עקידת יצחק מפגש עשרים ותשע

סידור אשכנז, ימי חול, תפילת שחרית, הכנה לתפילה, עקדה א׳

אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ זָכְרֵֽנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶֽיךָ וּפָקְדֵֽנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁ֒מֵי שְׁמֵי קֶֽדֶם וּזְכָר לָֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶֽיךָ אֶת־הַבְּ֒רִית וְאֶת־הַחֶֽסֶד וְאֶת־הַשְּׁ֒בוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּֽעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִֽינוּ בְּהַר הַמֹּרִיָּה וְאֶת־הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּֽחַ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ:

Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Preparatory Prayers, Akedah 1

Our God and God of our fathers, remember us favorably before You and be mindful of us for deliverance and compassion from the eternal high heavens. Remember in our behalf, Adonoy, our God: the love of our ancestors, Abraham, Isaac, and Israel, Your servants; the covenant, the kindness, and the oath which You swore to our father Abraham on Mount Moriah, and the binding of Isaac, his son on the altar, as it is written in Your Torah.

סידור אשכנז, ימי חול, תפילת שחרית, הכנה לתפילה, עקדה ג׳

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ ה' אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁתִּזְכֹּר לָֽנוּ בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִֽינוּ אֶת רַחֲמָיו מִבֶּן יְחִידוֹ וְרָצָה לִשְׁחֹט אוֹתוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶֽךָ כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶֽיךָ אֶת־כַּעַסְךָ מֵעָלֵֽינוּ וְיָגֹֽלּוּ רַחֲמֶֽיךָ עַל מִדּוֹתֶֽיךָ, וְתִכָּנֵס אִתָּֽנוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת דִּינֶֽךָ וְתִתְנַהֵג עִמָּֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ בְּמִדַּת הַחֶֽסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּ֒ךָ מֵעַמְּ֒ךָ וּמֵעִירְ֒ךָ וּמֵאַרְצְ֒ךָ וּמִנַּחֲלָתֶֽךָ וְקַיֶּם לָֽנוּ ה' אֱלֹקֵֽינוּ אֶת־הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּֽנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּֽךָ כָּאָמוּר: וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָֽרֶץ אֶזְכֹּר:

Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Preparatory Prayers, Akedah 3

Master of the Universe! May it be Your will Adonoy, our God and God of our fathers, to recall for our sake the covenant of our fathers. Just as our father, Avraham suppressed his compassion for his only son and would have slaughtered him to do Your will, so may Your compassion suppress Your anger against us; and may Your compassion prevail over Your [other] attributes, to deal with us more leniently than the letter of Your law. Deal with us, Adonoy, our God, kindly and with compassion. In Your great goodness, turn Your fierce anger away from Your people, and from Your city, from Your land, and from Your territorial heritage. Fulfill for us, Adonoy, our God, the promise You made, through Your servant Moshe, as was said, “I will recall My covenant with Yaakov, also My covenant with Yitzchak, and also My covenant with Avraham will I recall; and I will recall the land.”

סדר מעמדות א׳:מ״ח-נ״ב

אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנְיִךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ:

....

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי שֶׁתִּזְכָּר לָנוּ זְכוּת אֲבוֹתֵינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו מִבֶּן יְחִידוֹ וְרָצָה לִשְׁחוֹט אוֹתוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ וְיָגֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ וְתִכָּנֵס אִתָּנוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת דִּינֶךָ וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּמִדַּת הַחֶסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ: וְקַיֶּם לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ כָּאָמוּר וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:

Seder Ma'amadot 1:48-52

(48) Our God and the God of our ancestors, remember us with a memory of good before you, and recall us with recollection of salvation and mercy from the lofty heavens. And remember for us, Hashem our God, the love of the patriarchs, Avraham, Yitzchak, and Yisroel, your servants; the covenant, and the kindness, and the oath that you swore to Avraham our father at Mount Moriah, and the Akeidah when he bound Yitzchak, his son, atop the altar, as it is written in your Torah:

(49) The Binding of Isaac (Genesis 22:1-19)

(50) And it came to pass after these things, that God did prove Abraham, and said unto him: ‘Abraham’; and he said: ‘Here am I.’ And He said: ‘Take now thy son, thine only son, whom thou lovest, even Isaac, and get thee into the land of Moriah; and offer him there for a burnt-offering upon one of the mountains which I will tell thee of.’ And Abraham rose early in the morning, and saddled his ass, and took two of his young men with him, and Isaac his son; and he cleaved the wood for the burnt-offering, and rose up, and went unto the place of which God had told him. On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place afar off. And Abraham said unto his young men: ‘Abide ye here with the ass, and I and the lad will go yonder; and we will worship, and come back to you.’ And Abraham took the wood of the burnt-offering, and laid it upon Isaac his son; and he took in his hand the fire and the knife; and they went both of them together. And Isaac spoke unto Abraham his father, and said: ‘My father.’ And he said: ‘Here am I, my son.’ And he said: ‘Behold the fire and the wood; but where is the lamb for a burnt-offering?’ And Abraham said: ‘God will aprovide Himself the lamb for a burnt-offering, my son.’ So they went both of them together. And they came to the place which God had told him of; and Abraham built the altar there, and laid the wood in order, and bound Isaac his son, and laid him on the altar, upon the wood. And Abraham stretched forth his hand, and took the knife to slay his son. And the angel of the LORD called unto him out of heaven, and said: ‘Abraham, Abraham.’ And he said: ‘Here am I.’ And he said: ‘Lay not thy hand upon the lad, neither do thou any thing unto him; for now I know that thou art a God-fearing man, seeing thou hast not withheld thy son, thine only son, from Me.’ And Abraham lifted up his eyes, and looked, and behold behind him a ram caught in the thicket by his horns. And Abraham went and took the ram, and offered him up for a burnt-offering in the stead of his son. And Abraham called the name of that place Adonai-jireh; as it is said to this day: ‘In the mount where the LORD is seen.’ And the angel of the LORD called unto Abraham a second time out of heaven, and said: ‘By Myself have I sworn, saith the LORD, because thou hast done this thing, and hast not withheld thy son, thine only son, that in blessing I will bless thee, and in multiplying I will multiply thy seed as the stars of the heaven, and as the sand which is upon the seashore; and thy seed shall possess the gate of his enemies; and in thy seed shall all the nations of the earth be blessed; because thou hast hearkened to My voice.’ So Abraham returned unto his young men, and they rose up and went together to Beer- sheba; and Abraham dwelt at Beer-sheba.

(51) And after this, say:

ערוך השולחן, אורח חיים מ״ח:א׳

אחר שגמר ברכ[ו]ת השחר, וברכת התורה, ועקדה, ופרשת תרומת הדשן, ופרשת הכיור, וכן ברכת "מקדש שמך ברבים", שכל אלו יכול לאומרם גם קודם אור היום כשיאיר היום – יאמר פרשת התמיד: "את קרבני לחמי…". ובסופו יאמר פסוק "ושחט אותו על ירך…". ואחר כך יאמר "אתה הוא… את קטורת הסמים…", פרשת הקטורת, ואחד עשר סממנין… והברייתות השייכות לזה, וסדר המערכה, היינו "אביי הוה מסדר…", ו"אנא בכוח", *וגם "רבון העולמים אתה צויתנו…", כמו שנדפס בסידורים.

וזהו על פי מאי דאמרינן בסוף מגילה (לא ב) על פסוק ד"במה אדע", שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם דגם כשיחרב בית המקדש תיקנתי להם סדר קרבנות. וכל זמן שקוראין בהם – מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם, עיין שם.

ואחר כך אומרים משנת "איזהו מקומן", וברייתא דרבי ישמעאל מפני שבה כל כללי התורה שבעל פה.

ו"איזהו מקומן" עיקרא דקרבנות.

ויש מי שמצריך לעמוד בשעת אמירת הקרבנות, דהקרבת קרבן אינו אלא בעמידה (מגן אברהם). וכבר כתבנו בסימן א סעיף כ"ו שרבים חולקים בזה, עיין שם.

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 48:1

...

ערוך השולחן, אורח חיים א׳:כ״ו

ויש שכתב שצריכין לומר פרשיות אלו מעומד דווקא, משום דיושב פסול לעבודה (מגן אברהם ריש סימן מ"ח). ורבים חולקים בזה (שערי תשובה שם בשם התבואת שור, והחכם צבי ומור וקציעה).

ובאמת אטו כל ישראל היו מקריבים? הרי הכהנים מקריבים, וזה שאנו אומרים "כאילו הקרבנו" משום שהקרבן היה של כלל ישראל, ממעות של תרומת הלשכה. והכהנים שלוחינו, ושלוחי שמים הם.

ואי משום מעמדות שהיה חיוב על כלל ישראל כדתנן בפרק רביעי דתענית, אטו היו מחויבים לעמוד דווקא

ולעניות דעתי נראה דכהן צריך לעמוד, דיש לו לחשוב: אילו היה בזמן המקדש היה בעצמו המקריב והמקטיר.

אבל לוי וישראל אינם צריכים לעמוד.

(וצריך עיון למה לא תקנו לומר שיר של יום אחר התמיד והקטורת, דהא השיר היה בעת ניסוך היין, כדתנן בתמיד. ובפרשת התמיד אמרנו ונסכו יין…, ולמה תקנוה אחר התפילה? ואולי משום דקיימא לן: מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, לכן לא חששו לזה. ועוד: דהכהנים עצמם היו קורין קריאת שמע ומתפללים קצת תיכף לאחר שחיטת התמיד, כדתנן בפרק חמישי דתמיד, והשיר היה זמן רב אחר כך, ולכן גם אנו עושין כן. ודייק ותמצא קל.)

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 1:26

...

שולחן ערוך, אורח חיים א׳:ה׳

טוב לומר פ' העקדה ופ' המן ועשרת הדברות ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם: הגה ודוקא ביחיד מותר לומר י' הדברות בכל יום אבל אסור לאומרם בצבור (תשו' הרשב"א סימן קפ"ד):

Shulchan Arukh, Orach Chayim 1:5

It is good to recite the passage of the Binding (Genesis 22:1-19), the passage of the Manna (Exodus 16:4-36), the Ten Commandments (Exodus 20:2-13), and the passages of the burnt-offering (Leviticus 1:1-17), tribute-offering (Leviticus 2:1-13), peace-offering (Leviticus 3:1-17), sin-offering (Vayikra 4:27-35), and guilt-offering. Rem"a: But only in private is it permissible to recite the Ten Commandments each day: it is forbidden to recite them in congregation (Rashb"a Responsum 144).

אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים א׳:ו׳

[ו] פרשת העקידה וכו'. כדי לזכור לפני השם יתברך זכות אבות

ולזכור שחייב למסור נפשו להשם יתברך

ופרשת המן שיאמין שכל מזונותיו באין מהשגחה מהשם יתברך.

כתב בספר הכוונות דיש לאומרו קודם פרשת הקרבנות ויש לאומרו אפילו בשבת.

כתב בשל"ה דף ר"ב דלא יאמר בשבת ויום טוב בקרבנות אלא קרבן תמיד וכל הנלוה אליו ומוספין וקטורת כי הן קריבין בשבת ויום טוב, אבל שאר כל פרשת הקרבנות לא יאמר כלל אפילו אם כוונתו כקורא בתורה, עד כאן,

ובאליהו זוטא כתבתי בשם לחם חמודות דף פ"ד עד מי שיש לו לב להבין וללמוד טוב ללמוד ודי לו בתפילות שנקבעו ובמקום תחנונים וקרבנות ילמוד עד כאן ...

Eliyah Rabbah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 1:6

...

פסקי תשובות אורח חיים סימן רפא
אלא לענין פרשת העקידה מצינו מנהגים חלוקים אם לאמרו בשבת ויום טוב, אך התחינה שלפניה ושלאחריה לדברי הכל אין לומר, ועכ"פ יש לקצר בה.

פסקי תשובות הערות סימן רפא
26. בבה"ט סי' א' סק"ט ומשנ"ב שם סקי"ג שיכול לומר גם בשבת, וכ"ה בסדר היום שיאמרנו בשבת ויו"ט, ובאמרי פנחס (תפילה אות צ"ה)שמסוגל לגרש המחשבות זרות בתפילה. ומאידך בסידור רבי שבתי פ' העקידה להמתיק הדינים ואין לעוררם בשבת ויו"ט, וכ"ה בכמה מסידוריהאריז"ל, ובאוצר החיים מנהגי הד"ח מצאנז זי"ע (אות רס"ז) ובשלחן הטהור סי' א' סעי' ז' ובדרכי חיים ושלום אות ק"ו, שכמו"כ בכל יום שא"א בותחנון. וע"ע סי' א' אות ט"ז.

משנה ברורה א׳:י״ג

(יג) פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת.

ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה' ... וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום,

וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו.

ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה.

ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'.

ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'.

Mishnah Berurah 1:13

Passage of the Binding - Before the passages of the offerings. One may say the passage of the Binding and the passage of the Manna even on Shabbat. It's not enough to just read them, but one should contemplate what he's saying and recognize the wonders of Hashem. And so too what is written in the Talmud: "Anyone who recites: 'A Psalm of David' (Psalms 145) three times every day is assured of a place in the World-to-Come" (Berakhot 4b:17) - it is in the same vein. And the reason for reciting all these is: [regarding] the passage of the Binding, it is in order to recall the merit of our forefathers every day, and in order to subdue one's evil inclination, just as Yitzchak [was willing to] give up his life; [regarding] the passage of the Manna, it is in order that one should believe that all his sustenance comes through [Hashem's] personal supervision, as it is written [regarding the Manna]: "the one who had taken more had no extra, and the one who had taken less, was not lacking" (Exodus 16:18) - to show that excessive effort [on a person's part, for the sake of his livelihood] is of no use. And see in [Talmud] Yerushalmi, [Tractate] Berachot: "Anyone who recites the passage of the Manna, he is guaranteed that his sustenance will not be diminished."; [regarding] the passage of the Ten Commandments, it is in order that one should recall the revelation on Mount Sinai every day and strengthen his belief in Hashem; [regarding] the passages of the offerings, [it is based on] what is written in [Tractate] Menachot: "'This is the law of the sin offering' (Leviticus 6:18)... [this teaches that] anyone who engages in [studying] the law of the sin offering [is ascribed credit] as though he sacrificed a sin offering..." (Menachot 110a:13).

מי מרום חי"ג
לפרשת הקורבנות
קורבנות ותפלה, שניהם פועלים על חבור הנשמה עם הגוף,
אלא שהקורבנות מרימים את הגוף לנשמה. כי ודאי שיש יחס פנימי בין המקריב לקרבן, והקרבן הוא חלק מגוף המקריב ממש.
ואילו התפלה מורידה את הנשמה לגוף " ו א ש פ ו ך את נפשי לפני ד'" (שמואל-א' א', ט"ו),
ועל ידי שניהם, הקורבנות והתפלה, זוכים לעילוי הגוף עם הנשמה.
ושניהם כאחד מזככים המה "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (תהלים פ"ד, ג'), כמו שיהיה לעתיד "ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דיבר" (ישעיה מ', ה')

יומא כ״ח א

אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: ״בַּרְקַאי״. מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן?״ וְהוּא אוֹמֵר: ״הֵן!״

Yoma 28a

The Gemara expresses wonder at Rabbi Zeira’s equation of these two issues: But isn’t there the burning of the limbs and the fats? The Gemara answers: That is not difficult, because the burning of the limbs and the fats is the end of the daytime service. The Gemara asks further: But isn’t there the removal of the ashes? The Gemara rejects that argument: Removing the ashes is the start of the daytime service, as Rabbi Yoḥanan said: If a priest sanctified his hands at night by washing them for the removal of the ashes, the next day, i.e., after daybreak, he need not sanctify his hands again, as he already sanctified them at the start of the service. Rabbi Zeira’s equation between services that are incomplete by themselves and services for which a non-priest does not incur the death penalty therefore remains intact. If so, the question that he asked concerning Rabbi Yoḥanan’s statement remains difficult. Rather, Rabbi Yoḥanan’s statement must be revised, and one must posit that when it was stated, this is how it was stated: Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: A non-priest who arranges the two logs is liable to receive the death penalty, since it is a service that is complete, i.e., it is not followed and completed by a subsequent service. Although the burning of the limbs upon the altar follows the placement of the logs, that is considered to be an independent act, not the completion of the service of placing the logs. This is because the placing of the logs is done while still night, while the burning of the limbs cannot be done until daybreak. Rava strongly objects to this: However, if that is so, the service of placing the two logs should require a lottery. The Gemara expresses surprise at Rava’s comment: And doesn’t it require a lottery? Wasn’t it taught in a baraita: Whoever was privileged to perform the removal of the ashes is also privileged to perform the arrangement of the two logs? There was in fact a lottery for arranging the two logs. Rather, this is what Rava actually said: If placing the logs is considered a complete service and is therefore a task important enough to warrant the death penalty for a non-priest who performs it, they should hold a separate lottery for it by itself. The Gemara answers: It is as we said at the beginning of the chapter, that the task of placing the logs was added to the lottery for the removal of ashes as an incentive for the priests to rise before dawn (Rabbeinu Ḥananel). Based on Rava’s comments, the Gemara asks: Is that to say that any service that is a complete service and for which a non-priest would be liable to receive the death penalty requires a lottery, but if a non-priest would not be liable to receive the death penalty it would not require a lottery? But isn’t there slaughtering, which may be performed by non-priest and yet requires a lottery? The Gemara rejects this point: Slaughtering is different, because it is the beginning of the daytime service, which gives it added importance. The Gemara asks further on Rava’s statement: Is that to say that a service that is complete requires a lottery, whereas a service which is followed by a subsequent service that completes it does not require a lottery? But isn’t there the burning of the limbs and the fats? The Gemara answers: That is not difficult because the burning of the limbs and the fats is the end of the daytime service. The Gemara asks: Isn’t there the removal of the ashes? The Gemara answers: A lottery was established for that service only due to the incident that occurred when the priests came to danger. As explained above, the reason Rabbi Yoḥanan holds that the arrangement of the logs is a complete service, and is not considered a prelude to the burning of limbs, is because the former is a nighttime service and the latter is a daytime service. Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: We too have learned in a mishna that the arrangement of the two logs is a nighttime service. As we learned: The appointed priest said to them: Go out and see if the time for slaughtering has arrived, whereas the mishna did not teach: See whether the time for arranging the two logs has arrived. This shows that arranging the logs may be done while it is still night; it is therefore not considered to be connected to, and complemented by, the placing of the limbs the following day. The Gemara rejects this proof: The reason the mishna mentions slaughtering is that it prefers to teach this statement with regard to that which has no rectification if it is done at night, such as slaughtering the offering, which is rendered irreparably invalid if performed before daybreak. It does not want to teach it with regard to something that has rectification if done at night, such as arranging the two logs, which can always be removed and replaced properly. However, it is possible that the proper time for arranging the logs is daytime, and therefore it may be regarded as a service that is completed by the subsequent burning of limbs on the altar. MISHNA: The appointed priest said to the other priests: Go out and observe if it is day and the time for slaughter has arrived. If the time has arrived, the observer says: There is light [barkai]. Matya ben Shmuel says that the appointed priest phrased his question differently: Is the entire eastern sky illuminated even to Hebron? And the observer says: Yes. And why did they need to ascertain whether or not it is day, which is typically evident to all? It was necessary, as once, the light of the moon rose, and they imagined that the eastern sky was illuminated with sunlight, and they slaughtered the daily offering before its appropriate time. The animal was later taken out to the place designated for burning and burned because it was slaughtered too early. In order to prevent similar errors in the future, the Sages instituted that they would carefully assess the situation until they were certain that it was day. After the priests announced the start of the day, they led the High Priest down to the Hall of Immersion. The Gemara comments: This was the principle in the Temple: Anyone who covers his legs, a euphemism for defecating, requires immersion afterward; and anyone who urinates requires sanctification of the hands and feet with water from the basin afterward.

תלמוד ירושלמי יומא ג׳:א׳

וְלָמָּה עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן [ וְהוּא] אוֹמֵר הֵין׃ בָּא לְהַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת.

Jerusalem Talmud Yoma 3:1

MISHNAH: The overseer said to them, “go and see whether the time of slaughter has arrived.” When it arrived, the lookout says “it is radiant.” Mathatias ben Samuel says, “was the entire East illuminated up to what is in Hebron?” And he answers “yes”. HALAKHAH: “The overseer said to them,” etc. What means borqi? Bareqet. There, they are saying, בְּרוֹק בּוֹרְקָה, getting light, radiant. May one witness be believed? It is different here since one cannot control him; should we not worry and say, by the time somebody climbs up and goes out it will shine? The matter can be verified. If one witness says, this male was born on the Sabbath, one circumcises him on his word. Rebbi Immi was carrying on the result of elapsed time. Rebbi Mattaniah was carrying on the saying of the moon shining. Rebbi Immi was (carrying) {circumcising] on the saying of women, the sun was over Hippos. And why “up to who is in Hebron? And he answers yes”? He comes to commemorate the merit of the Patriarchs.

תענית כ״ז ב:ד׳-ה׳

אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ, אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפְּלַגָּה? אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹדִיעֵנִי בַּמֶּה אִירָשֶׁנָּה? אֲמַר לֵיהּ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְגוֹ׳״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי — מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.

Taanit 27b:4-5

The Gemara explains this verse. Abraham said: Master of the Universe, perhaps the Jews will sin before You. Will You treat them as You did the generation of the flood and the generation of the dispersion, and destroy them? God said to him: No. Abraham said before God: Master of the Universe, tell me, with what shall I inherit it? How can my descendants ensure that You will maintain the world? God said to Abraham: “Take for Me a three-year-old heifer, and a three-year-old goat, and a three-year-old ram, and a turtledove, and a young pigeon” (Genesis 15:9). God was alluding to the offerings, in whose merit the Jewish people, and through them the entire world, will be spared divine punishment. Abraham said before God: Master of the Universe, this works out well when the Temple is standing, but when the Temple is not standing, what will become of them? God said to him: I have already enacted for them the order of offerings. When they read them before Me, I will ascribe them credit as though they had sacrificed them before Me and I will pardon them for all their transgressions. Since the offerings ensure the continued existence of the Jewish people and the rest of the world, the act of Creation is read in their honor.

שבת פ״ט ב

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי.

אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ.

אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ.

אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ.

אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ.

אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה.

אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי.

אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?!

בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?!

וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ?

כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין.

דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה.

דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא,

אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ.

וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ.

פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״.

אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

Shabbat 89b

because the Jewish people were fruitful [paru] and multiplied in it; the Sinai Desert, because hatred descended upon the nations of the world on it, on the mountain on which the Jewish people received the Torah. And what is the mountain’s true name? Horeb is its name. And that disputes the opinion of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said: Mount Sinai is its name. And why is it called Mount Horeb? It is because destruction [ḥurba] of the nations of the world descended upon it. We learned in the mishna: From where is it derived that one ties a scarlet strip of wool to the scapegoat? As it says: “If your sins be like scarlet [kashanim], they will become white like snow” (Isaiah 1:18). The Gemara wonders at this: Why does the verse use the plural form: Kashanim? It should have used the singular form: Kashani. Rabbi Yitzḥak said that the Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: Even if your sins are as numerous as those years [kashanim] that have proceeded continuously from the six days of Creation until now, they will become white like snow. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “Go please and let us reason together, the Lord will say” (Isaiah 1:18)? Why does the verse say: Go please? It should have said: Come please. And why does the verse say: The Lord will say? The prophet’s message is based on something that God already said. Therefore, the verse should have said: God said. Rather, the explanation of this verse is that in the future that will surely come, the Holy One, Blessed be He, will say to the Jewish people: Go please to your Patriarchs, and they will rebuke you. And the Jewish people will say before Him: Master of the Universe, to whom shall we go? Shall we go to Abraham, to whom You said: “Know certainly that your seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall serve them; and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13), and he did not ask for mercy on our behalf? Or perhaps we should go to Isaac, who blessed Esau and said: “And it shall come to pass when you shall break loose, that you shall shake his yoke from off your neck” (Genesis 27:40), and he did not ask for mercy on our behalf. Or perhaps we should go to Jacob, to whom You said: “I will go down to Egypt with you” (Genesis 46:4), and he did not ask for mercy on our behalf. And if so, to whom shall we go? Shall we go to our Patriarchs, who do not have mercy on us? Rather, now God Himself says what punishment we deserve. The Holy One, Blessed be He, said to them: Since you made yourselves dependent on Me, “If your sins be like scarlet, they will become white like snow.” Apropos the Jewish people assessing their forefathers, the Gemara cites a related teaching. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “For You are our Father; for Abraham knows us not, and Israel does not acknowledge us; You, Lord, are our Father, our Redeemer, everlasting is Your name” (Isaiah 63:16). In the future that will surely come, the Holy One, Blessed be He, will say to Abraham: Your children have sinned against Me. Abraham will say before Him: Master of the Universe, if so, let them be eradicated to sanctify Your name. God said: I will say it to Jacob. Since he experienced the pain of raising children, perhaps he will ask for mercy on their behalf. He said to Jacob: Your children have sinned. Jacob said before Him: Master of the Universe, if so, let them be eradicated to sanctify Your name. The Holy One, Blessed be He, said: There is no reason in elders and no wisdom in youth. Neither Abraham nor Jacob knew how to respond properly. He said to Isaac: Your children have sinned against Me. Isaac said before Him: Master of the Universe, are they my children and not Your children? At Sinai, when they accorded precedence to “We will do” over “We will listen” before You, didn’t You call them, “My son, My firstborn son Israel” (Exodus 4:22)? Now that they have sinned, are they my children and not Your children? And furthermore, how much did they actually sin? How long is a person’s life? Seventy years. Subtract the first twenty years of his life. One is not punished for sins committed then, as in heavenly matters, a person is only punished from age twenty. Fifty years remain for them. Subtract twenty-five years of nights, and twenty-five years remain for them. Subtract twelve and a half years during which one prays and eats and uses the bathroom, and twelve and a half years remain for them. If You can endure them all and forgive the sins committed during those years, excellent. And if not, half of the sins are upon me to bear and half upon You. And if You say that all of them, the sins of all twelve and a half years that remain, are upon me, I sacrificed my soul before You and You should forgive them due to my merit. The Jewish people began to say to Isaac: You are our father. Only Isaac defended the Jewish people as a father would and displayed compassion toward his children. Isaac said to them: Before you praise me, praise the Holy One, Blessed be He. And Isaac points to the Holy One, Blessed be He, before their eyes. Immediately they lifted their eyes to the heavens and say: “You, Lord, are our Father, our Redeemer, everlasting is Your name.” And since the Gemara mentioned Jacob’s descent to Egypt, the Gemara cites that which Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Our father Jacob should have gone down to Egypt in iron chains as would an exile against his will, as decreed by God and related to Abraham. However, his merit caused him to descend without suffering, as it is written: “I drew them with cords of man, with bands of love, and I was to them as they that take off the yoke on their jaws, and I fed them gently” (Hosea 11:4). MISHNA: After an extended digression for a discussion of matters unrelated to the halakhot of Shabbat, this mishna resumes treatment of the halakhot of carrying from domain to domain on Shabbat. One who carries out wood on Shabbat is liable for a measure equivalent to the amount of wood necessary to cook an easily cooked egg. The measure that determines liability for carrying out spices is equivalent to that which is used to season an easily cooked egg. And all types of spices join together with one another to constitute the measure for liability. The measure that determines liability for carrying out nutshells, pomegranate peels, safflower, and madder, which are used to produce dyes, is equivalent to the amount that is used to dye a small garment placed atop a woman’s hairnet. The measure that determines liability for carrying out urine, natron, and borit, cimolian earth [Kimoleya], and potash, all of which are abrasive materials used for laundry, is equivalent to the amount that is used to launder a small garment placed atop a woman’s hairnet. And Rabbi Yehuda says: The measure that determines liability for these materials is equivalent to that which is used to remove a stain. GEMARA: With regard to the measure of wood, the Gemara asks: Didn’t we already learn it once? As we learned in a mishna: The measure that determines liability for carrying out a reed is equivalent to that which is used to make a quill. And if the reed was thick and unfit for writing, or if it was fragmented, the measure that determines its liability is equivalent to that which is used to cook an egg most easily cooked, one that is already beaten and placed in a stew pot. The measure of firewood is clearly delineated. The Gemara answers: Still, this mishna is necessary. You might have said: There, the measure of the crushed reed reflects the fact that it is not suitable for anything other than kindling. However, regarding wood that is suitable to be used as a tooth of a key [aklida], the measure that determines its liability should be even any small amount. Therefore, it teaches us that wood is typically designated for burning, and that determines the measure for liability for carrying out wood on Shabbat. We learned in the mishna that all types of spices join together with one another to constitute the measure equivalent to that which is used to season an easily cooked egg. The Gemara raises a contradiction from that which we learned elsewhere: Spices, which are prohibited due to two or three different prohibitions, e.g., one is prohibited due to orla, and one due to the prohibition of untithed produce, and they were all of a single species (Tosafot), or if they were of three different species, are prohibited, and they join together with each other to constitute a complete measure. And Ḥizkiya said:

בראשית רבה וירא נו
ר' ביבי רבה בשם ר' יוחנן אמר לפניו רבון כל העולמים משעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך (בראשית כב ב) היה לי להשיב אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע (שם /בראשית/ כא יב) עכשיו את אמרת לי קח נא, חס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמיי לעשות רצונך כן יהי רצון מלפניך י"י אלקינו בשעה שיהיו בניו שליצחק באים לידי צרה תזכור להם אותה העקידה ותימלא עליהם רחמים.

אבודרהם, ראש השנה, מוסף ט״ו

אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים על שם זכרנו ה' ברצון עמך ופקדנו בישועתך.

ואמ' רחמי' על שם זכור רחמיך ה'. וזכרון ופקודה אחת היא בכאן.

משמי שמי קדם על שם לרוכב בשמי שמי קדם.

וזכור לנו ה' את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה.

ברית שנאמ' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמ' לזרעך נתתי את הארץ הזאת.

חסד שנתינת הארץ לאברהם היתה בחסדו של מקום וזהו שכתו' חסד לאברהם אבל ביעקב כתי' תתן אמת ליעקב שנתינת הארץ ליעקוב היא באמת שכבר כרת ברית עם אברהם זקנו ליתנה לו.

שבועה שנאמ' כי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית וגו'.

כבש רחמיו אע"פ שדרך האב לרחם על בנו. על כן צריך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך. כי נכמרו רחמיו מתרגמינן ארי אתעללו רחמוהי.

והטעם שיהמו רחמיו על מדותיו והמדות הם מדות הקב"ה שהם מדה כנגד מדה אם עשה טובה מטיבין לו ואם עשה רעה מריעין לו ואנו מבקשים מלפניו שיהמו רחמיו על מדותיו וידיננו לכף זכות.

וזהו שאומ' ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין

כל זה לשון חכמים הוא והוא שנוי בפ"ק דברכות.

ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך על שם שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך.

וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים וגומר זהו זכרון עשירי לפי שצריך לסיים בתורה.

Abudarham, Rosh HaShanah, Musaf 15

...

תהילים ק״ו:ד׳

זׇכְרֵ֣נִי ה' בִּרְצ֣וֹן עַמֶּ֑ךָ פׇּ֝קְדֵ֗נִי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃

Psalms 106:4

Be mindful of me, O LORD, when You favor Your people;
take note of me when You deliver them,

מלבי"ם על תהילים ק״ו:ד׳:א׳

זכרני, מפני שיתחיל לספר איך ישראל חטאו, ואיך עי"כ נתנו ביד צריהם, בקש שלא יזכירהו ה' לא בין החוטאים ולא בין הנענשים, ויש הבדל בין זכירה ובין פקידה, שהזכירה היא רק שזוכר את הדבר, והפקידה היא בשיתעורר לעשות לו איזה גמול טוב או רע, ובקש זכרני ה' ברצון עמך, שלא תזכרני עם העת שהיית עליהם בכעס רק עם הרצון, בעת שרצית אותם כי היה מעשיהם טובים, ופקדני בישועתך, שלא תפקדני להעניש אותי עם נענשים, רק בעת שתושיע ותעשה טוב חסד:

Malbim on Psalms 106:4:1

...

תהילים כ״ה:ו׳

זְכֹר־רַחֲמֶ֣יךָ ה' וַחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה׃

Psalms 25:6

O LORD, be mindful of Your compassion
and Your faithfulness;
they are old as time.

מלבי"ם על תהילים כ״ה:ו׳:א׳

זכור, בא בטענה כי בתחלת יצירת האדם השגיח עליו בתכלית הרחמים והחסד מבלי שהיה ראוי אליו כי הנעדר לא עבד את ה' עדיין, וכל הטוב שהשפיע ה' על האדם בראשית יצירתו היה חסד חנם מבלי קדימת מפעל ומעשה מהנוצר, וא"כ ראוי שתתמיד חסדך זה בלי הפסק אף שאיני ראוי לזה עפ"י מעשי, ואמר רחמיך נגד מה שהשלימו בכל איברי גופו בתכלית הרחמים בכל אבר ואבר, וחסדיך נגד כחות השכל והבינה שהוא מצד החסד למען ישיג גדולתו, וזה מגביל נגד שני הבקשות שבקש על עניני הגוף ועל עניני הנפש, וכל אלה מעולם המה ר"ל מעת היצירה:

Malbim on Psalms 25:6:1

...

תהילים ס״ח:ל״ד

לָ֭רֹכֵב בִּשְׁמֵ֣י שְׁמֵי־קֶ֑דֶם הֵ֥ן יִתֵּ֥ן בְּ֝קוֹל֗וֹ ק֣וֹל עֹֽז׃

Psalms 68:34

to Him who rides the ancient highest heavens,
who thunders forth with His mighty voice.

מצודת דוד על תהילים ס״ח:ל״ד:א׳

בשמי שמי. בשמים אשר מעל השמים אשר ברא בימי קדם:

Metzudat David on Psalms 68:34:1

...

חבקוק ג׳:ב׳

ה' שָׁמַ֣עְתִּי שִׁמְעֲךָ֮ יָרֵ֒אתִי֒ ה' פׇּֽעׇלְךָ֙ בְּקֶ֤רֶב שָׁנִים֙ חַיֵּ֔יהוּ בְּקֶ֥רֶב שָׁנִ֖ים תּוֹדִ֑יעַ בְּרֹ֖גֶז רַחֵ֥ם תִּזְכּֽוֹר׃

Habakkuk 3:2

O ETERNAL One ! I have learned of Your renown;
I am awed, O ETERNAL One, by Your deeds.
Renew them in these years,
Oh, make them known in these years!
Though angry, may You remember compassion.

רד"ק על חבקוק ג׳:ב׳:ה׳

ברוגז רחם תזכור. בזמן הרוגז והאף שהוא זמן הגלות תזכור להם אהבת אבותם כמ"ש וזכרתי להם ברית ראשונים או יהיה רחם אחד מן רחמים כלומר זכור להם רחמיך כמ"ש זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה ודרך הדרש רח"ם בגימטריא אברהם חשבון זה כזה כלומר זכור להם ברית אברהם:

Radak on Habakkuk 3:2:5

...

רוקח
שהרחמים יכבשו וידחקו ויסירו הכעס מידת הדין מעלינו

ברכות ז׳ א:ד׳

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ ה׳ צְבָאוֹת, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי: ״יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי!״ אָמַרְתִּי לוֹ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. וְקָמַשְׁמַע לַן, שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.

Berakhot 7a:4

Similarly, it was taught in a baraita that Rabbi Yishmael ben Elisha, the High Priest, said: Once, on Yom Kippur, I entered the innermost sanctum, the Holy of Holies, to offer incense, and in a vision I saw Akatriel Ya, the Lord of Hosts, one of the names of God expressing His ultimate authority, seated upon a high and exalted throne (see Isaiah 6).
And He said to me: Yishmael, My son, bless Me.
I said to Him the prayer that God prays: “May it be Your will that Your mercy overcome Your anger,
and may Your mercy prevail over Your other attributes,
and may You act toward Your children with the attribute of mercy,
and may You enter before them beyond the letter of the law.”
The Holy One, Blessed be He, nodded His head and accepted the blessing. This event teaches us that you should not take the blessing of an ordinary person lightly. If God asked for and accepted a man’s blessing, all the more so that a man must value the blessing of another man.

עולת ראיה, פרשת העקדה ס״ו

ותתנהג עמנו ד' אלקינו, במדת החסד ובמדת הרחמים. הכניסה לפנים משורת הדין תתכן להיות בתור מאורע, המבריק לעתים רחוקות מזמן לזמן. אבל הסדר התדירי מוכרח להיות ע"פ מדה קבועה. והמדה הקבועה ישנה שהיא מדת דין קשה, שיותר היא מתיסדת ע"פ המבט של ענין היצורים כשהם מצד עצמם. אבל יש עוד מבט עליון על היצורים, בשני אפנים: האחד מצד מה שהם יצורי ד' אדון החסד, שכל עקר הויתם אינו בא כ"א לטובתם וישועתם, והשני גם מצד מהותם, ע"פ ההגבלה שהגביללהם יוצרם בערכם העצמי, הלא עומדים הם כולם להתעלות, להתקדש ולהטהר. המדה הראשונה היא מדת החסד, שהיא פועלת ביסודה התדירי גם בהוה, "יומם יצוה ד' חסדו, יומא דאזיל בכולהו יומין" (זהר), והיא מדתו של אברהם אבינו איש החסד. והשניה, מצד המבט, של העתיד, זאת היא מדת הרחמים, שרחמים רבים נתכים בשטף על יצורי עולם שנשתפלו והם עומדים לצאת מן המצר למרחב ומאפלה לאורה, ונמשכים הרחמים מן העתיד אל ההוה.ומתוך המחשבה הקדושה הקשורה בקשר הנצח, שממנה באה ההארה לאברהם אבינו, לעמוד בגבורת קדושת מחשבתו הטהורה, והקשורה באלקים חיים, בכל התכן של הנסיון הנפלא, ששמה הכל מאוחד, הראשית עם האחרית, בצורת ההוה הגלוי בתכן זמני, הננו מבקשים בצדק, שתתנהג אתנו ד' אלקינו במדת החסד ובמדת הרחמים.

Olat Reiyah, Akedah 66

...