...
(י) ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות. ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר:
(יא) ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך:
...
(10) I had the idea that after all the study I would decide the halacha and adjudicate between the various arguments. This is the purpose - for us to have a single Torah and standardized law. However, I realized that if I was to decide between the jurists using talmudical arguments and proofs - then Tosafot, Ramban, Rashba and Ran are full of such arguments and proofs in support of each position. Who is ready to come forward and add arguments and proofs? Who dares place his head between the mountains, mighty mountains, to decide between them using arguments and proofs to undo what they clarified or to decide what they left undecided. For on account of our many sins, our gray matter is too thin to understand their words and certainly not to place our wisdom above them. Even if we were able to trod such a path it would not be appropriate to do so as it is much too long.
(11) Therefore I made up my mind that since there are three teachers upon whose teachings the House of Israel leans, behold they are the Rif, Rambam, and Rosh - I decided that where two of them agree on a law then we will decide the law like them - except for in a handful of places where all the Sages of Israel or most dispute their view and/or a contrary custom has spread.
אתמר
השוחט בסכין של עובדי כוכבים
רב אמר קולף
ורבה בר בר חנה אמר מדיח
לימא בהא קמיפלגי
דמר סבר בית השחיטה צונן
ומר סבר בית השחיטה רותח
לא דכ"ע בית השחיטה רותח הוא
מאן דאמר קולף שפיר
ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי
איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן
מאן דאמר מדיח שפיר
מאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע
§ It was stated: With regard to one who slaughters an animal with the knife of gentiles,
Rav says: He peels off a layer of the flesh from the place on the animal where the knife touched the flesh and the forbidden residue on the knife was absorbed.
And Rabba bar bar Ḥana says: He rinses the place where the knife touched the flesh.
The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this, that one Sage, Rabba bar bar Ḥana, holds: The area of the slaughter on the throat is cold and does not absorb the forbidden residue, and therefore rinsing is sufficient. And one Sage, Rav, holds: The area of the slaughter on the throat is hot and therefore it absorbs the forbidden residue.
The Gemara rejects that suggestion: No, it is possible that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is hot. For the one who says that he peels off a layer, it works out well, and the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh holds that since the two organs that must be severed in ritual slaughter [simanim], i.e., the windpipe and the gullet, are occupied with discharging blood, they do not absorb the residue.
There are those who say that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is cold. For the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh, it works out well, and the one who says that he peels off a layer holds that although that area is cold, due to the pressure of the knife on the throat, the flesh absorbs the residue.
שחט בסכין של נכרים כתב הרשב"א דאפי' יידע שאינו בן יומו צריך לקלוף מקום בית השחיטה וכו' בפ"ק דחולין (שם) איתמר השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבה בב"ח אמר מדיח ופסק רש"י כרב וכתב הרא"ש דהכי מסתברא וכן פסק ר"ח ולזה הסכים הרשב"א בת"ה אבל הרי"ף פסק כרבה בב"ח וכן כתב הרמב"ם בפי"ו מהמ"א וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכתב עוד הרמב"ם ואם קלף הרי זה משובח. וכתב הר"ן בפרק כל הבשר על זה לא ידעתי למה ואפשר דרפויי מרפא בידיה עכ"ל וכתב הרשב"א וא"ת למה קולף דהא קי"ל דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן וי"ל דמיירי בסכין בן יומו א"נ י"ל דשאני סכין דאפילו כשאינו בן יומו לא הוי נ"ט לפגם אלא לשבח דאיסורו טוח על פניו ולא אמרו כשאינו ב"י שהוא לפגם אלא באסור בלוע דדופני הכלי פוגמו משא"כ באיסור בעין שהוא לשבח והלכך סכין אף על פי שאינו בן יומו נ"ט לשבח הוא דמתוך שמחתכין בו תמיד נשאר שומן על פניו ולא יסור ממנו אלא אם כן מקנחין אותו יפה יפה: ומ"ש רבינו בשם הרא"ש אהא דרב אמר קולף כתב ומיירי בידוע שהוא בן יומו אבל אם אינו ידוע לא בעינן לא קליפה ולא הדחה דסתם כלים של נכרים אינם בני יומן וכך הם דברי התוס':
ים של שלמה מסכת חולין פרק א
...ומהר"י קארו כתב (בס"י) מאחר שהרי"ף והרמב"ם (המ"א פי"ז ה"ז) פסקו להקל הכי נקיטנן, והיינו לפי סברתו, שעשה פשרה בינו לבין עצמו, כל היכ' שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקים הולכים אחר הרוב, ומי כהחכם יודע פשר דבר, כי לא ידעתי מאין לו סוד ההוא, לפסוק בלא סברא וראייה להקל, ובפרט בנדון זה שר"ח עומד נגדם, שכל דבריו דברי קבלה וגם רש"י עמוד העולם, ומן האחרונים הרא"ש (סימן ט') והרשב"א ועוד, הלא דברי המחמירים כותבים דבריהם בראייה, מאחר שרב הוא גדול מרבה, אז מסתבר לפסוק כדברי הגדול, וכן השיטה מקבלת הגאונים עד אביי ורבא, ובפרט לחומרא, וגם הרי"ף בעצמו כתב בסוף דבריו ויש פוסקים כרב לחומרא, ועל כן אני אומר עליו פשרה כזו וכיוצא בזו חוזרת, כי אין בה קניין
Yam Shel Shlomo Hullin I:12
And our master Rabbi Joseph Caro wrote that since Rabbi Isaac Alfasi and Maimonides ruled leniently, this is how we rule. And this is according to his idea, the principle that he made up by himself according to which in every instance that Alfasi, Maimonides, and Rabbi Asher ben Yeḥi’el disagree, we follow the majority [among the three of them]. And who other than the sage himself [i.e., Caro] understands the meaning of this, for I do not know where he found this secret to rule leniently without a rationale or proof. This is particularly so in this case in which Rabbeynu Hananel [ben Ḥushi’el] stands against them [i.e., Alfasi and Maimonides] for all his words are received traditions.52 And also Rashi, the pillar of the world, and from the later jurists, Rabbi Asher ben Yeḥi’el and Rabbi Solomon ben Abraham [ibn Aderet ruled against them]. And more! Those who are stringent base themselves on the fact that Rab was [a] greater [scholar] than Rabbah [bar bar Ḥannah (see B.T., Sanhedrin 5a)] and thus it makes sense to rule according to the greater [scholar] and this has been the rule according to the tradition of scholars [ge’onim] back to Abbaye and Raba’ [two Babylonian rabbis who flourished in the first half of the fourth century and were central to discussions throughout the Talmud], especially when discussing a stringency. And Alfasi himself wrote at the end of his remarks “and there are those who ruled stringently like Rab.” And therefore, I say regarding a compromise like this [that Caro made] that it [i.e., majority rule among Alfasi, Maimonides, and Asher ben Yeḥi’el] and anything like it is canceled because there never was an agreement [among scholars regarding Caro’s rule].
Trans. from Edward Fram, The Codification of Jewish Law on the Cusp of Modernity (pp. 140-141).
What risks being lost within the singularity are the human qualities of care, concern, the interplay of forces which comprise life, imagination, memory, past, future, imperfection, uncertainty, randomness, the heart, the head, the hand, goodness, and relationship. The singularity, as a concept, as a reality, should be resisted. This is what our humanity dictates.