(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכל מַצָּה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יח) "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְלֹא תָּלָה אֲכִילָה זוֹ בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח אֶלָּא זוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל בִּשְׁאָר הָרֶגֶל אֲכִילַת מַצָּה רְשׁוּת רָצָה אוֹכֵל מַצָּה רָצָה אוֹכֵל אֹרֶז אוֹ דֹּחַן אוֹ קְלָיוֹת אוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּלְבַד חוֹבָה. וּמִשֶּׁאָכַל כְּזַיִת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
(1) It is a positive commandment of the Torah to eat matzah on the night of the fifteenth [of Nisan], as [Exodus 12:18] states: "In the evening, you shall eat matzot." This applies in every place and at every time. Eating [matzah] is not dependent on the Paschal sacrifice. Rather, it is a mitzvah in its own right. The mitzvah may be fulfilled throughout the entire night.
Throughout the other days of the festival, eating matzah is left to one's choice: If one desires, one may eat matzah. If one desires, one may eat rice, millet, roasted seeds, or fruit. Nevertheless, on the night of the fifteenth alone, [eating matzah] is an obligation. Once one eats the size of an olive, he has fulfilled his obligation.
(ד) ב) וזהו מצות אכילת מצה שנצטוו בנ"י במצרים כי מצרים הם מחוסרי אמנה הנ"ל ולהוציא בנ"י מזה להביאם לאמונה האמיתית הנ"ל הי' ע"י המצה שהיא הנק' מיכלא דמהימנותא שבה ועל ידה יגיעו ותקבע בלבותם אמונה זו. והענין יובן ע"פ מארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן (ברכות מ' ע"א) והנה ענין קריאתו אבא ואמא אחר טעימתו טעם דגן אינו ידיעה והשגה אמיתית מהו אביו שהוא היותו מולידו וכיוצא בהיותו חלק ממוח האב ממש ושטבעי רחמי האב על הבן לפרנסו ולכלכלו ולהספיק כל צרכיו, כי התינוק אינו מכיר בכל זה רק קוראו אבא בלבד ואמיתית הענין הוא למעלה מדעתו והשגתו ועכ"ז אין לומר שלא הגיע שום הכרה בדעתו שהרי מכירו בהכרה גמורה ולא יפנה אחר זולתו, והיינו שנמשך ידיעה זו האמיתית שלמעלה מדעתו והשגתו של תינוק ונתלבשה בצמצום בדעתו והשגתו עד שישיג כוונת הענין כמו שהוא ממש למעלה מדעתו שהרי בקריאה זו שקורא אבא יש בהעלם כל ענין האמיתי איך שהוא אביו רק שהושפל בדעתו כפי כחו שאת, וה"ז כמו הלומד הלכה עם התינוק שמעלים העמקות שיש בה ואומר לו קיצור ופסק ההלכה וגם זה ע"י משל מדברים תחתוני' כדי שישיגנו התינוק במוחו והשגתו ועכ"ז הרי הוא משכיל פסק ההלכה שהוא תכלית אמיתית הענין המוסכם ע"י העמקות, ולקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כידוע, וכן הוא קריאת או"א שהתינוק קורא ע"י טעם דגן כנ"ל ובלא הדגן לא הי' יודע מזה לגמרי וע"י הדגן נמשך לו ידיעה זו שהיא באמת מגדלות הדעת אלא שהושפלה בקטנות הדעת כנ"ל והכח הזה בדגן הוא לפי ששרשו מהחכמה וכידוע מהאריז"ל על ענין הברכה המוציא לחם כו' אלא שנשפל בגשמיות ולזאת יש בו הכח להביא המשכת החכמה בבחי' מוחי' דקטנות של התינוק כנ"ל, והנה עד"ז הוא ענין המצה מה' מיני דגן דוקא שהיא מצות ה' ויהי' עי"ז המשכת דעת אלקי בנפשות בנ"י להתלבש בהם כפי יכולתם שאת בבחי' שלמטה מהדעת והוא שיקראו לאביהם שבשמים כמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג ט"ז) ור"ל שתקבע בלבותם אמונה הנ"ל במהותו ועצמותו ית' איך שהוא מרומם למעלה מעלה מכפי מה שנראה לעין בלבד ממה שמחי' את העולמות וחיות המלובש בהם כנשמה בגוף לפי שבאמת עיקר מה שמחי' אותם הוא ע"י היותו סובב עליהם וכמש"ל ולזאת כל העולם בטל במציאות וכלא ממש חשיבי' ואינו אפי' בחי' עוד ודבר טפל כו' כנ"ל: