Save "Moshe: From Lo Ish Devarim to Eileh Hadevarim
"
Moshe: From Lo Ish Devarim to Eileh Hadevarim
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהֹוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃
But Moses said to יהוה, “Please, O my lord, I have never been a man of words, either in times past or now that You have spoken to Your servant; I am slow of speech and slow of tongue.”
אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃
These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.—Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab,
אלה הדברים. לפי שזה הספר הוא סיפור הדברים הראשונים בקצת מצות מחודשות. והוא ג"כ ספר תוכחות. שבו רצו להוכיח לישראל בדברים הראשונים. בענין שיזכרו וישובו אל ה'. ואולי השומע סבור שעכשיו הוא מתחיל להוכיחם בדברים קשים. ולא הוכיחם כל ארבעים שנה. לזה אמר שאינו כן כי זו היתה אומנותו של משה במדבר ובערבה ובכל המקומות שהזכיר. כאומרם מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה. שלא נמצא בעולם מי שהוכיח לישראל כמשה. עד שבכל תוכחותיו היה דומה לשם ושני לו. כאלו היה אחריו ממש לידע הדברים על בוריין. כמו שאמר בו וראית את אחורי. וזהו מוכיח אדם אחרי חן ימצא. שנשתבח והוצק חן בשפתיו יותר מכל הנביאים. כאומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. במעלת הנבואה והדבור. כאומרו אלה הדברים אשר דבר משה. אותו שכתוב בו לא איש דברים אנכי. ועכשיו דבר אלה הדברים דברים רכים דברים מסודרים על נכון. מה שאי אפשר לאדם אחר לדבר ולסדר דברים כאלו. ובפרט במעמד כל ישראל עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וזהו אל כל ישראל. וכן בזמן הראוי. וזהו בארבעים שנה. לרמוז שאחר שאמרנו שאלו הדברים כבר דברם משה אל ישראל בכל המקומות הנזכרים. למה חזר עתה לאומרם להם מחדש. לזה אמר כי בסבת היות עכשיו זמן מוכן שהיה בסוף מ' שנה. שכבר היו ישראל מוכנים ומיושרים בדרך הנכונה. וראו מה עשה ה' הגדול והנורא. ועבר עליהם מה שעבר רצה להוכיחם עתה. וכמו שאמר למטה ולא נתן השם לכם לב לדעת עד היום הזה. וזהו בארבעים שנה דבר משה אל בני ישראל. אלה הדברים אשר צוה אותו ה' ולא היו מדעתו. וכן אחרי הכותו את סיחון ועוג שני מלכי האמורי אשר כגובה ארזים גבהם והיו מנעולה של א"י. וזה היה מהנסים הגדולים שעשה השם עמהם. עד שלסבת זה היה ראוי גם כן להוכיחם עתה. וכן לבאר להם התורה אחר שכבר היו מוכנים וראויים. וזהו הואיל משה באר את התורה הזאת. וסבת הכנתם היתה לפי שכבר עבר עליהם ארבעים שנה. וכן שכבר כלו מתי מדבר האנשים הפושעים והמורדים. ונשארו בני ישראל צרופים כצרוף כסף דבקים בה'. ולזה תמצא שאמר בראשונה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לפי שאלו התוכחות התחיל להוכיחם בהתחלת המ' בהיות כל ישראל כאחד טובים ורעים. אבל כשאמר ויהי בארבעים שנה שזה היה בסוף הארבעים. לא אמר אלא דבר משה אל בני ישראל. הם יחידי סגולה. בני ישראל ממש דומים לאביהם. ולכן לא אמר כאן אל כל ישראל אלא אל בני ישראל: ולהורות על זה תמצא שאמר אחד עשר יום מחורב. וכי עד עכשיו לא עבר אלא אחד עשר יום מחורב. והלא זה היה בסוף ארבעים שנה. אבל הרמז בזה מה שאמר יראת ה' תוסיף חיים ושנות רשעים תקצורנה. לא שיקצרו ממש שהרי כתיב יבלו בטוב ימיהם. אבל פירושו שאע"פ שיחיו אלף שנים פעמים. אין חייהם חיים ואינן חשובים כיום אחד. ולכן בכאן לפי שבאלו הארבעים שנה יצאו מרעה אל רעה מעגל למרגלים וממרגלים למתאוננים. לא היו חייהם חיים. והיה להם כאלו לא עבר ביניהם אלא י"א יום וזה אחד עשר יום ויהי בארבעים שנה. להורות כי ספו תמו מבלהות כאלו לא היה אלא י"א יום מחורב. ומיד פתע פתאום ויהי בארבעים שנה בסוף הארבעים. דיבר משה אלה הדברים אל בני ישראל. ולזה רמזו רז"ל שהרשעים בחייהם קרויים מתים. לפי שאין להם חיים כלל וימיהם לא ימשכו. ואמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר. להורות שמיד בתחלת הארבעים היו ישראל ראויים ודבוקים בשם. ולא היה בלבם שום פירוד וחלוק. וזהו ה' אלהינו אלהי ואלהיך בשוה. ולכן לא אמר ה' אלהיך אלא ה' אלהינו. ולכן היה רצון השם להכניסם מיד לארץ בלא עיכוב. וזה פנו וסעו לכם וגו'. וכן אמר בואו ורשו את הארץ וגו'. לולי שעכב העון. ולזה התחיל מיד במינוי הדיינים שאמר להם לא אוכל לבדי שאת אתכם. לפי שהיו טרחנים. והם השיבו טוב הדבר אשר דברת לעשות. והיה ראוי שיאמרו על פיך אנו חיים ואין אנו רוצים דיינים אחרים. אבל הם חשבו מחשבת אמת שמשה לא ישא להם פנים ולא יעוות משפט. ולכן בחרו בדיינים רבים. ובזה חטאו נגד ה' ונגד משיחו. וכן חטאו בשילוח המרגלים. כי אחר שאמר להם ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש. נתקבצו כולם בערבוביא ואמרו נשלחה אנשים לפנינו. ושמו ספק בדבר השם ובשבועת האבות. וזהו ותמרו את פי ה' אלהיכם. ורמז בזה ג"כ שמרו את פי ה' והאמינו לדברי המרגלים האחרונים ולא לראשונים. כי בראשונה כולם הסכימו ואמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו. וזה כלול במה שאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. ואע"פ שאח"כ חזרו לומר אפס כי עז העם וכן אמרו ארץ אוכלת יושביה היא. אחר שהשם אמר להם שהיתה הארץ טובה והם הסכימו גם כן לזה בדבריהם הראשונים. היה להם להאמין לדברי השם ולא למרות פי כבודו. וזהו ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לדבריו. והאמנתם לדברי המרגלים שהוציאו דבה על הארץ. ושמעתם שמע שוא ולשון הרע. וזהו ותרגנו באהליכם וגו'. וכדי להסיר מכם הפחד והמורא של דברי המרגלים. אמרתי לכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ילחם לכם כמו שעשה במצרים. ואם תאמרו כי מלחמת מצרים היתה הוראת שעה. לפי שהמצריים היו חייבים ואשמים ממקום אחר. לא הונח שיהיה זה כן. כבר ראיתם נסים אחרים רבים וגדולים שעשה השם עמכם במדבר. וכן יעשה עכשיו. וז"ש ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו וגו'. ואחר שראיתם דבר זה בעיניכם שהוא דבר גדול והאמנתם בו. איך אפשר שבדבר קטן כזה של ביאת הארץ בערך הראשונים אינכם מאמינים. וזהו ובדבר הזה אינכם מאמינים. אחר שראיתם שהוא הולך לפניכם לתור לכם מקום לחנותכם וכל זה כדי להביאכם לארץ ישראל. או שיאמר ובדבר הזה אינכם מאמינים לפי שהוא הולך לפניהם בדרך. כלומר בסבת רוב הנסים והטובות שהוא עושה עמכם תמיד ביום ובלילה באש לילה ובענן יומם. אתם מואסים את ה' אשר בקרבכם ואינכם מאמינים בו. כמו שאמר במקום אחר יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. ואמר הוקר רגלך מבית רעיך וכו': והנה יש לראות בכאן איך אמר ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. כי לא מצינו שמשה אמר להם דבר כזה ולא כיוצא בו. אבל שתק ונפל על פניו כאומרו שם ויפול משה ואהרן על פניהם ולא דיבר להם דבר. וא"כ איך אמר בכאן ואומר להם לא תערצון. ואולי נאמר שאחר שיהושע וכלב תלמידיו אמרו להם אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום. חשב משה אלו הדברים כאלו הוא עצמו אמרם. ולכן אמר להם ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון. כי אלה הדברים כולם נכללים במאמר יהושע וכלב למעיין בהם. או שנאמר שאעפ"י שלא נזכר זה למעלה בענין המרגלים. אחר שמשה אמר להם עכשיו ואומר אליכם לא תערצון. בידוע שאמר להם כן. אלא שד"ת עשירות במקום אחד ורשות במקום אחר. כמאמרם ז"ל על פסוק שלח לך אנשים השומע זה סבור שהשם נתן להם עצה זו. ואינו כן שהרי כתב במקום אחר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. וכן בכאן נוכל לומר כי כשאמר ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל. שאמר להם לא תערצון ולא תיראון ה' ילחם לכם. וכל אלו הדברים אמר להם והתחנן לפניהם ולא הועיל לו. וזהו לפני כל קהל עדת ישראל. וכשראו יהושע וכלב שלא שמעו לדברי רבם ולא האמינו בה'. קרעו בגדיהם ומסרו עצמם על קידוש השם. ובחוזק יד אמרו אל כל עדת ישראל כי המרגלים שקר דוברים כי הארץ טובה מאד. ואם לא תמרדו בה' אל תיראו את עם הארץ. ואחר שראה השם שמסרו עצמם על קידוש השם. הצילם והגין עליהם בהוראת כבודו:
... And how did [Moshe] say, "I said to you, 'Have no dread or fear of them.'" As we did not find that Moshe said something like this or something similar to it. Rather he was quiet and fell on his face... And perhaps we can say that since Yehoshua and Kalev, his students, said to [the people] (Numbers 14:9, "Only you must not rebel against the LORD. Have no fear then of the people of the country, for they are our prey: their protection has departed from them, but the LORD is with us. Have no fear of them" - Moshe considered these words as if he said them himself.
אלה הדברים במדרש לשעבר אמר לא איש דברים אנכי ועכשיו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וע"ש בילקוט מה שנאמר עליו ולעניננו לפמ"ש הרא"ע ואנכי ערל שפתים היינו שלא הי' יכול להסביר הדברים בלשון מצרי' כמדבר לפני מלך כי כבר מילדותו ברח ממצרים וזה כבר שבעי' שנה לא הי' רגיל על לשונו לדבר לפני מלכי' והקב"ה השיב אנכי אהי' עם פיך וזהו למוסר כל שאינו איש דברים לדבר בלשונותם לגויהם לו ראוי לדבר אלה הדברי' לכל ישראל ואם יארע שיצטרך לדבר לפני מלך ושרים אז ה' יהי' עמו והוריתיך אשר תדבר אך מי שהוא איש דברי' פי' שלמד והרגיל עצמו להיות איש דברים לפני פרעה וכיוצא בו אותו לא תיכון לשונו לדבר אלה הדברי' אל כל ישראל להורות לעם ה' דרכי ה':

אֵלֶּה הַדְּבָרִים (דברים א, א), הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה בְּכָל לָשׁוֹן וכו', כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִים בְּכָל לָשׁוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית. וּמַה טַּעְמוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאוֹמֵר מֻתָּר לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה יְוָנִית, כָּךְ לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָמַר בַּר קַפָּרָא דִּכְתִיב (בראשית ט, כז): יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל שֵׁם נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹנוֹתָיו שֶׁל יֶפֶת, לְכָךְ הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ בְּלָשׁוֹן יְוָנִית. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאֵה לְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַה חֲבִיבָה שֶׁמְרַפֵּא אֶת הַלָּשׁוֹן, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (משלי טו, ד): מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַתִּיר אֶת הַלָּשׁוֹן, תֵּדַע לְךָ לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה מִגַּן עֵדֶן אִילָנוֹת מְשֻׁבָּחִים, וּמָה הוּא שִׁבְחָן, שֶׁהֵן מְרַפְּאִין אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה וגו'. מִנַּיִן שֶׁהִיא רְפוּאָה שֶׁל לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר לִתְרַפְיוֹן, וְחַד אָמַר כָּל שֶׁהוּא אִלֵּם וְלוֹעֵט הֵימֶנּוּ לְשׁוֹנוֹ מִתְרַפֵּא וּמְצַחְצְחָה מִיָּד בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין מִזֶּה וּמִזֶּה אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טו): מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. רַבִּי לֵוִי אָמַר מַה לָּנוּ לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, הֲרֵי משֶׁה עַד שֶׁלֹא זָכָה לַתּוֹרָה כְּתִיב בּוֹ (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה לַתּוֹרָה נִתְרַפֵּא לְשׁוֹנוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר דְּבָרִים, מִנַיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה.

דָּבָר אַחֵר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהָיָה מוֹכֵר אַרְגָּמָן וְהָיָה מַכְרִיז הֲרֵי אַרְגָּמָן, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְשָׁמַע אֶת קוֹלוֹ, קָרָא אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, מָה אַתָּה מוֹכֵר, אָמַר לוֹ לֹא כְלוּם, אָמַר לוֹ אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר הֲרֵי אַרְגָּמָן, וְאַתָּה אוֹמֵר לֹא כְלוּם, אָמַר לוֹ מָרִי אֱמֶת אַרְגָּמָן הוּא, אֶלָּא אֶצְלְךָ אֵינוֹ כְּלוּם. כָּךְ משֶׁה, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבָּרָא אֶת הַפֶּה וְאֶת הַדִּבּוּר, אָמַר (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, אֲבָל אֵצֶל יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בּוֹ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֵּר מֹשֶׁה וְגוֹ'. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אֲנֹכִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה מְדַבֵּר כָּל כָּךְ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם אַתָּה חַיָּךְ, שְׁנֵה אֶת הַתּוֹרָה וְהִתְרַפֵּא. מֹשֶׁה כְּבָר לָמַד אֶת כָּל הַתּוֹרָה. בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָז יְדַלֵּג כְּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם (ישעיה לה, ו). בֹּא וּרְאֵה כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה (שמות ג, י). אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, בַּיָיא אַתָּה מַעֲבִיר עָלַי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אֲנֹכִי (שם ד, י). אָמַר לוֹ: שִׁבְעִים לָשׁוֹן עוֹמְדִין בְּפַלְטְרִין שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁאִם יָבֹא אָדָם אֶחָד מִמָּקוֹם אַחֵר, מְדַבְּרִים עִמּוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ. וַאֲנִי הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתְךָ, וְהֵם בּוֹדְקִין אוֹתִי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְגָלוּי לִפְנֵיהֶם שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְהָשִׂיחַ עִמָּהֶם. אֵין שׂוֹחֲקִין עָלַי לוֹמַר, רְאוּ שָׁלִיחַ שֶׁל מִי שֶׁבָּרָא הָעוֹלָם וְאֶת כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁמֹעַ וּלְהָשִׁיב. הֱוֵי, בַּיָיא, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אֲנֹכִי. הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם (שם ו, ל). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ בְּרִיָּה, מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא לָהֶם שֵׁמוֹת (בראשית ב, כ). שֵׁם לְכָל הַבְּהֵמָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שֵׁמוֹת. וְאַתָּה אוֹמֵר, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אֲנֹכִי. בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הִתְחִיל מְפָרֵשׁ הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. הַפֶּה שֶׁאָמַר, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אֲנֹכִי, אָמַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים. וְהַנָּבִיא צָוַח וְאָמַר, אָז יְדַלֵּג כְּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם (ישעיה לה, ו). לָמָּה, כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה (שם). לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה הַדְּבָרִים.
(Deut. 1:1:) “These are the words that Moses spoke….” Israel said, “Yesterday you said (in Exod. 4:10), ‘I am not a man of words.’ And now you are speaking so much?” Rabbi Isaac said, “If you are impeded in your speech, recite the Torah and you will be healed, [as] Moshe already studied all of the Torah.” (Deut. 1:1, cont.:) “Through the wilderness, in the Arabah near Suph.” This text is related (to Is. 35:6), “Then the lame shall leap like a hart, and the tongue of the dumb shall shout for joy.” Come and see. When the Holy One, blessed be He, said to Moses (in Exod. 3:10), “I will send you unto Pharaoh,” Moses said to Him, “You are doing me an injustice. (Exod. 4:10), ‘I am not a man of words.’” He said to Him, “Seventy languages are spoken in Pharaoh's palace. Thus if a man comes from another place, they speak with him in his own language. When I go on Your mission, they will examine me, asking whether I am a representative of the Omnipresent. Then it will be revealed to them that I do not know how to converse with them. Will they not laugh at me, saying, ‘Look at the agent of the One who created the world and all its languages! Does he not know how to listen and reply?’ See here, something is wrong! (Exod. 4:10:) ‘I am not a man of words,’ (Exod. 6:12) ‘For I have uncircumcised lips (i.e., a speech impediment).’” The Holy One, blessed be He, said to him, “But look at the first Adam. Since no creature taught him, where did he [come to] know seventy languages? It is so stated (in Gen. 2:20), ‘And he gave names to (them).’ ‘A name for every beast’ is not written here but rather ‘names’ (in the plural, i.e., a name for each and every beast in seventy languages). And you say, (Exod. 4:10) ‘I am not a man of words.’” At the end of forty years [from] when Israel left Egypt, [Moses] began to elucidate the Torah in seventy languages, as stated (in Deut. 1:5), “he elucidated this Torah.” The mouth that said (in Exod. 4:10), “I am not a man of words,” [then] said (in Deut. 1:1), “These are the words.” The prophet [thus] cries out and says (in Is. 35:6), “Then the lame shall leap like a hart, and the tongue of the dumb shall shout for joy.” Why? (Ibid., cont.:) “Because waters shall break forth in the wilderness and streams in the desert.” It is therefore stated (in Deut. 1:1), “These are the words.”
Rav Itiel Gold
Devarim | From Actions to Words
VI. Words and Deeds
As mentioned at the beginning of this shiur, the interaction between Moshe and the people in the previous books is more characterized by deeds and less by speech. Moshe often performs miracles and wonders with his staff; he does less with his mouth. I wish now to suggest that this is his conduct specifically in relation to the first generation. With that generation, Moshe and God sometimes look like parents, who talk about their children without them hearing and go to them after already having made their decisions.
At this point, let us go back and remember that Moshe described himself as one who is slow (“heavy”) of speech and of a slow (“heavy”) tongue. His power was not in his mouth, which suited his leadership of the first generation. In the second generation, however, the situation is reversed: the leader of slow speech succeeds in communicating with the people of Israel. God’s words flow through him to the people, and the people listen. His difficulty of speech decreases, because on the other side there is a generation that is ready and willing to listen.
In light of this, it seems that Moshe’s difficulty of expression was an emotional issue and not a physical stutter. In such a situation, the identity and nature of the listening party can make a dramatic difference. The first generation was not open to listening – already in Egypt (Shemot 6:9), and so too throughout their journey in the wilderness. This situation shut down the slow-of-speech Moshe even more. However, with the second generation, something opens up.
In his opening speech, Moshe essentially compliments the second generation for opening a channel for dialogue. In doing so, he clarifies the basis for the entire book of Devarim. Now, with the openness of the second generation, it is possible to create the book of Devarim – to expound the Torah to them, and to direct them towards entering the land.
This situation allows for a new approach. Leadership through words is not like leadership through actions. Leadership through actions is quite cumbersome, and based on rewards and punishments. Complex or delicate messages cannot be conveyed in this way. Indeed, such messages appear for the first time in the book of Devarim. Thus, for example, only in the book of Devarim do we find the commandment to love God (6:5), lofty conversations related to faith and providence (especially in Parashot Va-etchanan and Ekev), and discussion of repentance (Chapter 30). The book of Devarim deals for the first time with emotional and internal processes: the path to faith in God (4:32-40), fears that are liable to arise (7:17-26), and others. These issues can only be addressed through speech; leadership through actions would only touch the externals of these matters, and could not penetrate inside. Only the second generation, capable of listening and looking inward, is capable also of taking possession of the land. The first generation, which was less refined, was forced to die in the wilderness.
VII. Why did Moshe not enter the land of Israel?
The conventional explanation for Moshe's being denied entry into the Land of Israel is his sin at Mei Meriva, when he hit the rock, as described in the book of Bamidbar (20:13-14). However, in our parasha, we are surprised to hear that it was because of the sin of the spies:
And the Lord heard… and was angry, and swore, saying: Surely not one of these men, even this evil generation, shall see the good land… Also the Lord was angry with me for your sakes, saying: You also shall not go in there. (1:34-37)
Why was God angry with Moshe because of the sin of the spies? Ostensibly, he should have been judged positively, as Calev and Yehoshua were, for he too encouraged the people not to listen to the spies. Furthermore, how can this be reconciled with what is stated in the book of Bamidbar, that the decree regarding Moshe was issued because of the sin at Mei Meriva?
It seems that these questions can be answered in light of what we have stated above. In the end, Moshe belongs to the leadership of the first generation. Moshe's power lay in his staff, in his doing wonders on behalf of the first generation, in order to push them out of Egypt into the wilderness. But he is incapable of leading in the Land of Israel. The sin of the spies made this clear once and for all, when Moshe failed to create a dialogue with the first generation and dispel their fears. The lines of communication collapsed, and so it became clear that Moshe was no longer capable of advancing the people.
It is true that Moshe underwent a process together with the second generation and managed to "reinvent himself." Thanks to the openness of the second generation, he began to lead through speech and by engaging with more internal processes. This allowed him to begin the conquest of the east bank of the Jordan together with the second generation – which led Moshe to think that he had become worthy to lead the people into their land. This explains why he then appealed to God that he be allowed to enter the land, as described at the beginning of the next parasha (which is a continuation of the oration in our parasha[14]):
And I appealed to the Lord at that time, saying: O Lord God, You have begun to show Your servant Your greatness, and Your strong hand… Let me go over, I pray You, and see the good land that is beyond the Jordan, that goodly hill-country, and Lebanon. (Devarim 3:23-25)
God, however, does not accept his prayer. Despite the connection and dialogue with the second generation, Moshe is still too deeply rooted in the patterns of the first generation.
This explanation for Moshe's non-entry into the land also relates to the incident at Mei Meriva. Moshe's sin was in striking the rock, instead of speaking to it as he had been commanded. Many commentators had difficulty with this story: What is the big difference between striking the rock and speaking to it? Moreover, in the parallel story in the book of Shemot, Moshe is in fact asked to strike a rock (Shemot 17:6).[15] The Rashbam (Bamidbar 20:10) explains that Moshe erred in that he tried to reenact the miracle in the book of Shemot and strike the rock. He did not think that speaking to the rock would suffice. In light of the above, it may be understood that this is not a random mistake. The striking of the rock symbolizes the leadership of the first generation, who was led by force by way of the staff. Striking the rock hints to the people that they will be led by force, despite their objection to the journey and to entering the land. They are basically similar to the rock, which, if hit hard enough, will eventually release water.
The story at Mei Meriva, on the other hand, takes place with the second generation. Here, Moshe is commanded to use speech with the rock. The second generation must be led through speech. Moshe, however, is still deeply rooted in the first generation and therefore identifies the behavior that suited the first generation with the desired behavior for the second generation. Once again, Moshe strikes the rock and tries to lead by force – thereby demonstrating to God that he is no longer suitable for the leadership of the second generation. God therefore issues the decree that bars him from entering the land.
In our parasha, the same point is explained, but from a different direction; the collapse of Moshe's communication with the first generation, in the sin of the spies, symbolizes his difficulty in leading the second generation.
However, where you find the fall of Moshe, there you find his greatness. Despite God's determination that Moshe is not suitable for the second generation, he does not despair and tries to the best of his ability to change his previous mode of leadership, to open the channel of speech, to stand before the people and give them an invaluable gift – the book of Devarim.
סיון רהב-מאיר
דברים, ספר דברים

משתגעים מהחופש הגדול? הנה מסר חינוכי מקסים שאימא אחת אמרה לי השבוע. הבן שלה קיבל תעודה לא טובה במיוחד, והיא לחוצה כבר עכשיו בחופש מהשנה הבאה. היא הפנתה את תשומת לבי לנקודה אופטימית שקל לפספס. התורה לא עוצרת ואומרת לנו באופן מפורש "שימו לב, הקשיבו הקשיבו, משה רבנו הפך מאיש מגמגם לנואם מלהיב!". אבל בין השורות יש פה אמירה מדהימה: הרי במפגש הראשון עם אלוקים, משה רבנו אומר כידוע "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". הוא גם מוסיף ואומר שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". והנה, הספר החדש שהתחלנו לקרוא בימים אלה, ספר "דברים", נפתח כך: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל". הספר כולו מכיל דיבורים של משה רבנו. הוא משאיר לנו צוואה, ירושה רוחנית, נאום "אני מאמין" מפורט ומרשים.
אז מה קרה כאן? איך עברנו מ"לא איש דברים" ל"אלה הדברים"? חכמינו מסבירים: משה קיבל שליחות, קיבל תפקיד. הוא צריך להוציא את העם ממצרים, ללמד אותו תורה, להוביל אותו לארץ. כשיש לאדם מטרה ויעד וחזון – אפשר להתגבר על קשיים רבים, גם על אבחונים חיצוניים וגם על דברים שחשבנו על עצמנו בטעות. התורה מבקשת ללמד אותנו שאותו משה שאמר "לא איש דברים אנוכי" – הפך למי שאנחנו עוסקים בדברים שלו יום יום, כבר אלפי שנים. גם ברגע זה.