וששמעתי משל מן אא"ז זללה"ה שהיה אחד מנגן בכלי זמר יפה מאוד במתיקות ועריבות גדול ואותם שהם שומעים זה לא יכלו להתאפק מגודל המתיקות והתענוג עד שהיו רוקדים כמעט עד לתקרה מחמת גודל התענוג והנעימות והמתיקות וכל מי שהיה קרוב יותר והיה מקרב עצמו לשמוע הכלי זמר היה לו ביותר תענוג והיה רוקד עד מאוד ובתוך כך בא אחד חרש שאינו שומע כלל הקול של כלי זמר הערב רק ראה שאנשים רוקדים עד מאוד והם בעיניו כמשתגעי' ואומר בלבו כי לשמחה מה זה עושה ובאמת אלו היה הוא חכם וידע והבין שהוא מחמת גודל התענוג והנעימות קול של כלי זמר היה הוא ג"כ רוקד שם והנמשל מובן
I heard the following parable from my grandfather (the Baal Shem
Tov):
A musician was once playing the most beautiful melody, with a wondrous rhythm and all the sweetness in the world .. All who heard him were captivated by the sweetness and joy of his melody, and they danced
until they almost touched the ceiling. The entire room was filled with great joy, rhythm and sweetness. The closer one came to the musician, the closer he would draw, having
all the more pleasure and dancing all the higher.
In the middle of all this, a deaf man came along·, and he could not hear the beautiful music at all. All he saw were people wildly dancing, and he thought that they were mad. His only thought as: "What kind
of joy is this?"
If this deaf man were wise, he would have understood that something was motivating the people, and he could have deduced that a very beautiful melody was being played. If he could have understood this, then he too would have danced with them.
The parallel is obvious.