אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹקִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״,
אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ, אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפְּלַגָּה?
אֲמַר לֵיהּ: לָאו.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹדִיעֵנִי בַּמֶּה אִירָשֶׁנָּה?
אֲמַר לֵיהּ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְגוֹ׳״.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם?
אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי — מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. וּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אֱלֹקִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״,
אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ וְאַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפְּלַגָּה?
אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״בַּמֶּה אֵדַע״?
אָמַר לוֹ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשׁוּלֶּשֶׁת וְגוֹ׳״.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם?
אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, כׇּל זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶן כְּאִילּוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי קׇרְבָּן, וּמוֹחֵל אֲנִי עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם
אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם
כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם ...
אמר רבי יצחק מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם
כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם
לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבָטְלוּ הַקָּרְבָּנוֹת וְאֵין קָרְבַּן עוֹלָה נוֹהֵג, אִם אַתֶּם עוֹסְקִים וְקוֹרִים בְּפָרָשַׁת עוֹלָה וְשׁוֹנִין בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבַּן עוֹלָה לְפָנַי...
בְּעוֹד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם חוֹטֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, וְכֵן מֵבִיא מִנְחָה וּמִתְרַצֶּה לוֹ. וְעַכְשָׁו שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיאַךְ אָנוּ עוֹשִׂים עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמוֹתֵינוּ.
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם מְבַקְּשִׁים אַתֶּם שֶׁיִּתְכַּפֵּר עֲלֵיכֶם, הֱיוּ מְשַׁמְּרִים תּוֹרָתִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם לְפָנַי קָרְבָּן.
וּמִנַּיִן, זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז, לז). אֶל תִּקְרֵי כֵן, אֶלָּא זֹאת הַתּוֹרָה לֹא לָעוֹלָה, וְלֹא לַמִּנְחָה, וְלֹא לַחַטָּאת, וְלֹא אָשָׁם, וְלֹא מִלּוּאִים, וְלֹא זֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֶלָּא הֱיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְיִהְיֶה חָשׁוּב לְפָנַי כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי כָּל הַקָּרְבָּנוֹת.
לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, מָה אָהַבְתִּי תּוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי (תהלים קיט, צז). כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁעֲסִיקַת תּוֹרָתֶךָ מְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹת, לְפִיכָךְ אָהַבְתִּי תּוֹרָתֶךָ.
מַהוּ עַל מוֹקְדָהּ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה. זוֹ הִיא שֶׁמַּקְרִיבִים עַל הַחֲלָבִים וְהָאֵבָרִים כָּל הַלַּיְלָה כֻּלּוֹ, וּתְפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְנוּם.
עַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ לֹא עוֹלוֹת וְלֹא קָרְבָּנוֹת וְלֹא מִנְחָה וְלֹא אָשָׁם, תִּקְנוּם תְּפִלּוֹת.
וּתְפִלַּת עַרְבִית קָרֵב כָּל הַלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁמַּקְרִיבִים הָאֵבָרִים וְהַחֲלָבִים כָּל הַלַּיְלָה כֻּלּוֹ. וּתְפִלּוֹת, אָבוֹת תִּקְנוּם.
וְזֶה יִרְצֶה לוֹמַר, מוֹקְדָהּ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה.
(הושע יד, ג): כָּל תִּשָֹּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּזְּמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיִינוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר, וְעַכְשָׁו אֵין בְּיָדֵנוּ אֶלָּא תְּפִלָּה...
וְרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר קַח טוֹב בְּגִימַטְרִיָּה נֶפֶ"שׁ, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיִינוּ מַקְטִירִים חֲלָבִים וְאֵמוּרִין וּמִתְכַּפְּרִין, וְעַכְשָׁו הֲרֵי חֶלְבֵּנוּ וְדָמֵנוּ וְנַפְשׁוֹתֵינוּ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא כַּפָּרָה עָלֵינוּ, וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.
(ה) טוב לומר פ' העקדה ופ' המן ועשרת הדברות ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם:
הגה ודוקא ביחיד מותר לומר י' הדברות בכל יום אבל אסור לאומרם בצבור (תשו' הרשב"א סימן קפ"ד):
(ו) פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום. (וע"ל סי' מ"ז סעיף י"ג):
(ז) כשיסיים פרשת העולה יאמר יהר"מ שיהא זה חשוב ומקובל כאלו הקרבתי עולה וכך יאמר אחר פ' המנחה והשלמים מפני שהם באים בנדבה:
(ח) יאמר עם הקרבנות פ' ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה':
(ט) יש נוהגין לומר פ' הכיור ואח"כ פרשת תרומת הדשן ואח"כ פ' התמיד ואח"כ פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סממני הקטורת ועשייתו:
(5) It is good to recite the passage of the Binding (Genesis 22:1-19), the passage of the Manna (Exodus 16:4-36), the Ten Commandments (Exodus 20:2-13), and the passages of the burnt-offering (Leviticus 1:1-17), tribute-offering (Leviticus 2:1-13), peace-offering (Leviticus 3:1-17), sin-offering (Vayikra 4:27-35), and guilt-offering. Rem"a: But only in private is it permissible to recite the Ten Commandments each day: it is forbidden to recite them in congregation (Rashb"a Responsum 144).
(6) One should not recite the passages of the sacrifices except by day. (See below, section 47, paragraph 13)
(7) When one finishes the passage of the burnt-offering, he should say: "May it be [Your] will that this should be considered and accepted as if I had brought a burnt-offering." He should say similarly after the passages of the tribute-offering and the peace-offering, because they are offered voluntarily.
(8) One should recite along with the sacrifice passages the verse: "And he shall slaughter it on the side of the altar northward before the Lord...." (Leviticus 1:11).
(9) Some have the custom to say the passage of the Laver (Exodus 30:17-21), and afterwards the passage of the removal of the ashes (Leviticus 6:1-6), and afterwards the passage of the continual-offering (Numbers 28:1-8), and afterwards the passage of the Incense Altar (Exodus 30:7-10) and the passage of the spices of the Incense and its preparation (Exodus 30:34-36).
(א) אומרים פרשת התמיד ופסוקי קרבן שבת אומרים אצל פרשת התמיד. ובו סעיף אחד:
הגה ואומרים פרשת התמיד
וי"א סדר המערכה ורבון העולמים אתה צויתנו וכו'
ואם אי אפשר לאומרו בצבור יכול לאומרו בביתו ולחזור לקרות פ' התמיד לבד עם הצבור ויכוין בפעם השנייה כקורא בתורה [טור]:
בשבת אומרים אצל פרשת התמיד פסוקי מוסף שבת אבל לא בר"ח ויום טוב מפני שקורא בתורה בפסוקי מוסף:
הגה וי"א שמזכירין גם מוסף ר"ח וכן נוהגין כדי לפרסם שהוא ר"ח וכן הוא לקמן סי' תכ"א [טור]
ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה דוגמת התורה שנתנה ברתת וכן בשעה שמתפללים על שם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך [אבודרהם]:
(1) [Gloss: And we say the section of the daily offering. And there are those who say the order of the woodpile (Yoma 33a) and "Master of the World, You commanded us", etc. And if it is not possible to say with the congregation, one can say it in one's house and come back to read the section of the daily offering on one's own with the congregation [i.e. in its presence]. And the second time, one should intend it like reading in the Torah (Tur)] On Shabbat we say the verses of the additional offering of Shabbat instead of the section of the daily offering, but not on Rosh Chodesh or Yom Tov because we read the verses of the additional offering in the Torah. [Gloss: And there are those who also mention the additional offering of Rosh Chodesh - and so we practice in order to publicize that it is Rosh Chodesh, and so it is below in Siman 421 (Tur). And those who are exacting have practiced to shake at the time that we read the Torah as an illustration of the Torah that was given with trembling, and so too at the time that we pray, because of "all my bones will say to you, Lord who is like You?" (Abudarham)
[יא] פרשת העולה וכו'. לכאורה משמע דוקא בפרשת הקרבנות ולא אחר משנת איזהו מקומן,
אבל בפרישה מצאתי דמכל מקום נכון לאומרו גם באיזהו מקומן אחר העולה והשלמים וכל הנזכרים פה. וכן שמעתי מפי מורי שאמרו, ע"כ.
כתב בשל"ה דף ר"כ אם קורא פרשת העולה בשביל החטא שחטא שחייבין ליו קרבן עולה כגון שעבר על מצות עשה או שחטא בהרהור הלב יתכוין כשקורא הפרשה וכן כשיאמר רבון לשם כפרת אותו חטא, ואם קורא אותה בנדבה יתכוין שתהא בנדבה לשם נחת רוח לו יתברך שמו, וכן יתכוין בקריאת פרשת מנחה ושלמים שהם באים בנדבה:
[יב] פרשת המנחה וכו'. וכן אחר אשם אף דאשם גזילות ומעילות אין באין בנדבה מכל מקום כיון דאשם נזיר בא בנדבה יאמר (לבוש)
אבל דעת השולחן ערוך מפרש בנחלת צבי דדוקא אחר אשם תלוי או אשם נזיר יכול לומר כן ולא אחר שאר אשמות וכן משמע בט"ז וכתב בנחלת צבי שכן כתב רש"ל בתשובות סימן ס"ד.
ולעניות דעתי כוונת רש"ל שם דאפילו באשם נזיר לא יאמר דלא הוי כמו בא בנדבה דלא כתב שיאמר אלא באשם תלוי, וכן נראה לי ראיה מקידושין דף נ"ה מדפריך ודילמא אשם נזיר הוא דלא הוי בא בנדבה. עיין שם ודו"ק,
ומדברי רמ"א וש"ך ביורה דעה סימן ה' משמע דאפילו אחר אשם תלוי לא יאמר. וכן נוטין דברי שולחן ערוך. ודלא כנחלת צבי.
מיהו העליתי שם בס"ק ח' לאומרו:
[יג] מפני וכו'. אבל אחר חטאת לא יאמר לפי שאינה בא בנדבה והוי כחולין בעזרה, ומכל מקום יאמר על תנאי יהי רצון אם אני חייב חטאת יהא זה וכו' ואם לאו יהא כקורא בתורה, וכן הדין באשם כן כתבו רש"ל שם וב"ח,
והט"ז השיג עליהם דלא מצינו שמקריב חטאת על תנאי משום דלא שייך במעשה חטאת נדבה כלל דמעשה נדבה הוא ענין אחר מעשיית החטאת, עד כאן.
ואינו נכון דדוקא בהקרבה לא מצינו אבל בעוסק בתורה דאומר דיהא כקורא בתורה ולא יהא לא מעשה חטאת ולא מעשה נדבה רק שיהיה כקורא בשאר פסוקי תורה שאני, וכן במטה משה ושל"ה ופרישה פסקו כרש"ל וב"ח.
אך קשה לי ... ופשוט דאם ידוע לו שעבר עבירה שחייבין עליו חטאת כגון שנכשל בשוגג בדבר שזדונו כרת באכילת חלב או חילול שבת או שנכשל בחמץ בפסח וכיוצא בו מהכריתות יקרא פרשת חטאת ויאמר רבון וכו' ויכוין לשם אותו חטא.
וכתב בשל"ה שיתודה קודם קריאת הפרשה ויאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ונכשלתי בשוגג ועשיתי חטא פלוני והנני שב וכו' וכהאי גוונא באשם תלוי וקרבן עולה ויורד כל אחד על חטאו. עיין שם בדף ר"ב ועיין לקמן ריש סימן רי"ט:
סדר קרבנות / טעם לקרבן התמיד
כפי שלמדנו (בהלכה א), המנהג הנכון לומר בכל יום פסוקי פרשת התמיד ופסוקי הקטורת, לפיכך נבאר מעט את עניינם.
קרבן התמיד הוא החשוב שבקרבנות, מפני היותו הקבוע ביותר, שבכל יום מימות השנה היו מקריבים אותו, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, ועל כן הוא הקרבן שמבטא את הקשר הקבוע שבין ישראל לאביהם שבשמים. וכל ישראל היו שותפים בו, שהיה נקנה מכספי מחצית השקל שכל יהודי, בין עני בין עשיר, תרם בכל שנה למקדש, ועל כן הוא מבטא את אחדות ישראל. וכיוון שישראל הם הלב שבאומות, נמצא שעל ידי קרבן התמיד באה לידי ביטוי אחדותו של ה', שכל העולם כולו מתקשר על ידי קרבן התמיד האחד אל מקור חייו (מהר"ל נתיב העבודה א).
מסלול החיים מורכב מלידה, צמיחה ולבסוף מוות. בכל יום מתים אנשים, חלקם מזקנה, אחרים מתאונות או מחלות. גם בעולם החי, בכל יום מתים מיליארדי בעלי חיים. וכך גם בעולם הצומח, בכל יום מגיעים מיליארדי עצים, שיחים ופרחים לקיצם, והם נובלים וקמלים.
השאלה הגדולה היא, מה המשמעות של כל התהליך הזה, האם זהו מעגל סתמי של חיים ומוות ללא מטרה ותוחלת, או שמא יש כאן כיוון כללי, שאליו כל החיים שואפים.
בקרבן התמיד ישנה תשובה לשאלה המרכזית הזו. העולם כולו שואף להתעלות אל השלימות, חלק מן ההתעלות נעשה על ידי הצמיחה והגדילה, וחלק אחר נעשה על ידי הכליון. הכליון אינו סתמי, למעשה הוא קרבן, הוא מבטא שאיפה לשלימות. וכיוון שאי אפשר להגיע בעולם הזה אל השלימות, אחר השלמת כל הפעולות וההתעלות האפשרית, הרוח ממשיכה להשתוקק להתרוממות והתעלות, והגוף מזדקן, כְּלֵי החומר הולכים ונשׁחקים, והרוח ניתקת מהגוף ומתרוממת ושבה למקורה. לשם כך היו הכהנים מקריבים במקום המקודש ביותר בעולם את קרבן התמיד, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. קרבן זה היה נציג של כל אותם חיים שנסתיימו באותו יום בעולם. על ידי קרבן התמיד ניתנה להם משמעות, שהם שבים למקורם, והם עולים לריח ניחוח לה' (עיין מהר"ל נתיב העבודה א). סדר קרבנות / טעם הקטורת כמו קרבן התמיד גם את הקטורת היו מקטירים בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. אלא שקרבן התמיד בא לתת ביטוי גלוי לקשר שבין ישראל לה', ובין כל הברואים שבעולם למקור חייהם, ועל כן היו מעלים את איברי התמיד על המזבח החיצוני הגלוי לכל. ואילו הקטורת באה לתת ביטוי לקשר הפנימי העמוק שבין ישראל לה', ועל כן היו מעלים את הקטורת על המזבח הפנימי שבתוך המקדש. קרבן התמיד מקשר את כל הברואים בצידם הגשמי והמוחשי אל ה', ועל כן הקרבן הוא הדם שהיו זורקים על המזבח, והאיברים שהיו מעלים על המזבח. ואילו קרבן הקטורת הוא רוחני דק, שהוא הריח הטוב היוצא מסממני הקטורת. על ידי הקטורת מופיע בעולם אור עליון רוחני, שמאיר אל הנשמה הפנימית שבכל הברואים, וקושר את הכל אל הקודש. ועל כן היתה נעשית מסממנים שעושים ריח טוב, שהריח הוא התענוג הדק והרוחני ביותר שיש בעולם. והריח מתפשט לכל עבר, לרמז על ההשפעה הפנימית של ההארה הרוחנית על כל הברואים, לקשרם לקדושה ולרומם את מדרגתם (עולת ראיה עמ' קלה). אחד עשר סממנים היו בקטורת, והיו שוחקים את כולם היטב היטב, כדי לאחדם לגמרי, שעל ידי כך ריחם הטוב היה עולה יפה. והרמז בזה, שעל ידי האיחוד הגמור של כל הכוחות למען מטרה קדושה – נעשה העולם מתוקן. אחד הסממנים המרכזיים שבקטורת הוא החלבנה, שרומז לפושעי ישראל, שאף הם בשורשם קשורים לקדושת ישראל. ריחה של החלבנה היה רע ביותר, אלא שבתוך התערובת המיוחדת של הקטורת היה ריחה משתנה לטובה, ובמקום לקלקל את ריח הקטורת, היה החלבנה משביח את ריחה של הקטורת ביותר. ללמדנו, שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (עיין עולת ראיה ח"א עמ' קלו-קלח).
ב. לכתחילה יש לומר בכל יום את סדר הקורבנות קודם ברוך שאמר.
ואין להשלימן בחזרת השליח צבור, כי צריך להקשיב לחזרת השלי צבור ולענות אמן אחריו.
ואם השליח צבור ממהר בתפלתו, יקדים להגיע לתפלה קודם שהצבור מתחילים להתפלל, כדי לומר בנית את סדר הקורבנות, ולא לבלוע תיבות ואותיות, ומכל מקום אם על ידי אמירת סדר הקורבנות יפסיד תפלה בצבור, יאמרם אחר התפלה, ויתפלל עם הצבור.
ג. טוב לומר בכל יום פרשת התמיד. [ואולם אמירת פרשת הקורבנות אינה חיוב גמור כתפלה, אלא מנהג הגון וטוב] .... ומנהגינו לומר פרשת הקורבנות מיושב והמתפלל בצבור ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד באמירת הקרבנות בעת שהצבור יושב, יש לחוש בזה ליוהרא, ואין לעשות כן.
ויש שנשים אומרות פרשת הקורבנות, אך לא הכל נוהגות בזה.
ופרשיות הקרבנות יאמרם רק ביום, משהגיע עמוד השחר
אך פועלים משכימי קום יכולים לאומר כתשעים דקות קודם הנץ.
ואם עבר וקרא פרשת הקורבנות בלילה, לא יצא ידי חובת הקריאה.
הננו כבר עומדים אחרי ההכנות הנפשיות התהומיות, שעברו עלינו, בהשפעתן של ברכות השחר, של העקדה, ראשית חיי הקדש ורשם הנצחי של מסירות הנפש המיוחדה לקדושתם של ישראל, הבוערתתמיד באש קדש בלב האומה, בכללותה וביחידיה; אחרי הרצאת הדברים של קריאת שמע הקטנה, בהקדמתה וחתימתה, שפתחו לפנינו רזי עולם והאירו את אפקי הנשמה שלנו, בדבר חבורם והתאחדותם של העולמים, הרוחני והחמרי, הנסתר והנגלה, ופלאי קדושת רבון כל העולמים, יושב תהלות ישראל. הננו, אחרי כל אלה, נגשים לההקדמה היותר חודרת, המקרבת אותנו כבר יותר קרוב אל גופה של הופעתה של התפלה הטפוסית, תפלת ישראל, במהותה הפנימית והמיוחדת, "תפלות כנגד תמידין תקנום", "ונשלמה פרים שפתינו". בהיות המקדש על מכונו, וישראל יושב בנוהו, ושכינת אל עליון, צור ישראל, חסנו מעוזו ומגינו, מופיעה עליו בעז ותפארת, בניו למודי ד', ובחיריו הם נביאי אמת צדק, אשר רוח ד' מדבר בם ומלתו על לשונם, שפעת רוח הקדש ולבת אש אהבת אלקים עליון, אלקי ישראל, מאירה את לב האומה ומחממת באור אשיה את כל רוחה בקרבה, אז, הקדש והמקדש, וכל עבודתו הקדושה והנהדרה, "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם", הם מבליטים בשטפי גלים של חיים, אדירים ואמיצים, את הוד חייה הפנימיים של האומה, את דבקות נפשה באלקיה, ואת אהבתה הנערצה, וקשר קדשה לעבודתו, בכל חום החיים ובכל רגשי הלב הנפש הרוח, וכל מפעלי החושים החצוניים והפנימיים כולם. העולות והזבחים, המנחות והנסכים, הקטורת והשירה הקדושה, שנעשים במכון הקדש, כדבר ד' הברור, כתורה וכמצוה, אשר לעולם זאת על ישראל, מחיים הם את האומה, מכפרים כל חטא ופשע, ומקרבים אל רוח הקדושה, אל החביון האיתן והבטוח בצל שדי, אל אלקי אמת, את כל האומה כולה, אותה ואת כל יחידיה, וכל הנלוה אליה עמה, ורוח ברכה ונדבה הולך ופועם, הולך ושוטף בהדר גאון, ממכון בית חיינו, ממקום מקדשנו ותפארתנו, עולה ופורח בגאות עולמים, לחבק את כל עולמי עד, לאהבה את כל היקום, כל היצורים וכל הנבראים, הנזונים כולם משפעת הברכה של אל נורא תהלות, אשר לפניו נעבוד ביראה ופחד, בכל פאר גבורהו בכל הוד תפארת. כל זה היה לנו כוס ישועות, מלא חיים ועצמה, בעת אשר שלם היה צביוננו, בעוד אשר לא נשברנו כשבר נבלי יוצרים, כל עוד לא נתפרדה התיומת, והאומה לא זזה מעמדתה ומבית חייה, חיים של אמת היו חיינו, וחיים של אמת באלקים אמת זרמו מאתנו על כל היקום, והיו למחיה לכל עמי הארץ.אבל אחרי החרבן הגדול אשר נחרבנו, אחרי אשר נשרף בית מאויינו ונוטל כבוד מבית חיינו, אחרי אשר נפזרו עצמינו לפי שאול, וקול החיים הפנימיים, החזקים והאמיצים באמץ אלקי הגבורה והנצח, נדם, והושפל, אי אפשר לנו גם לציר את גדלם ואת עזם, את פארם ואת טהרתם, של תפקידי החיים האדירים, הטהורים והקדושים, הנאזרים בגבורת קדש, של עבודת הקדש והמקדש. ובכל זאת, כל הגיון רוחנו וכל עמדת הנשמה שלנו, הם מיוסדים וקימים ע"י האור הזורם מני אז, מימי עולם ומשנים קדמוניות, וחיי התפלה שלנו, המשיבה לתחיה את נשמתנו, הנדכאה בדכאון גלי הגלות והשפלות, הם כולם יונקים מלשד החיים, שנשארו לנו לפלטה עדי עד, עד אשר יבא היום וישראל ירומם אף ינשא, וישוב אל אהלו כבתחלה בהדרת כבודו ותפארתו. והננו עומדים מלאי גאון ומלאי שברון, מלאי חדוה, ומלאי מרירות, מלאי יגון ומלאי נחמה ותקוה, לקראת החזון הגדול, הנפתח לפנינו בתור אוצרה החי והרענן, שממנו אנו לוקחים חיי עבודה, חיי תפלה, וחיי עליצות לב ונפש באלקי ישענו, מגדולתו של עברנו הגדול, שהוא מקור העתיד הנהדר, המלא אוצרות חיי קדש קדשים, להאומה ולבניה, להאנושיות כולה ולכל היצור, אשר ישוב לכבודו והדרו בעת אשר ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם, וימלך ד' לעולם, אלקיך ציון לדור ודור, הללויה. כח החיים הכבירים של האומה עושה אותה לחטיבה אחת, שההרגשה הרוחנית עוברת מהחלק הפנימי היותר רוחני שלה אל יתר חלקי האומה. עבודת הכהונה, והלויה בבית המקדש, בכל רום הקדש שלה, הולכת היא ופועלת, ברוח של השתתפות חיה מלאה, על כל הכלל כולו. והדבקות האלהית, הטהרה והקדושה, חדוש החיים ועליצות הזהר העליון, עם כל תענוגיו ושאיפותיו ורעם גבורתו, ותכונת ההתעלות והארת הדעת שבו, הולכים ומפכים בכל נפש, בכל רוח ונשמה, מפרטיה של האומה, ע"י עבודת הקדש, של כהניה, בחיריה, שלוחיה, באי כחה, שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא גם יחד, וישראל עושה חיל בגאון ד' אלקיו. העבודה צריכה טהרה. עלית הנשמה צריכה קדושת הגוף וטהרתו המוקדמת. הפעולות של האדם, מצד חמרו, הידים, והנטיות החמריות בטבען במהלכן, הרגלים, צריכות הן לפני העבודה להתקדש ע"י הטהר, המוכן ועומד בסדריו האלהיים, באפן המכשיר את העובדים לעבודתם בקדש, להתעלות על ידה, ולהעלות עמהם את כללותה של האומה כולה, הקשורה עמהם בקשר חיים אחד.
הקרבנות, המסמנים את המפעלים המוחשיים, שהם מכוונים להגיע בתמציתם ויסודם לכונה האלהית העליונה, של החיים ושל המציאות, הם מורים עם זה בפרטיותם, בהערכת עבודתם היותר מפורסמת, הקטרתם ועכולם וההתנהגות עם אפרם, את כל התכן של כל המעשים כולם, שיסוד קדושתם התמציתי תהיא עולה למעלה. מפני פעולתם על הרצון, על המחשבה, ועל כל נטית החיים, מזדכך על ידם השכל, מיטהרים על ידם כל הכחות, הנפשיים והגופניים, של האדם. ומה שנשאר, אחר העכול הרוחני בהם, מן הענין המעשי שבחוש, פועל הוא שתי פעולות: חלק אחד תמציתי, פנימי, מטביע על החיים בקביעות את נטית הרצון והרגלת המעשים לשם שמים, לאצילות ולטוהר, והחלק האחר, שמתרבה, בכמותו, הוא חצוני, אבל משמש לטוהר, מפני הפרסום בקהל רב, שהפעולות מפרסמות את המחשבות ואת ההרגשות הקדושות, שמטרה זו מושגת היא ע"י המעשים.ולשם כך ישנם שני מיני מפעל בדשן המזבח. התמצית הגשמית, הנשארת מההקטרה שע"ג המזבח, הרמת הדשן, שנשארת אצל המזבח, בקביעותה, בהבלעתה במקומה, והוצאת שאר הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. הראשונה, הפנימית, לעומת ההשפעה על החיים הפנימיים הגופניים, ודחיפתם לצד הקדושה העליונה והמטרה הרוחנית המגמתית. והשניה, לעומת הענין ההולך ומקבל צורה פומבית, למען דעת כל הקהל וכל החיים, כי הכל עומד על כבוד בורא כל עולמים, מלך הכבוד, מחיה חיים ומקור חיי החיים, שהכל שלו ומידו נתנו לו, כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו.
הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המצין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת, היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן. "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כ"ו).