יִגְדַּל אֱלֹקִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח. נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ:
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ. נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדוּתוֹ:
אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף. לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ:
קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא. רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ:
הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר. יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ:
שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ. אֶל. אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ:
לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד. נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ:
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל. עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ:
לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר. דָּתוֹ. לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ:
צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ. מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמוּתוֹ:
גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד/חסד כְּמִפְעָלוֹ. נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ:
יִשְׁלַח לְקֵץ (ה)יָמִין מְשִׁיחֵנוּ. לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ:
מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ. בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ:
[אֵלֶּה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לְעִקָּרִים. הֵן הֵם יְסוֹד דַּת אֵל וְתוֹרָתוֹ:
תּוֹרַת מֹשֶׁה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ. בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ:]
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּ֒רוּאִים וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא יָחִיד וְאֵין יְחִידוּת כָּמֽוֹהוּ בְּשׁוּם פָּנִים וְהוּא לְבַדּוֹ אֱלֺקֵֽינוּ הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף וְלֺא יַשִּׂיגֽוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל דִּבְ֒רֵי נְבִיאִים אֱמֶת:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁנְּ֒בוּאַת משֶׁה רַבֵּֽנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְ֒תָה אֲמִתִּית וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּ֒בִיאִים לַקּוֹדְ֒מִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּ֒צוּיָה עַתָּה בְיָדֵֽינוּ הִיא הַנְּ֒תוּנָה לְמשֶׁה רַבֵּֽנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֺא תְהֵא מֻחְלֶֽפֶת וְלֺא תְהֵא תוֹרָה אַחֶֽרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ יוֹדֵֽעַ כָּל מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם וְכָל מַחְשְׁ֒בוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר הַיֹּצֵר יַֽחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גּוֹמֵל טוֹב לְשׁוֹמְ֒רֵי מִצְוֹתָיו וּמַעֲנִישׁ לְעוֹבְ֒רֵי מִצְוֹתָיו:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִֽׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵֽהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיַּעֲלֶה רָצוֹן מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵֽצַח נְצָחִים:
היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך ... הוא עילת מציאות הנמצאים כלם בו קיום מציאותם וממנו קיומם ... בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים ... ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו ...
היסוד השני יחוד הש"י כלומר שנאמין שזה שהוא סבת הכל אחד ... וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד:
היסוד השלישי שלילת הגשמות ממנו וזה שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים ... ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החבור והפירוד ... ואמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש אילו היה גוף [היה] דומה לגופים ...והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר כי לא ראיתם כל תמונה כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה לפי שהוא כמו שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף:
היסוד הרביעי הקדמות והוא שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו והראיות על זה בכתבי הקדש רבות והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנא' מעונה אלקי קדם:
היסוד החמישי שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם לפי שכולם מוטבעים ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י ... וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על ע"ז ורוב התורה מזהרת עליו:
היסוד הששי הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחר כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה וזהו ענינה וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד ...
היסוד השביעי נבואת משה רבינו ע"ה והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כלם הם תחתיו במעלה והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא ... ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי ואומר שנבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. ...
היסוד השמיני היות התורה מן השמים והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך בענין שנקרא על דרך השאלה דבור ... והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר (במדבר ט״ז:כ״ח) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי:
היסוד התשיעי ההעתק והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא הש"י לא מזולתו ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וכבר בארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החבור:
היסוד העשירי כי הוא הש"י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' (בראשית ו׳:ה׳) ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה:
היסוד אחד עשר כי הוא הש"י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזק הכרת וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנא' (שמות ל״ב:ל״ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא והשיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה:
היסוד שנים עשר ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה ... ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו:
היסוד שלשה עשר תחיית המתים וכבר בארנוה ...
כמאתיים פיוטים נכתבו על י"ג יסודות האמונה, אשר טבע הרמב"ם בהקדמתו לפרק 'חלק' בפירושו למשנה ...
להלן נציג אפוא את השיר על פי שלוש גרסאותיו הבסיסיות הידועות לנו: זאת שהועתקה בשנת 1366 (לונדון קכ"ו), השנייה — בשנת 1383 (ונציה קמ"ג), והשלישית – הרווחת בימינו. ובן מאליו שאין כל הכרח להניח כי העתקה מוקדמת יותר מבטאת גרסה מוקדמת יותר, אם כי קיימת סבירות כלשהי לכך. בכתבי יד מאוחרים יותר הועתקו לעתים גם נוסחאות המצויות באחת משתי ההעתקות הראשונות:
| קכ"ו | קמ"ג | הנוסח הרווח בימינו | |
| פתיחה | יגדל אלקים חי וישתבח | יגדל אלקים חי וישתבח | יגדל אלקים חי וישתבח |
| א | נמצא ואין עת אל מציאותו | נמצא ואין עת אל מציאותו | נמצא ואין עת אל מציאותו |
| ב | אחד מכל יחיד, ויחודו | אחד ואין ערך ליחודו | אחד ואין יחיד, כיחודו |
| נעלם ואין סוף לאחדותו | נעלם ואין סוף לאחדותו | נעלם וגם אין סוף לאחדותו | |
| ג | אין לו דמות הגוף ואינו גוף | אין לו דמות הגוף ואינו גוף | אין לו דמות הגוף ואינו גוף |
| לא נערך דבר לקדושתו | לא נערך אליו קדשתו | לא נערך אליו קדשתו | |
| ד | קדמון לכל דבר אשר נברא | קדמון לכל דבר אשר נברא | קדמון לכל דבר אשר נברא |
| ראשון ואין ראשית לראשיתו | ראשון ואין ראשית לראשיתו | ראשון ואין ראשית לראשיתו | |
| ה | הנו אדון עולם וכל נוצר | הנו אדון עולם וכל נוצר | הנו אדון עולם לכל נוצר |
| יורה גדלתו ומלכותו | יורה גדלתו ומלכותו | יורה גדלתו ומלכותו | |
| ו | שפע נבואתו נתנה אל | שפע נבואתו נתנו אל | שפע נבואתו נתנו אל |
| אנשי סגלתו ותפארתו | אנשי סגלתו ותפארתו | אנשי סגלתו ותפארתו | |
| ז | אכן כמשה לא נהיה עוד | לא קם בישראל כמשה עוד | לא קם בישראל כמשה עוד |
| נביא ומביט את תמונתו | נביא ומביט את תמונתו | נביא ומביט את תמונתו | |
| ח | תורת אמת נתן לעמו אל | תורת אמת נתן לעמו אל | תורת אמת נתן לעמו אל |
| על יד נביאו נאמן ביתו | על יד נביאו נאמן ביתו | על יד נביאו נאמן ביתו | |
| ט | לא יחליף האל ולא ימיר | לא יחליף האל ולא ימיר | לא יחליף האל ולא ימיר |
| דתו לעולמים לזולתו | דתו לעולמים לזולתו | דתו לעולמים לזולתו | |
| י | צופה ויודע סתרינו | צופה ויודע סתרינו | צופה ויודע סתרינו |
| מביט לסוף דבר בקדמותו | מביט לסוף דבר בקדמותו | מביט לסוף דבר בקדמותו | |
| יא | גומל לאיש חסד כמפעלו | גומל לאיש חסד כמפעלו | גומל לאיש חסד כמפעלו |
| יתן לרשע רע כרשעתו | יתן לרשע רע כרשעתו | נותן לרשע רע כרשעתו | |
| יב | ישלח לקץ ימים משיחנו | ישלח לקץ ימים משיחנו | ישלח לקץ ימים משיחנו |
| לפדות מחכי קץ ישועתו | לפדות מחכי קץ ישועתו | לפדות מחכי קץ ישועתו | |
| יג | מתים יחיה אל ברוב חסדו | מתים יחיה אל ברוב חסדו | מתים יחיה אל ברוב חסדו |
| חתימה | ברוך עדי עד שם תהלתו | ברוך עדי עד שם תהלתו | ברוך עדי עד שם תהלתו |
| בחלק מן הקהילות: אלה שלש עשרה הם עקרים הן הם יסוד דת אל ותורתו: תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהלתו |
היכן יש שינוי?
הנוסח מהתפילה שקודם "ברוך שאמר" נדפס בסידורים: כשיכנס לבית הכנסת יאמר "מה טובו אוהליך יעקב…", "אדון עולם", "יגדל". והמקובלים אין דעתם נוחה משיר "יגדל", והטעם בארנו בסימן א סעיף י"ג, עיין שם.
ומיסודי הדת להאמין בשכר עולם הבא, ובעונש הגיהנם, ובביאת משיח, ובתחיית המתים. וכן מיסודי הדת לעשות כל המצות לא מפני שהשכל מחייב כן, כגון במצות שבין אדם לחברו, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו לעשות כן ... ויש עוד יסודי הדת, והרמב"ם כללן בשלושה עשר עיקרים, ונדפסו בסידורים וידועים לכל.
אמנם האמת כי כל מצוה מתרי"ג מצות היא עיקר מעיקרי הדת, וכל אות מהתורה היא עיקר מעיקרי הדת. וראיה: שבחסרון אות אחד היא פסולה.
וכן בתורה שבעל פה הממאן לקבל דבר אחד הוא מין, כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק שלישי מממרים, וזה לשונו: מי שאינו מודה בתורה שבעל פה – הרי זה בכלל המינים, עיין שם. ואין חילוק בין כשאינו מודה בכולה, או אינו מודה במקצתה כמו בתורה שבכתב. ואין להאריך בזה, כי ידוע זה ללומדי תורתנו הקדושה.
שלא להפסיק בפיוטין. ובו סעיף אחד:
יש מקומות שמפסיקים בברכת קריאת שמע לומ' פיוטי' ונכון למנוע מלאומרם משום דהוי הפסק: הגה וי"א דאין איסור בדבר [הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור] וכן נוהגין בכל המקומות לאומרם והמקיל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים כ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטלה ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהצבור במקום שנהגו לאמרם ויאמר אותו עמהם וע"ל סי' צ' סעיף י' [מהרי"ל וד"ע]:
There are places where they interrupt the blessings of the Shema in order to say piyyutim (liturgical poems), but it is proper to refrain from saying them, since they constitute an interruption [in the order of the blessings]. Rem"a: And there are those who say that there is no prohibition regarding this [Ri end of chapter "Ein Om'dim", and the Rashba, and the Tur], and such is the custom in all places to say them. But if one is lenient and does not say them, there is no loss. Nevertheless, one should not engage in any other activity. Even with words of Torah it is forbidden to interrupt and to engage in them the entire time the community is saying piyyutim - and all the more so is it forbidden to engage in any idle talk. However, one who studies merely by thinking, and simply looks at a book and thinks it over, there is nothing forbidden in that, since thought is not equivalent to speech. Even so, [this is not allowed] since through doing this, they may come to speak and would make an interruption. Therefore, one should not separate from the congregation in a place where they have the custom say them (piyyutim), and one should say them along with them. And see below Siman 90, Se'if 10 [Maharil and DA(?)].
(ד) אין לאדם - ומהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת וכן לא היה אומר יגדל ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים ...
... יסודתו על הי"ג עקרים פי שסדרם הרמב"ם ז"ל בריש פרק חלק,ובדבר מחבר השיר נבוכו רבים.
בעל סדור הגיון לב ברא גברא ויחיל בר ברוך שמיה ושדריה לקמן ושמהו למחבר השיר
ובעל כרחו תקע שמו בחרוז האחרון מתים יחיה אל ברוב חסדו ברוך עדי עד.
ובשרון ח"ב דף ק"ג כתב הי"ר וז"ל הגאון היעב"ץ בפסקו על שיר היחוד מיחס אותו אל הרמב"ם
(המתבונן בבארנו עיון תפילה ימצא בשיר הזה נטיות הרבה מדרך הרמב"ם),
אך סגנון לשון הזה אינו עולה בדמיון עם סגנון לשון השיר עת שערי רצון הפת הנמצא במחזור הספרדים במחנה ליו"כ אשר הוא באמת מאת הרמב"ם כאשר תעיד חיתמתו בראשי הבתים,
ובספר נובלות חכמה דפוס באזיליאה דך צ"ב ע"ב מיחס אותו אל הר"ש ן' גבירול,
אך הדעת הזאת רחוקה, באשר ידענו כי ממציא הי"ג עקרים היה רמב"ם לא לפניו, והרב שי"ר כתב במכתביו שיר יגדל מאוחר בלי ספק להרמב"ם, על דבריו בפרק חלק הוא מיוסד,
ונראה שהוא מחבר מאיזה איש פרובינצי משכיל בדרך הפילוסופים אך לא ספרדי, ולא נמצא אצל הספרדים.
ואחרי המבוכה הזאת ישמע מה בפי החכם מהרשד"ל הבוחן ובודק גנזי נסתרות, וז"ל במבוא למחזור בני רומא חלק שנידך י"ח, בערבית לליל שבת יש במנהג בני רומא השיר הידוע יגדל ושם מחברו לא נתפרסם עדיין,
ואני ראיתי סדור כת"י על קלף מנהג בני רומא נכתב בשנת קמ"ג ושם הסופר שכתבו משה בכמ"ר יקותיאל חפץ משפחת הצפרוני וכתב אותו לכמ"ר דניאל מו"ח בכמ"ר שמואל הרופא יש"ר בכמ"ר דניאלזלה"ה דיין,
ועל גבי יגדל כתב "אלו הם י"ג עקרים שסדרם כמהר"ר דניאל זקני בכ"ר יהודה דיין"
וכן בחומש כת"י על קלף הנמצא בת"ת בוויניציאה (ובסוף הפרשיות כתובבו והותחל להכתב בעיר פיסא המהוללה שנת קנ"ח לפרט ונשלם וכו' היום יו שלישי י"א בחדש תשרי שנת קס"ה)
כתב "אלו י"ג עקרים שסדרם כמ"ר דניאל זצ"ל בר' יהודה דיין זלה"ה יגדל אלקים חי וכו'"
ואחר שיר יגדל יש גם שיר אדון עולם, ובדפוס בולוניא הוא בראש המחזור, וקרוב הדבר שגם הוא נעשה באיטליאה" עכ"ל.
וממה שהשתמש בשיר הזה המשורר עמנואל הרומי סוף מחברת ד' בשירו המתחיל אפתח בכנור
נראה שהיה השיר מפורסם כבר קרוב לתחלת האלף הששי, כי ידענו שעמנואל זה השלים ספרו בשנת הצ"ג, ועי' בספר ע הפיוטים לצונץ ד' תק"ז.
ובספר הודעת בעל דין לדון דוד נשיא (חי בשנת ק"צ) מובא כלהשיר ובסופו מזכיר חרוז אחד שאיננו בנוסחתנו:
אלה שלש עשרה לעקרים הנם יסוד דת אל ותורתו.
ובסדורי הספרדים באה ההוספה הזאת בשנוים ובקלקול המשקל, ואח"כ נוסף בהם עוד חרוז:
תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהלתו,
ונראה שחרוזים הללו לא יצאו מידי המחבר, ולא מטעמיה של הרב יעקב בבאני בספר ישרש יעקב דף כ"ב באשר אין רוח המשקל נוחה מהם,
כי נראה שהמחבר לא כתב שתי פעמים ברוך עדי עד שם תהלתו,
גם לאיזה מטרה יכפיל שנית עקר אמתת התורה
הנו אדון עולם: הרמב"ם ז"ל כתב בעיקר החמשי, שהיסוד הזה הוא, שלו לבד וראוי לעבדו ולגדלו וכו' ולא לזולתו מן המלאכים והגלגלים וכו'. והפייטן לא הזכיר כאן מזה.
ובעל העיקרים (במאמר א' פרק ג') הקשה עליו שדבר זה היא מצוה ממצות התורה ככל המצות ואין לו ענין עם עיקר האמונה, עיי"ש. ואמנם האמת היא, שכן יש כאן עיקר באמונה, והוא שהבורא ית"ש הוא האדון והמשגיח והנוהג בחסדו וברצונו כל היצורים, ובביטול אמונה זאת, תפול כל דת ותורה, חלילה, כי אם אינו משגיח ומנהיג את העולם, א"כ דבר אין לו עם העוה"ז ואינו מצוה ואינו פוקד על בני העולם, איך יתנהגו במעשיהם, כי מה לו ולהם.
אבל אם נאמין שהוא ית"ש משגיח על כל העולם כולו, יש מקום לאמונה שהוא ית"ש מצוה ומפקד לבני אדם מה להם לעשות, וע"י מעשים טובים יפוקו הם חן ורצון ממנו, ית"ש, לטובתם ולאשרם, וכתנאי לאמונה העיקרית זו, צוה הבורא ית"ש בתורתו, שלא נעבוד לזולתו, לשום אחד מהוחות הרוחניים, כי אם כן נעבוד להם, ואפילו נעשה אותם כאמצעים לבד בינינו לבינו, הרי בזה כבר מכירים אנו כח נפרד מכוחו בהנהגת העולם ... לכן השכיל הפייטן לכלול עיקר הזה בתבות "הנו אדון עולם",ולפי שהוא אדון, לכן "לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו" והם יבינו וישכילו כי לו לבד ראוי לעבוד וכו'. וצריך לחברו "לכל נוצר יורה גדולתו" ולא למה שלמעלה הימנו
נמצא תמיד, ואין עת לומר שאז התחילה או נפסקה או תפסיק מציאותו (הג' יעב"ץ)
(ג) אחד, ואין יחיד כיחודו. האחד המצויר אצלנו הוא בהכרח איזה נושא, המאחד בתוכו הרבה ענינים, חלקי גוף או סגולות נפשיות או מושגים רוחנים, שונים ומפורדים זה מזה מצד עצמם, א"כ אין האחד המצויר שלנו אותו הנושא שיש לו יחש לשם אחד, שאנו ממליצים אותו כלפי מעלה.
אמנם בתאר יחיד כבר אנחנו רוצים לומר השלילה של כל מה שיש בו משום רבויים, שהרי אם רבויים יש כאן אין כאן יחידיות.
אבל באמת אין בכחותינו השכליים שום הכשר לצייר לנו יחידות אמתית, שתוף ויחס דמוי וערך יש לכל ציור ולכל תאר, שאנחנו מסגלים אותו לנו בתור ענין ציורי. עכ"פ התיאור של יחיד הוא יותר שולל בערכו את הרבוי מהתואר של אחד.
ואם נאמר, שמה שהוא מצויר לנו בתור אחד כלפי מעלה הוא כ"כ משולל מתכן של רבוי, כפי אותו הערך של מה שאנו חפצים בתאר של יחיד, שאנו מבטאים, ואם אנו משלימים את אלה שתי הסגולות, שהן אמנם נראות כמו סותרות זו את זו, כדי לאחדן יחד ולהשלים על ידן את ציור האחדות היחידה כלפי מעלה, גם אז אין אנו מספיקים. כי כבוד אחדותו ויחידותו היא למעלה מכל ערכים, גם אחרי כל מיני הצרופים המזככים, שאנו משתדלים לעשות להם. אחד, ואין יחיד כיחודו.
אין סוף לאחדותו: מתחלה אמר בענין הזמן ועתה בענין המקום, שאין קצה וסוף לאחדותו, איהו ממלא כל עלמין באחדותו המוחלטת, כאן נגע הפייטן בענין עמוק בחכמת הקבלה.
עיקר ג' אין לו דמות הגוף ואינו גוף כל זה להרחיק ממנו הגשמיות.
אין לו דמות הגוף פי' שאין לו תואר מתוארי הגוף. היינו פה עינים אזנים ודומיהם.
ומה שנמצאהו מתואר בחושים עיני ה' אזני ה' וירח ה' את ריח הניחוח. הכל כדי לשבר את האוזן.
וזהו שיסד הפייטן אדמך אכנך ולא ידעתיך.
ואינו גוף פירוש וגם אינו מתוארי המלאכים שהם אינם גוף שכלים הנפרדים.
לפי שהם נגבלים ובעלי תכלית כמד"א וגויתו כתרשיש שהוא שליש העולם ונתיחס להם ההעתק והתנועה וההליכה ושאר התארים.
אבל הוא ית' נעלה ומרומם מזה. שאין לו גבול ותכלית וממלא את כל המקומות.
מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣קֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃
A support are the arms everlasting.
He drove out the enemy before you
By His command: Destroy!
תורה אור
מענה. ר"ל מעונו ודירתו. אלקי קדם שהוא קדמון לכל דבר אשר נברא, וזולתו אף הזמן והמקום וכל שיש לו ציור בשכל הוא בראם, ולכן אין לצייר לעצמותו מעון ומדור, אלא שהוא מעון ומדור לכל בריאותיו אשר ברא, כאשר קראו חז"ל השי"ת בשם מקום מפני שהוא מקומו של העולם. ומתחת ר"ל כל שלמטה לאלקי קדם שהוא כל הבריאה. זרועות עולם. הם רק כלים שינהיג השי"ת בהם את העולם כענין הזרועות, שכל עולם הוא כלי לפעול בעולם שלמטה הימנו, ואף עולם השפל שם בו השי"ת את האדם, שע"י יתפעלו כל העולמות העליונים. והכל יתפעל רק מרצון ה' כאשר כל שיעשה האדם בזרועותיו הוא מתפעל מרצונו ורגשת נפשו.
לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו. עש"ה (איוב, י"ב, ז') ואולם שאל נא בהמות ותורך וגו'. ובספר הודאת בעל דין לדון דוד נשיא דף יו"ד גורס וכל נוצר יודה גדולתו ומלכותו, וכך מצא מהרשד"ל בסדור ישן דפוס וויניציאה. ולשון הרמב"ם שם "היסוד החמישי שהשי"ת הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצותיו ושלא יעשה כזאת למי שהוא תחתיו במציאות וכו' אלא אליו בלבד יכונו המחשבות וכו'".
The birds of the sky, they will tell you,
(א) ואולם, לעומת שאמר ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד, משיב לו שגם הבהמות ובע"ח יבררו זאת שהכל יעשה בהכרח עפ"י גזרת ה' ורצונו, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח לעשות כפי בחירתו, שכמו שכל הבע"ח הם מוכרחים במעשיהם כן האדם מוכרח במעשיו, וחשב סדר המדרגות בדרך לא זו אף זו, שאל נא בהמות היונקים ותורך, וגם עוף השמים שהם נמוכים מבהמות היונקים, יגידו לך:
(יט) עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפֻנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ {ס}
Where they offer sacrifices of success.
For they draw from the riches of the sea
And the hidden hoards of the sand.
(ה) וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ׃
... והייתה לי סגלה מכל העמים, יש הבדל בין עם סגולה ובין עם קדוש, שסגולה היא דבר שחשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיני בעליו מצד החן והיופי וישים אותו באוצר מיוחד כמו סגולת מלכים והמדינות, ונקראו עם סגולה מצד שבחר ה' בהם אף שאינם עבדי ה' וגוי קדוש, אבל עם קדוש נקראו בעת יתקדשו ויתרוממו מצד קדושת מעשיהם, ... ועם סגולה מציין מה שבחרם ה' בלא שום הכנה מצדם ...
It shall not be far,
And My triumph shall not be delayed.
I will grant triumph in Zion
To Israel, in whom I glory.
(א) קרבתי צדקתי לא תרחק, הצדקה היא שיכפר ה' עונות ישראל ויחשב להם זכיותיהם היא קרובה, ועי"כ תשועתי לא תאחר כי ע"י הצדקה תבא הישועה, (בשגם שהישועה י"ל זמן לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ולא תאחר את הזמן הקצוב כי זה גדר פעל אחר) אבל לא לכם תהיה הצדקה רק ונתתי בציון תשועה לישראל שאני מתפאר במעשיהם הטובים:
(י) וְלֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ ה' פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים׃
(ח) פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃
(א) לא כן עבדי משה שהוא אשר נתן לו רשות לעבור בהשגתו מן החצרות שהם העולמות אל הבית פנימה להשיג את האלהות כפי שהיא בתוך ביתו חוץ לחצרות שהם העולמות, ופה אל פה אדבר בו כמי שרואה במראה שרואה הצורה העומדת נכחו וידבר עמו פה אל פה, וכולל בזה יתר ההבדלים שעומד על רגליו בהקיץ כאדם המדבר עם רעהו פה אל פה והוא רואה צורתו דרך המראה והזכוכית, ועי"כ לא ידבר בחידות כדרך הנבואה הבא ע"י כח הדמיון ועז"א ומראה ולא בחידות וגם כולל במ"ש פה אל פה ששכינה מדברת מתוך פיו. ותמונת ה' יביט כבר בארתי (בפ' יתרו בפסוק לא תעשה לך פסל וכל תמונה) שתמונה היא צורה השוקעת, ובא על הצורה השוקעת בנפש הנביא בעת החזון שאינה צורה בולטת ממשית רק צורה שוקעת בכח דמיונו ועז"א ותמונה לנגד עיני ויש הבדל בין ראית להבטה, שהראיה מציין ראות העין. ועז"א כי לא ראיתם כל תמונה, וההבטה מציין עיון השכל, ושימת לב על הדבר, כמ"ש בפי' ישעיה (ה') ואמר שמשה גם כשמעיין על האלהות המתפשט בעולמות שבזה יצייר תמונת ה', כאילו צורת החכמה העליונה הנשגבת נשקע בכל העולמות, וצורת העולמות היא צורת החכמה העליונה, לא יצייר לו זה בדרך המחזה שישיג איזה צורה בכח הראות רק יביט ע"ז בעין השכל מופשט מכל מראה וחזון ותמונה ממשית. וא"כ כיון שיש למשה מדרגה מיוחדת בענין הנבואה שלא זכה לזה שום נביא וחוזה כי מדרגה זו איננה לו בטבע להשפיעה לזולתו, וא"כ צריך הוא הכנה ופרישה מן האשה ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה:
לזולתו. לדת אחרת, והיה ראוי לומר לזולתה שב למלת דתו שהיא נקבה, ושנה מפני החרוז (סדור עבודת ישראל), ולי נראה לזולתו לשלי אחר בלעדי משה הנזכר בחרוז הקודם.
ויש מגיהים בזולתו בבי"ת, כמו לא יחליפנו וגו' טוב ברע (ויקרא כ"ז, י'), המיר כבודו בלא יועיל (ירמיה ב', י"א), ולא הבינו הכונה, ולשון הרמב"ם שם "היסוד התשיעי ההעתק ... הרמב"ם שם ליסוד אי ההוספה והגרעון ומשוררנו אי החלוף והתמורה הכולל יותר ...
(יט) גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כׇּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃
והמשורר כלל בעקר זה שלשה סעיפים
א) צופה. כדברי הרמב"ם שיודע מעשי ב"א ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית
ב) יודע סתרינו. הוא ידיעת כל המחשבות שבלב, שנאמר (תהלים, ל"ג, ט"ו) היוצר יחד לבם, וכל יצר מחשבות מבין (דב"א כ"ח ט), כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם (מ"א ח', ל"ט), ועי' תוס' שבת יב, ב ד"ה שאין
ג) מביט לסוף דבר. הוא ידיעת העתידות כמו שביארנו
Let corpses arise!
Awake and shout for joy,
You who dwell in the dust!—
For Your dew is like the dew on fresh growth;
You make the land of the shades come to life.
ברוב חסדו. כיון בזה למה שכתבנו לקמן בשמונה עשרה בברכת אתה גבור בשם ר' יוסף אלבו על מחיה מתים ברחמים רבים.
ברוך עדי עד. חת המחבר שירו בשבח השי"ת כמו שפתח בשבחו יגדל אלקים חי.
ישלח לקץ הימין משיחנו וכו' ישועתו. הגאולה בזמנה מתיחסת לקץ הימים שתלויה בזמן.
והגאולה של אחישנה מתיחסת לקץ הימין היינו התעוררות כח הנס המתואר ימין. ומאמינים אנחנו שישלח משיחנו בהתעוררות ימינו כשיקיץ ויתעורר הימין.
לפדות המחכים קץ ישועתו.
מתים יחיה אל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהלתו. אחר זמן תחה"מ שיהיה ב"ב יהיה חיי נצחים שלא ימותו עוד. זהו מתים יחיה אל ברוב חסדו ומאותו זמן והלאה יהיה שם תהלתו ברוך עדי עד בפינו שנחיה לנצח. ונברכהו עדי עד.
הענין הוא כי על כל אדם או דבר חפץ נוכל לומר עד פ' שיהיה הדבר עד זמן פלוני או פלוני כמו עד ימות המשיח או עד שיחיו המתים או עד סוף ימי העולם. כמו עד בלתי שמים ולא יותר.
כי לא נוכל לומר עד אלא כשיש זמן בעולם נוכל לומר עד זמן פלוני. אבל לאחר זמן לא שייך לומר עד. אבל הוא ית' הוא גם לאחר הזמן. שהוא מבלה הזמן ואי הזמן מבלה אותו.
וזהו שאמר ברוך עדי עד פי' בהסרת העד פי' כשלא יהיה העד.
ומלת עדי לשון הסרה הוא.
ומה שאמר ה' ימלוך לעולם ועד. מלת ועד ג"כ לשון הסרה הוא פי' כשלא יהיה העולם ויהיה עולם אחר. וכן פי' בלשון אשכנז ועד.
וזה שמתרגם ה' מלכותיה קאם לעלם ולעלמי עלמיא. הרי שתירגם על מלת ועד ולעלמי עלמיא שפירושו בעולמות שיהיו אחר שיסיר העולם הזה. (מגיד צדק)