(א) בשעת הדחק כגון שהוא בדרך או שהיה עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה מתפלל אחר ג' ראשונות ”הביננו“ ואומר אחריה ג' אחרונות וצריך לאמרם מעומד וכשיגיע לביתו אין צריך לחזור ולהתפלל. ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים ולא במוצ״ש ויו"ט:
In a extenuating circumstance, such as when one is on the road or when one was standing in a place where one is distracted, and one fears that they will interrupt one, or if one is not able to pray the full [Amidah] prayer with intention - one prays "Havineinu" [i.e. the digest version of the middle 13 Amidah blessings] after the first three [blessings of the Amidah] and, after it, say the last three [blessings of the Amidah], and it is necessary to say them while standing. And when one arrives at one's house, it is not necessary to go back and pray [again]. And one does not pray "Havineinu" in the rainy season, and not at the departure of Shabbat [i.e. Saturday night] nor a holiday.
(ג) ההולך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל ”צרכי עמך מרובים“ וכו' וא"צ לא לג' ראשונות ולא לג' אחרונות ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשיגיע לישוב ונתקררה דעתו חוזר ומתפלל תפלת י"ח ברכות (ואם לא חזר להתפלל הוי כאלו שכח להתפלל לגמרי)
(3) The one who is walking in a place [where there are] bands of wild animals or robbers prays "The needs of your people are numerous, etc.", and there is no need - not the first three [blessings of the Amidah], and not for the final three. And one may pray this on the road, as one is going, but if one is able to stand, one [should] stand. And when one arrives at a settlement and one's mind has calmed down, one goes back and prays the Eighteen Blessings [i.e. the full Amidah]. (And if one did not go back to pray, it is considered as if one forgot to pray entirely)
(יג) (יג) חיה ולסטים וכו' - ר"ל לפי שאז אינו מיושב דעתו כלל ולכך פטרוהו אז מלהתפלל אפי' תפילת הביננו:
היוצא לדרך, יתפלל יהר"מ ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו' וצריך לאומרה בלשון רבים ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה; ואם היה רוכב א"צ לירד:
One who leaves to travel should pray: "May it be your will Lord our God and the God of our ancestors, that you lead us to peace, etc." And one must say it in plural language, and if it is possible, one should refrain from going while one says it. And if one was riding, one need not dismount.
(ז) אומר אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה (רש"י והר"י) ואם שכח מלאמרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה:
(7) One should say it after one has hit the road. And one should not say it other than in the case that one has to go a parsah [approx. 4 km]; but [if] less than a parsah one should not end [the prayer] with "barukh...". And ab initio, one should say it within the first parsah (Rashi and the R"i) And one forgot to say it, one may say it the entire time one is on the road, as long as one did not yet reach within the parsah adjacent to the city in which one wants to lodge; and from that point on, one should say it without the blessing.
(1) פַּרְסָה ᴵᴵ f.n. PBH (pl. פַּרְסָאוֹת) parasang (Persian mile). One parsa is about four kilometers, approximately the distance a man can walk in 72 minutes
(כט) (כט) שהחזיק בדרך - ר"ל שלא יאמרנה כשעדיין הוא בתוך העיר שדר בה, אף שמכין עצמו לצאת לדרך. ועיבורה של עיר, דהיינו שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר לאחר שכבר כלו כל הבתים, הרי הוא כתוך העיר. והט"ז מתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת אבל שארי אחרונים חולקין ע"ז והסכימו דלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כך אך בדיעבד יש לסמוך על דבריו. וכ"ז בתחלת יציאתו מביתו, אבל כשהוא לן בדרך יוכל לומר תה"ד בבוקר כשמכין עצמו לצאת אפילו כשהוא עדיין בעיר דכבר החזיק בדרך
(ל) (ל) ואין לאומרה וכו' - שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם, אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה אז יש לברך תה"ד בכל גווני.
(ח) הנכנס לבית המדרש יתפלל יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו' וביציאתו יאמר מודה אני לפניך ה׳ אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו':
(8) One who enters the study hall prays "May it be your will, Lord, our God and the God of our ancestors, that I not falter in any legal matter, etc." And upon one's departure, one says "I give thanks before You, Lord my God, that placed my portion among those who sit in the the study hall, etc."
המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר ״יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי״ או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ' יום לעיבורה ואמר ״יהי רצון שתלד אשתי זכר״ ה"ז תפלת שוא. אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר. כגון הנכנס לכרך אומר ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתכניסני לכרך הזה לשלום״. נכנס בשלום אומר ״מודה אני לפניך ה׳ אלקינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום״. בקש לצאת אומר ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתוציאני מכרך זה לשלום״. יצא בשלום אומר ״מודה אני לפניך ה׳ אלקי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום״ וכו' עד בא"י שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבה בסימן ק"י:
One who prays for something that has already happened. For example, he entered the city and heard a cry in the city and he prayed "may it be God's will that this cry is not from a member of my household" or if his his wife was expecting and more than forty days had passed and he said "may it be God's will that my wife will give birth to a boy - behold this is a meaningless prayer. Rather a person should always pay for the future and give thanks for the past...
(ב) לכרך - דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א"צ לומר כשנכנס לה ולא אח"כ כשיצא ממנה אלא אח"כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק"י:
(ג) וזו היא תפלת הדרך וכו' - לכאורה הלא בסימן ק"י מבואר דכשיוצא לדרך אומר תפלת הדרך לבד, בלא הודאה על שעבר, וגם אינו אומר אותה רק כשהחזיק בדרך. ומהו זה שכולל הכא תה"ד בהודאה שנותן על העבר? וגם משמע שאומר אותה תיכף ביציאתו מן העיר. י"ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ"ל תה"ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך…