ב עוד מעשה שהיה קשור בענייני אונאת דברים. תנן התם [שנינו שם במשנה]: תנור של חרס שחתכו חוליות חוליות לרוחבו, ונתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר, שלדעתו כיון שיש הפסק חול בין החוליות אין זה נחשב ככלי שלם, ואיננו מקבל טומאה. וחכמים מטמאין, שהרי בפועל תנור שלם הוא וראוי למלאכה. וזה הוא הקרוי תנור של עכנאי. ושואלים: מאי [מה פירוש], ומדוע קוראים לו עכנאי (נחש)? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו עליו חכמים דברים כעכנא זו, כנחש זה השוכב בעיגול, וטמאוהו. תנא [שנה החכם]: באותו היום שדנו בדבר, השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם להוכיח דעתו ולא קיבלו חכמים הימנו (ממנו), ולא הודו לדבריו.
לבסוף כשלא יכול להוכיח בטענותיו אמר להם לחכמים: אם הלכה כמותי — חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה [ויש אומרים] ארבע מאות אמה. אמרו לו חכמים: אין מביאין ראיה מן החרוב לענין הלכה. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — אמת המים והמים שבתוכה יוכיחו. חזרו המים אשר באמת המים לאחוריהם וזרמו בכיוון ההפוך. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — כותלי בית המדרש יוכיחו. ואכן הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם ר' יהושע בכתלים, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה (מתווכחים) בהלכה, אתם מה טיבכם בריב זה? מספרים: לא נפלו הכתלים מפני כבודו של ר' יהושע, ולא זקפו לגמרי מפני כבודו של ר' אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ר' אליעזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — מן השמים יוכיחו. יצאתה (יצאה) בת קול משמים ואמרה להם: מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.
מהן סוג הראיות שמביא רבי אליעזר?
מה דעתכם על כך שהחכמים לא מקבלים את טענותיו?
עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: כבר נאמר בתורה: "לא בשמים היא" (דברים ל, יב). ושואלים: מאי [מה] משמעותו של פסוק זה "לא בשמים היא" לענייננו? אמר ר' ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, ועל כן אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב), וכיון שדעת הרבים בניגוד לר' אליעזר, אין הלכה כמותו. מסופר: שנים רבות לאחר אותו מעשה, אשכחיה [מצאו] ר' נתן לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא [מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה] שאמר ר' יהושע מה שאמר? אמר ליה [לו]: קא חייך [חייך] ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני", שהרי הביאו ראיה מן התורה.
על מה לדעתכם היתה המחלוקת? על ניצחון או על עיקרון ?
הסבירו מדוע אומר אלוהים "ניצוחני בניי"?
אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר על ידי תנור זה, ושרפום באש. ונמנו עליו בהצבעה וברכוהו (בלשון נקיה: נידו אותו). ואמרו: מי ילך ויודיעו שהוא מנודה? אמר להם ר' עקיבא שהיה תלמידו ואוהבו: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו בדרך מכאיבה ומעליבה, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה ר' עקיבא? — לבש בגדים שחורים ונתעטף שחורים כביטוי של אבל וצער, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות כדרך שמרחיקין מן המנודה. אמר לו ר' אליעזר: עקיבא מה יום מיומים שאתה לבוש ויושב כך? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך, כלומר, אמר בלשון עדינה: שהבדילוך מהם. אף הוא, ר' אליעזר, קרע בגדיו וחלץ מנעליו כדרך שנוהג המנודה, ונשמט מכסאו, וישב על גבי קרקע. מספרים: זלגו עיניו דמעות, לקה העולם כולו: שליש בזיתים, ושליש בחטים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח, והתקלקל. תנא [שנה החכם]: חרון אף גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו ר' אליעזר היה נשרף.
מדוע לדעתכם התנדב רבי עקיבא להודיע לרבי אליעזר על הנידוי?
ואף רבן גמליאל, שעמד בראש החכמים ביבנה, ועל פיו עשו מה שעשו, היה בא בספינה באותה שעה, עמד עליו נחשול שבים לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר' אליעזר בן הורקנוס, שמפני צערו וכאבו מענישים כל מי שפגע בו. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי לנדותו, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. ואז נח הים מזעפו.
האם לדעתכם צריך שיהיו מחלוקות? האם יש מחלוקות טובות? כיצד ניתן לגשר על מחלוקות?
האם מחלוקת חייבת להסתיים באונאת דברים{בפגיעה באדם אחר}?
מסופר: אימא שלום דביתהו [אשתו] של ר' אליעזר אחתיה [אחותו] של רבן גמליאל הואי [היתה]. מההוא [מאותו] מעשה ואילך, לא הוה שבקה ליה [לא הניחה לו] לר' אליעזר למיפל על אפיה [ליפול על פניו], שבשעת תפילת נפילת אפיים אדם מתחנן תחנונים מיוחדים, ופחדה שאז יתחנן ויבכה על צערו, וייענש אחיה בשל כך. ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף [אותו יום ראש חדש היה, והתחלף] לה בין מלא לחסר, שהיא חשבה שיום זה ראש חודש הוא, ואין בו נפילת אפיים, וטעתה, שלא היה זה ראש חדש, איכא דאמרי [יש שאומרים]: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא [שבא עני ועמד על הדלת, והיא הוציאה לו פת], מכל מקום, באותה שעה לא השגיחה עליו, אשכחתיה דנפל על אנפיה [מצאתו שהוא נופל על פניו בתפילה]. אמרה ליה [לו]: קום, כבר קטלית לאחי [הרגת את אחי]. אדהכי נפק שיפורא [בינתיים יצא קול שופר] מבית רבן גמליאל להורות לרבים דשכיב [שמת] הנשיא. אמר לה: מנא [מנין] ידעת שימות? אמרה לו: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. ואדם שמצערים אותו, כך קורה למצריו.
מה לדעתכם הסיום הטרגי בא ללמד אותנו?
ראש הממשלה א' ברק:
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב ראש, חברי השרים, כנסת נכבדה, בצדק קבעו האבות המייסדים שלנו, חברי הכנסת הראשונה, את יום כינונה של הכנסת דווקא בט"ו בשבט. את המצוות הקשורות ביתר מועדי ישראל אדם יכול לקיים ולחוש באותו אופן גם על אדמת נכר. את המשמעות ההלכתית המעשית של ט"ו בשבט אפשר לקיים רק בארץ ישראל, שכן חג זה, כל טעם קיומו תרתי משמע קשור בהוויית הארץ, בטבע שלה, בפירותיה ובנופיה. כך גם הכנסת, ההתגלמות המובהקת ביותר של חידוש הממלכתיות הישראלית, יכולה להתקיים רק על אדמת ארץ ישראל וירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח.
יש הטוענים, ושמענו גם היום, שהאבות המייסדים לא עמדו במשימתם כחברי אספה מכוננת, כי לא הוציאו מתחת ידם חוקה לישראל. אינני עם מותחי ביקורת אלה, שכן חברי הכנסת הראשונה, למיטב הכרתי, הבינו, שבדמוקרטיה אמיתית אין כופים חוקה על עם הר כגיגית. החוקה איננה אמורה רק לתת מסגרת מארגנת לחייה של חברה, אלא צריכה גם לשקף אותה ולייצב אותה. על כן, בחברה כשלנו, רבת רבדים וניגודים, שבה חיים יחד זה לצד זה כפסיפס אנושי יהודים וערבים, חילונים וחרדים, יוצאי אירופה ויוצאי אסיה ואפריקה ובניהם ובני בניהם, חוקה שכל שכבות האוכלוסייה חייבים לראות בה את חוקתם מן ההכרח שתהיה פרי תהליך ממושך, שיצמח על מצע של הסכמה רחבה וסובלנות, ושורשיו ישמשו לאיחוד פנימי וכגורם מייצב.
אדוני היושב ראש, כנסת זו, הכנסת החמש עשרה, עשויה להיות זו שאליה שאפו והתפללו כל הכנסות הקודמות בעת שעמדו דום לזכרם של חללי מערכות ישראל והתאבלו על ההרוגים בפעולות איבה וטרור. כנסת זו עשויה להיות זו שבימיה ייכונו סוף סוף ביטחון ושלום, שלום על ארץ, שלום של עם היושב איתן על אדמתו. עתיד בטוח לישראל ועתידם ואושרם של ילדינו הם מטרות פעולתה של הממשלה הזאת. ראשיתו של דו קיום בכבוד עם כל שכנינו יובטח עם חתימתם של הסכמים. הסדר הקבע עם הפלסטינים והסכמי השלום עם סוריה ולבנון, אלה ייתוספו בעזרת השם אל כוח המגן המופלא של צבא הגנה לישראל כמרכיב נוסף בביטחונו ובעתידו של העם.
ברגע היסטורי זה, לראשונה בתולדותיה, תעביר הכנסת את סמכות ההכרעה העליונה שלה בשאלות מדיניות אל הריבון עצמו, אל העם, לשם עריכת משאל עם לאישור ההסכמים שעל הפרק. הכנסת תעשה זאת מתוך תחושה, שבשעה מיוחדת זו מן הדין שהריבון הוא שיכריע בעצמו, לא בידי מלאכים - והרי אנחנו לא כאלה - ולא בידי שליחים, נאמנים ככל שיהיו.
גם בהקשר זה של משאל העם וגם בהקשרים אחרים התלבטה הכנסת לאחרונה בשאלות תקפותה של הכרעת הרוב. משטר דמוקרטי הוא דמוקרטי באמת כאשר יודע המיעוט שזכויותיו מוגנות ושמורות ואינן נושא לוויכוח, אך משטר דמוקרטי הוא כזה באמת גם כאשר המיעוט יודע שעליו לקבל ולכבד את הכרעת הרוב כמות שהיא. בעניין זה, כל הרואים עצמם קרובים למסורת היהודית אמורים לדעת טוב יותר מאחרים מה גדול ביהדות הכלל "אחרי רבים להטות".
התלמוד מספר על מחלוקת שפרצה בין רבי אליעזר ליתר חכמי דורו בסוגיית תנורו של עכנאי. אמר רבי אליעזר: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: תמיד הלכה כרבי אליעזר. עמד רבי יהושע, מאנשי הרוב, ואמר: ריבונו של עולם, סליחה, אבל אין אנו מתייחסים למה שבנות קול מן השמים אומרות, כי בעצמך כתבת בתורתך "לא בשמים היא" - התורה. ולהיפך, במפורש כתבת שם "אחרי רבים להטות". סופה של המחלוקת ידוע - לא רק שההלכה נקבעה כדעת הרוב, אלא שהקדוש ברוך הוא נתן לכך אישור כאשר חייך ואמר "ניצחוני בני". כל הסבורים ש"הלכה כמותם" וכל מי שנדמה להם לעתים שהם שומעים בנות קול משמים המחזקות אותם בעמדתם, טוב שיזכרו גם את הלקח הזה ממקורותינו.
אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, עיני העם כולו נשואות אלינו. מי ייתן ונדע היום, ביום חגנו, ומה שחשוב יותר, ביתר ימי השנה של עבודת הבית הזה, לשמש אכן דוגמה לציבור כולו בוויכוח ומחלוקת שהם תמיד לשם שמים אבל תמיד משקפים גם את רוח הסובלנות, הכבוד העצמי וכיבוד הזולת העומדים ביסודה של מגילת העצמאות והם גם תמציתה של רוח מורשת ישראל.
51 שנה הן תקופה ארוכה בחיי אדם, הן תקופה לא קצרה בחייו של עם, ובוודאי תקופה ארוכה בחייו של פרלמנט צעיר. ועדיין כדאי מפעם לפעם, אולי דווקא בימים כאלה, כמו יומה של הכנסת, לנסות ולחיות שוב, ולו לרגע, את תחושת הפלא ההיסטורי של חידוש הממלכתיות והריבונות הישראלית בארץ ישראל ולחזור על ההתחייבות שהתחייבו האבות המייסדים בכנסת הראשונה: "לטפח את העץ הזה ולדאוג לכך שיגדל ויישא פרי, ובצלו ישכון העם לבטח - ישכנו לבטח כל תושבי מדינת ישראל".
חג שמח לכנסת ולכל בית ישראל.
-
מהו המסר אותו מנסה להעביר אהוד ברק בנאומו?
-
כיצד הסיפור התלמודי המובא בנאום משרת את המסר המועבר בנאום?
-
מה דעתכם על פרשנותו של אהוד ברק על המחלוקת המובאת בסיפור התלמודי?
-
כיצד לדעתכם השיר מתקשר לסיפור תנורו של עכנאי?
-
מהו עיקר הוויכוח בין שולי רנד והמשורר בשיר?
אתה זוכר איך נפגשנו בלב הבריכה,
שחיתי לאט, שחית מהר חזה מתוח,
כיאה למשורר.
עצרנו לפוש, גלגלנו דיבור
על טמא וטהור, על מותר ועל אסור
תענוג לדבר איתך רב מג של מילים,
מה כבר אמרתי ששברת את הכלים.
זאת הייתה דעתי לא הייתה לי
ברירה, בינינו לפתע תהום נפערה,
אני הצבעתי לשמיים, אתה צללת
במים, ואמרת לא, אני אמרתי כן,
ואם אמרתי יש, אתה צחקת אין.
אתה בטח זוכר אותו בוקר אומלל,
שנינו צנחנו על אותו הספסל,
טחנתי סיגריות, קילפת אגס,
כל אחד מאיתנו בעלבונו מכונס.
איך שוב נקלענו לאותה השיחה,
על מותר האדם ואם יש השגחה
אתה רב מג של מילים, לא היינו כוחות,
הפעם זה כמעט נגמר במכות.
זאת הייתה דעתי לא הייתה לי
ברירה, בעיניך ראיתי פתאום אש זרה,
אתה גיכחת לשמיים, אני לא הרמתי
ידיים, כשאמרת לא, צעקתי כן,
בטח שיש, אתה צעקת אין.
הלילה ההוא בבית החולים, אתה
היית מלופף צינורות מבהילים, על
קצה הכיסא ישבתי בלאט, נשמת
כבד דיברנו מעט.
בינינו אימה בחדר צללים, היו לי
תחושות לא היו לי מילים, עיניך
תלויות בי גדולות ורכות, שנינו
ביחד התחלנו לבכות.
שנינו ראינו אותה התמונה
מעל לראשך מוטלת שכינה
ופחד נורא ואיום כשאתה נרעדת פתאום
והתחננתי לא, אתה ידעת כן,
סע לשלום, אתה ענית אמן.
שחר פרץ לבית החולים,
לעצב כזה לא היו לי כלים,
ידידי המשורר זכרונך לברכה,
נוח בשלום תהא שלמה מיתתך.