(א) כדין בההיא שעתא וכו': אז, באותה שעה שהשמים, שהם ז"א, נכנס לחופה, ובא ומאיר לה, כל אלו החברים שהתקינו אותה, בעסק התורה בלילה, כולם נודעים שם בשמותיהם, זהו שכתוב, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, אלו הם בעלי אות ברית, שנקראים מעשה ידיו. כמו שאתה אומר, ומעשה ידינו כוננהו. שהוא אות ברית החתום בבשרו של אדם.
(ב) פירוש, חברייא התמכין דאורייתא, דאית בה עשיה שהיא טו"ר, ואומר כי אפילו אותם החלקים שהיו עדיין בחינת הרע שלהם בלי תיקון, הנה גם הם אתפרשי בשמהן דקדושה.וז"ש הה"ד ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הרקיע ה"ס ספר הזכרון, כמ"ש להלן, שה"ס אור הזווג הגדול המביאים לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכויות (יומא פו:), ואפילו אלו שנתנו פה לדבר סרה, יאמר עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו' (כנ"ל אות קכ"ו ע"ש). ונמצא שהעשיה הזו שהיא התמכין דאורייתא, שבה טו"ר, אשר לזוכה הוי טוב, ולבלתי זוכה הוי רע, הנה עתה עלתה העשיה כולה להיות קודש, ונעשתה לבחינת מעשה ידיו של הקב"ה. שהרי גם על אלין דלא זכו מגיד הרקיע עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כנ"ל. ונמצא דכלהו חברייא לא עשו רק עבודת הקדש, כי אתקינו לה לחופה, וכלהו אתפרשי בשמהן.
(ג) וז"ש, כד"א ומעשה ידינו כוננהו: ולכאורה הראיה היא לסתור, שהכתוב אומר מעשה ידינו ולא מעשה ידיו. אמנם אינו מביא ראיה מהכתוב רק ש ברית קיימא נקרא מעשה ידינו, כי כוננהו הוא בחינת היסוד המכונן ומיסד לכל הבנין, ותיקון היסוד הוא ברית מילה, ומכאן שברית קיימא נקראת מעשה ידינו. כי אנחנו מסירים הערלה מעל היסוד, והוא מעשה ידינו. וזה הוא רק מקודם גמר התיקון, אבל בגמר התיקון, יתגלה הכל למעשה ידיו של הקב"ה, והוא עצמו יהיה מעביר הערלה. וז"ש אינון מארי קיימא דברית אקרון מעשה ידיו, כי אז הקב"ה עצמו יעביר הערלה, שז"ס מעשה ידיו מגיד הרקיע, ומביא ראיה על תיקון הברית שנקראת עתה מעשה ידינו מהכתוב מעשה ידינו כוננהו.
(א) רב המנונא סבא וכו': רב המנונא הזקן, אמר כך. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. היינו שלא יתן האדם את פיו, לגרום, לבוא להרהור רע, ויהיה גורם להחטיא את בשר הקדש ההוא שחתום בו ברית קדוש. שאם הוא עושה כן, מושכים אותו לגיהנם. ואותו הממונה שעל הגיהנם, דומה שמו, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עמו, ועומד על פתח הגיהנם, וכל אלו ששמרו ברית הקדוש בעולם הזה, אין לו רשות לקרב אליהם.
(ב) ומ"ש למיתי להרהורא בישא. פירושו, אזהרה היא שכל אדם ישמור את הפה שלו, שהוא ענין העלאת מ"ן ע"י תורה ותפלה, שיהיה בתכלית הטהרה. כי אם תהיה בו איזו אחיזה לס"א, אז יקבל הס"א המ"ן שלו, ובכח זה יביאהו להרהורים על הש"י, דהיינו מחשבות זרות ח"ו, ואז ויהא גרים למחטי לההיא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, כי ע"י ההרהורים נמצא מושך ערלה על ברית קודש, והנשמה הקדושה נופלת בשבי לידי הס"א, ואז הס"א מושך הנשמה שלו לגיהנם. והוא בדרך שאמר רבי אלעזר (לעיל אות ס"ח), דמהא מלה אתעבידת רקיעא דשוא דאקרי תהו, ונופל ליד לילית ע"ש. אמנם כאן מדבר מפגם ברית קדש ביחוד.
(ג) ואומרו למחטי לההיא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, הכוונה על הנשמה הקדושה, שהיא נקשרת ונשמרת ע"י ברית קדש כמ"ש בזוהר (לך לך אות ת"י), ומבשרי אחזה אלוה, מאי ומבשרי, ומעצמי מבעי ליה. אלא מבשרי ממש וכו', דתניא בכל זמנא דאתרשים בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את, מניה חמי לקב"ה, מניה ממש, ונשמתא קדישא אתאחידת ביה. ואי לא זכי דלא נטיר להאי את, מה כתיב, מנשמת אלוה יאבדו, ע"ש. וז"ש כאן ויהא גרים למחטי לההיא בשר קדש, דהיינו, שמכח ההרהורים חוזרת הערלה שהיא הס"א לנגוע בברית הקודש, שעי"ז מסתלקת תיכף נשמת אלוה ממנו. וז"ס שצעק העץ רשע אל תגע בי, (כמ"ש בזהר בראשית דף רסג: בהשמטות, ובאבות דר"נ פ"א). כי העץ הוא היסוד, ועטרת היסוד ה"ס עץ הדעת טוב ורע, (כמ"ש בעה"ח שער מ"ג פ"ג, ובספרי בית שער הכוונות דף מ"ה ד"ה ובחטא).
(ד) וז"ש, וההוא דממונה על גיהנם דומה שמיה: ונק' דומה מלשון דממה, כי נוטל ממנו נשמת החיים ומשאירו בדממה שהיא מיתה. ועוד אפשר לפרש, משום שהוא המלאך המביא את ההרהורים אל החוטא, ועושה מחשבותיו של הקב"ה דומה למחשבות של ילוד אשה. כי כל זמן שהאדם מבין שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, דהיינו דלית מחשבה תפיסא ביה כלל לא במחשבותיו ולא בהנהגתו, הרי לא יצויר כלל אצלו שיעלה על הדעת ח"ו איזה הרהור אחריו ית', אלא בסבת חטא נמצא מלאך דומה מזדקק אליו, ומביא בו רוח שטות, לומר שילוד אשה דומה להשי"ת בדעת ובשכל, ואז כבר מוכשר לכל מיני הרהורים ומושכו לגיהנם. הרי שכל כחו הוא בשם דומה, וז"ס מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומחיה. שבהכשל בדומה לך ח"ו נמצאת המיתה, ובהבנה שאין דומה לו, נמצאים החיים. וז"ש וכמה רבוא מלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, כי ההרהורים שהוא מביא לאדם הם כמה רבוא לאין קץ, וכל אלו הם על פתחא של גיהנם, כלומר, הוא הפתח שדרך בו מושכין את האדם לגיהנם, אך אינו הגיהנם עצמו.
(ה) וז"ש וכל אינון דנטרי ברית קדישא בהאי עלמא לית ליה רשו למקרב בהו: כלומר, אע"פ שאינם נקיים לגמרי ועוד יש בהם בחינת עשיה טו"ר, מ"מ אם הם שומרי ברית הקדש. באופן שלא יבא פעם לידי הרהור, אין למלאך דומ"ה רשות למשכו לגיהנם.
(א) דוד מלכא בשעתא וכו': דוד המלך, בשעה שקרה לו אותו מעשה, פחד.באותה שעה עלה דומה לפני הקב"ה, ואמר לו, רבונו של העולם, כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש. וכתוב, ואל אשת עמיתך וגו'. דוד, שחלל בריתו בערוה, מהו. אמר לו הקב"ה, דוד צדיק הוא, וברית הקדוש על תקונו עומד, כי גלוי לפני, שבת שבע מוכנת לו מיום שנברא העולם.
(ב) פירוש. אע"פ שלא חטא, כמ"ש חז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (שבת נו.) מ"מ נפלה עליו יראה כמו שהיה חוטא ממש. ומפרש, שהיה זה מטעם קטרוגו של דומה. כמ"ש לפנינו. כתיב בתורה ואיש אשר ינאף וגו', וכתיב וכו', מביא ב' כתובים אחד לעונש ואחד לאזהרה.
(ג) וז"ש, וברית קדישא וכו', כי השיב לו, שלא היה לו ל דוד הרהור עבירה, כי בת שבע בת זוגיה היא מעת בריאת העולם (סנהדרין קז.), וכיון שכן לא קלקל בריתו ח"ו, וברית קדישא על תקוניה קיימא. וכד תאב לדידיה תאב. והטעם דנטיל לה אוריה מקודם לדוד, מפרש בזוהר (אחרי אות שצ"ה), דנטל לה אוריה ברחמי, אע"פ דלא הוית דיליה ע"ש, ויש להבין זה. שהרי דכר ונוקבא הם תרי פלגי גופא, וא"כ אם הוא בחינת פלג גופא של דוד המלך, איך לקחה אוריה שאין לו שום שייכות עמה.
(ד) והענין הוא, כי בת שבע היא באמת נוקביה ד דוד מיום בריאת העולם. כי דוד הוא הדכר שבמלכות, ובת שבע היא הנוקבא שבמלכות. אלא, כמו שבעת תיקון המלכות לאצילות העולמות, היה שם בחינת עלית המלכות לבינה, בכדי להמתיקה במדת הרחמים, כן היתה בת שבע צריכה למיתוק הזה בג"ר, שבלי מיתוק זה לא היתה ראויה כלל להוליד נשמת שלמה המלך. ואוריה החתי היה נשמה גבוהה מאד, כי היה כולו מבחינת ג"ר, ושמו מוכיח עליו, אור-יה, כי לא היה בו מבחינת ו"ק שהוא ו"ה כלום. ולפיכך בכדי להמתיק את בת שבע במדת הרחמים, לקחה אוריה שהוא בחינת ג"ר, ונמתקה על ידו, ואח"כ היתה ראויה למלכות ישראל. וז"ש דנטל לה אוריה ברחמי, דהיינו בכדי להמתיקה ברחמים, שהוא בשם י"ה שבאוריה. וע"כ נטל לה אע"ג דלא הוית דיליה. ועוד יתבאר להלן.
(ב) ביאור הדברים, יש ב' בחינות של תשובה: א) תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. ב) תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות (יומא פו:). והביאור הוא, כי מטרם גמר התיקון, כל עוד שצריכים כח הדין בעולם, בסו"ה והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג'), נמצאת המלכות מחוייבת לקיים את הס"א עכ"פ בשיעור דנהירו דקיק, כדי שלא יתבטלו הקליפות והס"א. וע"כ כל תיקונה של המלכות הוא בסוד ב' נקודין, רחמים ודין, אלא שהדין הוא גניז וטמיר והרחמים באתגליא, כי ע"כ אית בה יראה בסוד אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, לא זכי הא רע. (כנ"ל במאמר ב' נקודין) ונמצאת התשובה שאנו עושין במשך שתא אלפי שני, אינה אלא תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות, כי ע"י התשובה אנו מחזירים המלכות למדת הרחמים, והדין שבה נגנז לשיעור נהירו דקיק, וחוטא דקיק, כי המלכות עדיין מוכרחה להשאר במדת היראה, וע"כ נקראת תשובה מיראה. והאי חוטא דקיק המוכרח להשאר, נק' בשם שגגות, כי השוגג לפי עצמו אינו חטא, אלא השגגות מביאות את האדם לעבירות במזיד, כי אין אדם חוטא במזיד מטרם שנכשל מקודם באיזו שגגה. והנה כן הוא האי חוטא דקיק הנשאר במלכות, כי אע"פ שנשאר כן אינו חטא, אמנם בסבת הדין הנעלם הזה אנו באים לידי זדונות, וז"ס שאמרו חז"ל מתחילה הוא כחוט השערה, דהיינו כהאי חוטא דקיק, ואח"כ אם אין משמרים הברית כראוי נעשה כעבותות העגלה, כי מתגלה מדת הדין שבמלכות. וז"ס דדומה יתיב אפתחא דגיהנם. שהוא כח חוטא דקיק, שהוא רק פתח, בסוד שמתחילה הוא כחוט השערה. ולפיכך נק' תשובתנו זו רק כמו שנתכפרו עונותינו ונעשו לשגגות, כי נשאר החוטא דקיק, שיש בידו להביאנו לידי מזיד. וענין בחינה ב' של תשובה שהיא מאהבה, שזדונות נעשים לזכויות (עיין לעיל אות קכ"ו).
(ג) וזה אמרו ובגין כך בעי לאסתמרא בר נש דלא יימא מלה, כדוד. דהיינו, שלא יאמר מלה, הגורמת לגלות מדת הדין שבמלכות כמו שעשה דוד, בגין דלא יכיל למימר לדומה, כי שגגה היא, כי אינו בטוח שיוכל תיכף לחזור בתשובה שיתכפר לו העון לשגגה כמה דהוה לדוד, ונצח ליה קב"ה בדינא. כי דוד שעשה הישר בעיני ה' כל ימי חייו, ולא היה לו שום חטא מימיו זולת בדבר אוריה, ע"כ נעשה לו הקב"ה אפטרופא דיליה, ועזרו תיכף לחזור בתשובה, ונעשה לו העון כשגגה, כמ"ש לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, אבל שאר בני אדם צריכים לפחד, שלא יוכלו לומר לפני המלאך כי שגגה היא, ויפלו בידי דומה לגיהנם.
(ו) ודע, שזה כל ההפרש שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון אל גמר התיקון. כי מטרם גמר התיקון נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו ית' שבעוה"ז, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במדתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא ית'. והטבה שלימה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בבחינת השפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום, משא"כ הקבלה לעצמו, הוא מוגבל ומצומצם מאד, כי השביעה מכבה תיכף התענוג. וז"ס הכתוב כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז), דהיינו שכל הפעולות הנוהגות בעולם לא נבראו מתחילתן אלא להשפיע נ"ר אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם, שהרי הקב"ה אומר כל העולם בשבילי נברא, דהיינו כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז), וכן כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו (ישעיה מ"ג). ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה, כי אנו אומרים כל העולם אך בשבילנו נברא, ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו להנאותינו, ולכבודינו. ולפיכך אין פלא מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו ית' בבחינת טוב ורע, דהיינו בבחינת הנהגת שכר ועונש, כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטוב ורע. כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.
(ז) כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו ית' שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל ית', שהוא העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש, כי המתאמץ שלא להתפרד מאמונתו ית' אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר, ואם ח"ו לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו ית'. ונמצא, שאע"פ שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר, כי בשעת הרע ניתן כח לס"א להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה שהם מקבלים שכר, ויכולים שוב להדבק בו ית '.
(ח) אמנם מכח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה' שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמר התיקון, דהיינו שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים על מנת להשפיע נ"ר ליוצרם, בשיעור הכתוב כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ו), כמו שנבראו מתחילתם כנ"ל. ואז יתגלה הזווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות יהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות, ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, דהיינו שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן, כי עתה אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תנתן האפשרות להשיג פועלם, כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו ית', כי עתה ישבחו ויברכו אותו על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.
(ט) וזהו עיקר הקוטב של המאמר, כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים ל מעשה ידינו, כי ע"כ קבלנו עליהם שכר ועונש, אמנם בזווג הגדול של גמר התיקון יתגלה שהן התיקונים והן העונשים כולם הם רק מעשה ידיו כנ"ל. וזה אמרו ומעשה ידיו מגיד הרקיע כי הזווג הגדול שעל הרקיע יגיד, שהכל הוא מעשה ידיו, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם.