רועה, נגן, משורר, לוחם, פושע נמלט, מלך, בעל, מאהב, אב, ובערוב ימיו חולה ונכה. כל אלה גלומים באדם אחד – דוד בן-ישי, כפי שהוא מתואר בתנ"ך.
בספרות היהודית והנוצרית הבתר-מקראית, הופך דוד לדמות רוחנית אידיאלית שכן ממנו ייצא המשיח. באמנות הוא מופיע כחתיך הורס, כאביר רומנטי, כמלך ששיבה זרקה בזקנו ורוח אלוהים נחה עליו וכקדוש נכבד.
דוד כנער, כנגן, כאורפיאוס
נוכחותו של דוד, הן כנער צעיר בתחילת דרכו והן בתקופת השיא של חייו, מופיעה באמנות היהודית הקדומה ביותר, בבית כנסת מהמאה השלישית ששרידיו נמצאו בדורא אירופוס שבסוריה. בחלקו האמצעי של הקיר המערבי של בית הכנסת נראה דוד, נבחר מבין אחיו, ושמואל מושח אותו למלך ישראל הבא.
דורא אירופוס, שמואל מושח את דוד, 244
בקיר המערבי של בית הכנסת יש גומחה לספרי התורה, ומעליה מסך בו מופיע דוד כ"שר שלום" המשיחי וכמלך המשיח, נישא ומורם מעם.
דורא אירופוס,
צילום שחור לבן נוקה ומודגש וצילום הפרסקו כפי שהתגלה
דוד על כס מלכותו(למעלה) דוד כאורפיאוס (למטה)
בבית הכנסת של דורא אירופוס ניתן לזהות עוד לפחות שלוש תמונות מחייו של דוד. כמות זו מבטאת את החשיבות הרבה שייחסה הקהילה בגולה בתקופת התלמוד לדמותו של דוד, שהייתה סמל לתקוותיהם לכינון מחדש של ממלכת ישראל ושל בית המקדש.
מקורן של דמויות רבות באמנות היהודית והנוצרית הקדומה הוא באמנות ההלניסטית. כך, לדוגמה, במסך שמעל לגומחה לספרי התורה נראה דוד כאורפיאוס, הנגן ההלניסטי האלוהי, כשהוא מקסים את בעלי החיים בנגינתו. מדוע אורפיאוס? לאורפיאוס ולדוד יש מן המשותף – כריזמה, מוסיקה ושירה. דמותו של דוד נגלית לראשונה לעינינו כשהוא מנגן לפני שאול, המלך החולה, ובנגינתו מרגיע את המלך ומקל את מכאוביו. דוד הוא "נעים זמירות ישראל" (שמואל ב' כ"ג 1), שהמסורת מייחסת לו את כתיבת ספר תהלים. לבסוף, הנביא ישעיהו (י"א 6) מעניק לחוטר ישי, המשיח שהוא צאצאו של דוד, את הכוח לשים קץ לאלימות:
וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ;
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
כל התכונות שהמקרא מעניק לדוד מאפיינות גם את אורפיאוס ואת מעלליו.
תולדות האומנות רצופות בשימוש בדגם אורפיאוס, אך דגם זה משתנה בהתאם לרוח התקופה. ברצפת פסיפס מהמאה השישית, רצפה הנמצאת בבית כנסת בעזה, דוד עטור בכתר ובהילה כאילו הוא קיסר ביזאנטי קדוש. לעומת זאת, בחיתוך עץ אקספרסיוניסטי של אמיל נולדה משנת 1919, דוד בקושי נראה לעינינו כשהוא יושב בצל מאחורי שאול. רק ידו השמאלית החזקה נראית כשהיא פורטת בנבל, ומקבילה לידו השמאלית החלושה של שאול שאוחזת בחניתו בייאוש. מרכז העבודה הוא דמותו הכפופה של שאול, שפעם היה גבוה "מכל העם משכמו ומעלה". הוא מביט לעברנו, פניו שקועות בחזהו ושפתיו נפולות אל תוך זקנו המחודד, אך הוא אינו רואה אלא את הטרגדיה שלו עצמו.
אמיל נולדה, דוד ושאול, בית כנסת עזה,
1911 דוד כאורפיוס, המאה ה6
דוד וגלית
סיפור דוד וגולית מכיל מסורת מקראית חלופית באשר לדרך בה הגיע דוד לחצרו של שאול.
מיכלאנג'לו, דוד, משה שאה מזרחי, נפילת גלית,
1504 תחילת המאה ה20
פסלו של מיכלאנג'לו הוא דיוקנו של אידיאל. דוד, העלם הצעיר, נח לרגע, אבן בידו הימנית וקלע בשמאלית. אולם מיכלאנג'לו מפריז בתיאור גבורתו ויופיו של דוד בכך שהוא מגדיל עשות מהסיפור המקראי שהציג אותו ללא כל מגן או שריון – דוד של מיכלאנג'לו ערום כביום היוולדו (ודמותו דמות אתלט יווני). האבן והקלע המוצנעים בידיו מרמזים כאילו הוא הולך להילחם בגולית רק בכושרו ובכישרונו.
מנגד, ציורו של משה מזרחי מדגיש את דמותו כרותת הראש של גולית הענק. גולית זה הוא פרי מכחולו של צייר שעבד 400 שנה אחרי מיכלאנג'לו. משה מזרחי חי ויצר בקהילה היהודית בארץ ישראל, תחת שלטון הדיכוי התורכי, ובציורו לובש האויב את דמותו של חייל תורכי משופם. שאול, העומד מתוח בין חייליו בחלקו העליון של הציור, הוא דמות משנית בחשיבותה. דוד הקטנטן, שגודלו אך כשליש מגודל חרבו של גולית, כמעט אינו נראה כאשר הוא משפד את ראשו של גולית, אשר קסדת הנחושת שלו נראית כסל הפוך. מזרחי מבטא כך את אמונתו באלוהים שיתמוך בחלש ויעזור לו להתגבר על החזק ממנו.
דוד ומשפחת שאול
על פי הסיפור המקראי, דרך כוכבו של דוד ככל שדעך בטחונו של שאול וגדלה הפרנויה שלו. לפי המסורת בספר שמואל א (פרק יז), התקבל דוד לאחר נצחונו על גולית לבית שאול, ונישואיו למיכל בת שאול וחברותו העמוקה עם יהונתן בן שאול הם שהפכוהו לבן בית. שתי מערכות היחסים הללו מאיימות על יציבותו של שאול ועל אחיזתו בממלכתו החדשה.
שאול מצווה על חיסולו של דוד (שמואל א י"ט), אך מיכל מסכלת את ההתנקשות המתוכננת. שאגל מראה את דוד במנוסה (בריחה של ממש, לעומת גרסאות אחרות המראות אותו יורד מחבל משתלשל). כך מתייחס שאגל בקפידה לשלושה פעלים בתיאור הבריחה "וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט" (שם, 12). מיכל, אשתו השופעת של דוד, ניצבת בחלון התוחם אותה כמסגרת, תמונה אליה נשוב בהמשך.
מאוחר יותר, שוב בורח דוד מפני שאול, הפעם בעזרתו של יהונתן. בפרידה הנרגשת ביניהם מפציר יהונתן בדוד שלא יכרית את בני משפחתו לאחר שיעלה לכס המלוכה. פרשנויות רבות יש לקשר שבין דוד ליהונתן, וציורו של רמברנדט (משנת 1642), משקף את היחסים המעורפלים הללו. מיהו האיש שהוא הדמות המלכותית שתרבוש לראשו והוא מנחם את בן הלוויה שלו – האם דוד הוא או יהונתן? אם נקרא בעיון את הטקסט המקראי נלמד שיהונתן הוא המבוגר משניהם, ואם נתבונן בעיון בציור נגלה את חרבו המוצנעת ואת מגפי ההליכה של האיש הנמלט. מכאן שיהונתן הוא הדמות המנחמת, ודוד כפוף בחיבוק. ומתאר המקרא (שם, מא): "וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל".
עד כה, בכל הפעמים בהן שוחחו דוד ויהונתן זה עם זה, היה זה רק יהונתן שהביע אהבתו לדוד. חוסר הבהירות שביחסיהם מתגלית בנפתוליו של פסוק 17, "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ". כאן יהונתן מתחנן שדוד יביע את אהבתו אליו אך דוד אינו מגיב. אם כך, איך אפשר להסביר את הרגשנות הגדולה של דוד במעמד הפרידה בין השניים? בימי הביניים הסביר זאת הפרשן רבי לוי בן גרשום באומרו שדוד פשוט פחד פחד מוות.
דוד נרדף ע"י שאול
לאחר שנמלט מחמתו של שאול הפך דוד לפליט נרדף, הֶלך לאורך גבולותיה של יהודה, שבט נחלתו. עם הזמן אסף אליו אנשים אחרים ואת גופו כלכל בכוח חרבו. אולם המלך המשיך לרדוף אותו. שני סיפורים מקבילים (שמואל א כד; כו) מתארים את ערמומיותו של דוד שהפך את הצייד לטרף והמשיך לערער את מעמדו של שאול. בפרק כד מתואר שאול ואתו שלושת אלפים איש. אבל, יש מקומות שאפילו המלך נמצא בהם לבד, והוא נכנס אל תוך מערה ממערות עין גדי – בלי לדעת שבירכתי המערה לכודים עכשיו דוד ואנשיו. דוד ער לאיום שיש כאן על חייו הוא, אך הוא מנצל את הרגע, מתגנב אל שאול "וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט" (שמואל א' כ"ד 4). לאחר שהמלך חוזר לאנשיו קורא לו דוד מרחוק, והוא מראה לו את כנף הבגד הקרוע, כאילו להוכיח את נאמנותו. שאול ודוד כאחד יודעים שכריתת כנף הבגד כמוה כהתקפה על גופו של המלך ועל מלכותו, ושאול מביע זאת בזעקתו: "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שם, כ).
בכתב יד מהמאה הארבע-עשרה נראה דוד, בציור נאיבי, נושא מספריים כשל חייט (כאילו הוא עומד לעשות שינוי בבגד) כשהוא גוזר בשלווה את כנף הגלימה בעוד המלך, שאינו מרגיש דבר, יושב בבית הכיסא. לעומת שלוותו של דוד, נראים, בפינה השמאלית העליונה של הציור, אנשיו מכווצים מפחד. רמברנדט גם הוא צייר רגע זה והוא מראה את שאול כורע באור היום לעשות את צרכיו – פגיע, מתנדנד בחוסר שיווי משקל ומגוחך, כשדוד מתגנב החוצה מתוך המערה וחותך את בגדו. החייל העומד על משמרתו מאחורי הסלע אינו מודע כלל לסכנה האורבת למלך. האיור מתוך כתב היד הוא מחזה איקוני, מקודש, המתמקד בדוד הקדוש, ואילו גרסתו של רמברנדט היא בעת ובעונה אחת נטורליסטית ופתטית.
דוד האבירי
פרשה אחרת מהימים בהם נמלט דוד משאול היא סיפור אביגיל, אשת נבל הכרמלי. נבל סירב לשלם לדוד ולאנשיו "דמי חסות", והם יצאו לנקום את כבודם. אולם, מנחתה העשירה של אביגיל מסיחה את דעתם מכוונת הנקם.
רובנס (וציירים נוצרים רבים אחרים) מציגים אירוע זה כביטוי לאבירותו של דוד. הוא עומד בראש אנשיו החמושים, ומתכופף באדיבות אליה, עוזר לה לקום מכריעתה, כאשר הנשים המלוות אותה עומדות מאחוריה.
דוד וארון הברית
לאחר מות שאול ולאחר שהתמיכה בצאצאיו התפוררה, מוכר דוד כמלך ישראל. לאחר שכבש את ירושלים, מביא דוד את ארון הברית לבירתו החדשה.
שלוש יצירות שנוצרו בין המאה הארבע-עשרה למאה העשרים מתמקדות בחגיגות של דוד כשהגיע הארון (שמואל ב' ו' 13 - 16). בציורים אלה, השונים זה מזה, גדלה והולכת חשיבותו של דוד ומנגד, קטנה והולכת חשיבותו של ארון הברית.
וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יהוה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר
וּמְרִיא: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יהוה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יהוה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל
שׁוֹפָר: וְהָיָה אֲרוֹן יהוה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה
בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יהוה
וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:
בביבליית מורגן משולבות ארבע תמונות: משמאל נוסע הארון בטקסיות חגיגית; מימין, הקהל מקבל את ההולכים בסך בנגינה ובקורבנות; מיכל, נשקפת מהמגדל ומנופפת בידה בתנועת בוז מבטלת; דוד, למרות מצהלות הקהל ולמרות ריקודיו הסוערים לפני הארון, קולט את מבטה הנוקב.
דפוס האבן של מארק שאגל מזכיר חגיגת שמחת תורה בשטעטל. דוד שכתר לראשו והוא לבוש בגדי לבן מלכותיים, נושא את הנבל שלו כאילו היה זה ספר תורה. הארון העובר בסך נראה כארון קודש מסורתי בבית כנסת, והוא נראה בצניעות ברקע. מיכל אינה מופיעה כאן.
שוובל עוטף את דוד במערבולות אודם משולהבות אל מול אפרוריותה של כיכר העיר שבירושלים המודרנית. לארון הברית ולמיכל אין מקום בהתלהבותו של דוד.
שלוש הקריאות האלה את אותו אירוע מייצגות את המעבר מהגישה הפולחנית הימיביניימית אל נוסטלגיה עממית וממנה אל מבט על דוד שהוא במובהק חילוני ואינדיבידואליסטי.
נקודת המפנה - פרשת בת שבע
סיפור דוד ובת שבע התרחש על רקע המלחמה הממושכת בעמון (שמואל ב' יא). דוד קרא לכל הגברים הכשירים להילחם לצאת לחזית, והוא נשאר בעורף, בירושלים. ואז,
"וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית
הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה
מְאֹד" (שם, ב).
תיאור זה זכה לפרשנות רבה ולייצוגים רבים באמנות, וברוב המקרים נראית בת שבע רוחצת לעין כל. באיור המופיע כאן, שמקורו ב"ספר שעות" (ספר תפילות) הולנדי, רוחצת בת שבע בעירום מלא בפרהסיה, ומשרתת עומדת אתה.
המלך אינו נמצא על גג ביתו, אלא ניצב במפלס שבו רוחצת בת שבע, כאילו רכש כרטיס להצגה. אולם משמעותו של הציור משתנה כליל כאשר אנו מגלים שהוא מרמז לשיר השירים, ולמילים "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" (שיר השירים ד' 12). מסורת האלגוריה היהודית גורסת שהרעיה היא כנסת ישראל והדוד הוא אלוהים. כאן, על פי התיאולוגיה הנוצרית, בת שבע היא הכלה בגן הנעול ובמעין החתום, אולם, כיוון שעתידה היא להיות המלכה האם (אמו של שלמה), היא יכולה להפוך למריה אקלסיה (Maria Ecclesia). כלומר, להפוך לכנסייה האם, המסומלת, לא פעם, כמזרקה מטמרת . מכאן שדוד הוא ההטרמה (פרה-פיגורציה – דימוי מראש, הדמות העתידית) של ישו, ובת שבע (הלא היא הכנסייה), חייבת לטהר עצמה לפני שתתאחד עם דוד (ישו).
בתקופת הרנסאנס, פינו הפרשנויות הכנסייתיות את מקומן לקריאה חילונית, אפילו מציצנית משהו.
לאחר שזיהה את המתרחצת, שולח דוד שליחים להביא את בת שבע אל הארמון (שמואל ב' י"א 4). זהו הרגע שמתאר מאסיס – בת שבע היא נערת שער שמשרתותיה מצחקקות סביבה, והיא מרימה את החצאית בידה השמאלית בעוד ידה הימנית מצביעה על הכלב שלה, סמל קלאסי לנאמנות בחיי הנישואין. שליחו של דוד, מבטו חמדני ולצדו כלב "ציד", מחזיק יד אחת על לבו ובשנייה מצביע אל עבר המלך, היושב קצר רוח עם עוזריו בארמון. זוהי תמונה שרק כפסע בינה לבין הפורנוגרפיה.
ארטמיזיה ג'נטילסקי, אחת הציירות היחידות המוכרות מתקופת הרנסאנס תיארה גם היא את בת שבע. זהו תיאור שונה מקודמיו, וקודר משהו.
בציור זה, דוד מרוחק, כמעט ואינו נראה. בת שבע יושבת על גג ביתה וסביבה המשרתות. אף שהיא ערומה, היא מכסה את גופה ואינה מגלה אותו לנו או לשכן המציץ.
ואז – "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד" (שמואל ב', י"א 5 - 6). דוד מזמן את אוריה כדי לכסות על ניאופיו עם בת שבע, אולם סירובו של אוריה לישון בביתו עם אשת חיקו מאלץ את דוד לשלוח אותו, את אוריה, אל מותו בקרב. דוד ממהר להינשא לבת שבע היולדת את פרי נאפופיהם.
וכאן נכנס נתן הנביא. בתבליט השנהב שעל גבי כריכת ספר תהילים של המלך שרל הקרח (אמצע המאה התשיעית) מתואר האירוע המוכר כ"משל כבשת הרש" (שמואל ב' י"ב). מספר המשל הוא נתן הנביא המוכיח את דוד על חטאו.
גופתו של אוריה, השרועה למלוא רוחב התבליט, מחלקת אותו לשתי תמונות. מעל לגופתו של הקורבן, נתן (מימין) מושך בוילון החושף את חטאו של דוד. בת שבע, תינוקה הרך במנשא, עומדת מאחורי דוד. מטה שבור נראה כאילו הוא יורד באלכסון מכתפו של דוד דרך ידיה של בת שבע ומסתיים בחוד מעל ראשו של אוריה, מצביע על הזוג כאשמים בניאוף וברצח. מתחת מופיע המשל עצמו. האיש הרש (שהוא אוריה) חובק את כבשתו האחת והיחידה (הלא היא בת שבע), בעוד העשיר (דוד) סוקר את עדרו הגדול (ההרמון שלו). העשיר אינו מוכן לתת מעדרו כדי להאכיל את האורח, והוא לוקח לעצמו את כבשת הרש. בתמונה זו ניצב דוד ישירות מעל "האני האחר" הסמלי שלו על הציר האנכי של התחריט, ודמותו, יחד עם גופתו של אוריה, יוצרים צורת צלב. דוד הוא ההטרמה הפגומה של ישו ואילו בת שבע, שבמקרים אחרים היא הכנסייה האם, ביצירה זו היא היהדות הדחויה (סינָגוגה). פרשנות נוצרית זו המעטרת את כריכת ספר תהילים של המלך הצרפתי מקורה בתהילים נ"א:
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא
כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע.
חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי (1 - 3)
בספר שמואל תוכחתו של נתן אינה משתמעת לשתי פנים – דוד חטא וייענש. אולם בספר דברי הימים, שהוא ספר מאוחר יותר, לא מופיע סיפור זה, סיפור שיש בו קלון, ומדרשי חז"ל מנקים את דוד מכל חטא:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה,
שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויהוה עמו"
(שבת נו, ע"א).
זיכויו המוחלט של דוד מבוסס על מצבו ההיסטורי של עם ישראל המדוכא שציפה לבואו של משיח בן דוד.
הנצרות מצדה, מכירה בחטאו של דוד אך אינה מסתפקת בחרטה האישית שהביע. האנושות תיגאל גאולה שלמה רק בידיו של דוד כליל השלמות, הרי הוא ישו.
מתשישות לגבורה
בסוף ימיו דוד הוא "זקן בא בימים", נכה, תשוש ופתטי. אף לא אחת מנשותיו שנוצלו עד תום אוהבת אותו די כדי לטפל בישיש, ומתחיל מסע חיפושים ברחבי הממלכה עד שנמצאת אבישג המחממת את המלך אך אינה יכולה עוד להצית בו את להט התשוקה.
באות התחילית מ"ספר שעות" הימי- ביניימי מתוארת אבישג, שאינה מתפעלת כלל מתיאור התפקיד שלה, כשהיא מוכנסת בכוח לעבודה. המלך דוד שרוע במיטתו, עדיין חובש כתר לראשו והילה סביב לו, מביט אליה חסר אונים ומחמם את ידיו מתחת למצעים.
לו כאן הסתיים סיפורו של דוד היה זה סוף עגום. אולם דוד חוזר ופורח בספרות הנבואה כסמל לתקוות לעתיד מזהיר.
"גזע ישי", אילן יוחסין חזותי הקושר בין דוד לישו מתחיל באביו של דוד השוכב למרגלות האילן. משמאל יוצאים מחלציו הדורות הבאים – דוד, מרים וישו. מימין שתול "גזע ישי" בהיסטוריה קדומה יותר ומתווה שבע מעלות הקשורות בצאצא האידיאלי של דוד:
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה
רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה
רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה
רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה (ישעיה י"א 2).
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות