבן שידליקו היטב. והכבוי מתקנו שיהא מוכן להדלקת הערב. וכן פי' רבינו עובדיה זלה"ה. ונר מערבי שכבה להרמב"ם זלה"ה אין מדליקין אותו אלא ממזבח החיצון ולהראב"ד זלה"ה כל היכא דאפשר מניה וביה עדיף. ומטיב הנרות להם לצד מערב. ומניח את הכוז על מעלה שניה ויוצא: ואלו שבבית המטבחים מפשיטין העולה ומנתחין אותה. כיצד סדר הנתוח נוקב הרגל של ימין ותולה הבהמה בו ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה. חתך את הראש ונותנו למי שזכה בו. וחותך את הכרעים נותנן לאחד ומשלים ההפשט וקורע הלב ומוציא את דמו וחותך הידים ונותנן לאחר. וב' בצים עמהם. ואח"כ קורע את הבהמה עד שמגלה המעים. ונוטל את הפדר ונותנו על בית שחיטתו הראש מלמעלה. ונוטל הקרבים ונותנן לאחר והולך ומדיחן במים אבל לא ביין ולא בשאר משקין וכל המימות כשרין. ואין מדיחין אותן פחות מג' פעמים על שלחנות של שיש שבין העמודים והכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה. נטל הסכין והפריש הריאה מן הכבד. ואינו מזיז הכבד ממקומו ונוקב הראיה ונותנה לאחר. ומניח ב' צלעות רכות מלמעלה ויורד וחותך דופן הימנית סמוך לשדרה עד שמגיע לב' צלעות רכות מלמטה ונותנה לאחר והכבד תלויה בה בא לו לגרה מניח בה ב' צלעות מכאן ושתים מכאן וחותכה עם השדרה כלה והטחול תלוי בה ונותנה לאחר והאליה ואצבע הכבד וב' כליות עמו ונוטל רגל שמאלי ונותנו לאחר: ואלו המעלין אברים לכבש חמישי של פייס מעלה הראש בימינו חוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית השחיטה למעלה והפדר נתון עליה ורגל של ימין בשמאלו ובין עורן לחוץ. הששי הסמוך לו למעלה שתי ידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. הז' מעלה העוקץ בימינו והאליה מדולדל בין אצבעותיו ואצבע הכבד וב' הכליות עמו והרגל של שמאל בשמאלו ובית עורו לחוץ. הח' מעלה החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיו בין אצבעותיו. הט' מעלה דופן של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. הי' מעלה הקרבים הנתונים בבזך והכרעים עליהם. הי"א מעלה סלת הנסכים. הי"ב מעלה החביתין. הי"ג מעלה היין לנסכים: כל אלה נותנים האברים מחצי כבש ולמטה לצד מערב ושל מוספים לצד מזרח ושל ראש חדש בין קרן לקרן במקום הלוך רגלי הכהני' ומולחים האברים שם בכבש וזורקין מלח על גבי הכבש ואפילו בשבת כדי שלא יחליקו: אחר שעלו האברים לכבש מתכנסין הכהנים כלם ללשכת הגזית והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת ופותחין אהבת עולם: