Save "מי ערך את התלמוד? - ?Who edited the Talmud
"
מי ערך את התלמוד? - ?Who edited the Talmud

רבי ור' נתן סוף משנה רב אשי ורבינא סוף הוראה

Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Natan are the end of the Mishna, i.e., the last of the tanna’im, the redactors of the Mishna. Rav Ashi and Ravina are the end of instruction, i.e., the end of the period of the amora’im, the redacting of the Talmud, which occurred after the period of the tanna’im.

סוף הוראה - סוף כל האמוראין עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר כל אחד ואחד אומר טעמו ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראוים לתרץ הם והאמוראים שעמהם וקבעו הכל בגמ' כגון איתיביה מיתיבי ורמינהי איבעיא להו והתרוצים שעליהן מה ששיירו אותן שלפניהן ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצין שעליהם לא קבעום בגמ' על סדר המסכתות והמשנה שסידר רבי ובאו רב אשי ורבינא וקבעום:

ובכל דרא ודרא מן אילין דרי הוה אית להון שמעתתא דגרסי להון רבנן ומסדרין להון תדיר תדיר... והני שמעתתא דהוו גרסי להון כולי עלמא כל רבה [ורבה] מפרש להו לתלמידה פירושי אחריני ודקדוקי יתירי ומחדשין נמי דעבדי עובדי בבעיי דבעו מיניה ושקלי וטרו [והוו להו פלוגתא] בין [כל] חד [וחד] לבר זוגיה.

וכל דרא דבתר דרא ממעיט ליבא... וכמה דאימעיט ליבא ואיתילידו ספיקא (הנך) פירושי הראשונים דלא הוו קביעין [בימיהון] מקבעין [השתא] ומגרסין ועובדי דעבדי [הנך רבנן קמאי] מיתנו [השתא בגמרא.]...

באילין מיליא בסוף תלמוד אדרא דבתר דרא [הוה מיתמרא] דכל דרא ודרא קבעין ביה [בתלמודא] מילי מן ספיקי דמיחדשן [להו] ומעשים ובעיי [דמתבעו להו]...

ולפום הכי איתוספא הוראה דרא דבתר דרא עד רבינא ובתר רבינא איפסיקא כדחזא שמואל ירחינאה בסיפרא דאדם הראשון דהוה כתיב ביה רב אשי ורבינא סוף הוראה

Toutes les anciennes générations avaient des traditions, qu’elles étudiaient avec application et répétaient continuellement. Comme nous le lisons : «  R. Chiyya bar Abba répétait (en présence de R. Yochanan) ce qui avait été enseigné, tous les trente jours  », (ensuite nous lisons : R. Schéscheth répétait ce qui avait été enseigné, tous les trente jours), se cramponnant au verrou de la porte il dit : «  réjouis-toi, mon âme, réjouis-toi, mon âme, pour toi j’ai appris, pour toi j’ai répété.  » Ces enseignements traditionnels qui étaient étudiés par tout le monde, chaque maître les expliqua à son disciple d’une manière différente, par des recherches spéciales et en déduisit pour la pratique de nouveaux enseignements, selon les questions qui lui étaient posées ; des discussions de thèses [et des controverses] eurent également lieu parmi les maîtres.

À chaque génération suivante la sagesse diminua encore davantage. Comme nous le lisons : «  R. Jochanan disait : Notre esprit est pareil au trou d’une aiguille avec laquelle on ferme la déchirure ; Ahayi disait : Nous entrons aussi difficilement dans le sens de la Tradition, que le piquet dans la muraille ; Raba disait : nous comprenons aussi difficilement les enseignements profonds de nos devanciers, que le doigt entre dans la cire dure. R. Aschi disait : par rapport à l’oubli, nous ressemblons au doigt qu’on enfonce dans du grain de semence, qui se réunit de nouveau quand on l’en retire.  » Puisque l’esprit diminuait à présent et que continuellement des doutes surgirent, on fixa, enseigna et utilisa [maintenant] pour la pratique (ces) explications des devanciers, qui [de leur temps] n’avaient pas été rassemblées.

מבואות לספרות האמוראים
חלק א': מבואות למסכות מן הבבלי הבבלי גם התלמוד הבבלי אינו כולו מעור אחד: התחילו בסידורו האמוראים הראשונים, סידרו את הברייתות על יד המשניות, פירשו המשנה במימרות קצרות ופסקו הלכה (זו דברי ר' פלוני אבל חכמים אומרים, הלכה כר' פלוני, מוחלפת השיטה, זו אינה משנה, בלשון יחיד אני שונה אותה, וכדומה); הוסיפו הלכות שאינן במשנה, הלכות־תולדות, וקבעו אותן בתלמוד (קבעיתו לה נמי בתלמודא). ושרידים של סידור תלמוד יש לנו כבר מזמנו של ר"נ (עירובין לב ב), רב יוסף ותלמידיהם, אביי ורבא: הוויות דאביי ורבא; המימרות נתרבו והמשא־ומתן גדל; הביאו מימרות וסוגיות מארץ ישראל לבבל ומבבל לארץ ישראל; הישיבות נפרדו, וכל אחת שנתה את התלמוד בדרכה ובשיטתה (בסורא מתני הכי בפומבדיתא מתני הכי, וכדומה, לישנא אחרינא אמרי לה, איכא דרמי לה מירמא, איכא דאמרי לה בהאי לישנא, ר' פלוני מתני הכי ור' פלוני מתני הכי), וה"סדרנים" (כגון רנב"י "ריש כלה" בישיבת רבא שבמחוזא (ב"ב כב א), "ריש סידרא") "סידרוהו"; עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי "סוף הוראה", "מסדרי התלמוד", שאספו את כל החומר שקדם להם, על פי רוב – בצורתו (ממש כמו שעשה רבי במשנה), פירשוהו, השלימוהו ו"סידרוהו". אבל עוד לא נגמר סידורו בימיהם: שני דורות של אמוראים באו עוד אחריהם, שהשלימוהו והוסיפו עליו עוד פירושים וגם סוגיות עד שבאו הסבוראים ו"חתמוהו": "תיקנו פרקים שבכל תנויי כסידרן": זאת אומרת סידור חיצוני ברובו בלי לשנות דבר ("לא שינו"), חוץ מהוספות וקשרים שבין מימרות וסוגיות, קשרים שאמנם הם משנים לפעמים את כל הסוגיא ואת כל מקוריותה; הם העבירו סוגיות ממקום למקום, השלימו את האחת בשניה, והשתדלו להשוותן. אבל עקבות המקורות השונים לא נמחקו: "הסוגיות ההפוכות", בלשונם של הראשונים (ס' הישר לר"ת סי' קכב, תוס' מנחות נח ב, תוס' שנץ בב"ק קיז א בשמ"ק ד"ה והא, ועוד; שארית יוסף לר' יוסף ווירגא נתיב המתרץ כלל י', נתיב הפלוגתא כלל ב', נתיב הפירוש דף כז ב, ועי' ס' היובל לשוורץ, 324–325) מעידות עליהם ברורות. אלה מראים, שכל מסכת ומסכת הוא ספר לעצמו, שעל פי רוב גם דעתו וגם סידורו שונה, ולא כולן הן מזמן אחד, אלא שיש מסכות קדומות ויש מאוחרות. ולא עוד אלא שאפילו המסכת האחת אינה כולה מעור אחד: ישנן סתירות וניגודים בתוך המסכת מפרק לפרק ומענין לענין, ואפילו כפילות ישנן במסכת אחת. כל אלה מראים ברור, שישנן לפנינו מקורות הרבה, שכבות של זמנים ודורות שונים, של מחברים ומסדרים שונים וישיבות שונות, שאפילו לשונם וסגנונם אינו תמיד אחד, וגם האמוראים – אינם תמיד אותם האמוראים. עלינו אפוא לדון על כל מסכת ומסכת כעל ספר לעצמו.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵירַע בּוֹ פְּסוּל וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, רִאשׁוֹן — חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי — כׇּל מִצְוֹת כְּהוּנָּה גְּדוֹלָה עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רִאשׁוֹן — חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי — אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף בֶּן אִלֵּם בְּצִיפּוֹרִי שֶׁאֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל וּמִינּוּהוּ תַּחְתָּיו, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: רִאשׁוֹן — חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי — אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. כֹּהֵן גָּדוֹל — מִשּׁוּם אֵיבָה. כֹּהֵן הֶדְיוֹט, מִשּׁוּם מַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי,

The Sages taught in the Tosefta: If a disqualification befalls the High Priest and they appointed another in his stead, and then the cause of the disqualification of the High Priest is resolved, e.g., he was purified from impurity, the original High Priest returns to his service. With regard to the second, acting High Priest, all the mitzvot of the High Priesthood are incumbent upon him. He serves wearing eight garments and it is prohibited for him to let his hair grow, to rend his garments in mourning the death of a relative, to subject himself to impurity imparted by the corpse of a relative, or to marry a widow. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: The original priest returns to his service, while the second is fit to serve neither as High Priest with eight garments, because there is a different High Priest; nor as a common priest with four garments, as once he was elevated to a state of extreme sanctity he may not be reduced to a state of minor sanctity. Rabbi Yosei said as proof for his opinion: There was an incident involving the priest Yosef ben Elem of Tzippori, who, when a reason for disqualification befell a High Priest, the priests appointed him in his stead. After the cause of the disqualification was resolved, the Sages said: The original High Priest returns to his service, while the second is fit to serve neither as High Priest nor as a common priest. The Gemara explains: Neither as a High Priest, due to hatred, jealousy and bitterness that would arise if there were two High Priests with equal standing in the Temple; nor as a common priest, because the principle is: One elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Once he has served as a High Priest he cannot be restored to the position of a common priest. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that the original High Priest returns to his service, while the second is fit to serve neither as High Priest nor as a common priest.

הערה ביחס לגמרא הנ"ל והתוס' שבמקור הבא

רבי יוחנן פוסק כרבי יוסי שאם מישהו החליף כהן גדול שנפסל אז הוא לא יכול להמשיך ולשמש לצידו כשהוא חוזר. הראשונים תמהים מדוע הגמרא פוסקת הלכה ולא אומרת שלא פוסקים כי זה לא רלוונטי אחרי החורבן "הלכתא למשיחא?". התוס' מסבירים שיש הבדל עקרוני ומהותי בין שיטת רב יוסף שסובר שאין עניין בהלכתא למשיחא לבין עורכי הגמרא שסוברים שיש עיין ולכן פוסקים פה להלכה למרות שזה הלכתא למשיחא.

תוספות על יומא יג.
הלכה כר' יוסי - תימה הילכתא למשיחא דכי ה"ג פריך בזבחים פרק ב"ש (זבחים דף מה.) ובפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נא:) ... וי"ל דאין הש"ס תופס זה בקשיא הילכתא למשיחא אלא רב יוסף מקשה אותו בפרק ד' מיתות (סנהדרין שם) ובפרק בית שמאי אבל הש"ס אינו חושש.
ב"ח אבן העזר סימן ו
וכך היא דרכו של הרמב"ם בדוכתא טובא דלא קסמיך אשינוי' דקמשני לדחות הקושיא אלא קסמיך אפשוטה של משנה וברייתא ומימר' דאמוראי

שיטת הרמב"ם היא להסתמך על דברי התנאים והאמוראים המפורשים ולא על תירוצים או שינויים שנעשים מאוחר יותר על ידי עורכי הגמרא.