(א) (לשאלה) אור (ח"א הסת"פ אות י"ח)
היינו כל המקובל בעולמות בבחינת "יש מיש", שזהו כולל הכל, חוץ מחומר הכלים. עי' אות ב' ואות כ"ד.
(ב) (לשאלה) אור וכלי (ח"א או"פ ו')
הרצון לקבל שבנאצל נקרא כלי, והשפע שמקבל נקרא אור.
(ג) (לשאלה) אור עגול (או"פ ח"א פ"א ק') הוא אור שאינו עושה הבחן מדרגות.
(ד) (לשאלה) אור פשוט (או"פ ח"א פ"א ל') הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי.
(ה) (לשאלה) אור חכמה (או"פ ח"א פ"א נ') הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל.
(ו) (לשאלה) אור דחסדים (ח"א או"פ פ"א ה') הוא אור מלביש על אור החכמה ונמשך לנאצל עם התגברות א'.
(ז) (לשאלה) אויר ריקני (ח"א או"פ פ"א ה') הוא אור דחסדים בטרם שמלביש על אור דחכמה.
(ה) אין הכוונה על אויר גשמי ח"ו, אלא יש בחי' אור רוחני המכונה כן. כי הנה יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה, ואור דחסדים: אור דחכמה הוא בחינת העצמות של הפרצוף, דהיינו בחינת החיות שבו. אור דחסדים הוא רק אור מלביש על אור החכמה שבפרצוף, היות ואור החכמה אינו יכול להתלבש בפרצוף אם לא יתלבש תחילה באור דחסדים. אמנם לעתים, כשהפרצופים המה בעת קטנות, אין בהם אלא אור דחסדים בלבד. ותדע שאור דחסדים זה, הוא מכונה בשם אויר או רוח, ובהיותו בפני עצמו בלי אור דחכמה, הוא מכונה בשם "אויר ריקני", כלומר שהוא ריקן מאור החכמה, ומצפה ע"כ שאור החכמה יתפשט בתוכו וימלאנו. ומשמיענו הרב, שטרם שנבראו העולמות, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה בחינת אויר ריקני זה במציאות כלל, משום שאין שם חסרון משהו, כמבואר.
(סט) (לשאלה) מתחילה מתפשט ויוצא האור מהמאציל בבחינת אור דחכמה, שהוא כללות חיותו השייכת לאותו הנאצל, ובו בחינה א' שברצון לקבל, ונקרא התפשטות א' או בחינה א'. ואחר כך מתגבר באור ההוא בחינת הרצון של השפעה, שהתגברות הרצון הזה ממשיכה אור דחסדים מהמאציל, וזה נקרא התגברות א' או בחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים ההוא התפשטות גדולה דהיינו בהארת חכמה, וזה נקרא התפשטות ב' או בחינה ג'. ואח"כ חוזר ומתגבר באור ההוא הרצון לקבל הכלול באור מהתפשטות א' כנ"ל, ובזה נשלם הרצון לקבל על גדלותו ושלימותו וזה נקרא התגברות ב' או בחינה ד' (או"פ ח"א פ"א נ').
(ח) (לשאלה) אח"כ (ח"א הסת"פ ל"ד)
היינו המסובב מכח בחינה הקודמתו, עי' אות כ'.
(כ) (לשאלה) טרם ואח"כ (ח"א הסת"פ ל"ד)
כשמדברים מיחסי סיבה ומסובב של הנאצלים, מבטאים הסיבה במלה "טרם", ואת מסובב הסיבה ההיא מבטאים במלה אח"כ. עי' אות ט"ז.