12. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:
13. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה:
14. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּֽחַ:
15. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי:
12. כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״.
13. כִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״ ...
15. כִּי מָשֵׁי אַפֵּיהּ, לֵימָא: בָּרוּךְ … הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי ...
My God, the soul You have placed within me is pure.
You formed it within me,
You breathed it into me,
and You guard it while it is within me.
One day You will take it from me and restore it within me in the time to come.
As long as the soul is within me, I thank You,
O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls.
Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies. Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night.
Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind.
Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free.
Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed.
Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down.
Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk.
Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man.
Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity.
Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength.
Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory.
[ה] רוקע הארץ וכו'. ... והא דאומרים אוזר ישראל עוטר ישראל משום שחגורה להפסיק מערוה, וכובע משום מורא שמים מה שאין כן שאר ברכות הן להנאת עולם הכל שוין, וכן מבואר באבודרהם דף י"ז. ומהאי טעמא נראה דהוצרכו לברך עליהם אף שכבר נכללו בברכת מלביש ערומים:
וטעם ב׳ ברכות אלו שפורט בהן לומר "ישראל", מה שאין כן בשאר ברכות? נ״ל מפני שישראל דווקא מצווין בהם ומוזהרין בהן יותר, כי בחגורת חגורה עיקר כוונתם כדי שלא יהא לבם רואה את הערווה, מה שאין כן דעת שאר העכו״ם, שאע״פ שהן חוגרים חגורה, אין כוונתם לצניעות שלא יהא לבם רואה את הערוה, אלא שיהיו מזורזים בגבורתם יותר, שכן הוא טבע החגורה מזרזת את האדם יותר, שכן כתיב: "אזור נא כגבר חלציך" וגו׳, וכתיב: "חגור חרבך על ירך" וגו׳. אבל ישראל עיקר טעמם בחגורה הוא לצניעות, שלא יהא לבם רואה את הערוה, והגבורה תבא ממילא. לכך מברכין ואומרים: "אוזר ישראל בגבורה", כלומר, אע״פי שאין עיקר כוונתנו לזה, מכל מקום הוא ברחמיו וחסדיו נותן לנו הגבורה אגב. נראה לי.
וכן במצנפת וכובע, אין כונת העכו״ם ככוונת ישראל בשוה, שהעמים אין כוונתם אלא להגין על הראש מפני הקור או החום, וכשירצו הם הולכים בגילוי הראש ואין מקפידין בזה. אבל כוונת ישראל אינו אלא מפני שיהא מורא שמים עליהם, דקיימא לן שאסור לילך בגילוי הראש, או לפחות מידת חסידות הוא כמו שיתבאר בע״ה בסימן צ״א (ועיין לעיל סימן ב׳ סעיף ו׳ ובסימן ח׳). לפיכך מברכין "עוטר ישראל בתפארה", כלומר שגם זה השלימות יש לנו. ונקט לשון עיטור, כלומר: דרך מעלה צונו בכך. ומשום דכתיב: "והיית עטרת תפארת ביד י״י", סיים "בתפארה".
אומ' בגמר' כי אסר המייניה מברך אוזר ישראל בגבורה. פי' הראב"ד המייניה על לבישת המכנסים שישראל חייבין בו משום ולא יראה בך ערות דבר. והרמב"ם ז"ל פירש המייניה חגורתו והוא על שם נאזר בגבורה ועל שם אזור נא כגבר חלציך והוא רומז למה שנא' כי כאשר ידבק האזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו'. ואמ' בגבורה כי באזור תלויה גבורת הגבור כי בו תלה כלי זין שלו. ומלשון שנסדרו בגמר' אלו הברכות נראה כפי הרמב"ם ז"ל שמזכיר שם כי אסר המייניה אחר כי משי ידיה ואין אדם לובש מכנסים שלו אחר שיטול ידיו.
אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ וְ֝אֶשְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃
I will ask and you will inform Me.
אזר נא וגו׳. הוא ענין חזוק וזריזות כי החגור במתניו הוא מזורז:
מֵכִ֣ין הָרִ֣ים בְּכֹח֑וֹ נֶ֝אְזָ֗ר בִּגְבוּרָֽה׃
who is girded with might,
נאזר בגבורה. כי אינו קונה גבורתו מאחר לעת הצורך אלא מראה גבורתו בכל עת שירצה כי הגבורה אזורו:
אוזר ישראל בגבורה - אוזר חלציו בזריזות לילך, כדאמרינן במכילתא "מתניכם חגורים" מכאן ליוצאי דרכי שיהיו זריזים.
וגבי אוזר שייך גבורה כדכתיב 'נאזר בגבורה' וכתיב 'ותאזרני חיל'.
ולפי שצריך אדם לאזור מתניו משום 'הכון לקראת אלקיך ישראל', ובעת התפילה צריך להדביק אליו אזורו, על שם 'כי כאשר ידבק האזור אל מותני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל אם ה''. ולא אמר הקדוש ברוך הוא 'אל מתניך', כי אם 'אל מותני איש', מתי מצינו מותני איש שמתפלל.
ובברכה זו תשע תיבות, וכן ב'אנכי' תשע תיבות, וכן 'ה' עוז לעמו יתן' תשע תיבות - שנתאזר חיל וגבורה בתורה.
... ונראה בעיני שהיתה מכונת המיסדים לתקן ברכה על אודות הצרות והתלאות אשר מצאו את בני ישראל בארצות הקדם ויצילים השי"ת על אף אויביהם.
אוזר ישראל בגבורה. להלחם ברוח גביר ובלב אמיץ נגד כל סערותתבל הסוערים להפיצו
(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר ... אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר ...
(1) Ben Zoma said: Who is wise? He who learns from every man, as it is said: “From all who taught me have I gained understanding” (Psalms 119:99). Who is mighty? He who subdues his [evil] inclination, as it is said: “He that is slow to anger is better than the mighty; and he that rules his spirit than he that takes a city” (Proverbs 16:32). Who is rich? He who rejoices in his lot, as it is said: “You shall enjoy the fruit of your labors, you shall be happy and you shall prosper” (Psalms 128:2) “You shall be happy” in this world, “and you shall prosper” in the world to come. Who is he that is honored? He who honors his fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).
וע"ז אנו מברכין הב' ברכות אוזר ישראל בגבורה ועוטר ישראל בתפארה שבשניהם הוזכר ביחוד לישראל דייקא וכ' הט"ז (או"ח סי' מ"ו סק"ב) מיוחדים לישראל עיי"ש.
והיינו דכיסוי הראש אי' (שבת קנ"ו:) כסי רישך כי היכא דתהוי עלך אימתא דשמיא וכן אי' (שם ע"ז:) סודרא סוד ה' ליריאיו דהיינו סודר שדרך חכמים לעטוף כפירש"י ז"ל. וכשיש לו כונה לש"ש בזה הוא ג"כ בבחי' עטרה על הראש כמו"ש (קידושין ל"א.) אמר שכינה למעלה מראשי.
וכן אוזר ישראל בגבורה על החגורה שהוא כנגד הלב כמו שא' (ערכין ט"ז.) אבנט מכפר על הרהור הלב אהיכא דאיתי' שהי' האבנט כנגד אצילי ידיהן שנא' ולא יחגרו ביזע (כמ"ש זבחים י"ט.) ואמר שם זמנא חדא וכו' ממלכת כהנים וכו' אקיים בך והי' מלכים אומניך. וע"ז מברכין אוזר ישראל בגבורה שהוא כנגד הלב שיוכל להגביר על הלב כסיל לשמאלו כמ"ש איזה גבור הכובש את יצרו וישראל צריך לחגורה שלא יהי' לבו רואה את הערוה והוא לש"ש ...
... ועוד יש לפרש אוזר ישראל בגבורה כדאמרינן בתנחומא "כי תשא את ראש בני ישראל" ורבי יהודה אומר משל למלך שהיו לו פורפירין הרבה והיה מצוה אוהבו פורפירא זו נערה וקפלה שהיא חביבה עלי מכל פורפירין שבעולם תן דעתך עליה שאותה לבשתי ביום שננסתי למלכות והיא דבקה למתני והריני מתגאה בה
אף כך אמר הקדש ברוך הוא למשה משה תן דעתך על ישראל שהן דבקין במתני שנאמר "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל" וכיון שאומר כאן שהוא מתגאה היינו גבורה.
בא"י, אמ"ה, אוזר ישראל בגבורה. גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטינת לא בכבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלהית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאותיו הגסות והסוערות, גבורת ארך אפים הטוב מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, הראויה להאמר בעקרה כד שרי המייניה, בחזוק המתנים בכלל להיות יותר חמוש במלא הכח, ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגויה־לחלקה העליון שיהיו הכחות, המטים את האדם לצדו הבהמי, מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב, המתמלא עז טוהר ורגש מלא קודש, בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה. על חלק טוב זה, המיוחד לכללות האומה, ביסוד גזע קדושת נשמתה, המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה, הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה.
ועוד מוסיף בגמרא כשמניח סדינו על ראשו מברך עוטר ישראל בתפארה על שם המעטרכי חסד ורחמים ועל שם ישראל אשר בך אתפאר. והטעם לברכה זו לפי שהיו עוטרים מצנפת כדי שלא ילכו בגלוי הראש, ואמ' כאן ישראל לפי שהשכינה שורה עליהם. ובכל ארץ ישמעאל נוהגין לאמרה מפני שהם מניחים מצנפת על ראשם. אבל באלו הארצות אין נוהגין לאמרה כי אינם מניחים מצנפת אבל נוהגין לומר ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמ' והיא בא"י אמ"ה מגביה שפלים. והטעם כמו שפירשנו בברכת זוקף כפופים, ויש מקומות שמברכין נותן ליעף כח. והטעם אפרשנו בוגמלהו חסדים טובים.
Israel in whom I glory.”
In the hand of GOD,
And a royal diadem
In the palm of your God.
עוטר ישראל בתפארה. בזר נצחון. כי איוביו בנפש קרסו כרעו דוו ולא יכלו קום והוא רם ויתעודד, וכמו שקבעו לומר בברכת אמת ואמונה המדריכנו על במות איובינו וירם קרננו על כל שנאינו.
וחכמי אשכנז בימי הבינים אשר המה ראו את העוני בשבט עברתו עד שכמעט כשל כח הסבל ... עמדו ותקנו עוד ברכה שלישית הנותן ליעף כח ולמען הסב עיני המחפשים עולות מן הרעיון הנשגב הצפון בברכות האלה סמכום חז"ל על הפעלות הנזכרות
(כו) בא"י, אמ"ה, עוטר ישראל בתפארה. התפארת העליונה היא תפארת הרוח העליון, שלאור השכל האלקי, הכשרת רוח הקודש של אומה קדושה זו, שהיא כולה שקויה בטללי אורות של קדושת הנבואה, המושרשת בסגולתה, בשכלה הבהיר המלא ברוחה העצמי, המאיר את דרכה, לדעת באפיה הפנימי ידיעה עצמית מקורית את ד' אל אמת, עד כדי נשיאת דגל קודש זה, שהוא תפארת כל ההויה כולה, ברמה לעיני כל אפסי ארץ. זאת היא עטרת התפארת המיוחדה לישראל, נתונה בטבע המקודש של ברכת ד' החופפת על ראשינו, שבשביל כך יש מקום לכסוי הראש בתכונת המוסר הקדוש של ישראל, להורות על אצילות מיוחדת, השרויה בשכל הישראלי בפנימיותו, העודף ביתרונו על השכל הטבעי, אשר לכל אדם באשר הוא אדם, בעל שכל הגיוני לבדו, שאין בו אותו הפאר העליון, המצטין בתפארת ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", שזהו הודנו והדרת כבודנו, שאנו מברכים עליהם: עוטר ישראל בתפארה.
לפי דברי עיון תפלה (ר' אריה ליב גורדון) אפשר להסביר תקנה מאוחרת זו של חכמי אשכנז בניימוק אחר: מתוך לחץ הרדיפות האכזריות, שהיו עלולות לכלות לגמרי כוחו של ישראל הם החליטו לעודד את העם והלבישודברי עידוד זה בטופס שלברכה כללית לפני ה' "הנותן ליעף כח" ובקשר מחוכם חיברו אותו עם הברכות הקודמות לו "אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה"
Have you not heard?
The ETERNAL is God from of old,
Creator of the earth from end to end,
Who never grows faint or weary,
Whose wisdom cannot be fathomed— (29) Who gives strength to the weary,
Fresh vigor to the spent.
עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגיעה
אָמַר רַב אָשֵׁי: נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר. כְּגוֹן דְּקָרֵי לֵיהּ וְעָנֵי, וְלָא יָדַע לְאַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ — מִדְּכַר.
כשרוחץ פניו מברך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי לפי שכשהעביר ידיו על עיניו ובירך פוקח עורים העביר קצת עוצם מעיניו וקצת מעפעפיו ועדיין עוצם עיניו לא העבירו כלו עד שירחצם במים.
הגמ' בברכות (ס ב) כי משי אפיה לימא ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתיך וכו'. שלכאורה קשה מה השייכות של תפילה זו לברכת המעביר שינה שקבעו חז"ל להסמיכם זל"ז, עד שאפילו אין עונין אמן אחר "ותנומה מעפעפי" אלא בסוף ה"יהי רצון", ומדוע? ומבאר ע"פ מה שאמרו כאן דשינה לרשעים זה טוב והנאה להם ולכל העולם, זאת אומרת שישנם כאלו שאצלם מה שה' העביר שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם זה כלל לא ברכה, וע"כ רק לאחר שממשיך ומתפלל "שתרגילנו בתורתיך ודבקנו במצוותיך" וכו' שבזה מבהיר מה בכוונתו לעשות לאחר שפקח עיניו, ומה תכליתו בחיים, רק אז הברכה אכן מושלמת, ויש להודות ולברך על העברת חבלי שינה מעיניו, כאמרם כאן שהשינה המרובה לצדיקים רע להם ורע לעולם.
... לבסוף הננו עוברים בהכרה שכוחותינו מחודשים והעייפות סרה "נותן ליעץ כח המעביר שנה" - לתחום הערנות, ומבקשים את עזרת ה' למילוי חובת משימתנו של היום.