Be honored, honorable holy ones, servants of the One on High,
give honor to the God of Israel,
leave me until I enter and do my will and come back to you.
Abaye said: A person should not say this, lest they abandon him and go. Rather he should say:
Guard me, guard me,
help me, help me,
support me, support me,
wait for me, wait for me until I enter and come out, as this is the way of man.
Upon exiting, one says:
Blessed…Who formed man in wisdom,
and created in him many orifices and cavities.
It is revealed and known before the throne of Your glory
that were one of them to be ruptured or blocked, it would be impossible to survive and stand before You. The Gemara asks: With what should one conclude this blessing? Rav said: One should conclude: Blessed…Healer of the sick. Shmuel said: Abba, Rav, has rendered everyone sick. Rather, one should say: Healer of all flesh. Rav Sheshet said: One should conclude: Who performs wondrous deeds. Rav Pappa said: Therefore, let us say them both: Healer of all flesh, Who performs wondrous deeds. The Gemara proceeds to cite additional blessings recited as part of one’s daily routine. One who enters to sleep on his bed recites Shema in his bed from Shema Yisrael to VeHaya Im Shamoa. Then he recites:
Blessed…Who makes the bands of sleep fall upon my eyes and slumber upon my eyelids,
and illuminates the pupil of the eye.
May it be Your will, O Lord my God,
that You make me lie down in peace and give me my portion in Your Torah,
accustom me to mitzvot and do not accustom me to transgression,
lead me not into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace.
May the good inclination have dominion over me
and may the evil inclination not have dominion over me.
Save me from an evil mishap and evil diseases.
Let neither bad dreams nor troubling thoughts disturb me.
May my bed be flawless before You, that my progeny should not be flawed.
Enlighten my eyes in the morning lest I sleep the sleep of death, never to awaken.
Blessed are You, O Lord, Who gives light to the whole world in His glory. When one awakens, he recites:
My God, the soul You have placed within me is pure.
You formed it within me,
You breathed it into me,
and You guard it while it is within me.
One day You will take it from me and restore it within me in the time to come.
As long as the soul is within me, I thank You,
O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls.
Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies. Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night.
Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind.
Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free.
Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed.
Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down.
Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk.
Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man.
Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity.
Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength.
Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory. Upon wrapping himself in ritual fringes, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to wrap ourselves in a garment with ritual fringes.
Upon donning his phylacteries on his arm, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to don phylacteries.
Upon donning phylacteries on his head one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the mitzva of phylacteries.
Upon ritually washing his hands: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the washing of the hands.
Upon washing his face, one recites: Blessed…Who removes the bands of sleep from my eyes and slumber from my eyelids.
And may it be Your will, O Lord my God, to accustom me in Your Torah,
attach me to Your mitzvot, and lead me not into transgression,
nor into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace.
Bend my evil inclination to be subservient to You,
and distance me from an evil person and an evil acquaintance.
Help me attach myself to the good inclination and to a good friend in Your world.
Grant me, today and every day, grace, loving-kindness, and compassion in Your eyes and the eyes of all who see me,
and bestow loving-kindness upon me.
Blessed are You, O Lord, Who bestows loving-kindness on His people, Israel.
(כג) ר' יהודה אומר שלש ברכות צריך לברך בכל יום ברוך שלא עשני גוי ברוך שלא עשני אשה [ברוך] שלא עשני בור. גוי (ישעיהו מ) כל הגוים כאין נגדו אשה אין אשה חייבת במצות בור שאין ירא חטא ולא עם הארץ חסיד משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדו לבשל לו תבשיל הוא לא בשל לו תבשיל מימיו סוף שמקדיח את התבשיל ומקניט את רבו לחפות לו חלוק והוא לא חיפת לו חלוק מימיו סוף שמלכלך את החלוק ומקניט את רבו.
(23) Rebbi Yehudah says, “A person is obligated to say [the following] three Berachot (blessings) every day: Baruch [Ata Hashem Eloheinu Melech Haolam] Shelo Asani Goy (Blessed are You Hashem, our God, King of the world, for not making me a gentile), Baruch [Ata Hashem Eloheinu Melech Haolam] Shelo Asani Isha (Blessed are You Hashem, our God, King of the world, for not making me a woman), Baruch [Ata Hashem Eloheinu Melech Haolam] Shelo Asani Bur (Blessed are You Hashem, our God, King of the world, for not making me a boor). [The reason for saying a Beracha for not making him] a gentile is because it says ‘All nations are like nothing to Him. He considers them to be empty and void.’ (Isaiah 40:17) [The reason for saying a Beracha for not making him] a woman is because women are not obligated in Mitzvot (commandments).” [The reason for saying a Beracha for not making him] a boor is because a boor is not afraid of sin. They have said a parable to what this is similar to. [It is similar] to a king of flesh and blood who said to his servant to cook him [some] food, but he (i.e. the servant) has never cooked food in his life. In the end he ruins the food and angers his master. [Or the king told the servant] to hem for him a robe, but he (i.e. the servant) has never hemmed a robe in his life. In the end he [causes] the robe to get dirty and angers his master.
תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי תניא היה ר"מ אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום אלו הן שעשאני ישראל שלא עשאני אשה שלא עשאני בור רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור אמר ליה כולי האי נמי אמר ליה ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד היינו אשה עבד זיל טפי
It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person is obligated to recite one hundred blessings every day, as it is stated in the verse: “And now, Israel, what [ma] does the Lord your God require of you” (Deuteronomy 10:12). Rabbi Meir interprets the verse as though it said one hundred [me’a], rather than ma. The Gemara relates that on Shabbat and Festivals, when the prayers contain fewer blessings, Rav Ḥiyya, son of Rav Avya, made an effort to fill this quota of blessings with blessings on spices [be’isparmakei] and sweet fruit, of which he would partake in order to recite extra blessings. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A man is obligated to recite three blessings every day praising God for His kindnesses, and these blessings are: Who did not make me a gentile; Who did not make me a woman; and Who did not make me an ignoramus. Rav Aḥa bar Ya’akov heard his son reciting the blessing: Who did not make me an ignoramus. Rav Aḥa bar Ya’akov said to him: Is it in fact proper to go this far in reciting blessings? Rav Aḥa bar Ya’akov’s son said to him: Rather, what blessing should one recite? If you will say that one should recite: Who did not make me a slave, that is the same as a woman; why should one recite two blessings about the same matter? Rav Aḥa bar Ya’akov answered: Nevertheless, a slave is more lowly than a woman, and therefore it is appropriate to recite an additional blessing on not having been born a slave.
THE ETHICAL THEME IN THE MORNING BLESSINGS
Perhaps our sages had another reason for following the biblical text when they instituted the Morning Blessings. Perhaps they actually preferred the general to the specific. Even if they could produce from the biblical text a particular alternative, they still might have chosen the general formula because the general idioms have an ethical connotation and a more comprehensive meaning.
Again we are confronted with an old unique Jewish liturgical motif. God in His exaltedness and transcendence is beyond our liturgical impulse. The mere offering of thanks to Him or singing His praise is a paradoxical act that is almost tantamount to arrogance on the part of man. The license to praise God or to offer Him thanks is a unique grant of grace whose prime purpose is to bring man in close contact with his Creator and to elevate him morally by revealing to him the divine attributes as ethical criteria that must guide him. Therefore, each divine attribute should connote an ethical norm.
As human beings extol their Master and Creator, each utterance of praise is filled with ethical content to be realized later by man. Our sages therefore emphasized the ethical moment in our liturgy. They linked the Morning Blessings with ethical norms and imperatives. If these blessings had tersely described the pertinent physiological activi- ties, the ethical moment would have been lost. The ethical pattern would have been submerged through an overemphasis on the individual private life and on isolated situations and events. Because our sages were more concerned with the moral-ethical aspect than with liturgical specificity, they may have selected prophetic metaphors whose significance transcends the thanksgiving program of the Morning Blessings.
When we pronounce "Who gives sight to the blind, clothes the naked, releases the bound, straightens the bent," we not only thank God for His kindness and benevolence in protecting us against fatal disease [p 6] or paralysis, but we also assert our credo as to the all-inclusive morality of God which is manifest in His deeds at a natural and an historical level. We also announce publicly our commitment to imitate His ways and to realize this credo. God sets free the prisoners, the captives, the slaves, He lifts up the oppressed, He heals the blind, the unfortunate and helpless, and He clothes the poor and needy ones. The reference to our daily activities is indeed vague, but the link with the ethical norm is pronounced.
We prefer the ethical link between the blessing and the moral-ethical code to the precise description of the particular situation in which we are involved. We sacrifice the minute description of the situation in order to bring to the surface the implicit morality of God and our commitment to follow this moral code. Every morning, while offering thanks to God for some particular deeds or activities, we proclaim the moral code by which God guides the destiny of the world, the code that is the source of our morality.
עלי שור ע' קיא-קיב פרק עשרים ושנים:
ברכות הנהנין
ברוך: אתה הוא מקור כל ריבוי הברכות וההשפעות (נפש החיים שער ב' באורך)
"ברוך" – על משקל רחום, חנון, קדוש (אבודרהם)
אתה: פונים אל ה' בלשון נוכח. בעולם הוא מתגלה ע"י מעשיו, ורוצה הוא להיות קשור אלינו. לכן אנו פונים אליו ית' פנים אל פנים- נורא מאד!
ה': השם ככתיבתו הוא: היה, הווה, יהיה, המהווה את הכל וכל העולמות בטלים לפניו וממש הכל כאין נגדו. כוונה זאת כוללת התבטלות גמורה לפניו ית' - הממלא כל עלמין - והיא עמוקה מאד, ורק בפסוק ראשון של ק"ש חייבים לכוון גם אותה. השם כקריאתו: "אדון כל", וגם כוונה זאת היא האחדות הגמורה שכל הנבראים עבדיו, מהעליון שבנבראים עד הפחות שבפחותים.
אלקינו: אלקים - בעל כל הכחות, משגיח עליהם, עושה בהם כחפצו, שליט ושופט. אלקינו אנחנו עם ישראל זכינו להשגחה הפרטית, בקביעות,כי המלכנו אותו ית' עלינו. ה' אלקינו: השם המלא: המהווה את הכל ומנהיג את הכל, ולא מסר את ההשגחה לכח אחר. ה' - הוא האלקים!
מלך העולם: מלכותו ית' ניכרת בזה שיש עולם ואוה"ע אשר גם עליהם הוא שולט. ישראל הם בבחינת בנים לה' ומלך בתוך בניו עדיין לא ניכרת מלכותו. או – הם נכללים באלקות, כי קב"ה וישראל חד הוא, לכן "אלקינו" אינו מלכות, אלא שם. מלכותו ית' מתגלה בתוך העולם הזה, שגם "טבע"
ו"אוה"ע" אינם מציאות עצמאית, אלא "הכל עבדיך"
בורא: בריא היא יש מאין. "בורא" משמש גם לי עבר.
**
*
ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם" (וארא, רביעי). רש"י לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקח על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה ע"י אהרון".
ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם בכל ארץ מצרים" (שם, חמישי). רש"י: "לא היה העפר כדאי ללקות
ע"י משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמינהו בחול, ולקה ע"י אהרון
ללמדך דרך ארץ: בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא". מפליא עד היכן חיוב הכרת הטובה מגיע, שאין זה חשוב כלל אם עושה הטובה מרגיש בה או לא. הרי גם לגבי מים וחול יש להתנהג בהכרת הטוב, ועל [ ע' 112] החמורה שבחמורות, מצות כיבוד אב ואם, כתב החנוך כי שרשה הוא הכרת הטוב, אמור מעתה, כי מדה זו היא משרשי האדם.
"כל הכופר בטובתו של חברו בסוף כופר בטובתו של הקב"ה" הרגיל לקחת מכל הבא אל ידו כאילו זה מגיע לו, ואין בנפשו עדינות להרגיש בטובתו של חברו שהטיב לו במתנתו היאך יכיר בטובתו של הקב"ה?!
מי יודע, אם לא הזיקה אל הבורא, המקננת בלב כל אדם בריא, מהותה היא הכרת הטוב. חדות החיים וההתפעלות על פלא העולם מעוררות הכרת הטוב כלפי מי שנתן לנו את החיים ואת העולם. איך נחיה ונהנה מעולם עשיר זה יום-יום. רגע רגע, מבלי להודות עבור כל זאת ?
עבודה גדולה חייבונו חז"ל, לברך מאה ברכות ביום, לחזור מאה פעם ביום על האמת, כי ה' אלקינו הוא מלך העולם, והוא שנתן לנו. כל הנאה, ואת הגוף ואת הנשמה ואת התורה ואת המצוות. אולם, יסוד העבודה הזאת היא הכרת הטוב. ומדה זו אינה נפרדת לחלק שבין אדם למקום ולחלק שבין אדם לחברו. המדה אחת היא, והכופר בטובתו של חברו - סופו לכפור בטובתו של הקב"ה. אי לזאת, ההקדמה החנוכית לעבודת "ברכות הנהנין" היא מדת הכרת הטוב.
(א) כתיב לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וארז''ל בפ''ק דתענית ובספרי איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה.
(ב) הנה האהבה שאמר שצריכה להיות בכל לב. הוא פשוט: כי היא ממצות התלויות בלב. וכן ענין האהבה בכל נפש שאמר. היינו אף גם למסור נפשו עליו ית''ש מעוצם נפלאת האהבה לו ית'. וכמ''ש בפ' ראשונה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך גו'.
(ג) אמנם בפ' זו חידוש הוא שחידשה. שגם העבודה היא התפלה צריכה להיות בכל לב ובכל נפש.
(ד) (ולהכי נמי לא כתיב ובכל מאדכם בפ' זו כמו בפ' ראשונה דכתיב בה נמי ובכל מאדך. כי פרשה ראשונה מיירי מענין מצות האהבה לחוד. שייך לומר שתהיה האהב' גם בכל מאד. זה הממון. כמ''ש רז''ל (ברכות ס''א ב') אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכ''נ ובכל מאדך. אבל בפרשה זו דכתיב בה נמי עבודה היא תפלה. לא שייך עלה כ''כ ובעל מאד):
(ה) והנה מ''ש בכל לבבכם על ענין התפלה. הוא פשוט ומבואר כוונת הכתוב לב' ענינים.
(ו) הא' היינו לפנות לבו מטרדת המחשבות. ולהטותה אל הכוונה השלימה לתיבות התפלה בלבב שלם ועומקא דלבא. כמאמרם ז''ל בברייתא ר''פ אין עומדין המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים שנאמר תכין לבם גו' וכדמשמע להו נמי התם מקראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. וכמ''ש דוד המלך ע''ה בכל לבי דרשתיך.
(ז) ובזוהר בשלח ס''ג ב' כל מאן דמצלי צלותא קמי מלכא קדישא בעי למבעי בעותי' ולצלאה מעומקא דלבא בגין דישתכח לביה שלים בקב''ה ויכוין לבא ורעותא.
(ח) ולכן אמרו ז''ל (שם ס''פ תפלת השחר) שהמתפלל צריך לשהות וכו' כדי שתתחונן דעתו עליו. והיינו בכל לבבכם שתתמלא כל הלב רק בכונת תיבות התפלה. שאם יעלה בלבו איזה מחשבה אחרת הרי הלב חלוקה בב' מחשבות:
(ט) והב' היינו גם לשרש מלבו בעבודת התפלה תענוגי העולם והנאותיו מכל וכל. ואיך להסתכל כלפי מעלה ברוממות הבורא יתברך. כמו שאמרו (יבמות ק''ה ב') המתפלל צריך שיתן לבו למעלה. עד שיהא כל כח לבו משוכה רק למעלה להתענג על ה' לבד בתיבות התפלה וכענין החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה א כדי שיכוונו לבם למקום. וכענין שפי' רבינו יונה ז''ל שם ענינה ע''ש ולבך תשית. וכמו שאמרו בשמות רבה פכ''ב אדם צריך שיטהר לבו קודם שיתפלל.
(י) (אמנם כל עיקר ענין טהרת הלב. היא רק למצוה ולא לעכובא גם לענין התפלה אף שנקראת עבודה שבלב כמו שנתבאר קצת לעיל סוף ש''א שהעיקר בכל המצות היא המעשה. ע''ש):
(יא) ולהבין ענין מ''ש הכתוב ובכל נפשכם על עבודת התפלה. צריך לבאר תחלה פי' וענין הברכה כביכול לו ית''ש שמצינו כמה פעמים במקרא וברכת את ה' אלקיך. ברוך ה' לעולם גו'. והרבה כיוצא. וכן בדברי רז''ל מצינו (ברכות ז' ע''א) שאמר כביכול לר''י ישמעאל בני ברכני. וכן כל נוסח מטבע תפלות והברכות כולם שיסדו אנשי כנה''ג. הם פותחים ומסיימים בברוך:
(1) It’s written (D’varim 11:13): “to love God-YHV”H your [plural] God-Elohi”m and to serve Him with all your [plural] hearts/minds and all your [plural] souls-Neffesh”. And the rabbis (OBM) stated in the first chapter of Ta’anit (2a) and in Sifri: “What is ‘service using the heart/mind’? You must admit, this is prayer.”
(2) Now the love mentioned, that must be with a complete heart/mind, is simple, for it’s one of the commandments dependent on the heart/mind. And so the matter of the love with all your soul-Neffesh that was mentioned, this is even to also give up your soul-Neffesh for Him (blessed be His name) out of the immense, marvelous love of Him (blessed be He). And as was written in the first paragraph: “And you [singular] shall love God-YHV”H your [singular] God-Elohi”m with all your [singular] hearts/minds and with all your [singular] soul-Neffesh…”.
(3) However, this [second] paragraph has something novel that it originated, that the service too (meaning prayer), must be with a complete heart/mind and a complete soul-Neffesh.
(4) (And for that reason it wasn’t written “and with all your resources” in this paragraph as with the first paragraph in which it’s written “and with all your resources”. Because the first paragraph only teaches from the perspective of the commandment to love [and not regarding service], it’s relevant to state that the love should be with all your resources too—meaning your monetary resources—as the sages (OBM) state (Berakhot 61b): “If you have a person whose money is more beloved to him than his body, it’s for this reason it states: ‘with all your monetary resources’.” However in this [second] paragraph in which it is also written “service” (meaning prayer), it’s not so relevant to it [to mention] “and with all your resources”.)
(5) Now [the meaning of] what is stated regarding the context of prayer “with all your hearts/minds” is plain, and describes the intention of the text in two contexts.
(6) The first, specifically, is to empty his heart/mind from the burden of thoughts, and to divert it to the direction of attending completely to the words of the prayer, wholeheartedly, and from the depths of the heart/mind, as they (OBM) stated in the b’raita at the start of Perek Ein Ome-din (Berakhot 30b): “One who prays must adjust the direction of his heart/mind towards the heavens, for it says (Tehillim 10:17): ‘prepare their heart/mind…’”. And as it teaches there too in the story of Channa (Shmuel Aleph 1:13): “…and Channa, she was speaking upon her heart/mind”. From here we learn that the direction of the heart/mind of one who prays must be controlled. And as King Dovid (peace be upon him) stated (Tehillim 119:10): “with all my heart/ mind I sought you.”
(7) And in Zohar B’shahlakh (63:2): “anyone who prays a prayer before the holy King must present his requests and pray from the depths of the heart/mind, so that his heart/ mind should be considered perfect before the Holy One (blessed be He), and he should control the direction of his heart/mind and will.”
(8) For that reason they (OBM) stated at the end Perek T’feelaht Ha-shahkhar (Berakhot 30b), “that one who prays should settle down [the mind] …” so that his mind should be stilled, and this is ‘with all your hearts/minds’, so that the entire heart/mind should be filled only with the intention of the words of the prayer, for if some other thought should arise, the heart/mind would be divided between two thoughts.
(9) And the second is to eradicate from his heart/mind all worldly pleasures and their delights from all sources during the service of prayer, and to exclusively gaze heavenwards towards the majesty of the Creator (blessed be He). As was stated (Yevamot 105b): “One who prays must […] transfer his heart/mind upwards”, until the entire power of his heart/mind is drawn only upwards, to delight in God-H’ alone via the words of the prayer. And in the context of the early pious ones who would settle down the mind for one hour, so that they could adjust the direction of their hearts/minds toward God-Ma-kome (Berakhot 30a), and per what Rabbeinu Yonah (OBM) explained in that context (refer there and pay attention), and as was stated in Sh’mote Rabba (parsha 22): “a person must purify his heart/mind before he prays”.
(10) (However, the entire essence of the matter of a pure heart/mind is only [to enhance the performance of] the commandment and not to obstruct its performance. Also, in the context of prayer, even though it is called “service using the heart/mind”, as was explained briefly above (the end of Gate 1), the essence of all commandments is the performance. Refer there [for more details].)
(11) And to understand the matter of what the text stated: “…and with all your [plural] soul-Neffesh” regarding the service of the prayer, we must first explain the meaning and context of blessing Him (so to speak, blessed be His name) that we’ve noted a few times in the text: “and you shall bless God-YHV”H, your God-Elohi”m” (D’varim 8:10), “blessed is God forever” (Tehillim 89:53), “bless God-YHV”H, oh my soul-Neffesh” (Tehillim 103:1), and many others similarly. And also in the statements of our rabbis (OBM) we found (Berakhot 7a) that He said (so to speak) to Rabbee Yishmael: “Yishmael, my child, bless Me”, and so too the entire formulaic wording of all the prayers and blessings that the Notables of the Great Assembly established, all of them begin and end with “blessed”.