בהלכה:
אלה הם המינים כפי שאוזכרו אצל חז"ל:
- זכר
- נקבה
- אנדרוגינוס
- טומטום
- סריס חמה
- איילונית
אַנְדְּרוֹגִינוֹס יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַאֲנָשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַנָּשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים אֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַאֲנָשִׁים וְלֹא לַנָּשִׁים:
והאנדרגינס – "אנדרוגינוס" היא מילה יוונית המורכבת משתיים: אנדרי, שפירושו גבר, וגינה, שמשמעה נקבה. הכוונה למי שיש לו סימני זכר וסימני נקבה כאחד, בניגוד ל"טומטום" שאין לו סימני מין כלל.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוּא וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לְהַכְרִיעַ עָלָיו אִם הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה.
אָמַר רָבָא: בַּר הַמְדּוּרֵי אַסְבְּרַהּ לִי: ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״, אֵי זֶהוּ זָכָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי מִשְׁכָּבוֹת — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אַנְדְּרוֹגִינוֹס.
והטומטום – האדם שלא ניכרים בו לא סימני זכר ולא סימני נקבה
תָנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ סְרִיס חַמָּה? כׇּל שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים, וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הֵבִיא לְאַחַר מִכָּאן הֲרֵי הוּא כְּסָרִיס לְכׇל דְּבָרָיו.
וְאֵלּוּ הֵן סִימָנָיו: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ זָקָן, וּשְׂעָרוֹ לָקוּי, וּבְשָׂרוֹ מַחְלִיק.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן יָאִיר: כֹּל שֶׁאֵין מֵימָיו מַעֲלִין רְתִיחוֹת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כׇּל הַמֵּטִיל מַיִם וְאֵין עוֹשֶׂה כִּיפָּה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁשִּׁכְבַת זַרְעוֹ דּוֹחָה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַחְמִיצִין.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁרוֹחֵץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁקּוֹלוֹ לָקוּי, וְאֵין נִיכָּר בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה.
אֵיזוֹ הִיא אַיְלוֹנִית? כֹּל שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵבִיאָה לְאַחַר מִכָּאן — הֲרֵי הִיא כְּאַיְלוֹנִית לְכׇל דְּבָרֶיהָ.
וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֶיהָ: כֹּל שֶׁאֵין לָהּ דַּדִּים, וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לָהּ שִׁיפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁקּוֹלָה עָבֶה, וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת בֵּין אִשָּׁה לְאִישׁ.
״אַיְילוֹנִית״ — דּוּכְרָנִית, דְּלָא יָלְדָה.
ואילונית - דוכרניתא. המיוחסת לאיל, והוא זכר הצאן.
והיא לא תלד מצד המזג שלה וסימניה. שאין לה שדים כמו שדי הנשים, ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים, וקולה עבה עד שאין הפרש בין קולה וקול האנשים, ואותו מקום אינו בולט מגופה על שטח הגוף כמו שאר הנשים.
באגדה:
מלבד ספרות ההלכה, גם בספרות האגדה והפרשנות מצאנו התייחסויות רבות למינים של בני אדם "על הרצף", שלא היו לגמרי זכר או לגמרי נקבה.
1. אדם הראשון היה אנדרוגינוס.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אַבְרָהָם וְשָׂרָה טוּמְטְמִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם״, וּכְתִיב, ״הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם״.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: שָׂרָה אִמֵּנוּ אַיְלוֹנִית הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד״, אֲפִילּוּ בֵּית וָלָד אֵין לָהּ.
(טז) וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל׃
וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהֹוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הוא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהֹוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃
כי עקרה היא. נראה לישב אמאי כתיב הוא בוי"ו שבא להורות שגם יצחק היה עקר כמו שאמרו רז"ל שהאבות טומטומין היו.
וּשְׁמִיעַ מִן קֳדָם יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה, וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן. וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל, וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה.
מַאי ״וְאַחַר״? אָמַר רַב: לְאַחַר שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ וְאָמְרָה: שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים עֲתִידִין לָצֵאת מִיַּעֲקֹב, שִׁשָּׁה יָצְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה מִן הַשְּׁפָחוֹת, הֲרֵי עֲשָׂרָה. אִם זֶה זָכָר, לֹא תְּהֵא אֲחוֹתִי רָחֵל כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת, מִיָּד נֶהֶפְכָה לְבַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״.
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ׃ וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ׃ וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת־יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת־הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל־לֵב הַנַּעֲרָ׃

אפש"ל דמיכל בת שאול היתה אשה חכמה, וידעה בעצמה שהיתה לה נשמה מעלמא דדכורא. ולכך "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד" עכ"ל.
ועיין שער הגלגולים הקדמה ט', שכתב שאשה שמגולגל בה נשמת זכר, א"א לה להתעבר אם לא ע"י זכות גדול שתתעבר בה איזה נשמת אשה נקבה אחרת בסוד עיבור...
(ומסופר על קשר קרוב במיוחד שהיה לו עם ריש לקיש)
אמר ר' יוחנן: אנא אשתיירי משפירי [אני נשארתי מהיפים] של ירושלים, שהיה יפה תואר מאד.
ומספרים: האי מאן דבעי מחזי שופריה [מי שרוצה לראות מה היה יופיו] של ר' יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי [שיביא כוס כסף מבית הצורף] כשהיא חדשה והכסף לבן ביותר, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא [וימלא אותה גרעיני רימון אדום], ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה [וישים זר ורדים אדומים על פיו] של הכוס, ונותביה בין שמשא לטולא [ויעמיד אותה בין החמה והצל], ההוא זהרורי [אותו הזוהר] שיש לציור זה הוא מעין שופריה [יופיו] של ר' יוחנן.
ושואלים: איני [האם כן הוא] שהיה ר' יוחנן יפה כל כך? והאמר מר [והרי אמר החכם]: שופריה [יופיו] של רב כהנא היה מעין שופריה [יופיו] של ר' אבהו, שופריה [יופיו] של ר' אבהו מעין שופריה [יופיו] של יעקב אבינו, שופריה [יופיו] של יעקב אבינו מעין שופריה [יופיו] של אדם הראשון, ואדם הראשון הלא נברא בצלם אלקים, בתכלית השלמות. ואילו את ר' יוחנן לא קא חשיב ליה [מנה] ברשימה זו, משמע שלא היה יפה כמותם!
ומשיבים: שאני [שונה] ר' יוחנן שהדרת פנים לא הויא ליה [היתה לו], שלא היה זקנו מגודל, ולכן לא היה נחשב מושלם בכל היופי.
...
ועוד מספרים מעשה אחר הקשור ביופיו של ר' יוחנן. יומא חד הוה קא סחי [יום אחד היה שוחה] ר' יוחנן בירדנא [בירדן]. חזייה [ראהו] ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה [וקפץ לירדן אחריו], ובאותו זמן לא עסק ריש לקיש בתורה אלא היה קשור ללודרים בקרקס. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש חילך לאורייתא [גבורתך לתורה], כלומר, אדם גבור כמוך צריך להשקיע כוחו בעיסוק התורה! אמר ליה [לו] ריש לקיש: שופרך לנשי [יופיך לנשים], כלומר, יופי כמו שלך ראוי לאשה.
אמר ליה [לו]: אי הדרת [אם תחזור] בך ותשוב ללמוד את התורה שעזבת — יהיבנא [אתן] לך את אחותי, דשפירא מינאי [שהיא יפה ממני]. קביל עליה [קבל על עצמו] ריש לקיש לעשות כן. בעי למיהדר לאתויי מאניה [רצה לחזור בקפיצה להביא את בגדיו] ולא מצי הדר [היה יכול לחזור], שכיון שקבל עליו עול תורה מיד נחלש. אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא [לימד אותו ר' יוחנן מקרא ומשנה ועשה אותו אדם גדול], שנעשה ריש לקיש מגדולי חכמי ישראל בדורו.
יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא [יום אחד היו חלוקים בבית המדרש] ... ובתוך כדי הויכוח אמר לו ר' יוחנן בקצת כעס: לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!
נעלב ריש לקיש ואמר ליה [לו] לר' יוחנן: ומאי אהנת [ומה הועלת] לי אם כן כשקרבתני ללמוד התורה? הלא התם [שם] בין הליסטים "רבי" קרו לי, הכא [וכאן] "רבי" קרו [קוראים] לי! אמר ליה [לו]: אהנאי לך דאקרבינך [שקרבתי אותך] תחת כנפי השכינה, ומדוע אין אתה מכיר לי תודה?
בתוך כדי ויכוח זה חלש דעתיה [חלשה דעתו, נפגע ונעלב] ר' יוחנן, וכיון שהקפיד השפיעה הקפדתו ומיד חלש [חלה] ריש לקיש. ...
ובסופו של דבר נח נפשיה [נחה נפשו, מת] ר' שמעון בן לקיש (ריש לקיש), והוה קא [והיה] מצטער ר' יוחנן בתריה טובא [אחריו, עליו, ביותר], על חסרונו ועל מה שגרם לו.
... הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר [היה הולך וקורע את בגדיו ובוכה ואומר]: "היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא"! ["היכן אתה בן לקיש, היכן אתה בן לקיש"]. והוה קא צוח [והיה צועק] כך עד דשף דעתיה מיניה [שניטלה דעתו ממנו]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה [בקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו, נפטר], שלא ישאר במצב קשה זה.
וְהָלַךְ וְהִלְבִּישׁ אוֹתָהּ בְּבִגְדֵי מלח, וְנִדְמֵית לְזָכָר וְעָבַר עִמּוֹ בַּיָּם.
[מִכָּאן וּלְהָלְאָה נְדַבֵּר עַל הַבַּת קֵיסָר בִּלְשׁוֹן זָכָר, כִּי בְּלָשׁוֹן זֶה סִפֵּר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹצֵחַ הִלְבִּישׁ אוֹתָהּ כְּמוֹ זָכָר].
וּכְבָר נִתְגַּדְּלָה בִּשְׂעָרוֹת וְגַם הָיְתָה לְבוּשָׁה כְּמוֹ זָכָר בְּבִגְדֵי מלח כַּנַּ"ל. וְלא הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה. וְתֵכֶף בְּבוֹאָהּ בָּא לוֹ שִׂמְחָה שֶׁבָּא עוֹד אָדָם. וְשָׁאַל אוֹתוֹ: מֵאַיִן בָּאתָ לְכָאן? הֵשִׁיבָה: הָיִיתִי עִם אֵיזֶה סוֹחֵר בַּיָּם וְכוּ' שָׁאֲלָה אוֹתוֹ: מֵאַיִן בָּאתָ אַתָּה לְכָאן ? הֵשִׁיב לָהּ: גַּם כֵּן עַל יְדֵי אֵיזֶה סוֹחֵר וְכוּ' וְיָשְׁבוּ שָׁם שְׁנֵיהֶם.
[אֵין הַלָּשׁוֹן מְדֻקְדָּק, כִּי פַּעַם הִיא נִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן זָכָר, וּפַעַם בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה].
וְהַבָּחוּר רָאָה, שֶׁהוּא אִישׁ חָכָם [הַיְנוּ הַבַּת קֵיסָר, שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים עָלֶיהָ בִּלְשׁוֹן זָכָר כַּנַּ"ל], וּבְוַדַּאי יַשִּׂיג וְיִקַּח אוֹתָהּ, וְנִתְרַצָּה לֵילֵךְ עִמּוֹ.
בתפילה:
לבסוף, מלבד הדיונים ההלכתיים וההתייחסויות באגדה, רבי קלונימוס בן קלונימוס חיבר תפילה נוגעת ללב על הרצון להפוך מזכר לנקבה.
הועתק מפרויקט בן יהודה, מתוך ספר 'אבן בוחן'.
הָפַכְתָּ אוּר כַּשְׂדִּים לְבַל תִּשְׂרֹף בְּחֻמָּהּ / וְהָפַכְתָּ דִינָה בִּמְעֵי אִמָּהּ
וְהָפַכְתָּ הַמַּטֶּה נָחָשׁ לְעֵינֵי אַלְפֵי רִבְבָן / וְהָפַכְתָּ הַיָּד הַטְּהוֹרָה לָבָן
וְהָפַכְתָּ יַם-סוּף לְיַבָּשָׁה / וְקַרְקַע הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ נְגוּבָה וְקָשָׁה
הַהוֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מַיִם / חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מַיִם –
מִי יִתֵּן וְתַהַפְכֵנִי מִזָּכָר לִנְקֵבָה!
אִלּוּ זָכִיתִי לְכָךְ, כַּמָּה חֲנַנְתַּנִי טוֹבָה / גְּבֶרֶת הַבַּיִת הָיִיתִי וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָא!
אֲבָל מָה אֲדַבֵּר וּמָה אֹמָר? לָמָה אֶבְכֶּה וְלָמָה אֶתְמַרְמַר?
אִם אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי / וְנָתַן בִּי מוּם קָבוּעַ, אִי אֶפְשָׁר לַהֲסִירוֹ מֵעָלַי,
וְהַדְּאָגָה בְמַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר – כְּאֵב אָנוּשׁ וָחֵבֶל / וְלֹא יוֹעִילוּ בָהּ תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל.
אָמַרְתִּי: אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל / עַד אֶגְוַע וְאֶבֹּל.
וְאַחַר שֶׁכָּךְ לָמַדְתִּי מִפִּי הַשְּׁמוּעָה / שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה,
אֲבָרֵךְ בְּקוֹל נָמוֹךְ, בְּשָׂפָה חֲלוּשָׁה / ״בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה!״
