אלה מסעי. לָמָּה נִכְתְּבוּ הַמַּסָּעוֹת הַלָּלוּ? לְהוֹדִיעַ חֲסָדָיו שֶׁל מָקוֹם, שֶׁאַעַ"פִּ שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם לְטַלְטְלַם וְלַהֲנִיעָם בַּמִּדְבָּר, לֹא תֹאמַר שֶׁהָיוּ נָעִים וּמְטֻלְטָלִים מִמַּסָּע לְמַסָּע כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְלֹא הָיְתָה לָהֶם מְנוּחָה, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן אֶלָּא אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם מַסָּעוֹת, צֵא מֵהֶם י"ד שֶׁכֻּלָּם הָיוּ בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה קֹדֶם גְּזֵרָה, מִשֶּׁנָּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס עַד שֶׁבָּאוּ לְרִתְמָה שֶׁמִּשָּׁם נִשְׁתַּלְּחוּ מְרַגְּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת" וְגוֹ' (במדבר י"ב), "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" וְגוֹ' (שם י"ג), וְכָאן (פסוק י"ח) הוּא אוֹמֵר "וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה", לָמַדְתָּ שֶׁהִיא בְמִדְבַּר פָּארָן; וְעוֹד הוֹצֵא מִשָּׁם ח' מַסָּעוֹת שֶׁהָיוּ לְאַחַר מִיתַת אַהֲרֹן — מֵהֹר הָהָר עַד עַרְבוֹת מוֹאָב — בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, נִמְצָא שֶׁכָּל שְׁמוֹנֶה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה לֹא נָסְעוּ אֶלָּא עֶשְׂרִים מַסָּעוֹת, זֶה מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה.
וְרַבִּי תַנְחוּמָא דָרַשׁ בּוֹ דְּרָשָׁה אַחֶרֶת: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְנוֹ חוֹלֶה וְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק לְרַפֹּאתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָל הַמַּסָּעוֹת, אָמַר לוֹ, כָּאן יָשַׁנְנוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ וְכוּ':
אלה מסעי ... והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ) תועלת בידיעתם לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ואמרה התורה (דברים כט ה) לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו השומעים בהם ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה כל אלו דבריו והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו כי על פי ה' דבק עם ויכתוב משה לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם למסעיהם שכבר הודיענו זה (במדבר ט׳:כ׳) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו:
And the Rabbi [Moshe ben Maimon] added in the Moreh Nebuchim another [explanation as to the] benefit [that we derive] from knowledge [of these stages], saying: “There was a very great necessity in mentioning the [stages of the] journeyings. For [although] the miracles and wonders that were done were [recognized as] true ones by all who saw them, in later times these events would be matters of hearsay, and those who hear about them [then] might deny them altogether. Now among the greatest miracles and wonders [related] in the Torah is Israel’s survival in the wilderness for forty years, and finding the manna every day, although these places [where they stayed] are very far from cultivated settlements, and are not natural habitat for human beings, not being a place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates, and the Torah states, Ye have not eaten bread, neither have ye drunk wine or strong drink. All these [matters] are signs of events of a miraculous nature which were seen by [the human] eye. But the Creator blessed be He, knew that these wonders will be subject to the process which occurs to [all] historical events — that those who hear them will not believe them; and they will think [about these events] that the sojourn of the Israelites in the wilderness was [in a place] near the cultivated settlement, where people can live there, such as the deserts in which the Arabs live today, or [that they stayed in] places where there was plowing and harvesting, or where there were grasses and plants suitable for human consumption, and that there were wells of water in those places. Therefore in order to remove from people’s hearts all such thoughts, and to firmly establish [the truth of] all these miracles, [He recorded] as a [permanent] memorial the [stages of their] journeyings [in the wilderness], so that the future generations would see them and acknowledge the great wonders [entailed] in keeping people alive in such places for forty years.” All these are his words [i.e., the words of Rabbi Moshe ben Maimon].
Thus the writing down [the stages of] the journeyings was a commandment of G-d, either for the reasons mentioned above or for some other reasons, [for] a purpose the secret of which has not been revealed to us. For [the expression] by the commandment of the Eternal is connected with [the beginning of that verse], And Moses wrote, unlike the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra who wrote that it is connected with according to their journeys, for Scripture has already informed us of this [fact, saying]: according to the commandment of the Eternal they remained encamped, and according to the commandment of the Eternal they journeyed.
אלה מסעי בני ישראל וגו' ... והג' שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז' ט') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם. ואפשר לומר שעל הדמוי הזה אמר הכתוב כאן ואלה מסעיהם למוצאיהם רוצה לומר מהגלות האחרון הזה...
אלה מסעי. רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ:
אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות היכי דמי אי דשכיח לאגורי תרעומות מאי עבידתיה אי דלא שכיח לאגורי אגרא בעי למיתב ליה לעולם דלא שכיח לאגורי ומשום דאמר ליה אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב
אילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב - תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר וי"ל דהא דקאמר לעולם דלא שכיח לאגורי היינו לפי אותן דמים . שהשכיר מזה אבל בטפי פורתא ימצא. להשכיר והרי נהנה במה שבא עד כאן לכך נותן לו חצי שכרו ואין צריך לפחות המשכיר משכרו מה שזה נותן עתה יותר מעט מכאן ואילך כיון דהוא אנוס א"נ כגון שיוכל למכור סחורתו במקום שמת החמור וירויח בה ויש סוחרים הרבה שאין מביאין סחורתן אלא עד כאן לכך יתן חצי שכרו:
נסיעה באור ה'
לא כן הדבר כאשר אנו עוסקים במסע בני ישראל במדבר. במסע זה לא רק היעד – ההגעה לארץ ישראל – חשוב, אלא גם הדרך. עצם המצב שבו עם ישראל הולך על פי ה', כשלפניו עמוד אש וענן, הוא בעל חשיבות עצומה כשלעצמו. אילו היה מדובר בנסיעה לארץ ישראל לצורך עסקים, אכן לא הייתה משמעות למי שנתקע ברימון פרץ, ועדיף היה לו אילו נשאר במצרים, אולם הואיל והנסיעה היא באור ה', מוטב לו שיסע עד רימון פרץ, שכן הנסיעה עצמה, כל רגע ורגע ממנה משמעותי ותורם.
רעיון זה בולט גם בשיר "דיינו", שאנו שרים בליל הסדר. אנו קובעים, שאמנם אנו רוצים להיכנס לארץ ולבנות את בית המקדש, אולם גם אילו היינו הולכים במדבר ארבעים שנה, ולא היינו נכנסים לארץ ובונים את בית המקדש – דיינו. יש חשיבות בעצם ההליכה במדבר, גם בלא קשר אל היעד שאליו רוצים להגיע.
מסיבה זו הזכירה התורה את כל מסעי בני ישראל: לכל אחד מהם יש משמעות וחשיבות, והוא תורם לאלו שהולכים.
...
רעיון זה נוגע גם אל חייו של עובד ה' בכלל: מצד אחד, "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד', טז), ומצד שני, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (שם, יז). המטרה היא אמנם להגיע לעולם הבא, אולם אין הדבר אומר שמי שלא הגיע לכך לא השיג מאומה: יש חשיבות לכל שעה של מעשים טובים בעולם הזה, בלי קשר להשגת היעד של העולם הבא.
לכך בדיוק מופנית תפילתנו בכל יום, "למען לא ניגע לריק". אנו מבקשים שחיינו לא יתגלו בסופו של דבר כריקים. אנו מתפללים לחיים בעלי משמעות, בלי קשר להשגת היעד שאליו אנו חותרים. יש לשלול הסתכלות פרגמטית כזו על המציאות, ולחנך לכך שיש משמעות גם לדרך אל היעד ולכלים שבעזרתם האדם מתקדם, ולא רק להשגת היעד כשלעצמה.