בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃
where thou diest, I will die, and there will I be buried: the Lord do so to me, and more also, if aught but death part thee and me.
כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ. מִכַּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר מוֹדִיעִין לוֹ מִקְצַת עֳנָשִׁים, שֶׁאִם בָּא לַחֲזֹר בּוֹ יַחֲזֹר, שֶׁמִּתּוֹךְ דְּבָרֶיהָ שֶׁל רוּת אַתָּה לָמֵד מַה שֶּׁאָמְרָה לָהּ נָעֳמִי. "אָסוּר לָנוּ לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם בַּשַּׁבָּת". אָמְרָה לָהּ, "בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ". "אָסוּר לָנוּ לְהִתְיַחֵד נְקֵבָה עִם זָכָר שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ". אָמְרָה לָהּ, "בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין". "עַמֵּנוּ מֻבְדָּלִים מִשְּׁאָר עַמִּים בְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת", "עַמֵּךְ עַמִּי". "אָסוּר לָנוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, "אֱלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". "אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, "בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת". "שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, אֶחָד לְנִסְקָלִין וְנִשְׂרָפִין וְאֶחָד לְנֶהֱרָגִין וְנֶחְנָקִין". אָמְרָה לָהּ, "וְשָׁם אֶקָּבֵר":
For wherever you go, I shall go. From here our Rabbis of blessed memory derived that if a [prospective] proselyte comes to convert, we inform him of some of the punishments [for violating the commandments] so that is he decides to renege [from his intention to convert], he can renege; for out of the words of Rus, you can learn what Naomi said to her. [Naomi said.] “We may not venture outside the boundary [of 2000 cubits beyond city limits] on Shabbos.” She [Rus] replied to her, “For wherever you go I shall go.” [Naomi then said,] “We are prohibited to allow a woman to be secluded with a man who is not her husband.” She [Rus] replied, “Where you lodge, I will lodge.” [Naomi said,] “Our nation is separated from other nations by 613 commandments,” [and Rus replied,] “Your people are my people.” [Naomi said,] “Idolatry is forbidden to us,” [to which Rus replied,] “Your God is my God.” [Naomi then said,] “Four [types of] death penalties were delegated to Beis Din [to punish transgressors],” [and Rus replied,] “Where you die, I will die.” [Naomi continued,] “Two burial plots were delegated to Beis Din [to bury those executed], one for those stoned and those burned, and one for those decapitated and those strangled.” She [Rus] replied, “And there I shall be buried.”
מִפַּקְדִינַן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת — ״עַמֵּךְ עַמִּי״. אֲסִיר לַן עֲבוֹדָה זָרָה — ״וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי״. אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת״. שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״וְשָׁם אֶקָּבֵר״.
Naomi said to her: We are commanded to observe six hundred and thirteen mitzvot. Ruth responded: “Your people are my people” (Ruth 1:16). Naomi said to her: Idolatrous worship is forbidden to us. Ruth responded: “Your God is my God” (Ruth 1:16). Naomi said to her: Four types of capital punishment were handed over to a court with which to punish those who transgress the mitzvot. Ruth responded: “Where you die, I shall die” (Ruth 1:17). Naomi said to her: Two burial grounds were handed over to the court, one for those executed for more severe crimes and another for those executed for less severe crimes. Ruth responded: “And there I shall be buried” (Ruth 1:17).
