וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין וְהֵן שֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ הֵן.
- בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.
- בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם.
- בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם.
- שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.
- שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.
- בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן קוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן קוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה מַנְגִּינָתָם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה:
לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר"ש בריה בריך חמש רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה בריך שית לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה הואי ומ"ס שתי יצירות הואי לא דכ"ע חדא יצירה הואי מ"ס בתר מחשבה אזלינן ומ"ס בתר מעשה אזלינן כי הא דרב יהודה רמי כתיב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד
שתי יצירות - כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות:
בתר מחשבה אזלינן - ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ' עושין פסין:
א"ר ירמיה בן אלעזר דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני כתיב (בראשית ב, כב) ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב אחור וקדם צרתני אלא למ"ד זנב מאי אחור וקדם צרתני כדר' אמי דא"ר אמי אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות בשלמא אחור למעשה בראשית דלא איברי עד מעלי שבתא אלא וקדם לפורענות מאי היא אילימא משום קללה הא בתחילה נתקלל נחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם אלא למבול דכתיב (בראשית ז, כג) וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה וגו' בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר תרין יודין אלא למ"ד זנב מאי וייצר כדר"ש בן פזי דא"ר שמעון בן פזי אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם אלא למאן דאמר זנב מאי זכר ונקבה בראם לכדר' אבהו דר' אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב (בראשית א, כז) (כי) בצלם אלהים ברא אותו בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד
דבר אחר ויבן ה' אלהים אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבניין אוצר מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל את הפירות אף האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל את הולד
מאי מברך אמר רב יהודה כו' - נראה בעיני סדר ברכות שנסדרו על עסקי הזוג אינו אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר את האדם מדבר בזכר והתקין לו ממנו עדי עד. היא הנקבה:
עוד כתוב בשיטה ישנה יוצר האדם האי ברכה נמי שבח הוא להקב"ה על בריאת האדם והני תרתי אין חותמין לפי שהן מטבע קצרה ואחר כך אשר יצר את האדם והני ג' ברכות הם על דרך הפסוק כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו שהכל ברא לכבודו. יצרתיו יוצר האדם. אף עשיתיו אשר יצר את האדם והאי ברכה דאשר יצר היא כנגד חוה שברא הקב"ה לאדם וממנה יצאנו כולנו.
ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר
ויש מהם חותם ולא פותח - כגון ברכה הסמוכה לחברתה שהרי כבר פתח בברכה ראשונה
ויש מהן שחותם ואינו פותח - כגון ברכה הסמוכה לחבירתה שהרי פוטרתה ראשונה שנפתחה בברוך:
אחרי כן מברך יוצר האדם כנגד יצירה ראשונה שנברא לבדו, אחרי כן מברך על יצירת שניהן היאך הפריד לו אשה מצלעותיו, ומפני שמאריך דברים חותם בה, אבל השתים הראשונות שהיו קצרות לא חתם בהן, ואע"פ שהיא סמוכה לשלש הראשונות שבירך כבר פותח בה בברוך, מפני שבשלש הראשונות פתיחה בברוך יש בהן אבל חתימה אין בהן, ואי זו תיקרא ברכה הסמוכה לחברתה שאין פותחין בה בברוך כשחותמין לאחריה, כגון ברכות שמנה עשרה וברכות קרית שמע, אבל הסמוכה לברכה קטנה פותחין בה בברוך כמו שאנו עושין במאה ברכות שאותן שהן קצרות מברכין על כל אחת ואחת בפתיחה ולא יותר, וכשמתחיל לברך ברכות הארוכות מתחיל בה בברוך ואין סמיכת ברכות הקצרות פוטרתה מלהתחיל בה בברוך.
והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב בתשובה וז"ל וששאלת מכדי קי"ל דבכל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה יש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך ויש מהם חותם ואינו פותח וכיון שכן היכי מברכינן ברוך אשר ברא שהיא פתוחה בברוך לאחר שמח תשמח שהיא ברכה שיש לה חתימה שהרי חותם ברוך משמח ציון בבניה והנה ברכה סמוכה לחברתה היא ואמאי פותחין בה בברוך ועוד הא דמברכינן ברוך אשר יצר כו'. אמאי פותחין בה בברוך והא סמוכה היא לברוך יוצר האדם. תשובה יש מי שאומר דהיינו טעמא דפותחין בברוך באשר ברא משום דפעמים אומרים אותה לבדה כשאין שם פנים חדשות ופירוקא דמסתבר הוא. וקאמר נמי לענין אשר יצר דהיינו טעמא שפותחין בה בברוך משום שהיא ברכה דרבנן וקי"ל דברכה דרבנן פותחין בה בברוך ואף ע"פ שהיא סמוכה לחברתה וקא מייתי ליה ראיה שהיא מדרבנן מדאמרינן לוי איקלע לבי רבי בהילוליה דר"ש בריה ובריך חמש כלומר לא בריך אשר יצר את האדם בצלמו אלמא מדרבנן היא ומשום הכי לא בירך אותה. וזו הראיה אינה ראיה דטעמיה דלוי דלא בריך אשר יצר לא משום דסבר דרבנן היא דאפילו דרבנן נמי לא היה לו שלא לאומרה אלא משום דקסבר יצירה אחת הואי אי נמי בתר מעשה אזלינן אלמא מאן דבריך לה סבר שתי יצירות הואי אי נמי בתר מחשבה אזלינן הילכך הוא מן התורה ולא מדרבנן. ויש לומר ששתי ברכות אלו ברוך יוצר האדם וברוך אשר יצר כיון ששתיהן על ענין אחד הן שהרי שתיהם על היצירה הם נמצאו כאילו ברכה אחת הם ואין אומרים ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשתהיה כל אחת מהם ברכה בפני עצמה ויש לכל אחת מהם ענין בפני עצמו אבל שתי אלו כאילו ברכה אחת היא שהרי ענין אחד יש להם הילכך כברכה אחת הם חשובין. ואם תאמר תיפוק לי שהרי היא מכל מקום סמוכה לשהכל ברא לכבודו שהיא פתוחה בלא חתימה ואמאי סמכינן לה ברכה זו שיש בה פתיחה וחתימה יש לומר אף על גב דיוצר האדם ואשר יצר כברכה אחת חשובין מכל מקום כיון שהוציאנו אותה בלשון שתי ברכות הרי יוצר האדם הפסיק בין שהכל לאשר יצר. וכשאתה מעיין בזה הפירוש שפירשנו ובזה הפירוק שפירקנו בענין אשר יצר אתה מוצא אותו מדוקדק ביותר. עד כאן לשון הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בתשובה:
וטעות הוא בידם אשר ברא ושמח תשמח חדא חתימה אית להו הכין אזיל דתרווייהו חדא חתימה אית להו וליכא תמי' דהא מברכין תרי זימנא יוצר האדם
נשאלתי מגיסי הרה"ג ר' אריה לוין [ז"ל] במעשה שהיה בשבע ברכות, שטעה המברך והקדים ובירך ברכת אשר יצר את האדם בצלמו לפני ברכת יוצר האדם, איך הדין, האם חוזר אח"כ ומברך גם יוצר האדם, וכן האם סדר ברכות מעכב.
ואמרתי שמצד הסברא נראה שאין לברך אח"כ יוצר האדם, שהרי הברכה הראשונה היא על יצירה ראשונה, והברכה השניה היא על יצירה שניה, עי' כתובות ח,א ובפי' רש"י שם. וי"ל שבברכה השניה נכללת גם הברכה הראשונה, שהרי הוא מברך על שתי היצירות, וכיו"ב מצינו דמי שבירך ברכת שלא עשני עבד, שאינו חוזר ומברך שלא עשני גוי, ואכתי צ"ע.
ואשר העיר, למש"כ הרמב"ם בפאר הדור סי' ח' והובא בבה"ט אה"ע סי' ס"ב ס"א דאין סדר ברכת נשואין מעכבת, האיך הדין אם התחיל בברכת אשר יצר אדם בצלמו ונזכר שלא ברך יוצר האדם האם יפסיק ויסיים יוצר האדם, או יגמור אשר יצר ולא יברך יוצר האדם, והיינו למש"כ הגאון עצי ארזים שם דאם הקדים אשר יצר לא יברך עוד יוצר האדם, הנה מעת שראיתי דברי העצי ארזים לא היו ברורים לי כי באמת רהיטת לשון הרמב"ם משמע דבכולם אין הסדר מעכב, וגם אין טעם מספיק בטעמו לבטל אמירת יוצר האדם, ושו"ר באוצר הפוסקים שמביאים מי שמפקפק בזה.
...מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין.
(יא) ואלו הן שבע ברכות:
(-ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם יוצר האדם)
-ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו
-ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה יי' יוצר האדם
...
ועוד י"ל בתירת הר"מ הנ"ל לפי דברי השומ"ק שכ' שכפי הנראה מחלק הר"מ בין בהמ"ז לברכת נשואין וטעמו לא ידע, ע"ש ואפשר דטעמו לפי מש"כ בס' ארץ החיים להה"ג מוה"ר חיים סטהון ז"ל דבחילוק הדינין והמנהגים שבין בני א"י לבני בבל הוא ג"כ בברכת חתנים, שבני א"י הי' מברכין בשעת הנשואין רק שש ברכות והחסירו ברכת יוצר האדם כדאמרי' בכתובות דלוי איקלע לבי רבי בהוליליה דר"ש בריה ובריך שית, ובגמ' שם דהטעם משום דס"ל דחדא יצירא, ולמסקנא משום דאזיל בתר מחשבה, וא"כ אפשר לומר דהר"מ עשה פשרה ופסק כשתיהם, והיינו דבנשואין פסק כבני בבל משום דמפורש בת"ד שם דר' אסי איקלע לבי רב אשי בהולילי' דמר בריה ובריך יוצר האדם וכן ר' אשי, משא"כ בברהמ"ז פסק כבני א"י והשמיט יוצר האדם ורק המעתיק הויסף זה מדעתו.
ונקדים עוד מה שאמרתי לפרש הברכה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. כי הנה הראב"ד בהקדמה לס' בעלי הנפש כתב וז"ל: ומה נפלאו מעשה הבורא ומי יבין סודם, כי כל הנבראים מן האדמה זכר ונקבה, והאדם נברא אחד, ואח"כ ברא לו ממנו עזר כנגדו, ומי יוכל לעמוד על גודל מעשיו ונפלאותיו ולהגיע אל תכלית חכמת מעשיו וכו'. ואומר אני בקלות שכלי, כי לטובת האדם ולהנאתו בראו אחד, שאלו נבראו זכר ונקבה מן האדמה כשאר כל הנבראים, היתה האשה אצל האדם כבהמה הנקבה אצל הזכר, שאינה מקבלת עליה שולטנות הזכר ולא עומדת אצלו לשמשו, אף כי זה חוטף מלפני זה וזה מלפני זה, וזה בועט בזה וזה בזה, ואיש לדרכו יפנו, וגם אינם מיוחדים זה לזה, לפי שבתחלה נבראו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ולכן ראה הבורא צורך האדם והנאותיו, וברא אותו יחידי, ולקח אחת מצלעותיו ובנה ממנה את האשה, והביאה אל האדם להיות לו לאשה, ולהיות לו לעזר לסעדו ולמסעדו, מפני שהיא נחשבת אליו כאחד מאיבריו אשר נבראו לשמושו וכו' עכ"ל וע"ש עוד:
וביאור דבריו, כי שני דברים שאינם משורש אחד אף אם לפעמים יתחברו, לא יהיה החיבור ההוא שלם ומתמיד רק עומד להתפרד, אבל שני דברים אשר משורש אחד יבואו, אף אם יתפרדו לפי שעה, מ"מ אם אח"כ שוב יתדבקו ויתחברו יהיה הדיבוק והחיבור ההוא שלם ומתמיד, כיון שממקור ושורש אחד באו. ולכן כל הברואים שהם זכר ונקבה, אף שהם מתחברים ומתזווגים לפי שעה לקיום המין, אבל אחר הזיווג, כל אחד פונה לדרכו ואין החיבור מתמיד, כיון שמעולם לא היה להם חיבור עצמי, אבל האדם שהוא מבחר הברואים, ונברא לשמש את קונו, וגם הוא היותר חלוש שבכל הברואים וצריך הוא לעזר וסעד לכל צרכיו, ולא יספיק לו התחברותו עם האשה לפי שעה לקיום המין בלבד, אבל הם צריכין להתחבר בחיבור ודיבוק תמידי, וטובים השנים כי אם יפלו האחד יקים את חברו [קוהלת ד' ט' - י'], ולכן ברא ה' ית"ש את האדם לבדו ובנה את האשה מצלעותיו, למען שכאשר יתחברו יהיה החיבור שלם ומתמיד:
Additional sources -- I'm adding these right now in case I want to reference them
שמח תשמח - ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרי' (ירושלמי דפסחים פ"י) רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ"ד ב' יצירות הוו אי למ"ד ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינה מסדר ברכות הזווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי וא"ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו:
בריך חמש - שהכל ואשר יצר ושוש תשיש שמח תשמח אשר ברא: בריך שית - יוצר האדם הוסיף: חדא יצירה הואי - כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור: שתי יצירות - כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות:
כל הברכות כולן פותחות בברוך וחותמות בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע - והא לך הסדר ברכת אשר יצר אינה סמוכה לנטילת ידים דנטילה שייכא בלא אשר יצר והרבה פעמים אומרה לבדה אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך דאינה סמוכה לאשר יצר וכו' כגון אם לא בא מן הנקבים דידיו טהורות אין צריך לברכת אשר יצר וצריך לומר הואיל ואין בה אלא הודאה בעלמא אינה פותחת בברוך ומכל מקום חותמת בברוך הואיל וארוכה קצת וכן נמי צריך לומר גבי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וכל הני ברכות קטנות כל אחת ברכה לעצמה כדאמרן בעלמא כד הוה מהלך הוה מברך מצעדי גבר וכן כולן ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות
יהי רצון למי היא סמוכה ואומר רבינו תם שהיא מן הברכה ברוך אתה ה' המעביר שינה מעיני וכו' וצריך לומר ויהי רצון ואם תאמר והלא כל הברכות כולן צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן והא ליכא וי"ל דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וגו' שהוא מחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלה אע"פ שהיתה עייפה והיינו כעין פתיחתה ולעסוק בדברי תורה והערב נא הכל ברכה אחת היא וצריך לומר והערב נא וישתבח סמוכה לברוך שאמר ולכך יש ליזהר שלא לספר ביניהם אע"פ שיש הפסק טובא פסוקי דזמרה מכל מקום לא מפסקי ובזה ניחא ברכה אחרונה שבק"ש אמת כו' אמת היא סמוכה אל אהבה וכו' ופסוקי ק"ש לא מפסקי ואם תאמר ברכה אחרונה למי שהוא קורא בתורה אמאי צריכה לפתוח בברוך הא סמוכה לחברתה לברכה ראשונה ויש לומר לפי שהיו רגילים שלא היו מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון שוב שתקנו שתיהן לכל א' וא' משום הנכנסין ומשום היוצאים לא זזה ממקומה:
שהכל ברא לכבודו. פירש ר"ת דברכות קצרות אע"פ שסמוכות פותחות בברוך דאם לא היו פותחות בברוך היו נראות כברכה אחת וכן יוצר האדם ואשר יצר היו נראות כברכה אחת אי לאו דפתח בברוך, וקשה לפירושו דבירושלמי פריך הרי קידוש שסמוך לבורא פרי הגפן ופותחת בברוך והרי הבדלה ומשני רבי היה מפזרן, אלמא אפילו ברכות קצרות הסמוכות אין הסמוכות פותחות בברוך, ור"ח פירש יוצר האדם דפותחת בברוך לפי שיש שלא היה אומר אותה ברכה כדאמרינן בסמוך לוי הוה בריך חמש הילכך ברכה בפני עצמה היא.
ולדעת רבי יעקב ז"ל שאומר דלא אמרינן כל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך אלא כשהברכה הראשונה היא ארוכה אבל כשהראשונה קצרה צריכה אחרת שתהי' פותחת בברוך א"כ קשה שהרי בכאן הראשונה קצרה והאחרת הסמוכה לה אינה פותחת בברוך ונצטרך לומר לפי דבריו שאינם אלא שתי ברכות והערב סוף הברכה הראשונה היא ור' יוחנן לא בא לומר שלא יאמר הברכה הראשונה אלא שיוסיף עוד בסופה ויאמר הערב וכו' ואשתכח דהוו להו שתי ברכות האחת כנגד תורה שבכתב והאחרת כנגד תורה שבעל פה שהמדרש והמשנה הכל בכלל [תורה] שבעל פה הוי וסגי ליה בברכה אחת:
ותלמידי הרב רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כתב הרב רבינו מאיר הלוי ז"ל ומסתברא דהיינו טעמא דתקון הני ברכתא כולהו בברכת חתנים דמשום כל חתן וכלה מעין זווג ראשון דאדם הראשון הוא דאמטו להכי תקינו ברכה לזווג ראשון מקמי ברכת זווג דחתן וכלה וכיון דתקינו ברכה לזווג ראשון דמיירי במעשה בראשית תקינו ברכה לקמי אכוליה מעשה בראשית שכל מה שברא המקום לא ברא אלא לכבודו. אי נמי להזכיר סבת הזווג שהוא עיקר יצירת האדם עולם התחתון שלא נברא אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה וזהו כבודו של מקום שאין כבוד הבורא נודע אלא על ידי בריותיו כענין שנאמר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והדר מברכינן שתי ברכות חדא לעיקר ברייתו של אדם הראשון עד שלא נטלה ממנו הצלע ואח"כ נשתנית ברייתו מכמות שהיתה קודם לכן.
והדר מברכינן ברכה שלישית כנגד שמחת ירושלים העתידה שנמשלת לזווג חתן וכלה כענין שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך והא דנקט בקבוץ בניה לתוכה בשמחה משום רישיה דקרא דכתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך וכתיב רני עקרה לא ילדה וגו' כי רבים בני שוממה והיינו דאקדמוה מקמי זווג דחתונה משום דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואיכא למימר נמי דעיקר האי ברכה דשמחת ירושלים משום האי קרא אתקן והדר תקון שתי ברכות כנגד זווג החתן עם הכלה ושמחתן אלא שהברכה ראשונה תקנוה דרך בקשה לבקש רחמים על החתן ועל הכלה לשמחם בזווגן ולהצליחם במעשה ידיהם כשמחת זווג ראשון דגן עדן. והשניה גם היא כנגד שמחת הזווג אלא שתקנוה דרך שבח והודאה למקום על יצירת היצירה והזווג בעולם לשעבר ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלים וחותם בשמחת הזווג שפתח בה.
ואף על גב דהני תרתי ברכתא כנגד שמחת הזווג איתקין היינו טעמא דחתים בקדמיתא מינייהו משמח חתן וכלה ובבתרייתא משמח החתן עם הכלה משום דקמייתא דאיתהון דרך בקשה ובעידן רחמי אתרווייהו בעינן ואמטו להכי מברכינן משמח חתן וכלה דאי הוה מברכינן עם הכלה לא הוה משמע שמחה אלא גבי חתן שישמח בכלה או כל ימי זווגו עם הכלה ואין במשמע לשמח אלא שמחת החתן לבדו ששמח על עסקי הכלה דכי כתיבא שמחה גבי חתן כתיבא דכתיב ומשוש חתן על כלה. ועוד משום סירכא דבתולתא דאית לה צערא. הדין הוא טעמא דסברא דהני ברכתא.
ועוד כתב טעמייהו לענין פתיחה וחתימה תרתי קמייתא פתח בהו בברוך ולית בהו חתימה דמטבע הכי הוא שלישית פותח בה בברוך וחותם בה בברוך פותח בה בברוך מאי ברכה הסמוכה לחברתה היא דכי אמרינן ברכה הסמוכה לחברתה היכא דקמייתא אית בה חתימה דחתימה דקמייתא הויא פתיחה לבתרייתא אבל הכא דתרתי בתרייתא לית בהו חתימה בעי פתיחה לשלישית דהא לאו סמוכה לברכת חברתה היא וחותם בה בברוך דכיון דצריך לחתום בה שתי יצירות נפיש להו דיבורא ובעי פתיחה וחתימה. רביעית אף על גב דמטבע ארוך הוא הויא ברכה הסמוכה לחברתה ולא בעי פתיחה אבל חתימה ודאי בעיא וכן אתה אומר בחמישית אבל ששית כיון דזמנין דבעיא בפני עצמה בעיא פתיחה וחתימה. ע"כ לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
והאי ברכה פותחת בברוך ולא מקריא ברכה הסמוכה לחברתה להני דלעיל דהני דלעיל הם מטבע קצר ומטבע קצר במטבע ארוך לא הוי סמוכה לחברתה ואף על גב דחזינן בברכת התורה דאמרינן לעסוק בדברי תורה דהוא מטבע קצר והדר אמרינן והערב נא דלא מתחיל בברוך אלמא מטבע ארוך במטבע קצר הויא סמוכה לחברתה. ויש לומר התם היינו טעמא דמקריא סמוכה לחברתה מפני שהכל ענין אחד שכל הברכות ברכת התורה הם אבל הני דהכא הראשונות הם ענין הודאה ואשר יצר תחלת הזיווג לא מקריא סמוכה לחברתה אבל ארוך בארוך אפילו לא הוו ענין אחד מקרי סמוכה לחברתה וכי אמרינן דאשר יצר הוא מענין הזיווג לאו זיווג ממש קאמרינן דלקמן אצטריך לן למימר דאכתי לא איירי מזיווג אלא כיון דאיירי באשה זווג מקרי.
ודע שכתב הרב [הר"ן] ז"ל בפי' על ההלכות דאפי' לימא דכל סמוכים אפי' למטבע אינן פותחות בברוך היינו טעמא דהני משום דיוצר האדם לא מקריא סמוכה לפי שהיא התחלת ברכת הזווג דשהכל לא נתקנה אלא על אסיפת העם וכדברי רש"י ז"ל ואשר יצר כיון דברכה זו ושלפניה תרווייהו מעין יצירה נינהו אילו לא היתה פותחת בברוך היה הכל דומה ברכה אחת וחכמים ראו לעשות ב' ברכות משום דסברי דאדם וחוה ב' יצירות הוו כמ"ד זנב היה ע"כ.
והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ואינה פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר, וקדוש היום שהוא פותח בברוך אף על פי שהוא סמוך לברכת היין כבר תירצו אותו בירושלמי דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין, והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכותה בקדוש היין היא ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן, ושבעה ברכות דנשואין פרישנא טעמיהו בכתובות בסייעתא דשמיא, וטעמיהו ביוצר האדם שהיא פותחת אף על פי שסמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא לן בלא פתיחה, ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת ואף על פי שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואלו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת, ואשר ברא דפותחת ואף על פי שסמוכה משום דזמנין איתה לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות. וברכה אחרונה דמגלה דפותחת ואף על פי שסמוכה לחברתה לברכה שלפניה דאין מגלה הפסק מידי דהוי אקרית שמע דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם הינו טעמא לפי שברכות אלו של מגלה כלה מילתא במנהגא תליא מלתא ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגלה שאין חותמין בה הילכך לא סגיא דלא למפתח בה ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה והיא גופא נמי כולה במנהגא תליא מלתא כדאיתא התם במגלה אי נמי ברכה אחרונה של מגלה אינה באה על המגלה אלא ברכת שבח והודאה היא על הנס לבורא יתברך ולפיכך פותחת וחותמת. וברכה דאפטרתא נמי לפניה חדא ברכה היא ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת האפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן ארבע אלא ברכות של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דמתחלה היה הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגלה וכיון דבשני אנשים הויין להו לא שיך בה שפיר טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה, ומכל מקום יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואינן פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח ברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד וכן יהללוך שבסוף הלל שבלילי פסחים ולפיכך קראוה ברכת השיר כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא.
וטעם של ברכות הללו בברכת אשר ברא ויוצר האדם ואשר יצר שהן פותחין בברוך אע"פ שהן סמוכות, משום דאשר ברא פעמים שאינה סמוכה לחברתה, כגון דליכא פנים חדשות, דקי"ל דמברכין אשר ברא, ויוצר האדם נמי ה"ט דפותח בברוך, משום דהוי מטבע קצר', וכיון דליכא חתימה לא סגיא בלא פתיחה. ואשר יצר נמי ה"ט שפותח' בברוך, לחלק בין יצירה ליצירה, שלא יראה כברכה א'.