5. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם פּוֹקֵֽחַ עִוְרִים:
6. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים:
7. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אֲסוּרִים:
8. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם זוֹקֵף כְּפוּפִים:
9. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם רוֹקַע הָאָֽרֶץ עַל הַמָּֽיִם:
10. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה לִי כָּל־צָרְכִּי:
11. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָֽבֶר:
5. כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … פּוֹקֵחַ עִוְּרִים״.
7. כִּי תָּרֵיץ וְיָתֵיב, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַתִּיר אֲסוּרִים״.
6. כִּי לָבֵישׁ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים״.
8. כִּי זָקֵיף, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … זוֹקֵף כְּפוּפִים״.
9. כִּי נָחֵית לְאַרְעָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״.
11. כִּי מְסַגֵּי, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״.
10. כִּי סַיֵּים מְסָאנֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי כׇּל צׇרְכִּי״.
My God, the soul You have placed within me is pure.
You formed it within me,
You breathed it into me,
and You guard it while it is within me.
One day You will take it from me and restore it within me in the time to come.
As long as the soul is within me, I thank You,
O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls.
Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies. Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night.
Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind.
Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free.
Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed.
Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down.
Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk.
Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man.
Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity.
Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength.
Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory.
וְזֶה בְּחִינַת כָּל בִּרְכַת הַשַּׁחַר שֶׁצְּרִיכִין בְּהִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל חֶסֶד וָחֶסֶד בִּפְרָטִיּוּת שֶׁהוּא פּוֹקֵחַ עִוְרִים וּמַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים וְכוּ' וּמַתִּיר אֲסוּרִים וְכוּ', כִּי בִּשְׁעַת הַשֵּׁנָה הָיָה כְּמוֹ עִוֵּר וְאָסוּר בְּשִׁבְיָה מִתֹּקֶף הַדִּינִים, וְעַכְשָׁיו נִמְתָּק הַכֹּל, שֶׁכָּל הַהַמְתָּקוֹת עַל-יְדֵי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, עַל-כֵּן צְרִיכִין לְבָרֵךְ עַל כָּל דָּבָר, כִּי כָּל הַבְּרָכוֹת הֵם לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נְחֶמְיָה ט) וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וְכוּ' לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ וְכוּ' וּשְׁמוֹ גִּימַטְרִיָּא רָצוֹן, כַּמּוּבָא, כִּי שְׁמוֹ הוּא רְצוֹנוֹ עַל-כֵּן צְרִיכִין לְבָרֵךְ עַל כָּל דָּבָר לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי מִשָּׁם מִבְּחִינַת רָצוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁמוֹ כָּל הַהַמְתָּקוֹת שֶׁעַל-יְדֵי זֶה הָיָה הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִפְקְחוּ עֵינָיו וְנִתַּר מֵאִסּוּרוֹ וְכוּ':
כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים פסוק הוא ואע"פ שאין האדם עור ממש אלא סתום העין נופל בו לשון פקיחה וכן ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו עורים אלא היו סתומים מן הדעת.
כשישב על מטתו ומתח עצמותיו מברך מתיר אסורים פסוק הוא וגם זה כמו כן אע"פ שאינו אסור ממש אלא מפני שמניע איבריו שהיו כפותים כל הלילה.
וברכה זו אינה נזכרת בגמרא אבל הרמב"ם כתב אותה בחבורו ונהגו לאומרה.
כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים על שם ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וכמו שאמרו רז"ל מה הב"ה מלביש ערומים אף אתה עשה כן.
כשעומד ממטתו מברך זוקף כפופים פסוק הוא ואע"פ שאינו כפוף ממש אלא לפי שזוקף קומתו שהיתה כפופה כל הלילה.
כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על הארץ מברך רוקע הארץ על המים, פסוק הוא. ואנו מברכין על רקיעת הארץ מפני שהיא מצרכי בני אדם שהבורא יתברך נתן כח שטח הארץ על המים ואע"פ שהמים גבוהים מן הארץ הקוה אותם אל מקום אחד ונראית היבשה להיות החיים והצמחים עליה שאם לא כן לא היה להם מקום להתגדל בו.
כשלובש מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי לשון חכמים הוא על שם ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך, ועל שם עשה לי את החיל הזה. והטעם לברכה זו שכל זמן שהוא יחף אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו. וכיון שלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו.
(ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹקִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹקִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃
(א) ונפקחו עיניכם. לראות מה ראוי להיות בדרך העולם ומה שאינו ראוי ...
(יח) הַטֵּ֨ה אֱלֹקַ֥י ׀ אׇזְנְךָ֮ וּֽשְׁמָע֒ (פקחה) [פְּקַ֣ח] עֵינֶ֗יךָ וּרְאֵה֙ שֹֽׁמְמֹתֵ֔ינוּ וְהָעִ֕יר אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עָלֶ֑יהָ כִּ֣י ׀ לֹ֣א עַל־צִדְקֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ מַפִּילִ֤ים תַּחֲנוּנֵ֙ינוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ כִּ֖י עַל־רַחֲמֶ֥יךָ הָרַבִּֽים׃
... נמצא דשייך פקיחה אף על פי שאינו עור, אלא הרי הוא כסתום עין, וכן "ונפקחו עיניכם" אף על פי שלא היו סתומים אלא סתומים מן הדעת.
ה' ׀ פֹּ֘קֵ֤חַ עִוְרִ֗ים ה' זֹקֵ֣ף כְּפוּפִ֑ים ה' אֹהֵ֥ב צַדִּיקִֽים׃
the LORD makes those who are bent stand straight;
the LORD loves the righteous;
ה' פוקח עורים וכו' ה' אוהב צדיקים ר"ל ומצד שהוא אוהב צדיקים ישגיח עליהם בהשגחה יתירה על צד הפלא אם לפקח עיניהם, שזה כולל בין עיני השכל בין עינים הגשמיים ממש ע"פ הנס, ואם לזקוף כפיפותם שהם כפופים או מצד הענוה או מצד העוני, שילכו רומה בהתעצמות כח הגויה ויתרון הכשר חכמה:
... והענין הוא כמו שכתוב (דברים, ט"ז י"ט) "כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" וכתיב (שמות כ"ג ח') כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי וגו' - שנה הכתוב בלשונו, פעם 'חכמים' ופעם 'פקחים' ...
והענין הוא כי הדין צריך לשני דברים:
אחד, שיהיה בקי בתורה לידע הדין לאשורו
והשני, שיהיה בקי בישובו של עולם ולהבין בחכמה דברי העדים ובעלי דינין אם כנים דברים ואין בפיהם עולה ...
וזה שכתוב כי השחד וגו' חכמים ואחר כך פקחים כי חכמים הם בתורה ופקחים הם בעניני העולם ...
ולכן ברא הקדוש ברוך הוא באדם שתי עינים אחת לחכמה בתורה ואחת לעניני העולם כנ"ל והפה הוא אחד ...
(ה) אָ֥ז תִּפָּקַ֖חְנָה עֵינֵ֣י עִוְרִ֑ים וְאׇזְנֵ֥י חֵרְשִׁ֖ים תִּפָּתַֽחְנָה׃
And the ears of the deaf shall be unstopped.
(א) אז, ר"ל כי האושר מושג ע"י שכל דבור מעשה נגד השכל והעיון להשיג האמתיות בדעות ובאמונות אומר אז תפקחנה, כי האמתיות יוכרו, או ע"י הבחינה בנבראים ובנפלאות אשר הוא רואה בעיניו, או באמצעות הקבלה שמקבל מן הנביאים או מאבותיו, כמ"ש פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, לעומת זה אמר כי אז עיני עורים תפקחנה להביט אל פועל ה', ואזני חרשים תפתחנה לשמוע אל דברי הנביאים ונגד המעשה אומר.
(ב) ואמנם צריך שתדעי כי כל מעשה ה' נורא הוא, ורחב ועמוק לאין תכלית, כענין שנאמר (תהלים צב, ו), "מה גדלו מעשיך ה'"; והקטן שבכל מעשיו יש בו כל כך מן החכמה הרבה והעמוקה, שאי אפשר לרדת לעמקה לעולם, והוא ענין הכתוב (תהלים שם), "מאד עמקו מחשבותיך". והנה עתה אין מעשי ה' מובנים לנו כלל, אלא שטחיותם הוא הנראה, ותוכיותם האמיתי מסתתר, כי הרי התוך הזה שוה בכולם - שכולם רק טוב ולא רע כלל, וזה אינו נראה ומובן עתה ודאי. אך לעתיד לבא זה לפחות נראה ונשיג - איך היו כולם מסיבות תחבולותיו ית' עמוקות להטיב לנו באחריתנו. אבל לא נדמה מפני זה שנשיג סוף החכמה הרבה הנכללת במעשים ההם, כי כל מה שישיג אדם אפילו ממעשי הבורא אינו אלא כטפה מן הים הגדול. ועל כן נדע שבהיות שרצה האדון להשקיף בחק טובו שזכרנו על בריותיו, הנה כל המעשים המגיעים לנו עתה על פי דרך השכר ועונש, יש בתוכם מה שאין בברם ודאי - מה שמגלגל ומסבב בטובו תמיד להשלים תיקוננו. ויש בתוך הזה מה שיתגלה לעתיד לבא מיד, שנאמר (ישעיהו לה, ה), "אז תפקחנה עיני עורים", היא הכונה, המחשבה הנראית וניכרת מתוך המעשים עצמם, שמיד שיאורו עינינו באור הדעה נבינה מן המעשה עצמו אשר נעשה. אמנם, יש ויש ודאי מן החכמה העמוקה במעשים ההם, מה שאינו ניכר ומושג מכחם של המעשים כלל; כי מרוממות החכמה העליונה הוא, שאינה ניכרת אפילו מפעולותיה. וזה וזה אינם אלא מעשי טובו ית' המשקיף עלינו לטובה, אך תמיד לפי ערכנו, ולא לפי ערכו, וכמו שביארנו; כי אין זה אלא מה שנמשך מחק שלמותו, אבל בעשותו מעשיו רק לפי מה שנוגע לנו:
(2) And indeed it is necessary for you to know that all acts of haShem are awesome, and wide and deep without limit, as the matter that is said (Psalms 92:6) "How great are your actions haShem..."; and the smallest of his actions has within it so much of the plentiful wisdom and depth, that it is impossible to descend to its depth ever, and this is the matter that is written (Psalms ibid), "...how deep are your thoughts". And behold now the acts of haShem are not comprehensible to us at all, rather their coverage is apparent, but their true internal essence is hidden, for this inside is equivalent in all of them - for all of them are only good and not negative at all, and this is not evident and understood now for certain. But in the future this will at least be seen and grasped - how all the revolutions of His strategies may He be blessed are deep for the purpose of bringing us goodness in our end. But it does not appear because of this that we shall grasp the end of the great wisdom which is encompassed in these actions, for all that which man will grasp every from the actions of the Creator is none other than a drop from the great sea. And therefore we know that when it is that the Master wanted to observe his creations through the rule of His goodness that we mentioned, behold all the actions which reach us now are through the way of reward and punishment, have within them that which is certainly not dissociated - that which revolves and progresses through His goodness always to complete our rectification And there is in this internal that which will be revealed in the future immediately, as it says (Isaiah 35:5) "Then shall the eyes of the blind be opened...", this is the intent, the thought that is seen and recognized from within the actions themselves, for immediately when our eyes are enlightened with the light of knowledge we will understand from the action itself that was done. Indeed, there is certainly from the deep wisdom in these actions, that which is not recognized and grasped from the power of the actions themselves; for the heavenly wisdom is lofty, in that it is not recognized even from it actions. And these are not other than the actions of His goodness may he be blessed which oversees us for the good, but always according to our value and not according to his value, like we explained; that this is none other than that which extends from the rule of his perfection, but when he acts through his actions it is only according to that which is relevant for us:
זוקף כפופים. האנשים הכפופים לארץ בשפל המצב המקום ב״ה זוקף אותם לעמוד זקוף ברום המעלה:
סוֹמֵ֣ךְ ה' לְכָל־הַנֹּפְלִ֑ים וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים׃
and makes all who are bent stand straight.
סומך ה' לכל הנופלים. והכפופים והם העניים המרודים, ברחמיו עליהם סומך וזוקף אותם:
ויה"ר שתזקוף מהר כפיפת קומתינו מפני הצרות ויתקדש שמך
וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא [סָבָא] מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַמִּתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְרַב — דִּכְתִיב: ״ה׳ זוֹקֵף כְּפוּפִים״.
(יח) בא"י, אמ"ה, פוקח עורים. כל סדר הברכות הללו הולך הוא ומפרט את ההודאה של החזרת הנשמה אל קרבנו ע"י היקיצה, בחמלת מלך חי וקים, אדון כל הנשמות, המבוטאת מכבר בכללותה בברכת אלקי נשמה. והננו מתחילים, אחרי ההודאות המפורטות שבדרך השלילה, על אשר לא ירדה נשמתנו ביסודה מרום מעלתה, שהיא עומדת עליה, והננו באים לידי ההודאה המפורטת החיובית, להודות על ההארה הפרטית של אור הנשמת החוזרת אלינו. והננו מקדימים את יחוסנו אל העולם כולו, ביחס להחוש הכללי חוש הראיה, הנותן לנו אותו הרגש הנעים והמרהיב, הממלא את נפשנו עז וחדות ד', ממחזה התבל וכל היקום, אשר נעלמו מאתנו כליל ע"י תגרת יד השינה, אשר עשתה אותנו כעורים, והננו מודים לד' חסדו בברכת פוקח עורים.
(18) The entire order of these blessings proceeds and details the thanks for the return of the soul to our innards through awakening, with the mercy of living and existing God, the master of all souls, which are expressed already in its generality in the blessing of Elohai Neshama. And we begin, after the thanks that are specified in a negative formulation, about that which our souls did not descend from its foundation in the heights of its stature, upon which it stands, and we come to thanks which is detailed positively, to give thanks for the specific enlightenment of the light of the soul which returns to us. And we preface our relationship to the entire world, in relation to the general sense the sense of sight, which gives us that pleasant and spectacular feeling, which fills our soul with might and joy of Hashem, from the sight of the universe and all of existence, which was hidden from us completely through quarreling hand of sleep, which made us like the blind, and we admit to God his mercy in the blessing of "Giving Sight to the Blind."
עֹשֶׂ֤ה מִשְׁפָּ֨ט ׀ לָעֲשׁוּקִ֗ים נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לָרְעֵבִ֑ים ה' מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים׃
gives food to the hungry.
The LORD sets prisoners free;
סומך, אולם במקום גדולתו שם ענותנותו, כי השגחתו תתפשט על השפלים והנדכאים, שהוא סומך לכל הנופלים ממעלתם ע"י המערכה ורוע מזלם ה' סומך אותם בל יפלו ומשנה מזלם לטוב, וזוקף לכל הכפופים אלה שהם ענוים וכופפים א"ע, יזקוף אותם שילכו בקומה זקופה, ר"ל ינטלם וינשאם:
ה' מתיר אסורים. בכל דור ודור וכן עשה לישראל ממאסר גלותם:
וי"ר שתתיר מאסרי מיצה"ר ותסיר טומאתי
ברכת פוקח עורים מתיר אסורים זוקף כפופים.
יש כא עבודה, לייחס את כל החושים, הנראים כמובנים מאליהם, אל הנותן האמיתי "המחדש בטובו בכל יום מיד" את כוח האדם.
ולפי שלמות הכרה והתבוננות זו, כך מתקדשים החושים האלו, כמשפט הראוי למתנת שמים, שהיא רוחנית ...
(כ) בא"י, אמ"ה, מתיר אסורים. התשוקה החיונית של הנפש שהיא להיות חפשית בתנועתה, בתנועה החמרית ובתנועה הרוחנית, תשוקת ההתעלות והחדוש, הטבועה בקרב כל יצור, מידי יוצר וצר צורה, שאומר הוא תמיד לכל בריותיו עלו והצליחו, הוסיפו אומץ והרבו אור, היא הדוחפת אותם לתנועה. בהתמעטות האור של החיוניות, בחולשת הרוח הנפשי, המאסרים מתגברים ותשוקת החיים וההתעלות אסורה היא בכבלי החומרהמגושם, המעכב בעד חופשהעליה וההתרוממות. אמנם באים עכובים ומאסרים כאלה לפעמים, בחיים ובמציאות, כדי להנעים אח"כ יותר את חיי התנועה, להכיר את יתרון האור מתוך החושך, ואת סגולת החפש וברכת התנועה, מתוך המאסרים. וברעיון משמח, מלא תהלות מחיה כל בחסדו, הננו מברכים את הברכה הזאת: מתיר אסורים.
(כא) וַיַּ֩עַשׂ֩ ה' אֱלֹקִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כׇּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ {פ}
(א) בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדיו של אדם הראשון שהיו דומין לפנס רחבין מלמטה וצרין מלמעלה חלקין כצפורן ונאים כמרגלית ככלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן כתנות עור שהן דבוקין לעור ובהן היו הבכורות משמשין
אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד, ו) ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים.
אני מודה לך על לבישת בגדים. ולבישת בגדי ישע אמונת תורת. וי"ר שלא נמוש מזה תמיד
(י) שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽה' תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹקַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ׃
My whole being exults in my God—
Who has clothed me with garments of triumph,
Wrapped me in a robe of victory,
Like a bridegroom adorned with a turban,
Like a bride bedecked with her finery.
(יט) בא"י, אמ"ה, מלביש ערומים. העירום שהוא מרשם בנו רשם של גנאי והעדר הכבוד, המנגד לתפארת האדם, הננו מוכרחים להתגונן נגדו בלבושינו. וההכרח המוסרי הזה, אשר נטע בקרבנו יוצר האדם, אחרי שכבר נקבע המושג, שהעירום הוא דבר ששולל את הכבוד, זה ההכרח בעצמו מתת אלקים הוא, המעיד על זיו הנשמה, האצולה מזוהר כבוד של מעלה, החיה בקרבנו וחופפת עלינו. והנה תוכן הברכה הזאת כפול הוא: הודאה על החוש הנפשי העדין שלנו, שנטע ד' בקרבנו, שהננו על ידו מתלבשים מלבושי כבוד, ועל ההזמנה החמרית המציאותית, שממציא יוצר כל ב"ה בחסדו, לבריותיו האנושיות, את הבגדים לכסות את מערומיהם. בשני הדרכים הללו ביחד, דרך הנטיה הרוחנית ודרך ההזדמנות החמרית, פועל צור עולמים, מחיה חיים ב"ה, את פעולת חסדו הגדול, שאנו מברכים עליה: מלביש ערומים.
כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ ה' בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ׃
Who created the heavens and stretched them out,
Who spread out the earth and what it brings forth,
Who gave breath to the people upon it
And life to those who walk thereon:
רוקע. ענין פרישה וכן לרוקע הארץ על המים (שם קלו):
רוקע הארץ. הרקוע היא הפרישה והרדוד כמו וירקעו את פחי הזהב, ורקע ברגליך, והנה הארץ עגולה ככדור והנה האל כשהקוה המים אשר על פני הארץ אל מקום אחד להיות עליה צמחים וכולל אותם במלת וצאצאיה עשה הארץ שהיא היבשה כאלו היא שטוחה לשבת עליה כאדם הרוקע דבר ושוטח אותו כמו הצורף ששוטח הטסים:
(ג) וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת־פַּחֵ֣י הַזָּהָב֮ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֙לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב׃
His steadfast love is eternal;
וַ֠אֲנַחְנוּ נִכְרֹ֨ת עֵצִ֤ים מִן־הַלְּבָנוֹן֙ כְּכָל־צָרְכֶּ֔ךָ וּנְבִיאֵ֥ם לְךָ֛ רַפְסֹד֖וֹת עַל־יָ֣ם יָפ֑וֹ וְאַתָּ֛ה תַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖ם יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)
(ז) תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝֗ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת־רַגְלָֽיו׃
laying the world at his feet,
בגמ' (ברכות ס' ב') איתא כשנועל אדם רגליו בבקר צריך לברך שעשה לי כל צרכי.
ויש להבין מה הטעם נתקנה ברכה זו דוקא על נעילת נעלים, וכי בנעילת הסנדל מצא כל צרכו.
מבאר הגר"א מווילנא עפ"י הכתוב (תהלים, ח' ז') "תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו" פירוש, דהפסוק מורה על השליטה שהשליט הקב"ה את האדם על כל הבריאה, שאדם נוטל זרע ועוקר ועושה בו כרצונו, ושנוטל ולד הבהמה ושוחטו, ואוכל החלב של האמה, ויותר מכן ששוחט הבהמה עצמה ואוכל את בשרה, וגם נוטל את עורה ועושה ממנה נעלים לרגליו, זוהי שליטה גדולה שאין למעלה ממנה.
וזה מרמז לנו הכתוב "כל שתה תחת רגליו", דהיינו שדורס ברגל את עור הבמה, ובמשה זה מתגלה יותר מכל, שליטת האדם במעשי הבריאה למילוי כל צרכיו וליצור בבריאה כרצונו, לכך מברך "שעשה לי כל צרכי", ודוקא "שעשה לי" בלשון עבר, כי שליטה זו קיבל האדם כבר במעשה בראשית.
... שכשהולך בשוק אינו יודע אם יצליח ואם יחטא, וכיון שהקדוש ברוך הוא משתדל במצעדיו צריך לברך
וביאר רבי חיים קניבסקי שליט"א [זצ"ל] ... עוד תירץ, כי לכל אחד יש צורך פרטי משלו, ולאו דבר כללי הוא ...
שעשה שקושרים את שרוכי הנעליים אומרים "ברוך שעשה לי כל צרכי!" לפי הערתו של ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל, שימת הנעל על הרגל היא בעיני חז"ל ביטוי של התכונות לפעולה עצמית. עמו כן בכמה מקומות בתנ"ך נדרשת הסרת הנעליים לפני שתדרוך הרגל על קרקע קדוש כסימן לוויתור על כל יוזמה עצמאית ולהמסרות שלימה לרצון הקדוש (חורב, סעיף שי"ד, אות ב').
בשעה שאנו מתכוננים על ידי נעילת הנעל לקראת פעולה עצמאית, אנו מתוודים באמירת הברכה הזאת שמשמעותה היא, כי הצלחתה הסופית של פעולתנו זו אינה תלויה, בכוחנו ובעוצם ידינו, כי אם: "ברוך אתה ה' שעשה לי כל צרכי".
(כג) בא"י, אמ"ה, שעשה לי כל צרכי. כשהאדם מרגיש את עצמו עומד במהותו, בחייו, יודע הוא ברור, שכל מה שהוא צריך לטובתו עשה לו השם יתברך מחיה החיים, יוצרם ומכלכלם. אין הבדל כלל בין החסרונות ובין היתרונות, כולם הם צרכיו של אדם, וכל הדרוש לו באמת למגמת תכלית טובתו האמתית נעשה ונשלם בחמלת אב הרחמים. עקר ההכרה של הודאת הטובה במלוי ספק החיים הוא, שאנו יודעים שכל צרכינו עשויים הם, מצויים במציאות, וע"פ ההטבה של המעשים והתעלות המוסר והקדושה יהיו ג"כ מצויים לנו ומוגעים לידינו באפן מספיק וקל, כי רק ע"י מה שהרעותי את מעשי קפחתי את פרנסתי (קדושין פ"ב). ואז ע"פ התקון המוסרי שיש ע"י המחסור ושבט העוני, ה"ז ג"כ בכלל מילוי הצרכים. אבל על כל אלה מאיר הרעיון, שהתודה היוצאת מקרב הנשמה היא על העשר הגדול, שברחמי היוצר וחמלתו על יצור, שבמציאית ההכנה שבבריאה כבר הכין ועשה כל מה שאנחנו צריכים לו, בין בענינים הנוגעים להשלמה החמרית שלנו בין בענינים הנוגעים להשלמתנו הרוחנית, ע"פ אותה המדה העליונה, הידועה לחכמה הטהורה, המתגלה בחסד עליון בהנהגת היצור כולו, שכל יחיד מישראל מברך ע"ז בלב נבון: שעשה לי כל צרכי.
when He delights in his way.
גבר - בלשוננו הוא מלא דעת, כמו: לכו נא הגברים ומי שהוא מלא דעת צדיק יהיה.
מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר: ואמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו וכו':
(חולין ז ע"ב)
What does a man know about his own way?
מה' מצעדי גבר, כבר בארתי (למעלה ט"ז ט') כי הגם שהבחירה לבחור באיזה דרך ילך הוא ביד האדם להימין או להשמאיל, בכ"ז אחר שתנועת הרגלים הוא מאת ה' וכחו, יוכל לעכב בידו שלא ילך בדרך שבחר (כמ"ש לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו), וא"כ אדם מה יבין דרכו, שהגם שנדמה לו שדרכו טובה ויסכים אל דרך הטוב לפי הבנתו, הוא לבלי הועיל, שעקר תלוי ביד ה' הגומר את הפעולה וזה יתעלם פעמים רבות מן האדם, שיראה לפעמים עיכוב בדרכו שידמה לו שהוא לרעה ובאמת מה' מצעדיו, ומה יבין האדם אשר תבונתו קצרה להשיג:
... ואמר שמצעדי גבר, והיא הפעולה עצמה, היא מה'. ואדם מה. כלומר והאדם מה עושה ומה צריך לעשות. ואמר שאין צריך אלא שיבין דרכו הצריכין לו, וכאשר ישכיל ויבין דרכו ויסקל המסלה ויתחיל ליל בה, אז מה' מצעדי גבק, כמו שאמרו (שבת ק"ד א') הבא לטהר וכו'
על הברכות שמברכין בכל שחרית שנסתפקנו בהם, כי יש אומרים שצריך לברך בכל או"א קודם עשייתה ואם לא נזדמנו לו לעשותם לא יברך שאם לא שמע קול תרנגול לא יברך אשר נתן לשכוי בינה, ואם ישן במלבושיו לא יברך מלביש ערומים. ואם הולך יחף כגון בט"ב וביו"כ לא יברך שעשה לי כל צרכי, ושאלתי אם הלכה כדבריהם או כדברי המברכים אפי' לאחר עשייתן או אפי' לא נזדמנו לו לעשותן: והשיבו אל תבוז כי זקנה אמך ומנהג אבותיך תקח בידך כי תחילת תקנות אלה הברכות היתה להשלים מאה ברכות בכל יום, ואין לחוש עליהם לברכם קודם לעשייתן, כמו שאין אנו חוששין על ברכת לישב בסוכה שסידרה על הכוס, כמו כן אע"פ שלא שמע קול תרנגול, או שישן במלבושים מברך עליהם, והעד מברכת שמונה עשרה שאע"פ שאין לו חולה בתוך ביתו מברך רופא חולי וכו', ואע"פ שהוא עשיר ואין צריך לפרנסה מברך ברכת השנים:
(כד) בא"י, אמ"ה, המכין מצעדי גבר. נפלאים הם צעדי האדם, פלאי פלאים ישנם במשקל המכוון, שהאדם זקוף הקומה, העומד על בסיס צר ככפות רגליו, יוכל עוד להתנועע חליפות במהירות ככה נפלאה, ולא יפול לארץ, רק השווי הנפלא של המשקל, והכח החיוני הפועל בחכמת אלקים נפלאה בשיטת העצבים, העורקים, המיתרים והגידים, המתיחסים לכל אברי התנועה, הלוקחים חלק במהלך האדם, זהו היסוד המכין את המצעדים ביושר הלוכם. המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם, בודאי מושפע הוא וגם משפיע, על התכונה הנפשית של האדם, המלאה כחות הפכיים ומתנגדים, ותעודתה הנכונה היא לשקול את מהלכיה, להעמידם על בסים השווי הצדק והיושר, ואז יאיר אור החיים העדינים בנפש האנושית והחכמה, והאושר הרוחני, תקון המדות ותקון המעשים, תקון הדעות ותקון הרגשות, במדה נכונה, יבאו עמהם, להוליך את האדם בדרך ישרה במהלך חייו בכלל. ועל כל המובנים הללו, בשכלולם ואחודם, הננו מברכים בשמחת נפש למכין מצעדי גבר.