ענין מה שקורין מגילת רות בשבועות הרבה טעמים נאמרו בזה ואענה אף אני חלקי בעזהי"ת, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה נתן טעם לשבח רות שזכתה לכל חמדת ישראל שיצא ממנה דוד המלך ע"ה עד מלך המשיח, והלוא הרבה גרים מתגיירין וכבר היו גרים שישבו בכבודו של עולם והניחו הכל ובאו במסירת הנפש להדבק בקהל ישראל כשהם דווים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהן, ולא זכו למה שזכתה, ואמר הטעם שזכתה כ"כ הוא משום שנעמי אמרה לה ארבע מיתות נמסרו לב"ד והשיבה באשר תמותי אמות, ולא השיבה שתשמור עצמה שלא תתחייב מיתת ב"ד אלא שמקבלת על עצמה אפי' בשביל גירותה יתגלגלו עלי' מיתות ב"ד נמי שוה לה להיות יהודית, וזה הרצון הוא בתכלית עומק הלב ובנקודה הפנימית שהיא בחי' יחידה ע"כ זכתה נמי לנקודה הפנימית שבישראל שמשיח ישיג בחי' יחידה ודפח"ח:
אך כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שרות זכתה בגירותה מה שלא זכו שום גרים, וכבר היו גרים למכביר שעזבו את שלחן מלכים ובאו במקלם ותרמילם להספח אל עדת ישראל אף בהיותם דוים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם, ומ"מ לא זכו למה שזכתה לכל חמדת ישראל ומלכות ב"ד ומלך המשיח, והטעם כי נעמי אמרה לה ארבע מיתות נמסרו לב"ד והיא השיבה באשר תמותי אמות ולא אמרה שתזהר שלא תבוא לידי מיתת ב"ד, אלא אמרה כי אפי' גירותה זה תגרום לה מיתת ב"ד [שהרי אחר שגיירה אם תחלל את השבת תסקל] מ"מ שוה לה להתגייר ולספח לעדת ישראל, כי אפי' ישראל המומת בב"ד יקר בעיני' כמה וכמה מחסידי אוה"ע כאמרם ז"ל ב"מ (דף נט.) מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, וזהו תכלית הרצון, ע"כ בשביל זה זכתה למה שזכתה עכ"ד, ובדברים אלו הסברתי לי מ"ש חכז"ל ב"ב (צ"א:) וישם כסא לאם המלך זו רות שהיתה אמה של מלכות, ולא נקראה כל המשפחה אב ואם של המלכות אלא היא, ובהנ"ל יובן כי מלכות ב"ד היא מרכבה למלכות שמים הכוללת כל הקדושות שאי אפשר לזכות אלא בתכלית הרצון שעולה על הדעת, וע"כ רות שזכתה לתכלית הרצון כזה אפי' שיסתעף מזה שתהרג בב"ד היא נקראת אם המלכות:
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם וגו', ויש להתבונן בתיבת כולכם שנראה לכאורה מיותרת, גם יש להבין כל ענין קבלת הברית למה היתה באה, שאין סברא לומר שאין בה תועלת רק ליראם ולבהלם שלא יעברו על מצוות ה', שהרי כבר אמר להם ברכות וקללות בפ' תבוא:
ונראה דהנה בדתן ואבירם כתיב יצאו נצבים ופירש"י בקומה זקופה, והענין בקומה זקופה פי' בלי פחד ומורא וכמ"ש בפ' בחוקותי ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות שפירש"י בקומה זקופה ובת"כ מסיים בה ולא יהיו יראים מכל ברי', וזה שאמר להם משרע"ה אתם נצבים בקומה זקופה בלי שום פחד ומורא מכל צר ומסטין בין למעלה בין למטה, אף כי ידוע שכל שרי האומות מתנגדין לישראל והם הרודפין אחר ישראל להכניס בהם מחשבות רעות ומהם בא בלב אומתם בתתתונים להתנגד לישראל בפועל וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ובתרגום לא נחשיא צבן דייטב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל, וא"כ ישראל שקבלו עליהם הברית להיות לעם לה' ידעו מראש כמה כחות מעליונים ותחתונים שיתנגדו להם, ומ"מ הבטיחם שיעמדו בקומה זקופה ולא יתייראו משום ברי', והטעם משום שישראל יש להם אחוזה בכנסת ישראל שהיא אדם לשבת על הכסא ושבעים שרים סובבים את הכסא ומהם נשתלשלו שבעים שרי האומות, וזהו שדייק תיבת כולכם שישראל מתאחדין להיות כאיש אחד מפאת אחוזתם בכנסת ישראל למעלה, אך זה לא דבר נקל הוא להיות אחוז בכנסת ישראל למעלה לאדם קרוץ מחומר, והעצה היעוצה לזה באם מעשה עבודתו ותורתו בהתפעלות הנפש גדולה מאד, אז מעשיו נחשבים מעשה הנפש שהיא מן העליונים ולא מעשה הגוף הנגוף לבדו, כי כל הנעשה בלתי התפעלות הנפש עצומה עדיין נחשב רק מעשה גופני ומעט מעט שיקלוט על ידו בכנס"י למעלה, ובזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה דא נשמתא דבר נש, וא"כ אם הוא בכח דהיינו בכח התפעלות הנפש אז מתיחס המעשה להנשמה, ומובן שאיש שמעשיו בהתפעלות הנפש ביותר עד שמשליך אחר גיוו כל עניני גופו, הוא נקלט ביותר בכנס"י למעלה, וביותר אינו מתירא משום ברי':
ולפי"ז יש ליתן טעם על צורך קבלת הברית עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ברות שאמרה באשר תמותי אמות ופירשו ז"ל שאמרה לה נעמי ארבע מיתות נמסרו לב"ד והשיבה רות באשר תמותי אמות, ומדוע לא אמרה שתזהר לבל תתחייב מיתת ב"ד, אך אמרה שלו יהי' שמחמת גיירותה יצמח לה שתתחייב מיתת ב"ד [שהרי קודם שנתגיירה אם תחלל שבת אין בה מיתה] נמי נוח ומקובל לה להתגייר שהחביבות עלי' להיות יהודית עולה על הכל, וזהו תכלית רצון והתפעלות הנפש ומשום זה נקראת רות מלשון רעותא דליבא, עכת"ד:
שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין, "וְשָׁם אֶקָּבֵר" (רות א, יז). קשא למה בכולהו דברים שהשיבה כללה את נעמי עמה שאמרה (רות א, טז) בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין וכו' וכאן לא אמרה 'בַּאֲשֶׁר תִּקְבְּרִי אִקָּבֵר'?
ונראה לפרש בס"ד דבכולהו כשכללה את נעמי עמה אין בזה חסרון בכבוד נעמי וכשאמרה בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז) כונתה לומר אל תחושי שאחטא בעון שיש בו מיתות בית דין אלא יהי לבך בטוח באשר תמותי על משכבך כדרך כל הארץ כן היא.
ונעמי לא ערבה לה תשובתה שהיא בוטחת בעצמה שלא תבא ליד עון שיש בו מיתת בית דין לכך חזרה ואמרה לה דבר אחר הדומה לאותו דבר והוא שאמרה לה 'שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין'.
ורות הבינה שלא ערבה לה תשובתה דאם לא כן למה חזרה ואמרה לה שני קברים כיון דכבר השיבה לה שהיא בטוחה שלא תבא לעון שיש בו מיתת בית דין? ואם מיתת בית דין אין כאן גם קברי בית דין אין כאן! ולכן השיבה וְשָׁם אֶקָּבֵר רוצה לומר אם חס ושלום באה לידי עון שיש בו מיתת בית דין היא מקבלת מעתה שתקבר בקברי בית דין.
וענין זה דומה למעשה לשני תלמידים שהיו לומדים לפני רב אחד והגיעה השמש אצלם והיה יום חם הרבה אמרו לו רבינו נקום מכאן כי החום חזק עלינו ואין לנו כח לסבלו! ויאמר הרב לאחד מהם: אתה קץ מן חום זה ומה תעשה לחום גיהינם? אמר לו רבי אני עבדך אינני מיורדי גיהינם אלא מבני גן עדן! ולא ערבה תשובה זו לרבו וישאל לתלמיד השני כאותה השאלה והשיב אם גרמו העונות לירד לגיהנם מה בידי לעשות? הנני מקבל מעכשיו צער חום גיהנם! וערבה תשובה זו לרבו מפני שלא בטח בצדקות שלו כאשר בטח חבירו. וכן הענין כאן בתחלה השיבה נעמי כתשובת תלמיד הראשון ואחר כך השיבה כתשובת תלמיד השני.
ונראה לפרש בס"ד דבכולהו כשכללה את נעמי עמה אין בזה חסרון בכבוד נעמי וכשאמרה בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז) כונתה לומר אל תחושי שאחטא בעון שיש בו מיתות בית דין אלא יהי לבך בטוח באשר תמותי על משכבך כדרך כל הארץ כן היא.
ונעמי לא ערבה לה תשובתה שהיא בוטחת בעצמה שלא תבא ליד עון שיש בו מיתת בית דין לכך חזרה ואמרה לה דבר אחר הדומה לאותו דבר והוא שאמרה לה 'שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין'.
ורות הבינה שלא ערבה לה תשובתה דאם לא כן למה חזרה ואמרה לה שני קברים כיון דכבר השיבה לה שהיא בטוחה שלא תבא לעון שיש בו מיתת בית דין? ואם מיתת בית דין אין כאן גם קברי בית דין אין כאן! ולכן השיבה וְשָׁם אֶקָּבֵר רוצה לומר אם חס ושלום באה לידי עון שיש בו מיתת בית דין היא מקבלת מעתה שתקבר בקברי בית דין.
וענין זה דומה למעשה לשני תלמידים שהיו לומדים לפני רב אחד והגיעה השמש אצלם והיה יום חם הרבה אמרו לו רבינו נקום מכאן כי החום חזק עלינו ואין לנו כח לסבלו! ויאמר הרב לאחד מהם: אתה קץ מן חום זה ומה תעשה לחום גיהינם? אמר לו רבי אני עבדך אינני מיורדי גיהינם אלא מבני גן עדן! ולא ערבה תשובה זו לרבו וישאל לתלמיד השני כאותה השאלה והשיב אם גרמו העונות לירד לגיהנם מה בידי לעשות? הנני מקבל מעכשיו צער חום גיהנם! וערבה תשובה זו לרבו מפני שלא בטח בצדקות שלו כאשר בטח חבירו. וכן הענין כאן בתחלה השיבה נעמי כתשובת תלמיד הראשון ואחר כך השיבה כתשובת תלמיד השני.
וְזֶה בְּחִינַת שֵׁשׁ הַשְּעוֹרִים שֶׁנָּתַן בֹּעַז לְרוּת, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַשֵּׁשׁ כְּנָפַיִם הַמְבֹאָרִים בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁכָּל דְּבָרֵינוּ הַנַּ"ל כְּלוּלִים בָּהֶם, עַיֵּן שָׁם. וְכַמְבֹאָר שָׁם שֶׁרוּת בִּקְּשָׁה זֹאת, וּפָרַשְׂתָּ כְּנָפֶיךָ עַל אֲמָתֶךָ. עַל-כֵּן נָתַן לָהּ שֵׁשׁ שְׂעוֹרִים שֶׁמְּרַמֵּז עַל בְּחִינַת הַשֵּׁשׁ כְּנָפַיִם הַנַּ"ל. 'שְׂעוֹרִים' דַּיְקָא בִּבְחִינַת עֹמֶר שְׂעוֹרִים שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּתִקּוּן זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְהֵמָּה בָּאוּ בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, בִּקְצִירַת הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר. כִּי רוּת הָיְתָה גֵּר צֶדֶק וּמִמֶּנָּה לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל כָּל דִּינֵי הִתְקָרְבוּת הַגֵּרִים, כִּי כָּל הִתְקָרְבוּת הַגֵּרִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָרְחוֹקִים מֵה' יִתְבָּרַךְ, הַכֹּל הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינָה הַנַּ"ל בְּחִינַת שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב הַנַּ"ל, כִּי הַגֵּר וְכֵן הָרָחוֹק מֵה' יִתְבָּרַךְ בְּחַטֹּאותָיו כְּשֶׁבָּא לְהִתְקָרֵב שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת גֵּר, קָשֶׁה מְאֹד לְקָרְבוֹ, כִּי הַבַּעַל דָּבָר מְסַבֵּב אוֹתוֹ וְחוֹתֵר עָלָיו מְאֹד, וְכַמּוּבָא בִּדְבָרָיו זַ"ל כַּמָּה פְּעָמִים. וְעַל-כֵּן עִקַּר הִתְקָרְבוּתוֹ עַל-יְדֵי בְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁיֵּדַע עֹצֶם הִתְרַחֲקוּתוֹ מִצִּדּוֹ וְעֹצֶם הִתְקָרְבוּתוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ מִצַּד רַחֲמֵי ה' יִתְבָּרַךְ הַנִּפְלָאִים מְאֹד מְאֹד וּכְשֶׁיֵּדַע כָּל זֹאת בִּידִיעָה וּבֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה יוּכַל לְהִתְקָרֵב בִּבְחִינַת שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב הַנַּ"ל שֶׁנֶּאֱמַר עִקָּרוֹ עַל גֵּרִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה כַּיָּדוּעַ. וְעַל-כֵּן עִקַּר הִתְקָרְבוּת הַגֵּרִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה הוּא בִּבְחִינָה זֹאת, בְּחִינַת הִתְרַחֲקוּת וְהִתְקָרְבוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר אוֹמְרִים לוֹ, מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּווּיִים וּדְחוּפִים וּסְחוּפִים וְיִסּוּרִים בָּאִים עֲלֵיהֶם? אִם נִתְרַצָּה עַל זֶה וְאָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי וְאֵינִי כְּדַאי! מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וְאַחַר כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ כַּמָּה מִצְוֹת וָעֳנָשִׁין וְכָל זֶה לָמְדוּ מִפָּרָשַׁת נָעֳמִי וְרוּת, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. וְרוּת הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּדוֹלָה וְנִתְגַּיְּרָה בֶּאֱמֶת מְאֹד וְנִתְרַצֵּית עַל הַכֹּל עַד שֶׁאָמְרָה, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁאָמְרָה לָהּ נָעֳמִי, אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין. הֵשִׁיבָה לָהּ, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת. שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין אֶחָד לְנֶחֱנָקִין וְנֶהֱרָגִין וְאֶחָד לְנִסְקָלִין וְנִשְׂרָפִין וְנִתְרַצֵּית גַּם עַל זֶה וְאָמְרָה, בַּאֲשֶׁר תִּקָּבְרִי אֶקָּבֵר. וְאָז, וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. שֶׁלָּמְדוּ מִזֶּה שֶׁאֵין מַרְבִּין לְרַחֲקוֹ רַק מְקָרְבִין אוֹתוֹ. וְכֵן הוּא בְּעִנְיַן הִתְקָרְבוּת הָרְחוֹקִים אֶל הָאֱמֶת. וְהָבֵן הֵיטֵב כָּל זֶה עַד הֵיכָן נִתְרַצֵּית רוּת הַצַּדֶּקֶת שֶׁנָּעֳמִי הִתְרָה בָּהּ שֶׁיֵּשׁ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין וּשְׁנֵי קְבָרִים, כְּאוֹמֵר אוּלַי לֹא תּוּכַל לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן וְתַעֲבֹר חַס וְשָׁלוֹם, עַל אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְהֵשִׁיבָה, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. שֶׁאֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֲנִי חָפֵץ בְּהָאֱמֶת בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל וְיַעֲבֹר עָלַי מָה, כִּי לִכְאוֹרָה הָיָה רָאוּי לְרוּת לְהָשִׁיב לְנָעֳמִי, מָה אַתָּה מְיָרְאֵנִי בְּאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין הֲלֹא הַבְּחִירָה בְּיָדִי וּבְוַדַּאי לֹא אֶעֱבֹר, חַס וְשָׁלוֹם, עֲבֵרוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁמַּגִּיעַ עֲלֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין מֵאַחַר שֶׁאֲנִי בָּאָה לְהִתְגַּיֵּר בְּיִסּוּרִים כָּאֵלֶּה?! אַךְ רוּת הַצַּדֶּקֶת בְּוַדַּאי הָיְתָה זֹאת בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ, כִּי בְּוַדַּאי קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ לְהִתְגַּיֵּר וְלֹא לַעֲבֹר חַס וְשָׁלוֹם, שׁוּם עֲבֵרָה קַלָּה, מִכָּל שֶׁכֵּן עֲבֵרוֹת שֶׁל אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין חַס וְשָׁלוֹם, אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן הֵשִׁיבָה בִּתְמִימוּת צִדְקָתָהּ וְאָמְרָה, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִתְגַּבֵּר הַבַּעַל דָּבָר וִיבִיאֵנִי חַס וְשָׁלוֹם, לְמַה שֶּׁיּוּכַל לְהַכְשִׁיל אֶת הָאָדָם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אֲנִי מְקַבֵּל עָלַי קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת וְיַעֲבֹר עָלַי מָה וּבַאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְכוּ'. וְאָז קֵרְבָה אוֹתָהּ נָעֳמִי בְּהִתְקָרְבוּת גָּדוֹל וְנַעֲשֵׂית צַדֶּקֶת גְּדוֹלָה עַד שֶׁזָּכְתָה שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה מָשִׁיחַ שֶׁיַּחֲזֹר כָּל הָעוֹלָם לְמוּטָב. וְכֵן הוּא בְּכָל אָדָם הַבָּא לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱמֶת שֶׁעִקַּר הִתְקָרְבוּתוֹ עַל-יְדֵי הִתְרַחֲקוּת וַאֲפִלּוּ אַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּתְקָרֵב הַרְבֵּה צָרִיךְ לִזְכֹּר בְּכָל פַּעַם הִתְרַחֲקוּתוֹ וְכֵן חוֹזֵר חָלִילָה בִּבְחִינַת שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב וְכַנַּ"ל:
א"ל אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך. אפשר דפתחה בזה דמזה ניכר תוקף רחמיו יתברך דאחשיבנהו לישראל כבנים ורצה שישבתו ביום מנוחתו וזו מעלה גדולה דאין משתמשין אפילו בשרביטו של מלך כ"ש לעשות כ"י כמעשהו ממנו לנוח ביום שבת לה' וזו תפארת וגדולה לישראל. וכבר ידוע שאמרו הראשונים והביא דבריהם הרדב"ז ז"ל בתשובה דטעם העריות הוא מטעם דאין משתמשין בשרביטו של מלך. והשתא דאמרה נעמי דמשבת מוכח דאנו בנים ושרי לן להשתמש בשרביטו של מלך יש לחוש שיאמרו שהעריות לגבי דידן שריותא נינהו דאנו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך. לזה אמרה אסיר לן יחוד דלא מיבעיא עריות עצמן אלא אפילו יחוד אסיר דאע"ג דאנחנו כבנים אין לנו רשות כי אם מה שהתיר לנו בפירוש שנעשה כבנים. אך מסתמא אנחנו עבדים לשמור מצותיו. וכי תימא מהיכן אנו יודעים רצון הקב"ה בכל דבר. לזה אמרה מפקידנן אתרי"ג מצות ושס"ה ל"ת להתרחק משס"ה כחות הסט"א ורמ"ח מ"ע להדבק ברמ"ח חלקי הקדושה כמ"ש מז"ה ז"ל בחסד לאברהם. והשיבה רות עמך עמי נצנצה בה רוח הקדש ורמזה שהיא נשמת ישראל כמשז"ל וז"ש עמך עמי. א"ל יש ד' מיתות ב"ד והשיבה באשר תמותי אמות כלומר אני בוטחת שלא אעבור עבירה ונפטר מד' מיתות כמו שאת חסידה ומתה כצדקת כן באשר תמותי אמות וז"ש ושם אקבר סמוך לקברך כי אני אשמור כל המצות כמוני כמוך: