לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַֽיִם בְּסֵֽתֶר וּבַגָּלוּי וּמוֹדֶה עַל־הָאֱמֶת וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ וְיַשְׁכֵּם וְיֹאמַר:
רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא עַל צִדְקוֹתֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵֽינוּ לְפָנֶֽיךָ כִּי עַל רַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים, מָה אָֽנוּ מֶה חַיֵּֽינוּ מֶה חַסְדֵּֽנוּ, מַה צִּדְקוֹתֵֽינוּ, מַה יְּשׁוּעָתֵֽנוּ, מַה כֹּחֵֽנוּ מַה גְּבוּרָתֵֽנוּ, מַה נֹּאמַר לְפָנֶֽיךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַֽיִן לְפָנֶֽיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל כִּי רוֹב מַעֲשֵׂיהֶם תֹּֽהוּ וִימֵי חַיֵּיהֶם הֶֽבֶל לְפָנֶֽיךָ, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּ֒הֵמָה אָֽיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל:
אֲבָל אֲנַֽחְנוּ עַמְּ֒ךָ בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ, בְּנֵי אַבְרָהָם אֹהַבְךָ שֶׁנִּשְׁבַּֽעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמֹּרִיָּה, זֶֽרַע יִצְחָק יְחִידוֹ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּֽחַ, עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְּכוֹרֶֽךָ שֶׁמֵּאַהֲבָתְ֒ךָ שֶׁאָהַֽבְתָּ אוֹתוֹ וּמִשִּׂמְחָתְ֒ךָ שֶׁשָּׂמַֽחְתָּ בּוֹ קָרָֽאתָ אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן:
לְפִיכָךְ אֲנַֽחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֶרְךָ וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ וְלָֽתֶת־שֶֽׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶֽךָ:
אַשְׁרֵֽינוּ מַה־טּוֹב חֶלְקֵֽנוּ וּמַה־נָּעִים גּוֹרָלֵֽנוּ וּמַה־יָּפָה יְרֻשָּׁתֵֽנוּ:
אַשְׁרֵֽינוּ שֶׁאֲנַֽחְנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְאוֹמְ֒רִים פַּעֲמַֽיִם בְּכָל־יוֹם:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵֽינוּ ה' אֶחָד:
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶֽיךָ בְּכָל֯־לְ֯בָבְ֒ךָ וּבְכָל־נַפְשְׁ֒ךָ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָיוּ הַדְּ֒בָרִים הָאֵֽלֶּה אֲשֶׁר֯ אָ֯נֹכִי מְצַוְּ֒ךָ הַיּוֹם עַל֯־לְ֯בָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶֽיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּ֒ךָ בְּבֵיתֶֽךָ וּבְלֶכְתְּ֒ךָ בַדֶּֽרֶךְ וּבְשָׁכְבְּ֒ךָ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל֯־יָ֯דֶֽךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל־מְזֻזוֹת בֵּיתֶֽךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:
אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא, קַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶֽךָ וְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בְּעֹלָמֶֽךָ, וּבִישׁוּעָתְ֒ךָ תָּרוּם וְתַגְבִּֽיהַּ קַרְנֵֽנוּ:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בָּרַבִּים:
ד"א העטופים ברעב וגו' אין רעב אלא בד"ת שנאמר (עמוס ח׳:י״א) הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וגו'.
...
מכאן אמרו לעולם יהא אדם ירא שמים יראה גמורה יראה על האמת ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו ובכל יום ויום ישכים ויאמר
רבון כל העולמים ואדוני האדונים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקותינו מה ישועתנו מה כחנו מה גבורתנו מה נאמר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.
אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה זרע יצחק ידידו שנעקד על גבי המזבח עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון.
לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש וליתן שבח והודיה לשמך אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר ואומרים פעמים בכל יום
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד
בשכמל"ו
אתה הוא עד שלא בראת את העולם ואתה הוא משבראת את העולם אתה הוא בעוה"ז ואתה הוא בעוה"ב קדש את שמך על מקדישי שמך וקדש את שמך בעולמך ובישועתך תרום ותגביה קרננו בא"י מקדש את שמך ברבים.
אַתָּה נוֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים, וִימִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים.
וַתְּלַמְּדֵֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ לְהִתְוַדּוֹת לְפָנֶֽיךָ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵֽינוּ, לְמַֽעַן נֶחְדַּל מֵעֽשֶׁק יָדֵֽינוּ, וּתְקַבְּלֵֽנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ כְּאִשִּׁים וּכְנִיחוֹחִים לְמַֽעַן דְּבָרֶֽיךָ אֲשֶׁר אָמָֽרְתָּ: אֵין קֵץ לְאִשֵּׁי חוֹבוֹתֵֽינוּ, וְאֵין מִסְפָּר לְנִיחוֹחֵי אַשְׁמָתֵֽנוּ. וְאַתָּה יוֹדֵֽעַ שֶׁאַחֲרִיתֵֽנוּ רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לְפִיכָךְ הִרְבֵּֽיתָ סְלִיחָתֵֽנוּ.
מָה אָֽנוּ. מֶה חַיֵּֽינוּ. מֶה חַסְדֵּֽנוּ. מַה צִּדְקֵֽנוּ. מַה יְּשׁוּעָתֵֽנוּ. מַה כֹּחֵֽנוּ. מַה גְּבוּרָתֵֽנוּ. מַה נֹּאמַר לְפָנֶֽיךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַֽיִן לְפָנֶֽיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל כִּי רֹב מַעֲשֵׂיהֶם תֹּֽהוּ וִימֵי חַיֵּיהֶם הֶֽבֶל לְפָנֶֽיךָ. וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָֽיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל.
לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר:
רבון העולמים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים י"י שמעה י"י סלחה י"י הקשיבה ועשה אל תאחר למענך אלקי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך:
מה אנו מה חיינו מה חסדינו מה כוחינו מה גבורתינו ומה צדקינו מה נאמר לפניך י"י אלקינו ואלקי אבותינו הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב (מעשתו) [מעשינו] תהו וימי חיינו הבל לפניך
שכך כתוב ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל:
אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המורייה וזרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח ועדת יעקב בנך בכורך כי מאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו וקראת אותו ישר' וישורון
לפיכך אנחנו חייבין להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך וליתן שבח והודייה לשמך וחייבין אנו לומר לפניך בכל יום תמיד.
אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתינו אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ומייחדים שמך פעמיים בכל יום ואומרים
שמע ישראל י"י אלקינו י"י אחד:
אתה הוא אדון קודם שנברא העולם ואתה הוא אדון משנברא העולם אתה בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא ושנותיך לא יתמו. קדש את שמך בעולמך וקדש את שמך על מקדישי שמך ובישועתך מלכינו תרום ותגביה קרנינו:
ב'א י"י מקדש את שמך ברבים:
ורבינו שלמה זצ"ל הרגיל שלא לומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא אדם ירא שמים ולא בגלוי ומתחילין לומר רבון כל העולמים.
וגאון אחד כתב שהגון לאומרו שהרי לדעתנו הוקבע שבא לזרז את האדם להיות ירא שמים ואפי' בסתר ולדבר אמת אפילו בלבבו
כגון שפסק בלבו ליתן דינר או מעה לקופה של צדקה אע"פ שלא הוציא בשפתיו יקיים ומקרא מלא הוא ודובר אמת בלבבו.
ור' בנימין אחי נר"ו כתב שראוי לומר בסתר שלא אמרו אבא אליהו אלא כנגד דורו של שמד שגזרו שלא לקרוא את שמע ולא היו יכולין להיות יראין בגלוי על כן הזהירם וזרזם לקבל עליהם עול מלכות שמים בסתר.
תדע לך שכן הוא שאומר וחייבין אנו לומר לפניך תמיד שמע בכל יום כו' ומיחדים את שמך פעמיים באהבה ואומר שמע ישראל כו'.
ועל כן אומר ברוך המקדש שמו ברבים לפי שבשעת השמד אין שמו מקודש ברבים אלא בסתר על כן אין לנו לשנות.
זרע יצחק יחידך יש אומרים זרע יצחק ידידך ויש מדלגין זרע יחידך ואומר זרע יצחק שנעקד על גבי מזבחך לפי שלא מצינו שנקרא יצחק יחיד להקב"ה אלא יחיד לאברהם
ויש מדקדקין ואומרין זרע יצחק יחידו ואומר שהוא מוסב למעלה שאמר בני אברהם אוהבך ופירוש יחידו שהי' יחיד לאברהם כמה שנאמר קח נא את בנך את יחידך.
ור' בנימין אחי נר"ו כתב שאין לשנות ופירושו יחידך יחיד בשמך שקראת לו והוא מוסב כלפי שכינה אבל אברהם ויעקב לא היו יחידים בשם אחד
וכן נמצא בברכות בירושלמי בסוף פרק ראשון למה נשתנה שמו של אברהם אבינו ושל יעקב אבינו ושמו של יצחק לא נשתנה מפני שקראו הקב"ה בעצמו. או יש לפרשו מפני שנתיחד לקרבן:
ואח"כ יתחיל לסדר תפלתו ויאמר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי והאומר בסתר לבד טועה כי למה נשנה הנוסח' הטובה והיפה משום דברי האומר מה חידוש הוא לו בגלוי פשיטא העיקר הוא שיהי' ירא בסתר במקום שאין שם רואה אותו שום נברא
וזאת אינה קושיא כי אין כוונתינו להשמיע חדוש כי אם להודיע כיצד יתנהג אדם ירא שמים במעשיו שצריך לו להיות לעולם יראת שמים כנגד פניו בין בסתר בין בגלוי
ואפי' הרוצה לדקדק ולומר בסתר כבגלוי טועה כי אין הכוונה אלא כמ"ש ואפי' שצד א' אין בו חדוש אין לחוש לזה דאגב חדא נקט תרתי
וכן דרך תנא בכמה מקומות דוק ותשכח
ומודה על האמת זה עיקר גדול ביראת ה' שלא ישנה אדם את דבורו על שום דבר בעולם
וכן הוא מדת החסידים וזרע קדש שנא' שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכו' ובהיות האדם תוכו כברו לא במהרה הוא חוטא
וזהו ענין ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו. שצריך שיהיו פיו ולבו שוין לטובה.
וישכם ויאמר רבון העולמים כו' שתהי' תפלה זו מסודרת בפיו הן בכל בקר הן בכל שעה שצריך להתפלל לפניו י"ו
ויקדים לתפלתו שלא על צדקתו ויושר מעשיו הוא מפיל תחינתו לפניו אלא על אלהותו למענו ית' יעשה ולא למענינו כענין שאמר דניאל ע"ה ה' שמעה כו' למענך אלקי והוא כענין שאמר מרע"ה ואתחנן שלא התפלל מצד מעשיו הטובים אלא מתנת חנם כי חנון ורחום הוא
ובהקדמה הזאת אין מקום למקטרג על תפלתו שלא תעשה שאין תפלתו רק על חסד הש"י שדרכו להתחסד עם בריותיו בין ראוים בין שאינם ראוים כדכתיב וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו כדאי.
מה אנו מה חיינו. הענין הוא להשפיל עצמנו לפני גדולתו ומעלתו י"ו לחזק הענין שאמרנו שאל ידין אותנו כאשמותינו ואל ימוד לנו כפעלנו כי ב"ו אנו ורוב מעשינו תוהו כי דרכנו לרדוף אחרי ההבל ולמרוד ולפשוע מחמת היצה"ר השולט עלינו כי מותר האדם מן הבהמה אין. מצד החומר ותאותיו וחמדותיו ולכן אין להאשימנו על מעשינו הרעים אלא להביט במעשה הטובה הנעשית על ידינו מחמת צד קדושה שיש בנו מן הנשמה הטהורה שנפחת באפינו
(מה חסדנו מה צדקתנו מה ישועתנו) ענין מה ופירושו כמו דבר של הבל ואין בו ממש כלומר אין ממש בחסדנו ולא בצדקותנו ואין בנו מעשים שיועילו להושיע אותנו
וכיון שכן. (מה כחנו מה גבורתנו). שנבטח בעצמינו ואפי' שיהי' בנו כח וגבורה
(ומה נאמר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו). ואע"פ שנא' שנבטח בחכמתנו ובתבונתנו ונדע להציל עצמנו אנו (חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשינו תהו וימי חיינו הבל לפניך) כלומר הכל נגדך לאין כי במה נקדם פניך על כל הטוב והגמול שאתה גומל עמנו בכל עת ובכל שעה (ומותר האדם מן הבהמה אין). ומה בידנו לעשות כי נחשבנו כבהמה
ואם יש בנו איזה מותר ותוספת על הבהמה היא מצד הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל ועתיד ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודך וכמו שיש הפרש בין החומר והצורה לישראל עצמן כך יש הפרש בין א"ה לישראל כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו ונאמר הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו הן איים כדק יטול.
אבל אנחנו אין אנו בגדר זה בעינך אלא אהבת אותנו ורצית בנו וקראת את אבינו ישראל וישורון
לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך כו' על כל הטובה אשר הטיבות עם אבותינו ועמנו. ולשבחך ולפארך על שבחרת בנו לחלק ונחלה. ונתן שיר ושבח והודאה לשמך הגדול בשיר וזמרה אשרנו מה טוב חלקנו וכו'
אשרנו שאנו משכימים יש מי שאומר כשאנו משכימים ונ"ל שהוא טעות שעל כל ישראל נאמר שמשכימין בבקר ובערב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומיחדי' שמך בכל יום פעמים בבקר ובערב ואומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מפני שיחוד ה' הוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו אנו מתחילין קודם כל דבר ומשבחין אנחנו לו י"ו שיזכנו ליחד שמו כי כן צריך האדם בעל נפש לשבח לפאר לאדון הכל שנותן לו כח וחיל שיוכל לעבוד עבודתו ולקיים מצותיו כי מה האדם הדל והנבדל שיצא מידו דבר מה למצוא חן בעיני ממ"ה הקב"ה ובמה יקדם פניו על כל הטוב והגמול שגמל עמו מיום צאתו לאויר העולם ועד עמדו על דעתו והחושב בעצמו שהקב"ה חייב לו על טרחו ועל משאו בעה"ז ואע"פ שיעמול ביום ובלילה ויחי' אלף שנים פעמים לא מחכמה ורוח יתירא דאית ביה יעלה על לבו דבר זה בער הוא ולא מבין ואדרבא חייב הוא למי שזכהו לכל הטובה ההיא להפיק רצון יוצרו ולמצוא חן בעיניו להיות מן המשרתים העומדים לפניו אם הגיע לכך:
ויאמר בשכמל"ו וכן ראוי אחר שיחד ה' בפסוק שמע ישראל ראוי לומר אחריו בשכמל"ו
עוד ראוי כדי לעלות לשם יחוד כותיקין שאומרים שאם יתאחר הק"ש אחר הנץ החמה לפחות יהיה נמצא שכבר יחד ה' בשמע ישראל שהוא עיקר היחוד ועיקר הק"ש ואחריו בשכמל"ו והרי הוא כאלו קיים מצות ק"ש בעונתה הראוי'
וראיתי מן המדקדקים שמשלימין פרשת ואהבת עד ובשערך וכוונתם לענין זה
ואומר אתה הוא אחד קודם שבראת העולם וכו' ענין תיקון הוא כמו פירוש למלת אחד כי כשאדם אומר ה' אחד צריך לייחד יחוד גמור מכל פנה והיא שהש"י קודם שברא העולם היה א' יחיד בעולמו כמו ששנינו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו א' ואפי' יעלה בדעתו של אדם לחשוב קודם שנברא העולם מה היה אע"פ שאין ראוי להסתכל בזה כמו ששנינו כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וההסתכלות בזה היא כמו מה לפנים לפירוש אחד אפ"ה לא יהרהר יותר מדאי אלא היה הוא ושמו אחד ואין בנו כח בדעתנו לידע הענין כאשר הוא וכן בכל הסתכלות שיעלה על דעתו לפי שעה יחשוב בדעתו שאינו יכול להשיג הענין כאשר הוא בקוצר דעתו השפל והאפל כי גדולים ממנו בקשו על זה ולא הועילו אלא יהיה לבבינו שלם ותמים עם ה' אלקינו ועז"נ תמים תהי' עם ה' אלקיך מי שהוא מסתכל בזה ראוי לו שלא בא לעולם מפני שאע"פ שהסתכל בענינים אלו זמן רב לא יוכל להשיג דבר להפיס דעתו לקוצר תבונתו ואדרבא אפשר שיבא לידי הפסד מחשבותיו שיטרד מן העולם ועז"א טוב הי' לו שלא לבא לעולם כי הבא לעולם אינו בא אלא להשלים נפשו ולמלא חוקיו לעשות רצון יוצרו וזה ביאתו לעולם אפשר שיטרידנו מן העוה"ז ומן הבא ומה טוב ומה נעים הי' שלא היה בא ויצא לעולם
ואפשר שאלו ד' ענינים הם הנזכרים כאן אתה הוא אחד קודם שבראת העולם ואתה הוא לאחר שבראת העולם אתה הוא אל בעוה"ז ואתה הוא אל בעוה"ב מה לפנים מה לאחור הוא ענין קודם שבראת ואחר שבראת מה למעלה ומה למטה בעוה"ז ובעולם הבא ואע"פ שיש פירוש אחר אפשר לכללו בכלל זה ומה ששנה בענינים והתחיל באחד וסיים באל הכל לפי הענין דכיון שקודם שנברא העולם היה א' ואחר שנברא העולם ובכלל זה אפילו אחר שישתלם הבריאה ויחזור העולם לתוהו ובוהו א"צ עוד לומר שהוא אחד בשמים והוא א' בארץ שהם הם הבריאה עצמה וכבר נשלל משום רבוי אבל צריך לשלול שאין כח לאל אחר או מלאך או שרף עמו בבריאת עוה"ז או בבא למעלה או למטה כי כל דבר שהוא למטה לפנינו אפשר לכנות אותו עה"ז שמורה באצבע וכל דבר הנסתר מעינינו ועתיד להיות נכנה אותו בדבר שהוא למעלה ממנו וע"כ הזכיר בעה"ז ובבא אתה אל ואתה אל חזר ואמר ואתה הוא ושנותיך לא יתמו לשלול שאין לו קץ ותכלית ואפילו אחר הבריאה ואחר היותה תוהו ובוהו הוא עצמו באחדותו וגבורתו וזש"ה המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו וכו' ועכ"ז ואתה הוא ושנותיך לא יתמו
והיא הכוונה שאמרנו קדש שמך בעולמך אחר שבידך הכל ואין עוד בלעדיך ואת כל אשר תחפוץ אין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל אנו מתפללים לפניך שתקדש שמך בעולמך שידעו כולם אלהותך ומלכותך ותודיע בעולם מעלת המקדשים שמך וגדולתם כמונו אשר אנו מקדשים שמך ביחודך בכל יום פעמים.
ותרים ותגביה קרננו והושיענו בין צרינו וקמינו.
ברוך המקדש שמו ברבים ואע"פ שהי' ראוי לחתום בברוך שם במקום הזה מצד הענין אין בידינו כח להקל בברכות ולברך ברכה אשר לא מצאנו אותה בגמרא לכן טוב שלא לחתום אלא יהי' כוונתו עם השם הנכבד והנורא ודי לו בזה
אתה הוא ה' האלקים וכו' היא ענין תפלה כוללת על כל ישראל כמו שאומר קבץ נפוצות קויך מארבע כנפות הארץ אלא שמתחיל בענין יחוד שמו וגדולת מעלתו כדרך המתפלל שצריך לספר בשבחו של מקום תחלה
ואח"כ יתפלל ועורך שאלתו כמו שמצינו במרע"ה אשר מי אל וכו' ואח"כ אעברה נא ואראה וענין התפלה הזאת במקום הזה משום שיחדנו שמו הגדול בכל צד וענין ואין עוד מבלעדיו בעליוני' ובתחתונים ולו היכולת והממשלה לעשות כרצונו ואין מי יאמר לו מה תעשה
מתחננים אנו לפניו שיעשה עמנו ככל נפלאותיו לקבץ גליותינו ולקדש שמו ויכירו כל הגוים וידעו כל באי עולם כי אין עוד מלבדו להושיע אותנו מיד צרינו וקמינו.
וענין תפלה זו התפלל חזקיהו מלך יהודה ע"ה על צרת סנחריב מלך אשור שנא' אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ הטה ה' אזנך ושמע וכו' וגמר הענין ואמר הושיענו נא מידו וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' אלקים לבדך על זו אנו מתפללין ומתחננים שיושיענו מידם וידעו כולם שמו הגדול כי אין עוד מלבדו: ויש מדקדקים שאין אומרים עליון לכל ממלכות הארץ מפני שאינו בפסוק אלא אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ.
ונ"ל שאין לחוש שאנו מתפללים על דרך הפסוק אבל לא בלשונו ממש ואנו מוסיפין וגורעין ואין חשש בזה.
אבינו שבשמים עשה עמנו חסד וכו' גמר התפלה מכח הבטחה שהבטיחנו ע"י צפניה החוזה. בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כו' בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה':
אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו
יתכן דמכוין בשמות מנות אלה (חלק, גורל, ירושה) המתיחסים למתנות קודש לישראל הנרמזים בלשונות הפסוקים
כי חלק ה' עמו (פ' האזינו),
לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכ"ה),
ותורה צוה לנו משה מורשה
וזהו חלקנו, גורלנו, ירושתנו
(ז) מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה כחנו, מה גבורתנו.
האפסיות של כל נוצר, בהיותו נחשב למציאות בפני עצמו, באה להכרה בששה צדדים,
האחד, עצם המהות שהוא אין ואפס, כי אין לשום נברא שום עמדה עצמית כלל, זולת חפץ הבורא המקיים אותו.
השני, הרגשת המהות שלו, שאי אפשר כלל שירגיש את מציאותו למציאות מוחלטה, מאחר שהמקור שממנו נובעת הרגשתו זו היא עצם מהותו, והרי הוא דבר שאינו ראוי כלל מצד עצמו לשם מציאות, ואיך תוכל הרגשתו במציאותו, שהיא התאור הראשון למהות של חיים, להיות נחשבת להרגשת מציאות.
השלישי, היא אפסיות הרצון להשפיע טוב, כי איך תוכל שאיפה של חסד והטבה להיות מיוסדת במציאות כזאת, שאינה כלל מציאות באמת.
הרביעי, בדבר האפשרות לגשם את החפץ הטוב, שזהו דבר הנותן איזו הערכה חשובה להמצוי, ואיך נוכל ליחש איזה ערך לאפשרות היכולת לגשם את הטוב ולהגדירו, בשעה שאפילו השאיפה של ההטבה בעצמה אין לה יסוד קבוע.
החמישי, המשכת הגשום והפעל של הטוב, שבודאי אין לה מקום, מאחר שאין מקום אפילו להתחלת המפעל, מפני חוסר הבסיס של המציאות לכל מצוי מצד עצמו, שהכל כלא נחשב זולת אור בורא כל, המופע במציאותו של כל נמצא.
והששי הוא העדר היכולת לעמוד נגד כל מהרס המציאות ומחריבה, שאין מקום ליכולת זאת שתצא אל הפעל, מפני כשלון הכח שיש לכל מצוי מצד עצמו.
וע"ז אנו אומרים אלו ששת התארים:
מה אנו, נגד אפסיות המתות,
מה חיינו, נגד אפסיות ההרגשה של המציאות שלנו,
מה חסדנו, נגד חוסר הבסיס של השאיפה לטוב,
מה צדקנו, נגד חוסר כח המגשם את הטוב, שהוא כח הצדק, לעומת כח החסד, שהוא ענין השאיפה מצד עצמה,
מה כחנו, נגד האפשריות של המשכת הטוב,
מה גבורתנו נגד האפשריות של העמדה נגד כל העומד להחריב ולהפריע את הטוב ואת ההשפעה הראויה להביא תועלת לברואים, שכולם אינם נחשבים לדברים מבוססים מצד עצמם, ואינם מצואים כ"א מצד כחו של יוצר כל ב"ה, המושפע עליהם ברב חסדו וטובו.
לאחר מכן נוהגים לומר דברי התעוררות לקראת התפילה ועבודת ה', ומזכירים בהם 'שמע ישראל', ועל פי הירושלמי חותמים בברכה: "ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים", וכך הוא נוסח אשכנז. ולנוסח ספרד, הואיל ובתלמוד הבבלי לא נזכרה ברכה זו, אומרים: "ברוך המקדש שמו ברבים" בלא הזכרת השם.
*התוס' בפסחים קד, ב, וברכות מו, א, הזכירו ברכה זו, וביארו שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה. אולם הרמב"ם כתבה בלא שם. והטור או"ח מו הזכירה כברכה עפ"י הירושלמי, (אמנם בירושלמי שלפנינו נוסחה אבד. ועיין בט"ז מו, ט, שהסכים לאומרה עפ"י המנהג). ונוסח ספרד עפ"י הרמב"ם ועפ"י האר"י בשער הכוונות, שלא לחותמה בשם. ונוסח כל התפילה מ"לעולם יהא אדם" מובא בתנא דבי אליהו רבה פרק כא. ופשוט שלנוסח אשכנז, הואיל והיא ברכה, ראוי להקפיד לאומרה בכל יום.
כשאני מגיע לק"ש דר"י הנשיא שהיא אחר לפיכך אני נוהג לומר כל הפרשה ראשונה עד ובשעריך
וכן כתב רבי יונה בחדושי ברכות שזו היא ק"ש של ר"י הנשיא
ועוד אני אומר דברכה שלאחריה מקדש את שמך הרבים שהוא מן הירושלמי והיא נתקנה על קדושת השם שייך שפיר אחריה כשם שהוא מקדש שמו ברבים כך מחוייבי' אנו לקדש שמו למסור נפשינו ברבים על קדושת שמו
וזו היא בכלל בכל לבבך ובכל נפשך
וכמו שקדש עקיב' בן יוסף את השם ע"כ ראוי לומר כל הפרשה של מלכו' שמים ולומר אחריה ברכת מקדש את שמך ברבים.