Beth Shalom * Hasheem, Elokechem Emet

Why does the Chazzan repeat these words?

הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בֵּין ״אֱלֹהֵיכֶם״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״וַה׳ אֱלֹקִים אֱמֶת״.

Berakhot 14a:21-14b:1

The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said that one may not interrupt between eloheikhem and emet veyatziv. Furthermore, Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? This phrase evokes the verse as it is written: “And the Lord, God, is True” (Jeremiah 10:10).

ירמיהו י׳:י׳

(י) וַה' אֱלֹקִים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא־אֱלֹקִ֥ים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹֽא־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ׃ {פ}

Jeremiah 10:10

(10) But the LORD is truly God:
He is a living God,
The everlasting King.
At His wrath, the earth quakes,
And nations cannot endure His rage.

רש"י על ירמיהו י׳:י׳

(א) וה' אלקים אמת. למה כי הוא אלקים חיים ומלך עולם לכך יכול לאמת דבריו אבל בשר ודם אומר לעשות ומת או תשש כחו או יורד מנכסיו ואין בידו לקיים:

Rashi on Jeremiah 10:10

(1) But the Lord God is true Why? Because He is a living God and the King of the world. Therefore, He can make His words come true. A mortal person, however, plans to do something and dies or becomes weak or loses his property, and has no ability to execute his plans.

ברכות י״ד ב:ב׳-ג׳

חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. הָהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. שַׁמְעֵיהּ רַבָּה דְּאָמַר ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תְּרֵי זִימְנֵי. אֲמַר רַבָּה: כֹּל ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תַּפְסֵיהּ לְהַאי.

Berakhot 14b:2-3

Does one repeat emet when he begins the blessing of emet veyatziv, or does he not repeat emet? Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: He repeats emet. Rabba said: He does not repeat emet. The Gemara relates: This person who descended to lead the service before Rabba, Rabba heard that he said emet, emet twice. Rabba mocked him and said: Every emet, emet has caught this one; he must be passionate about the pursuit of truth.

The Halacha

אורח חיים ס״א:ג׳

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים ש"ץ ה' אלקיכם אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' אלקיכם אמת: הגה ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של הש"ץ ג' תיבות אלו (ב"י בשם א"ח) ואם היחיד רוצה ג"כ לאמרם עם השליח צבור אין איסור בדבר (דברי עצמו) ויש שכתבו דכל הקורא ק"ש ביחיד יאמר אל מלך נאמן שמע וגו' כי ג' תיבות אלו משלימים המנין של רמ"ח והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה וכן נוהגין ונראה לי מ"מ כשקורא עם הצבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יאמר אמן אחר הש"ץ כשמסיים הברכה וכן נוהגין ונכון הוא:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 61:3

The Recitation of the Sh'ma has 245 words, and in order to bring the number up to 248, which corresponds to the number of limbs of the human body, the prayer leader ends by saying "the Lord Your God - Truth!", and then repeats this aloud, and says: "the Lord Your God - Truth!" Rem"a: By doing so, each person fulfills their obligation since they hear these three additional words from the mouth of the prayer leader. And if one wishes to say these words individually along with the leader, it is not forbidden. There are those who wrote that anyone who recites the Sh'ma by themselves should say "Kel Melekh Ne-eman" before [saying] Sh'ma, etc., since these three words bring the count up to 248, and this comes in the place of the Amen (ie. the initial letters of "Kel Melekh Ne-eman"spell out 'Amen') that one is required to answer after [the blessing of] "Blessed... Who chooses His nation Israel with love". And this is our custom. It seems to me that, nevertheless, when one recites [Sh'ma] with the congregation, one should not say "Kel Melekh Ne-eman", but [rather] only say Amen after the leader concludes the blessing - this is our custom, and it is correct.

משנה ברורה ס״א:ח׳

(ח) ה' אלקיכם אמת - המנהג כהשו"ע שיש לומר גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם, ואמת השני אינו מן המנין, אלא ברכת אמת ויציב היא

(ט) וחוזר ואומר - ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידן:

Mishnah Berurah 61:8

...

The Sources of the Idea

תנחומא בובר, קדושים ו׳:א׳

אמר ר' מני לא תהא קריית שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות, כנגד אברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמר הקב"ה אם שמרתם שלי לקרותה כתיקנה, אף אני אשמור את שלכם, כך אמר הקב"ה לישראל, שמרו מצותי, מצות קריית שמע שחרית וערבית, ואני משמר אתכם, שנאמר ' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך (תהלים קכא ז).

Midrash Tanchuma Buber, Kedoshim 6:1

R. Mani said: Let not the recitation of the Shema be trivial in your eyes because there are two hundred forty-eight words in it, corresponding to < the number of > parts that are in a human being; and out of them < comes > BLESSED BE THE NAME OF HIS GLORIOUS MAJESTY FOREVER AND EVER. The Holy One said: If you have kept what is mine in reciting it properly, I will also keep what is yours. Similarly the Holy One said to Israel: Keep my commandment, the commandment to recite the Shema morning and evening, and I will keep you, as stated (in Ps. 121:7): THE LORD SHALL KEEP YOU FROM ALL EVIL; HE SHALL KEEP YOUR SOUL.

מכות כ״ג ב:י״ח

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה; שלש מאות וששים וחמש [שס"ה] לאוין, כמנין ימות החמה; ומאתים וארבעים ושמונה [רמ"ח] עשה, כנגד איבריו של אדם.

Makkot 23b:18

§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs.

רש"י על מכות כ״ג ב:י״ח:א׳

רמ"ח מצות עשה - דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה:

שס"ה [מצות] לא תעשה - שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור:

Rashi on Makkot 23b:18:1

248 positive commandments - For each and every limb says to him, "do a mitzvah."

365 negative commandments - For every day, they warn him to not transgress.

משנה אהלות א׳:ח׳

מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה אֵבָרִים בָּאָדָם, שְׁלשִׁים בְּפִסַּת הָרֶגֶל, שִׁשָּׁה בְכָל אֶצְבַּע, עֲשָׂרָה בַקֻּרְסָל, שְׁנַיִם בַּשּׁוֹק, חֲמִשָּׁה בָאַרְכֻּבָּה, אֶחָד בַּיָּרֵךְ, שְׁלשָׁה בַקַּטְלִית, אַחַת עֶשְׂרֵה צְלָעוֹת, שְׁלשִׁים בְּפִסַּת הַיָּד, שִׁשָּׁה בְכָל אֶצְבַּע, שְׁנַיִם בַּקָּנֶה, וּשְׁנַיִם בַּמַּרְפֵּק, אֶחָד בַּזְּרוֹעַ, וְאַרְבָּעָה בַכָּתֵף. מֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה וּמֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה. וּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת בַּשִּׁדְרָה, תִּשְׁעָה בָרֹאשׁ, שְׁמֹנָה בַצַּוָּאר, שִׁשָּׁה בַמַּפְתֵּחַ שֶׁל לֵב, וַחֲמִשָּׁה בִנְקָבָיו. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי. אֲבָל אִם אֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל:

Mishnah Oholot 1:8

Myth, I would say, enables man to experience imaginatively... that there is an essential link between the ultimate nature of reality and his own passions... his very biology and anatomy. It draws its power from the ...compelling isomorphism between all that is marked by mutability, transience, and decay in human life and the stuff of eternity. It thus enables ephemeral man to feel a visceral sustaining connection with the encompassing order of things [Robert Alter]

שבלי-הלקט
מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, דתריץ רב דניאל גאון זצ"ל: רמ"ה תיבות יש בקרית שמע, והוסיפו עליהן 'אל מלך נאמן' שהן ג' תיבות, כדי שעלו למניין רמ"ח כנגד רמ"ח איברים שבאדם

ביאור אנגלי על משנה אהלות א׳:ח׳:א׳

...

English Explanation of Mishnah Oholot 1:8:1

There are two hundred and forty-eight limbs in a human body: Thirty in the foot, six for every toe, Ten in the ankle, Two in the shin, Five in the knee, One in the thigh, Three in the hip, Eleven ribs, Thirty in the hand, [that is] six to every finger, Two in the fore-arm, Two in the elbow, One in the upper arm and Four in the shoulder, [For a total of] one hundred and one on the one side [of the body] and one hundred and one on the other. Eighteen vertebrae in the spine, Nine in the head, Eight in the neck, Six in the key of the heart, And five around the genitals.
Each one [of these] can defile by contact, carriage or overshadowing.
When is this so? When they have upon them the appropriate amount of flesh, But if they do not have the appropriate amount flesh upon them, they can defile by contact and carriage but cannot defile by overshadowing.
Today's mishnah defines "limbs." Obviously, the modern use of the word limb is not the same as the rabbinic use of the term. The word "limb" mostly seems to refer to bones, as we shall see.
Section one: The count of 248 likely refers to bones and perhaps a few sinews and ligaments as well, and not what we would call limbs. It does not include the teeth. When I googled how many bones are in the human body, most answers seemed to be 206. The rabbinic answer seems to include some parts that modern anatomists do not consider bones. In any case, the count is not that far off.
Section two: Each of these "limbs" can cause defilement in any of the three ways that a dead body causes defilement: by contact, by being carried (even without contact) and by overshadowing (ohel). However, for it to defile as a "limb" it must have enough flesh such that if it was attached to the body it could heal.
If it does not have this amount of flesh, it still defiles by contact and carriage, but it doesn't defile through overhanging. We shall see more concerning this is 2:3.

משנת ארץ ישראל על משנה אהלות א׳:ח׳:א׳-כ׳

מאחר שהזכירה המשנה את ה"אבר" היא מסבירה מהם האברים: מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם – זו הכותרת ולאחריה בא הפירוט, שלשים בפיסת הרגל – שהם ששה בכל אצבע – שישה מפרקים בחמש אצבעות יוצרים שלושים אברים. עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה –הארכובה היא העצם הארוכה של הרגל, מהברך ומטה. התוספתא מדגישה: "שנים מכאן ושנים מכאן והפיקה באמצע" (פ"א ה"ו, עמ' 598). אחד בירך – לפי ההקשר הירך הוא המפרק המחבר את השוק לאגן הירכיים. שלשה בקטלת – עד כאן 51 אברים. (איור 2) ואחד עשרה צלעות שלשים בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף – עד כאן 39 אברים ביד (איור 3). מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה – בכל אחד מצדדיו של אדם 101 אברים, ובסך הכול 202 אברים. שמנה עשר חליות בשדרה – המדע בן זמננו מונה 5 חוליות בצוואר, 12 חוליות של הצלעות ושבע חוליות בזנב. אף הרכב אינו יוצר שמונה עשרה חוליות. יתר על כן, המדרש מסביר שמניין הברכות בתפילת שמונה עשרה הוא כנגד חוליות השדרה (ירו', ברכות פ"ד ה"ג, ח ע"א), אבל בדיוננו בתפילת השחר (ברכות פ"ד מ"ג) ראינו כי לדעת הירושלמי כללה התפילה בתחילתה שבע עשרה ברכות בלבד, ואכן 5 חוליות הצוואר ו-12 חוליות הצלעות יוצרות מניין זה של שבע עשרה. המדרש כנראה "תיקן", או עדכן, את מספר החוליות בהתאם לשינוי מניין הברכות בתפילת השחרית. בבבלי פירשו שבעבר היו שמונה עשרה ברכות ועתה יש תשע עשרה, והדרשה היא כנגד המספר הקדום. משנתנו מונה 18 חוליות אבל חוליות הצוואר אינן נכללות, וממילא נותרו רק 13 חוליות לשדרה (12 לשדרה וכל חוליות הזנב המנוון תיחשבנה לחוליה אחת), או תשע עשרה חוליות (12 של הצלעות ו-7 שבזנב המנוון). אפשר, אפוא, שהיא מהלכת בשיטה שמנסח מאוחר יותר הבבלי, שבעבר היו 18 ברכות כנגד מספר החוליות, ומה שקובע את מספר החוליות איננו ספירה מציאותית אלא הדרשה בדבר הקשר שבין הברכות לחוליות. הווה אומר, הקשר בין מספר הצלעות לברכות נוצר כאשר היו שבע עשרה ברכות, ואזי נספרו שבע עשרה חוליות, וכאשר גדל מספר הברכות נוספה עוד חוליה לספירת האברים. שינוי המציאות של התפילה לא פגע באיכות הדרשה, ומספר החוליות "עודכן" בהתאם לתפילה. תשעה בראש שמנה בצואר ששה במפתח שללב וחמשה בנקוביו כל אחד ואחד מטמא במגע במשא ובאהל אמתי בזמן שיש עליהן בשר כראויי אבל אם אין עליהן בשר כראויי מטמין במגע ובמשא ואינן מטמין באהל – סך הכול ברגל 51 אברים, ביד 39 אברים ועוד 11 צלעות, הרי 101 אברים, בצד השני אותה כמות אברים וסך הכול 202 אברים. בנוסף לכך 18 חוליות, 9 בראש, 19 ביתר האברים (46 אברים במרכז הגוף), והסך הכולל 248 אברים. ברור שמבחינתם של חז"ל "אבר" הנו למעשה עצם עצמאית, קטנה ככל שתהיה. לפי מניין זה אוזן, אף, עין או הלב אינם "אברים". בתוספתא עדיות נאמר שבאדם יש "מאתים וארבעים עצם" (פ"ב ה"י, עמ' 459), אך במקבילה בתוספתא אהלות מאתיים ארבעים ושמונה (פ"ב ה"ח, עמ' 459). המספר 248 אכן חוזר במקורות רבים, ונראה שהיה המניין המקובל בחברה היהודית. במניין זה נתלו דרשות רבות ואף נלוו אליו גימטריות אחדות. הדרשה המפורסמת ביותר היא שניתנו לישראל רמ"ח מצוות עשה כנגד אברי הגוף. בין הגימטריות הבולטות מניין "חרם" (בבלי, מועד קטן יז ע"א) ומניין "מאררים" (ירו', סוטה פ"ה ה"א, כ ע"א); מניין זה אינו נותן תוצאה של 248, והוא אולי משקף מסורת אחרת. דרשה אחרת מובאת במדרש: "זאת החיה אשר תאכלו, זה שאמר הכתוב 'לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי' (תהלים מ). אשריכם ישראל שבכל אבר ואבר שבכם נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. 'חלולים חלולים' בגימטריא רמ"ח הוי כמנין איברים שבאדם, בראש 'לא תקיפו פאת ראשכם' (ויקרא יט) בבשר 'ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם', ועוד" (תנחומא, שמיני ח), ואכן שתי המילים האלו עולות בגימטריה 248. איור 2-3. עצמות הרגל ועצמות היד מתוך אתר ויקיפדיה ערכים: עצמות הרגל.עצמות היד. דרשה מפולפלת אחרת היא ש"אברם" הוא בגימטריה 243, והשליטו ה' על עוד חמישה אברים (שתי עיניים, שתי אוזניים ו"ראש", כלומר ברית המילה), ועתה הוא מניין אברהם = רמ"ח (שם שם). כאמור, במשנה "אבר" הוא עצם, והתוספתא מדגישה זאת: "כל שיש בו גידים ועצמות הרי זה אבר, ושאין בו גידים ועצמות אינו אבר. והיותר עולה מן המנין. חסר שאין בו אלא מאתים ויתיר שיש בו מאתים ושמנים כולן מצטרפין. מאה וחמשה ועשרים החי אין בו ממנין ואין בו רובע עצמות" (פ"א ה"ז, עמ' 598). אבר הוא, אפוא, עצם עם גידים ושרירים. המשך התוספתא קשה יותר, ומתייחס כנראה לבהמות שיש להן פחות אברים. עם כל זאת, אין זה המניין היחיד. באדם קיימים אברים שאינם עצמות כגון אוזניים, עיניים, אף ועוד, ואכן במקורות מכונים אלו "אברים". כך ה"מילה" נחשבת לאבר (בבלי, יומא עה ע"ב; פה ע"ב), וכן העיניים והאוזניים (נדרים לב עב), וכן במדרש שציטטנו הבשר הוא אבר, והראש אבר אחד, אף שבמשנה הוא כולל כמה אברים. אין צריך לומר שאת מניין האברים אי אפשר לקבוע, שכן ההגדרה של המונח "אבר" בלתי אפשרית. בכל חלק בגוף מרכיבים רבים שאפשר לכנותם אברים עצמאיים. עם כל זאת, המניין אינו מתאים מבחינה מדעית. מניין האברים במשנה קודם כול אין במשנה אבחנה בין אבר לעצם. ברור שהרשימה איננה רשימת האברים אלא רשימת העצמות. מנויים כאן הלב והנקבים אבל לא כליות, טחול, קיבה, מעיים וריאות. כל אחד מאלו ניתן כמובן לפרק לסדרה ארוכה של אברים. המניין של "חמשה בנקוביו" ניתן לפרקו למניין גדול של אברים, שכן יש שם עוד חלקים קטנים נוספים. בעמוד השדרה 12 צלעות ועוד 7 עצמות הכוללות את עצמות הצוואר ואת החיבור בין הצוואר לגוף; סביר שאלו נמנות עם עצמות השדרה, אבל ברשימה שבמשנה נמנים 8 אברים בצוואר, כך שעצמות אלו אינן נכללות בעמוד השדרה. אבל אפשר שארבע מהן נכללו ברשימה של עמוד השדרה (החוליות הגבוהות יותר הן בוודאי חלק מהצוואר). עד כאן המניין כולל 12 או 19 עצמות. בנוסף לכך מצויות 7 עצמות מנוונות (עצמות הזנב) שניתן לראות בהן עצם אחת או שתיים. אם נוריד את עצמות הצוואר הרי שבשדרה 13 עצמות (כל עצמות הזנב נחשבות לאחת) או 19 עצמות. אפשר גם שבעמוד השדרה תימננה 17 עצמות (12 החוליות, 1 עצם הזנב, 4 מעצמות הצוואר). מניין זה נבדק אגב הדיון בתפילת שמונה עשרה (ברכות פ"ד מ"ג). תפילת שמונה עשרה נקבעה כביכול כנגד 18 עצמות השדרה. בדיון שם ראינו שבעצם תפילת שמונה עשרה עברה שלב של שינוי. לפי נוסח בבל היא החלה במניין 18 תפילות ונוספה תפילת המינים, ובסך הכול 19 תפילות. לפי נוסח ארץ ישראל היו שבע עשרה ברכות ונוספה תפילת המינים, ובסך הכול 18 תפילות. סך של 17 תפילות או 19 תפילות מתאים למניין עצמות השדרה, אבל בשפת העם כונתה התפילה "תפילת שמונה עשרה", ומניין זה השפיע על מניין עצמות השדרה. אם כן התפילה לא נקבעה לפי מניין העצמות, היא נקבעה משיקולים פנימיים שלה. לאחר שנקבע מספר הברכות נמצאה ההקבלה לגוף האדם, ומניין עצמות גוף האדם תוקן לפי שם התפילה. המשנה משקפת את ידיעותיהם של חז"ל באנטומיה. אפשר היה לצפות לכך שחכמים יכירו את גוף האדם טוב יותר מאשר כל ענפי הרפואה, שכן הם ראו מתים שאבריהם שוסעו. התלמוד מספר על ניסוי רפואי שערכו תלמידי רבי ישמעאל כששלקו "אשה זונה" ובדקו את אבריה (בבלי, בכורות מה ע"א). המעשה אגדי. בתקופה זו לא נהנה הציבור היהודי מאוטונומיה בדיני נפשות, וזונה אין דינה במיתה איומה כזאת (אלא אם היא נשואה, וגם אז אין דינה בשליקה). אבל יש בסיפור ללמד על ההתעניינות בגוף האדם ועל ניתוחים אנטומיים. בספרות הרומית עיסוק רב בנושא, ולא כאן המקום לפרט. רמ"ח האברים איננו, אם כן, מניין רֵאלי אלא יצירה ספרותית תלמודית; יש בה רעיון דתי, אך לא תיאור מציאות. אפשר שקדמונינו סברו שזו המציאות, ואולי אף לא סברו כך, על כל פנים זו יצירה ספרותית, בשר מבשרה של ספרות חז"ל. רמ"ח אברים נזכרים גם בקמעות יהודיים, אחד מאוקסירינכוס שבמצרים ואחר מאלפו שבסוריה. זו עדות להשפעה הספרותית של ספרות חז"ל על הקמעות, וכנראה גם על החברה היהודית. רק בדוחק ניתן להסביר שהמספר עוצב מחוץ לספרות בית המדרש, ואזי זו עדות לכך שספרות חז"ל מייצגת את רבדי החברה היהודית גם מחוץ לבית המדרש (איור 4) משנתנו זכתה לנוסח מפויט בפיוט "ואתה אזון קול מפארך", פיוט של הקליר שנכלל בנוסח התפילה האשכנזי: בזה חדש תקוע שלשים - - - כמו שלשים בכף רגליהם שי מוספי יום עשרה - - - כמו עשרה בקרסליהם גשים פני תיבה שחרית שתים - - כמו שתים בשוקיהם רשומים קרות בו חמשה - - - כמו חמשה על ברכיהם וכן הלאה. יש בפיוט גם פירוט של אברי הלב: שם הליכות עולם ששה - - - כמו ששה בלבביהם טוחות וכסל ושכוי וסרעף - - - ובטן וקרב עשתנותיהם. איור 4. גוף האדם. מופיע בפסיפסים ובציורים, בדרך כלל בצורה בלתי מדויקת, מתוך כך שהאומן לא התמקד בנושא, ולא בהכרח מתוך אי ידיעה. באיור תמונה מפסיפס רומי, מתוך אתר ויקפידיה המוקדש לגוף האדם.

Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Oholot 1:8:1-20

...

רמב"ם משנה אהלות א׳:ח׳:ז׳

ומפתח הלב הוא החזה לפי שבתנועת החזה ינשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן. ונקבים הן הן כלי ההולדה והאמה. ומה שיתחייב שתבינהו שהמת בעצמו יטמא במגע ובמשא ובאהל אולם טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק כמו שאמר (במדבר י״ט:י״ד) הנוגע במת ואמר (שם) כל הבא אל האהל יטמא וטומאת משא הוציא אותם הקבלה מטומאת נבלה אשר היא טומאה קלה והיא מטמאה במשא כמו שבא הכתוב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה וכ"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבלה אשר מגעה בטומאת ערב משאה בטומאת ערב כן המת אשר מגעו טומאת ז' משאו ג"כ טומאת ז' וזה מבואר בספרי ואמר יתברך (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב או במת ואין ספק שחלל חרב הוא [בד"י הגי' הוא המת] כמת ובא הקבלה (נזיר דף נג:) שענין זה שמה שהבדילתו הסייף הוא כמו המת וזהו אבר מן החי וכן אבר מן המת כמו שהתבאר והוא אמרם לעשות את הפורש ממנו כמוהו. ואם היה אשר הובדל מן המת או מן החי אבר עליו מהבשר והעצמות והגידים מה שאפשר שיחיה כלל הבשר ויבריא אם היה מחובר באדם והוא חי הנה האבר אשר הוא באותו ענין יטמא כמו שיטמא המת בכללו וזה מאמר השם (שם) או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה ואפי' לא יהיה מן הפרקים המנויים הנה הוא יטמא במגע לאמרו ית' צ"ל ועל. וכל הנוגע בעצם גי' יעב"ץ או בעצם. (או עצם) וכן ג"כ יטמא במשא על הפנים אשר זכרנו מנבלה ולא יטמא באהל לפי שטומאת אהל אמנם באה באדם לבד כמו שאמר (שם) אדם כי ימות באהל או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם אמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי כברייתו בשר וגידים ועצמות ואמרו (שם) ג"כ שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי צ"ל ועל. וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה ושמור אלו השרשים כלם ולא תבקש ממני לכופלם בעתיד:

Rambam on Mishnah Oholot 1:8:7

...