תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: ״אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכׇל נֶפֶשׁ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״. ״לָכֶם״ — וְלֹא לִכְלָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״ — לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַכְּלָבִים וּלְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹיִם? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּלָבִים — שֶׁמְּזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַגּוֹיִם — שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ.
The Gemara answers: The question of whether or not one may perform prohibited labor on a Festival for the sake of dogs is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: It is written: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you.” By inference, from that which is stated: “Every soul,” I might derive that even the soul of an animal is included, similar to that which is stated: “And he that kills the soul of an animal shall pay it” (Leviticus 24:18), indicating that the life force of an animal is also called a soul. Therefore, the verse states and emphasizes: “For you,” indicating for you, but not for dogs; this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: When the verse states “every soul,” it comes to teach that even the soul of an animal is included. If so, what is the meaning when the verse states “for you”? It means for you, but not for gentiles. The Gemara asks: And what did you see that led you to include dogs among those on whose behalf one is permitted to perform a labor on a Festival, and to exclude gentiles? The Gemara explains: I include dogs because the responsibility for their sustenance is incumbent upon you, as one is obligated to feed the animals in his possession; and I exclude gentiles because the responsibility for their sustenance is not incumbent upon you.
אין מבשלים לצורך עכו"ם וכו' - עיין מ"ב מש"כ משום דכתיב יעשה לכם וכו'. והנה בסימן תקי"ח כתבנו דאף לענין אפיה ובישול ג"כ אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אכן בעינן שיהיה צורך היום קצת ולצורך עו"ג לא מקרי כלל צורך היום וכדמוכח מתוס' כתובות דף ז' ויש בזה איסור תורה ואף לשיטת הסוברים שם בב"י דמה"ת מותר אף שלא לצורך כלל עכ"פ מדרבנן אסור כמו שמוכח במסקנת ב"י שם ועוד נוכל לומר דלצורך עו"ג כיון שגילתה התורה לכם ולא לעו"ג גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח מהרמב"ם בהלכה י"ג שס"ל דיש בזה איסור תורה ולכאורה מוכח שם בהלכה ט"ו דס"ל דלאו גמור ג"כ יש בזה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא מדכתב שם דאינו לוקה מטעם הואיל ומשמע היכי דליכא טעם זה כגון שבישל סמוך לחשיכה או טריפה לוקה ג"כ אכן מסוגיא דביצה דף י"ב לענין שוחט עולת נדבה דאמר שם דאינו לוקה מטעם מתוך אף דשם ג"כ נדרש לכם ולא לגבוה וע"כ כמש"כ התוס' שם דמטעם מתוך ממעט מלקות ומחמת המיעוט דלכם יש בזה איסור עשה עכ"פ וה"נ בעניננו לדעת הרמב"ם דהותר שלא לצורך כלל אין בזה כ"א איסור עשה [ועיין בלח"מ הלכה ט"ו שהוכיח ג"כ דלהרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא וסוף דבריו שם לכאורה נסתר מדברי התוס' הנ"ל] ומה שהוצרך הרמב"ם במבשל לצורך עכו"ם לטעם הואיל אף דבלא"ה אינו כ"א איסור עשה י"ל דמשום אינך נקט כן שכלל שם המבשל לצורך חול עי"ש והעתיק הרמב"ם בזה לשון הגמרא אליבא דרבה (פסחים דף מו) ולכאורה ה"ה בהוצאה לצורך עכו"ם ג"כ הרמב"ם מודה לשארי פוסקים דיש בזה עכ"פ איסור עשה מקרא דלכם וגרע מהוצאה שלא לצורך כלל וכמו לענין בישול ואפיה וכנ"ל וכן מצאתי אח"כ בשמ"ק שכתב דאף לדעת רש"י [וכן לדעת הרמב"ם העומד בשיטתו] דס"ל לענין הוצאה דאמרינן מתוך והותרה לגמרי אף שלא לצורך כלל מ"מ לצורך עו"ג גלתה לן התורה מקרא דלכם דגרע טפי ואסור מן התורה עי"ש אכן מלשון הה"מ משמע דשאני הוצאה מאפיה ובישול ולהרמב"ם דס"ל דהוצאה שלא לצורך כלל נמי מותר ה"ה דמותר לצורך בהמה וה"ה דלפ"ז מותר נמי ג"כ לצורך עו"ג אף שאינו לצורך היום כלל דמחד קרא דלכם נדרוש לתרווייהו והעתיקו הגר"א וכתב דמשום זה השמיט המחבר דין זה דהרמ"א אבל קשה הלא לקמן בסימן תקי"ח ס"ב סתם המחבר לאיסור הוצאה לצורך עו"ג ואפשר דלענין בהמה דנמצאו ראשונים שפסקו כר"ע דמותר מלאכה לצורך בהמה לכן לא רצה המחבר להחמיר לענין הוצאה וסמך בזה על דעת הה"מ שמיקל בזה לדעת הרמב"ם אבל הרמ"א שסתם בסימן תקי"ח אף לענין הוצאה דוקא כשצריך לו קצת וכשיטת המחמירין שם סתם בעניננו ג"כ להחמיר:
שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יט
א [יב, מג - נ] ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, זש"ה (משלי יד) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר מהו כך אלא כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח הלב שמח תחלה שנאמר לב יודע מרת נפשו, וכן דוד אמר (תהלים לח) לבי סחרחר עזבני כחי, ובשמחתי לבי שמח תחלה שנאמר (שם /תהלים/ טז) לכן שמח לבי ויגל כבודי, וכה"א (איכה א) כי רבות אנחותי ולבי דוי, ולעתיד לבא מביא הקב"ה כל האיברים ואינו מנחם תחלה אלא הלב שנא' (הושע ב) ודברתי על לבה, ד"א לב יודע מרת נפשו זו חנה שהרבה היתה מצטערת שנאמר (ש"א =שמואל א'= א) והיא מרת נפש, היא לעצמה כיון שנפקדה לא פקדה האלהים אלא לעצמה שנאמר (משלי יד) ובשמחתו לא יתערב זר, וכתיב (ש"א =שמואל א'= ב) עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי, ד"א לב יודע מרת נפשו זו השונמית אימתי כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב =מלכים ב'= ד) ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה, כיון ששלח גיחזי להחיות בנה ואמר לו (שם /מלכים ב' ד'/) וקח משענתי בידך אמרה לו השונמית (שם /מלכים ב' ד'/) חי ה' וחי נפשך עמדת במסטורין של אלהים מתחלה נתתה לי בן אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים והחיה אותו, הוי לב יודע מרת נפשו, ד"א לב יודע מרת נפשו זה דוד בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו עשה שם ג' ימים ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו ושרפו את צקלג, התחיל דוד בוכה שנאמר (ש"א =שמואל א'= ל) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו לא עשו אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן ובאו לא"י והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו, מה כתיב שם (ד"ה =דברי הימים= א כט) וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ד"א לב יודע מרת נפשו אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח באו המצרים לאכול עמהם א"ל האלהים ח"ו כל בן נכר לא יאכל בו הוי לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר.
א [יב, מג - נ] ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, זש"ה (משלי יד) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר מהו כך אלא כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח הלב שמח תחלה שנאמר לב יודע מרת נפשו, וכן דוד אמר (תהלים לח) לבי סחרחר עזבני כחי, ובשמחתי לבי שמח תחלה שנאמר (שם /תהלים/ טז) לכן שמח לבי ויגל כבודי, וכה"א (איכה א) כי רבות אנחותי ולבי דוי, ולעתיד לבא מביא הקב"ה כל האיברים ואינו מנחם תחלה אלא הלב שנא' (הושע ב) ודברתי על לבה, ד"א לב יודע מרת נפשו זו חנה שהרבה היתה מצטערת שנאמר (ש"א =שמואל א'= א) והיא מרת נפש, היא לעצמה כיון שנפקדה לא פקדה האלהים אלא לעצמה שנאמר (משלי יד) ובשמחתו לא יתערב זר, וכתיב (ש"א =שמואל א'= ב) עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי, ד"א לב יודע מרת נפשו זו השונמית אימתי כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב =מלכים ב'= ד) ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה, כיון ששלח גיחזי להחיות בנה ואמר לו (שם /מלכים ב' ד'/) וקח משענתי בידך אמרה לו השונמית (שם /מלכים ב' ד'/) חי ה' וחי נפשך עמדת במסטורין של אלהים מתחלה נתתה לי בן אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים והחיה אותו, הוי לב יודע מרת נפשו, ד"א לב יודע מרת נפשו זה דוד בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו עשה שם ג' ימים ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו ושרפו את צקלג, התחיל דוד בוכה שנאמר (ש"א =שמואל א'= ל) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו לא עשו אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן ובאו לא"י והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו, מה כתיב שם (ד"ה =דברי הימים= א כט) וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ד"א לב יודע מרת נפשו אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח באו המצרים לאכול עמהם א"ל האלהים ח"ו כל בן נכר לא יאכל בו הוי לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר.
אורות ישראל, ישראל ואומות העולם
כל מה שנוגע לישראל ומהותו אינם דברים מוגבלים בחוג הפרטי המצומצם, אלא הם מרוכזים בחוג מיוחד, ומשפיעים מתוך המרכז על ההיקף כולו. ישראל בעמים, ארץ ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ואמונות כולן, הנם שלשה מרכזים, שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו, מעלים ומקדשים אותו. ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלהית משפיע הוא על כל ההיגף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי. ארץ ישראל עומדת להשפיע, מכח יסוד תרבותה ומפעולתה על החיים השוכנים בה, על כל הארצות כולן, לעדנם ולרוממם, ולקרבם אל תכלית הוייתם. תורת ישראל עומדת להופיע אור גדול מתוכה על כל השטף של רוחות האמונה השונות, אצל עמים וקיבוצים שונים, להסיר מהם כל סיג וטפל, ולהאיר אותם באור הקודש והטהרה האלהית. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי".
כל מה שנוגע לישראל ומהותו אינם דברים מוגבלים בחוג הפרטי המצומצם, אלא הם מרוכזים בחוג מיוחד, ומשפיעים מתוך המרכז על ההיקף כולו. ישראל בעמים, ארץ ישראל בארצות, תורת ישראל בתורות ואמונות כולן, הנם שלשה מרכזים, שאוצרות חיים ואורות עולמים גנוזים בהם להיות מזינים את כל העולם כולו, מעלים ומקדשים אותו. ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלהית משפיע הוא על כל ההיגף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי. ארץ ישראל עומדת להשפיע, מכח יסוד תרבותה ומפעולתה על החיים השוכנים בה, על כל הארצות כולן, לעדנם ולרוממם, ולקרבם אל תכלית הוייתם. תורת ישראל עומדת להופיע אור גדול מתוכה על כל השטף של רוחות האמונה השונות, אצל עמים וקיבוצים שונים, להסיר מהם כל סיג וטפל, ולהאיר אותם באור הקודש והטהרה האלהית. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי".
רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃
Mark that it is יהוה who, having given you the sabbath, therefore gives you two days’ food on the sixth day. Let everyone remain in place: let no one leave the vicinity on the seventh day.”
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃
On six days work may be done, but on the seventh day you shall have a sabbath of complete rest, holy to יהוה; whoever does any work on it shall be put to death.
לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃
Go, say to them, ‘Return to your tents.’
בראשית פרשת בראשית פרק א
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ
בראשית פרשת לך לך פרק יז
(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:
(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:
שמות פרשת שמות פרק ג
(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:
(טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:
(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:
(טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:
שמות פרשת שמות - וארא פרק ו
(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:
(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:
תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לַהֶדְיוֹט — מוּתָּר לַגָּבוֹהַּ, מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לַגָּבוֹהַּ? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: נְדָרִים וּנְדָבוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט וְאָסוּר לַגָּבוֹהַּ!
§ With regard to the dispute concerning the sacrifice of burnt-offerings of appearance on a Festival, it is taught in a baraita: Beit Hillel said to Beit Shammai: Just as in a place where it is prohibited to slaughter for the sake of a common person [hedyot], e.g., on Shabbat, it is permitted to slaughter offerings in the Temple for the Most High, such as the daily and additional offerings, then so too, with regard to a place where it is permitted to slaughter for the sake of a common person, e.g., on a Festival, is it not right that it should be permitted for the sake of the Most High? This argument should include burnt-offerings of appearance as well. Beit Shammai said to them: This is no proof. Vow-offerings and gift-offerings prove that this reasoning is not valid, as it is permitted to slaughter an animal on a Festival for a common person to eat, but it is prohibited to slaughter vow-offerings and gift-offerings on a Festival for the sake of the Most High.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לָכֶם״ — וְלֹא לְגָבוֹהַּ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לַה׳״ — כֹּל דְּלַה׳. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״, לָכֶם — וְלֹא לְגוֹיִם, לָכֶם — וְלֹא לִכְלָבִים.
Beit Shammai said to Beit Hillel in support of their own position: But wasn’t it already stated in the verse: “Only that which every soul must eat, that alone may be done for you” (Exodus 12:16), which indicates that for you may food be prepared, but not for the Most High? Beit Hillel said to them: But wasn’t it already stated in the verse: “You shall observe it as a Festival to the Lord” (Leviticus 23:41), which teaches: Anything sacrificed to the Lord may be sacrificed? If so, what is the meaning when the verse states “for you”? It means for you, but not for gentiles; for you, but not for dogs.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ סְתוּמָה — כִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה, בִּמְקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ פְּתוּחָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁכִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה? וְכֵן בְּדִין, שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּלְחָנְךָ מָלֵא וְשׁוּלְחַן רַבְּךָ רֵיקָן.
Abba Shaul stated the same disagreement in a different formulation, that Beit Hillel said to Beit Shammai as follows: Just as in a place where your stove is closed, i.e., on Shabbat, when a person may not cook for himself, your Master’s stove is open, as it is permitted to light a fire on the altar and sacrifice offerings upon it, so too, in a place where your stove is open, i.e., on a Festival, when one may cook food that he will eat, is it not right that your Master’s stove should be open? And it likewise stands to reason that your table should not be full while your Master’s table, the altar, remains empty.
בְּעָא מִנֵּיהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַב הוּנָא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב? אָמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מָה בֵּין זֶה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת? אֲמַר לֵיהּ: עוֹרְבָא פָּרַח!
§ Rav Avya the Elder raised the following dilemma before Rav Huna: If an animal is owned in partnership, half of it belonging to a gentile and half of it to a Jew, what is the halakha with regard to slaughtering it on a Festival? Rav Huna said to him: It is permitted. Rav Avya said to him: And what is the difference between this case and that of vow-offerings and gift-offerings? Vow-offerings and gift-offerings are similar to jointly owned animals, as part of the animal is sacrificed upon the altar while the other part is eaten by the owner and the priest. Why, then, is it not similarly permitted to slaughter them on a Festival? Seeking to distract Rav Avya so that he need not answer his question, Rav Huna said to him: Look, a raven flies in the sky.
כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ: לָאו הַיְינוּ רַב אַוְיָא סָבָא דְּמִשְׁתַּבַּח לֵיהּ מָר בְּגַוֵּיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא? אֲמַר לֵיהּ: וּמָה אֶעֱבֵיד לֵיהּ, אֲנִי הַיּוֹם ״סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים״, וּבְעָא מִינַּאי מִלְּתָא דְּבָעֲיָא טַעְמָא.
When Rav Avya left, Rabba, son of Rav Huna, said to his father: Was this not Rav Avya the Elder, whom Master would recommend to us, saying that he is a great man? If so, why did you treat him in that manner and evade his question? Rav Huna said to him: What should I have done for him? Today I am in a state best described by the verse: “Let me lean against the stout trunks; let me couch among the apple trees” (Song of Songs 2:5), meaning I am worn out and exhausted from all the communal responsibility that has fallen upon me, and he asked me about something that requires reasoning and careful examination, and therefore I could not provide an immediate answer.
וְטַעְמָא מַאי? בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת אָסוּר לְשׇׁחְטָן בְּיוֹם טוֹב, דְּכֹהֲנִים כִּי קָא זָכוּ — מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.
The Gemara asks: And what, then, is the reason? The Gemara explains the difference between a jointly owned animal and a vow-offering or gift-offering: A jointly owned animal, half of which belongs to a gentile and half to a Jew, may be slaughtered on a Festival, as it is impossible to obtain an olive-bulk of meat without slaughtering. If a Jew wishes to eat even a small portion of meat, he has no alternative but to slaughter an entire animal, even though he will not use all of it. Therefore, it does not matter if part of the animal belongs to a gentile. However, it is prohibited to slaughter vow-offerings and gift-offerings on a Festival, because in this case there is no real joint ownership of the animal, as the priests, when they receive their portions of the meat of the offering, and similarly, when Israelites partake of the offering, they receive their portions from the table of the Most High. In other words, the entire offering belongs to God, and those who partake of it are considered guests at His table; and as stated above, one may not slaughter an animal on a Festival for the sake of God.
כהנים משלחן גבוה קא זכו - בחזה ושוק וה"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה:
אב נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל פרס מרבו כן פרש"י ואפי' לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים הן בב"ק (דף יב:) ואפי' לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ"מ אותו ממון זכה משלחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים:
עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה אֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן זְמַן קָבוּעַ כְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שֶׁאִם אֵינוֹ חוֹגֵג הַיּוֹם חוֹגֵג לְמָחָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל דּוֹחִין אֶת יוֹם טוֹב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בְּיוֹם טוֹב נְדָרִים וּנְדָבוֹת מַקְרִיבִין עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה שֶׁאֵין אֵלּוּ נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֶלָּא חוֹבוֹת:
The burnt-offerings brought when appearing before God and the festive peace-offerings do not supersede either the Sabbath prohibitions or the restrictions against ritual impurity, because there is no fixed time when they are required to be brought like the communal offerings. For if one does not bring his festive offerings on one day, he may bring them on the next, as we explained.
They do, however, supersede the prohibitions of the holidays. Although sacrifices which one has vowed or pledged to bring are not offered on holidays, the burnt-offerings brought when appearing before God, the festive peace-offerings, and the celebratory peace-offerings are offered. The rationale is that these are not vows or pledges, but rather obligations.
They do, however, supersede the prohibitions of the holidays. Although sacrifices which one has vowed or pledged to bring are not offered on holidays, the burnt-offerings brought when appearing before God, the festive peace-offerings, and the celebratory peace-offerings are offered. The rationale is that these are not vows or pledges, but rather obligations.
נדרים ונדבות יוכיחו. פ"ה שמותר להדיוט במקום שמותרים להדיוט לעשות כל צרכו כגון ביום טוב אסורין ליקרב לגבוה אפילו שלמים וכל שכן עולות במאי קא מפלגי מר סבר נדרים ונדבות אין קרבין פרש"י ת"ק דאמר נדרים ונדבות יוכיחו ומר סבר אבא שאול נדרים ונדבות קרבין בי"ט מדלא קאמר נדרים ונדבות יוכיחו והר"ר שמואל היה מפרש פירוש אחר נדרים ונדבות יוכיחו במקום שיש חלק להדיוט כגון שלמים ואסורי' לגבוה כגון עולות במאי קמפלגי ת"ק סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב מדקאמר במקום שמותר להדיוט כגון שלמים דהוו נדרים ונדבות אלמא דס"ל לת"ק דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט ואסורין לגבוה כגון עולה אבל אבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה כו' משמע אפילו דשלמים אלמא דס"ל דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וקשה להאי פי' דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מז. ושם) אמר בהדיא וסבר לה כאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרים משמע אבל נדרים ונדבות קרבין בי"ט מדלא מוקי ליה לומר לכם ולא לגבוה אלמא דסבירא ליה לאבא שאול דנדרים ונדבות קרבין בי"ט לכ"נ כפי' ראשון:
אינו דין שמותר לגבוה. וא"ת ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה בשבת קרבנות צבור בלבד אף יום טוב כן. וא"ת מיפריך קל וחומר דקרבנות צבור בהדיא כתיב בהו. הניחא למאן דאמר לא אמרינן דיו היכא דמפריך קל וחומר אלא למאן דאמר אמרינן אף על גב דמפריך קל וחומר מאי איכא למימר. וי"ל דהכי דיינינן דכיון דבשבת הגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שיהא ביום טוב כמוהו וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו דין שיהא מותר לגבוה כל שהוא צורך גבוה.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי פִטָּסִין. כַּת שְׁנִיָּה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חָבִיּוֹת. כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַדִּין. כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִין. כַּת חֲמִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כוֹסוֹת. הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּין. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, אָמַר לָהֶם: ״לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״. אָמַר מָר: שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה — וְהָא שִׂמְחַת יוֹם טוֹב מִצְוָה הִיא! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רְשׁוּת. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חַלְּקֵהוּ: חֶצְיוֹ לַה׳, וְחֶצְיוֹ לָכֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״. הָא כֵּיצַד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳, אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם. מַאי ״לְאֵין נָכוֹן לוֹ״? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחַ — פּוֹשֵׁעַ הוּא.
§ The Sages taught in a baraita: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who was sitting and lecturing about the halakhot of the Festival throughout the entire Festival day. When the first group left in the middle of his lecture, he said: These must be owners of extremely large jugs [pittasin], who apparently have huge containers of wine awaiting them as well as a comparable amount of food, and they have left the house of study out of a craving for their food. After a while a second group departed. He said: These are owners of barrels, which are smaller than pittasin. Later a third group took its leave, and he said: These are owners of jugs, even smaller than barrels. A fourth group left, and he said: These are owners of jars [laginin], which are smaller than jugs. Upon the departure of a fifth group, he said: These are owners of cups, which are smaller still. When a sixth group began to leave, he became upset that the house of study was being left almost completely empty and said: These are owners of a curse; i.e., they obviously do not have anything at home, so why are they leaving? He cast his eyes upon the students remaining in the house of study. Immediately, their faces began to change color out of shame, as they feared he was referring to them and that perhaps they should have departed along with the others instead of staying. He said to them: My sons, I did not say that about you but about those who left, because they abandon the eternal life of Torah and engage in the temporary life of eating. At the time of the remaining students’ departure at the conclusion of Rabbi Eliezer’s lecture, he said to them the verse: “Go your way, eat the fat and drink the sweet, and send portions to him for whom nothing is prepared, for this day is holy to our Lord; and do not be grieved, for the joy of the Lord is your strength” (Nehemiah 8:10). The Gemara clarifies this baraita. The Master said above: Because they abandon eternal life and engage in temporary life. The Gemara wonders at this: But isn’t the joy of the Festival itself a mitzva and therefore part of eternal life? The Gemara answers: Rabbi Eliezer conforms to his standard line of reasoning, as he said: Physical joy on a Festival is merely optional. As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: A person has no way of fulfilling the mitzva of a Festival correctly apart from either eating and drinking, thereby fulfilling the mitzva of joy in a completely physical manner, or sitting and studying Torah, thereby emphasizing only the spiritual; and those who did not engage in Torah study to the fullest extent acted inappropriately. Rabbi Yehoshua says: There is no need for such a dichotomy; rather, simply divide it: Half to God, Torah study, and half to yourselves, engaging in eating, drinking, and other pleasurable activities. Rabbi Yoḥanan said: And both of them derived their opinions from one verse, i.e., the two of them addressed the same apparent contradiction between two verses, resolving it in different ways. One verse states: “It shall be a solemn assembly for the Lord, your God” (Deuteronomy 16:8), indicating a Festival dedicated to the service of God, and one verse states: “It shall be a solemn assembly for you” (Numbers 29:35), indicating a celebratory assembly for the Jewish people. How is this to be reconciled? Rabbi Eliezer holds that the two verses should be understood as offering a choice: The day is to be either entirely for God, in accordance with the one verse, or entirely for you, as per the other verse; and Rabbi Yehoshua holds that it is possible to fulfill both verses: Split the day into two, half of it for God and half of it for you. § Since the baraita mentions the verse from Nehemiah, the Gemara poses the following question: What is the meaning of: “Send portions to him for whom nothing is prepared” (Nehemiah 8:10)? Rav Ḥisda said: Send to one who does not have food of his own prepared for Shabbat that follows the Festival because he did not prepare a joining of cooked foods and must therefore rely on others. Some say that he said the following: It is necessary to provide food for one who did not have an opportunity to prepare a joining of cooked foods on the eve of the Festival; but one who had an opportunity to prepare a joining of cooked foods and did not prepare one is negligent, and there is no obligation to care for him.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כּוּלַּהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, לְבַר מֵעֲצַרְתָּא, וּפוּרְיָא, וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי. עֲצֶרֶת — יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. פּוּרְיָא — ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — דְּתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ״, וְכִי בְּתִשְׁעָה (הֵם) מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בַּעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כׇּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בּוֹ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא אָמַר: עָבְדִי לִי עִגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר, אִי לָא הַאי יוֹמָא דְּקָא גָרֵים — כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא. רַב שֵׁשֶׁת כׇּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ, וְתָלֵי וְקָאֵי בְּעִיבְרָא דְּדַשָּׁא, וַאֲמַר: חֲדַאי נַפְשַׁאי, חֲדַאי נַפְשַׁאי, לָךְ קְרַאי לָךְ תְּנַאי. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִילְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״! מֵעִיקָּרָא כִּי עָבֵיד אִינִישׁ — אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבֵיד.
Ayin, beit, mem is a mnemonic consisting of the first letter of Atzeret, the middle letter of Shabbat and the final letter of Purim. Rabbi Elazar said: All agree with regard to Atzeret, the holiday of Shavuot, that we require that it be also “for you,” meaning that it is a mitzva to eat, drink, and rejoice on that day. What is the reason? It is the day on which the Torah was given, and one must celebrate the fact that the Torah was given to the Jewish people. Rabba said: All agree with regard to Shabbat that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because the verse states: “If you proclaim Shabbat a delight, the sacred day of God honored” (Isaiah 58:13). Rav Yosef said: All agree with regard to Purim that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because it is written: “To observe them as days of feasting and gladness” (Esther 9:22). The Gemara relates: Mar, son of Ravina, would spend the entire year fasting during the day and eating only sparsely at night, except for Shavuot, Purim, and the eve of Yom Kippur. He made these exceptions for the following reasons: Shavuot because it is the day on which the Torah was given and there is a mitzva to demonstrate one’s joy on that day; Purim because “days of feasting and gladness” is written about it; the eve of Yom Kippur, as Ḥiyya bar Rav of Difti taught: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month in the evening, from evening to evening you shall keep your Sabbath” (Leviticus 23:32). But does one fast on the ninth of Tishrei? Doesn’t one fast on the tenth of Tishrei? Rather, this comes to tell you: One who eats and drinks on the ninth, the verse ascribes him credit as if he fasted on both the ninth and the tenth of Tishrei. The Gemara relates that Rav Yosef, on the day of Shavuot, would say: Prepare me a choice third-born calf. He said: If not for this day on which the Torah was given that caused the Jewish people to have the Torah, how many Yosefs would there be in the market? It is only due to the importance of Torah study that I have become a leader of the Jewish people, and I therefore have a special obligation to rejoice on this day. A somewhat similar story is told about Rav Sheshet, that every thirty days he would review his studies that he had learned over the previous month, and he would stand and lean against the bolt of the door and say: Rejoice my soul, rejoice my soul, for you I have read Scripture, for you I have studied Mishna. The Gemara asks: Is that so, that Torah study is beneficial only for the soul of the person who has studied? But didn’t Rabbi Elazar say: If not for the Torah and its study, heaven and earth would not be sustained, as it is stated: “If not for My covenant by day and by night, I would not have set up the laws of heaven and earth” (Jeremiah 33:25). It is the Torah, the eternal covenant that is studied day and night, that justifies the continued existence of the world. The Gemara answers: This is indeed correct, but at the outset when a person does this mitzva, he does it for himself, and only afterward does he have in mind the benefit that will be brought to the entire world.
כבר ביארנו במשנתנו שלדעת ר' יהושע שמחת יום טוב באכילה ושתיה מצוה היא ומעתה למדנו שאסור להתענות בהם אפי' על דעת לישב כל היום ולשנות שכך הוא דעתו של ר' יהושע במה שכתוב במקום אחד עצרת לה' אלהיך ובמקום אחר כתיב עצרת תהיה לכם שיהא חציו לשם וחציו לכם ולא כדברי ר' אליעזר שהיה אומר או כלו לה' או כלו לכם כלומר ששמחת אכילה ושתיה שבו רשות ויכול להפקיעה על ידי ישיבה למשנתו ונראין הדברים לפסוק כר' יהושע שהרי בכל מקום שנחלק בו עם ר' אליעזר הלכה כמותו ואף לר' אליעזר שבת ועצרת ופורים יצאו מן הכלל שלא להתענות בהם ונראין הדברים שאף הוא מודה בתשיעי של תשרי כדי לקיים מצות עינוי בעשירי וכמו שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי כלומר הואיל ואף אכילתו שבתשיעי אינה אלא כדי להכין עצמו להתענות תענית של עשירי הא שאר ימים טובים במחלוקת אעפ"כ הלכה בהם כר' יהושע ודרך כלל אמרו באחרון של יומא פ"א ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים וכו' ובמסכת ברכות מ"ט ב' בענין שכח ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון שבת ויום טוב דלא סגיא דלא אכיל חוזר וא"כ מר בריה דרבינא שנאמר עליו בסוגיא זו כולה שתא הוה יתיב בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי אם בשבת היה מתענה אף שלא כר' אליעזר היא ואם לא נאמרה אלא על ימים טובים שבכל השנה היא שנויה כר' אליעזר ושלא כר' יהושע וא"כ אין הלכה כמותו ולא עוד אלא שאף לר' אליעזר לא הותר להתענות בימים טובים אלא כשישיבתו במשנתו מביאתו לכך אבל לקבוע בהם תענית לא ולשון יתיב בתעניתא משמע קביעות תענית ואחר שכן אי אפשר לקבוע הלכה כמותו ואע"פ שקצת גאונים פוסקים כמותו ומעמידין דבריו לדעת ר' אליעזר אין הדברים מתישבים אם מפני שהלכה כר' יהושע בכל מקום אם מפני שהדבר מוכיח שקובע היה בהם תענית וזו אף לר' אליעזר אסור ומתוך כך נראין הדברים שמר בריה דרבינא היה דרכו לקבל עליו תעניות בכולל בשבועה או בנדר והתענית חל בכולל אף לשבתות וימים טובים כמו שביארנו בשלישי של שבועות ר"ל שאם קבל עליו בנדר או בשבועה תענית לכל ימי השנה או החדש או השבוע מתענה אף בשבתות ואם קבל עליו לכל שני וחמישי ואירע בו יום טוב מתענה בו ואף עצרת ופורים ותשיעי של תשרי בכלל זה אלא שהוא היה פורטם לרוב חיבת השמחה שבהם ולא בא מעשה שלו ללמד אם כר' אליעזר אם כר' יהושע שלדברי הכל כל שמקבל בכולל כך הוא הדין אבל כל שלא בדרך קבלה כל שבת ויום טוב אסור להתענות בהם לא לישב ולשנות ולא לשום סבה בעולם אפי' תענית שבדרך מקרה וכל שכן לכוין לקבוע בהם תענית ומ"מ ראש חדש וחולו של מועד וחנוכה וימים שבמגילת תענית כל קביעות תענית אסור בהם וכמו שאמרו בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וימים שבמגילת תענית אלא שכל אלו הואיל ושמחתם רשות ואין באכילתם מצוה לא נאסר בהם תענית הבא במקרה אם מטרדת עסקים אם מטרדת ישיבה במשנתו אלא שנאסר לקבוע בהם תענית לשום סבה ובכל מתענין פירושו קביעות תענית והוזכרו בו אף אלו לאיסור וכן בתלמוד המערב אמרו ר' אחא מפקד לספרייא מאן אתי שאיל מנכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וודאי מה שאמר מאן אתי שאיל מנכון פירושו מי שרוצה לקבוע תענית לעצמו ולא הותר תענית לכל הימים אלא תענית חלום ואף זה מצד צערו ואעפ"כ צריך להתענות יום אחד על שעבר הא לשאר הדברים אסור בשבתות וימים טובים אפי' לישב ולשנות או לתפלה ותשובה או לגזר דין של צרה אפי' דרך אקראי ובראש חדש וחבריו אסור אף בכל אלו דרך קביעות תענית אבל דרך אקראי מותר וזהו שאמרו לענין שכח ולא הזכיר של ראש חדש בברכת המזון ראש חדש דאי בעי אכיל וכו' ויש בהם חלוק אחר שהשבתות וימים טובים אינו יכול (לעבור) [לצאת] בהם במיני תרגימא אלא צריך קביעות סעודה ואין קביעות סעודה אלא בפת שראוי לשלש ברכות שהרי זה שאמרו לא סגיא דלא אכיל פירושו בפת שטעון שלש ברכות אבל ראש חדש וחבריו הואיל ולא נאסר בהם אלא קביעות תענית אין צריך לומר שדיו באכילת פירות ומיני תרגימא שהרי אף שלא לאכול כלל דרך מקרה מותר ומה שאמרו במסכת סוכה כ"ז א' בשם חכמים אין לדבר קצבה אלא לילי יום טוב הראשון בלבד אלמא שלמחרתו שהיה יום טוב אינו צריך לאכול ואי אפשר לומר הואיל והיום הולך אחר הלילה סמוך הוא על אכילת הלילה שהרי אף רוב התעניות כך הם מ"מ אפשר שקובע סעודתו על אכילה שאינה מחוייבת בסוכה כגון פחות מכביצה פת עם מיני פרפראות ומיני תרגימא:
מצות יו"ט לחלק אותו חציו לב"ה וחציו לאכילה ושתיה פלוגתא דר"א ור' יהושע ברפ"ב דביצה (טו:) ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים סח:) והלכה כר' יהושע דאמר חציו לה' וחציו לכם תניא בפרק הקורא עומד בי"ט מאחרין לבא וממהרין לצאת ופי' רש"י בי"ט מאחרין לבא לב"ה שצריך לטרוח בסעודת י"ט כך מפורש במסכת סופרים וממהרין לצאת משום שמחת י"ט:
דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו:
הכל מודים בעצרת דבעינן לכם - תימה לריב"א א"כ מאי קאמר רבי אליעזר מה ראיה רשות למצוה דנימא עצרת תוכיח שהיא מצוה וי"ל דהא דבעי רבי אליעזר בעצרת לכם לאו דוקא מקרא אלא מסברא:
(בפסחים דף ס"ח ) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה לישראל. לכאורה אינו מובן הטעם דגם בפסח יש בו מעלה שיצאו בו ממצרים. וגם דעיקר הטעם אינו מובן דכי בשביל שניתנה בו תורה יהיו החיוב לאכול ולכאורה אדרבה יותר היה צריך לקיים ביום זה הך דלה'. רק הענין דביו"ט יש בו שתי מצות אחד לה' ואחד הוא לכם ור' יהושע ס"ל דצריך לקיים בו שניהם חציו לה' וחציו לכם ור' אליעזר ס"ל דהברירה ביד האדם איזו מצוה לברור או כולו לה' או כולו לכם. והנה המלאכים ביקשו שיתנו להם התורה ואמרו אשר תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו ומשה רבינו נצחם ועיקר הנצחון היה במה שהמלאכים אינם יכולים לקיים מצות שבגוף ומש"ה בעצרת צריך לקיים המצוה דלכם מה שאין המלאכים יכולים לקיימה דהך דלה' הרי הם יכולים לקיים עוד יותר מבני אדם, ומעלה זו שיש באדם שיוכל לקיים מצוה שבגוף הועיל לו הרבה זה היום דעי"ז נתן התורה לישראל. וזהו הענין שנוהגין בעצרת לאכול מאכל חלב, ועיקר הכוונה בזה דביו"ט מצות לאכול בשר דאין שמחה אלא בבשר ובעצרת אוכלין גם חלב מקודם כדי לקיים ההבדל והזריזות שיש בין אוכל חלב לבשר והוא הקינוח והדחת הפה כדי לקיים מצוה שבאכילה, ועיין במדרש תהלים על פסוק מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וע"ש שמסדר הויכוח של המלאכים על נתינת התורה ולבסוף אמר וז"ל. אמר הקב"ה והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ותינוק שלהם כשבא מבית הסופר ואמו נותנת לו פת ובשר וחלב ואומר היום לימדני רבי לא תבשל גדי בחלב אמו. הרי דבזריזות זו שזהירים מתערובת של בשר בחלב זכו לקבל התורה. ומכאן יצא המנהג לאכול חלב כדי להראות הזריזות וההרחקה שבין אכילה זו לאכילת הבשר ולא כמו שעשו המלאכים שאכלו תיכף זה אחר זה וזהו כוונת הילקוט פרשת ראה בג' מקומות כתיב לא תבשל גדי אחד לעניינו ואחד לענין תורה כו' לענין תורה מה כתיב לא תבשל גדי מה כתיב בתריה ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה. א"ל הקב"ה למשה עד דסנדלך ברגלך דרוך כובי כך מלא תבשל גדי כתב לך את הדברים האלה, ולכאורה דברי הילקוט אינו מובן כוונתו כלל, רק הכוונה מבואר דהולך על דברי המדרש תהלים דמלא תבשל זכו להתורה ונצחו להמלאכים:
הללו בעלי פטסין. פירש הריטב"א ז"ל שהלשון הזה כולל שני ענינים דאיפשר לומר שהיה משבחן על שהולכין לקיים עונג שבת. או איפשר לומר שהיה מגנה להם שהם גרגרנים שמניחין דברי תורה מפני שובע בטנם. וכן כשאמר בעלי מארה כולל שני ענינים דאיפשר לומר שהוא אמר להם בעלי מארה על שאיחרו כל כך לצאת ולא קיימו עונג שבת ואמר איפשר דאין להם סעודה ועל זה נתעכבו. או איפשר לומר שהוא גנאי לפי שבית המדרש היה מתרוקן והתלמידים סוברין דלא אמר להם אלא לשבח שהולכין לקיים עונג שבת. וכשאמר הללו בעלי מארה כסבורים שעליהם אמר שאיחרו כל כך ולא קיימו עונג שבת עד שאמר להם כי בדרך גנאי אמר להם. גרסת הספרים הללו בעלי מארה עד מתי הם יושבים. ורש"י ז"ל לא גריס ליה וטעמא דאם כן הוא במשמע שאומר כן על הנשארים ומאי האי דאמר להו לא לכם אני אומר. והריטב"א ז"ל כתב דשפיר גרסינן ליה. ופירש ועל הראשונים אמר אחר שלבם ועיניהם על האכילה למה איחרו לקיים עונג שבת עד עתה.
בעלי מארה כו'. פרש"י שחרה לו על אלו ביותר לפי שבהמ"ד מתרוקן כו' ע"ש ובערוך פירש בעלי מארה אין להם כלום לא קיימו שמחת י"ט ולא מצות בהמ"ד שכבר יצאו עכ"ל ור"ל לפי דעת ר"א דאו אוכל ושותה או יושב ושונה כל היום וזה לא קיים שניהם ועי"ל דה"ק הללו בעלי מארה כיון דאכילתן היום מיד אחר ו' שעות ה"ל כאלו זורק אבן לחמת וקשה לגוף כדאמרינן פ"ק דשבת ותלמידיו שאכלו אח"כ כמ"ש אכלו משמנים גו' כבר כתבו בזה התוס' שבשאר ימים נמי אכלו אחר הדרשה ועי"ל דודאי היה שונה כל היום כשיטתו אלא שאמר להם אכלו משמנים בסעודת לילה שי"ט ר"ה היה וי"ט שני שלר"ה נוהגין גם בא"י וקדושה אחת הן:
התחילו פניהם כו'. פרש"י כסבורין שכועס על כת ו' כו' וכ"ש עלינו עכ"ל והוא דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשה ואז לא היו מאחרין ונ"ל כסבורין שנתן עיניו בם וחשדן שגם דעתן לצאת אבל הוא נתן עיניו בהם דרך חיבה שאינן בכלל ו' כתות שיצאו:
או אוכל ושותה או יושב ושונה. ואע"ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום דסיים הדרשה הוא דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה ומ"מ אמר להו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום שמחת יום טוב:
ביעור החמץ, המסמל את הביעור של כל מיני הכיעורים הנפשיים, מן הכלל ומן הפרט. יש בו צד פרטי, מיוחד לאדם עצמו, וצד כללי, ההולם את הכלל, מצד אותו החיוב של הערבות המיוחדה לישראל, ומעורבה ג"כ בכל העולם כולו, מפני הפעולה הישראלית, הראויה להיות מקפת את כל האנושיות. ולעומתם נמצא חובת ביעור חמץ שלו, וחובת ביעור החמץ, שקבל עליו אחריות, בין של ישראל בין של נכרים.
שלא לבשל לצורך עכו"ם בי"ט ובו ג' סעיפים:
אין מבשלים לצורך עכו"ם ביום טוב לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו ודוקא להזמינו: הגה לביתו אבל לשלוח לביתו על ידי עכו"ם שרי (הגהו' מיימוני פ"א בשם א"ז) אבל עבדו ושפחתו וכן שליח שנשתלח לו וכן עכו"ם שבא מאליו מותר להאכילו עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו: הגה ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו (מרדכי פ"ב דביצה) אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור (א"ח ותוס') וישראל האופה בתנור של עכו"ם וצריך לתת לו פת אחד לא ייחד לעכו"ם אחד קודם אפייה דאז אופה של עכו"ם אלא יאפה סתם ויתן לו אח"כ א' (כל בו):
אין מבשלים לצורך עכו"ם ביום טוב לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו ודוקא להזמינו: הגה לביתו אבל לשלוח לביתו על ידי עכו"ם שרי (הגהו' מיימוני פ"א בשם א"ז) אבל עבדו ושפחתו וכן שליח שנשתלח לו וכן עכו"ם שבא מאליו מותר להאכילו עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו: הגה ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו (מרדכי פ"ב דביצה) אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור (א"ח ותוס') וישראל האופה בתנור של עכו"ם וצריך לתת לו פת אחד לא ייחד לעכו"ם אחד קודם אפייה דאז אופה של עכו"ם אלא יאפה סתם ויתן לו אח"כ א' (כל בו):
עיון במהות דין "ממשקה לישראל"
המשנה (כח ע"א) מפרטת את פסולי הבהמות להקרבה על גבי המזבח, וביניהם "המוקצה והנעבד" וכו', ומסיימת: "איזהו מוקצה, המוקצה לעבודת כוכבים וכו', ואיזהו הנעבד, כל שעובדין אותו וכו', וזה וזה מותר באכילה", כלומר, שפסולין אלו הם רק לגבוה, שאין להקריבם על גבי המזבח, אבל אכילת הדיוט מותרים. והמקור לכך איתא בגמרא (כט ע"א): "מנא הני מילי, אמר רב פפא דאמר קרא 'ממשקה ישראל' - מן המותר לישראל [-כי בקרבנות המפורטים בספר יחזקאל נאמר (מה, טו): "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם נאם ה' אלקים", ומשמעו, שרק מן המותר לאכילת ישראל מותר להביא קרבן, ואילו כל דבר שאסור באכילה לישראל אסור לגבוה], ואי סלקא דעתך אסירי להדיוט, למה לי קרא למעטינהו מגבוה" [-ואם יעלה על דעתך שהם אסורים גם להדיוט, למה לי פסוק מיוחד לאסרם לגבוה, וכמו שנאמר (ויקרא א, ב): "מן הבקר" - 'להוציא את הנעבד', "מן הצאן" - להוציא את המוקצה, הלא יש ללמוד זאת "ממשקה ישראל", שרק המותר להדיוט מותר לגבוה. אלא על כרחך שהם מותרים להדיוט, ולכן יש צורך ללימוד מיוחד לאוסרם לגבוה].
בהמשך מקשה הגמרא מ'טריפה' – שיש בה לימוד מיוחד לאוסרה לגבוה, וטריפה וודאי אסורה להדיוט, ולמה אם כן יש צורך ללימוד מיוחד לאוסרם לגבוה: "וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא, והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה, דתניא כשהוא אומר 'מן הבקר' - למטה, שאין ת"ל, אלא להוציא את הטרפה", ומשני: "איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הני מילי דנטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל נתקדשה ואחר כך נטרפה אימא דתישרי לגבוה".
ומתמה ה'שפת אמת' בדעת המקשן - "וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא, והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה" - מה היתה אכן סברתו בצורך לפסוק מיוחד, הלא בין כך נאסרים לגבוה מדין ''ממשקה לישראל", וכתב על כך ב' ביאורים: האחד, "דסבירא ליה דכיון ד'ממשקה ישראל' דברי קבלה הוא, שייך שפיר קרא מן התורה לאסור לגבוה מצד עצמו", כלומר, שהמקשן סבר, שהיות ו'ממשקה ישראל' נאמר ביחזקאל ואינו אלא דברי קבלה, ולכן שייך שפיר הודעת דין זה בתורה, ואין כאן פסוק מיותר. והוכחתו היא ממה שכתבה התורה פסוק מיוחד לאסור טריפה לגבוה, והגם שאסורה לאכילת הדיוט, ולכך ראוי שתיאסר גם לגבוה, ולמה לי קרא לאסרה, אלא על כרחך שהיות ודין זה אינו אלא איסור מדברי קבלה, ולכן יש צורך לפסוק לאסרו מן התורה [ואכן ראה בשפ"א (נזיר כה:) דנקט כן למעשה, שדין 'ממשקה ישראל' אינו אלא דברי קבלה, ואין לוקים עליו. ולעומתו הוכיח בשו"ת 'שאגת אריה' (סי' צז) מסוגייתנו שהסיקו שכל שאסור להדיוט אסור לגבוה מדין 'ממשקה ישראל', ואין צורך לפסוק בתורה לכך, שפסולו מן התורה ממש, ואין דינו כדברי קבלה (ראה עוד 'מלאכת חושב' כאן)].
ביאור נוסף כתב השפ"א: "דנפקא מינה לענין להקריב דבר זה מן הנכרי, דבמום כתיב להדיא () 'ומיד בן נכר לא תקריבו', אבל דבר שנאסר מכח 'ממשקה ישראל', היה נראה דמעכו"ם רשאי להקריבו, כיון דלדידיה שרי יכול להביאו, אבל כשנתמעט לגבוה בפני עצמו אסור אפילו מן העכו"ם" (ועי' שו"ת 'עטרת ישועה' סי' ד אות ה שהעיר ג"כ הערה זו).
נמצינו למדים מדבריו חידוש בדין 'ממשקה ישראל', שלגבי קרבנות הבאים מן העכו"ם - יתכן שמותר להקריב בהמה האסורה באכילה לישראל אך מותר לנכרי, כי דין 'ממשקה ישראל' נאמר על המקריב, שעליו להקריב קרבן שמותר לו עצמו באכילה, ואינו תלוי במה שיש עליו איסור לאנשים אחרים, ובכן שפיר היה שייך שהתורה תודיע שקרבן טריפה אסור להקריבו, בכדי שיאסר גם כלפי נכרים, כי מצד דין 'ממשקה ישראל' לא היה שייך לאסרו בנכרים, שהרי נכרי מותר באכילת טריפה. ומסיים השפ"א: "ואפשר זה היה דעת המקשן, וצ"ע בזה לדינא" (וע"ע בשפ"א מנחות ו. שדן בהערה זו).
מאידך, בספר 'מקדש דוד' (קדשים סי' לג סוס"ק ג) נקט בפשטות, שבקרבנות עכו"ם הקרבים בבית המקדש הדבר תלוי באיסורם ובהיתירם לבני ישראל, ובהמה שאסורה באכילה לישראל אסור להקריבה על גבי המזבח גם לקרבן נכרי, ומה שניתן לחלק בזה – לדברי ה'מקדש דוד' הוא רק בענין קרבנות עכו"ם הקרבים בבמה שלהם, כי בקרבנות כאלו הדבר תלוי במה שאסור לדידהו - ולא במה שאסור לישראל, אבל בקרבנות עכו"ם הקרבין במקדש, ודאי אזלינן בתר ישראל ולא בתר דידהו, וכל שאסר לישראל פסול אפילו בקרבן עכו"ם.
ביאור הצדדים בזה יובן יפה על פי חקירת האחרונים ביסוד דין 'ממשקה ישראל', כי נוכל לפרשו בשתי פנים: א. כי גילתה לנו התורה שכל מה שאסרה תורה באכילה - אסור בין לאכילת אדם ובין לאכילת מזבח, כי אכילת מזבח שמה אכילה, ואותו דבר שגורם איסור להדיוט גורם גם איסור לגבוה. ב. כיון שאסור להדיוט אסור גם למזבח, כי אין זה דרך כבוד שנקריב לגבוה דבר שאסור להדיוט, ולאור זה איסורו להדיוט גורם איסורו לגבוה (ראה 'זכר יצחק' סי' לד; 'מקור ברוך' ח"ב סי' לו).
ומעתה נבין היטב צדדי הספק, כי אם גדר הדין הוא שאין זה כבוד כלפי מעלה, יתכן שהדבר תלוי במקריב עצמו – כדברי השפ"א, שכל שהבהמה אסורה לו באכילה אין זה דרך כבוד להקריבה כלפי מעלה, ושונה הוא כאשר מותרת לו לאכילה - הגם שאסורה לאחרים באכילה, שהרי המקריב עצמו אינו נוהג מנהג בזיון כלפי מעלה. אמנם, אם הגדר הוא שכל איסורי אכילה שנאמרו בתורה נאמרו גם למזבח, מסתבר שהדבר תלוי במה שאסרה התורה לבני ישראל, כי מאחר שיש בה איסור אכילה נאסרה גם כלפי המזבח, ולכן בקרבנות עכו"ם הקרבין במקדש הדבר תלוי במה שאסור לישראל ואינו תלוי בהיתירו לעכו"ם - כדברי ה'מקדש דוד'.
המשנה (כח ע"א) מפרטת את פסולי הבהמות להקרבה על גבי המזבח, וביניהם "המוקצה והנעבד" וכו', ומסיימת: "איזהו מוקצה, המוקצה לעבודת כוכבים וכו', ואיזהו הנעבד, כל שעובדין אותו וכו', וזה וזה מותר באכילה", כלומר, שפסולין אלו הם רק לגבוה, שאין להקריבם על גבי המזבח, אבל אכילת הדיוט מותרים. והמקור לכך איתא בגמרא (כט ע"א): "מנא הני מילי, אמר רב פפא דאמר קרא 'ממשקה ישראל' - מן המותר לישראל [-כי בקרבנות המפורטים בספר יחזקאל נאמר (מה, טו): "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם נאם ה' אלקים", ומשמעו, שרק מן המותר לאכילת ישראל מותר להביא קרבן, ואילו כל דבר שאסור באכילה לישראל אסור לגבוה], ואי סלקא דעתך אסירי להדיוט, למה לי קרא למעטינהו מגבוה" [-ואם יעלה על דעתך שהם אסורים גם להדיוט, למה לי פסוק מיוחד לאסרם לגבוה, וכמו שנאמר (ויקרא א, ב): "מן הבקר" - 'להוציא את הנעבד', "מן הצאן" - להוציא את המוקצה, הלא יש ללמוד זאת "ממשקה ישראל", שרק המותר להדיוט מותר לגבוה. אלא על כרחך שהם מותרים להדיוט, ולכן יש צורך ללימוד מיוחד לאוסרם לגבוה].
בהמשך מקשה הגמרא מ'טריפה' – שיש בה לימוד מיוחד לאוסרה לגבוה, וטריפה וודאי אסורה להדיוט, ולמה אם כן יש צורך ללימוד מיוחד לאוסרם לגבוה: "וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא, והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה, דתניא כשהוא אומר 'מן הבקר' - למטה, שאין ת"ל, אלא להוציא את הטרפה", ומשני: "איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הני מילי דנטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל נתקדשה ואחר כך נטרפה אימא דתישרי לגבוה".
ומתמה ה'שפת אמת' בדעת המקשן - "וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא, והא טרפה דאסירא להדיוט ומעטיה קרא מגבוה" - מה היתה אכן סברתו בצורך לפסוק מיוחד, הלא בין כך נאסרים לגבוה מדין ''ממשקה לישראל", וכתב על כך ב' ביאורים: האחד, "דסבירא ליה דכיון ד'ממשקה ישראל' דברי קבלה הוא, שייך שפיר קרא מן התורה לאסור לגבוה מצד עצמו", כלומר, שהמקשן סבר, שהיות ו'ממשקה ישראל' נאמר ביחזקאל ואינו אלא דברי קבלה, ולכן שייך שפיר הודעת דין זה בתורה, ואין כאן פסוק מיותר. והוכחתו היא ממה שכתבה התורה פסוק מיוחד לאסור טריפה לגבוה, והגם שאסורה לאכילת הדיוט, ולכך ראוי שתיאסר גם לגבוה, ולמה לי קרא לאסרה, אלא על כרחך שהיות ודין זה אינו אלא איסור מדברי קבלה, ולכן יש צורך לפסוק לאסרו מן התורה [ואכן ראה בשפ"א (נזיר כה:) דנקט כן למעשה, שדין 'ממשקה ישראל' אינו אלא דברי קבלה, ואין לוקים עליו. ולעומתו הוכיח בשו"ת 'שאגת אריה' (סי' צז) מסוגייתנו שהסיקו שכל שאסור להדיוט אסור לגבוה מדין 'ממשקה ישראל', ואין צורך לפסוק בתורה לכך, שפסולו מן התורה ממש, ואין דינו כדברי קבלה (ראה עוד 'מלאכת חושב' כאן)].
ביאור נוסף כתב השפ"א: "דנפקא מינה לענין להקריב דבר זה מן הנכרי, דבמום כתיב להדיא () 'ומיד בן נכר לא תקריבו', אבל דבר שנאסר מכח 'ממשקה ישראל', היה נראה דמעכו"ם רשאי להקריבו, כיון דלדידיה שרי יכול להביאו, אבל כשנתמעט לגבוה בפני עצמו אסור אפילו מן העכו"ם" (ועי' שו"ת 'עטרת ישועה' סי' ד אות ה שהעיר ג"כ הערה זו).
נמצינו למדים מדבריו חידוש בדין 'ממשקה ישראל', שלגבי קרבנות הבאים מן העכו"ם - יתכן שמותר להקריב בהמה האסורה באכילה לישראל אך מותר לנכרי, כי דין 'ממשקה ישראל' נאמר על המקריב, שעליו להקריב קרבן שמותר לו עצמו באכילה, ואינו תלוי במה שיש עליו איסור לאנשים אחרים, ובכן שפיר היה שייך שהתורה תודיע שקרבן טריפה אסור להקריבו, בכדי שיאסר גם כלפי נכרים, כי מצד דין 'ממשקה ישראל' לא היה שייך לאסרו בנכרים, שהרי נכרי מותר באכילת טריפה. ומסיים השפ"א: "ואפשר זה היה דעת המקשן, וצ"ע בזה לדינא" (וע"ע בשפ"א מנחות ו. שדן בהערה זו).
מאידך, בספר 'מקדש דוד' (קדשים סי' לג סוס"ק ג) נקט בפשטות, שבקרבנות עכו"ם הקרבים בבית המקדש הדבר תלוי באיסורם ובהיתירם לבני ישראל, ובהמה שאסורה באכילה לישראל אסור להקריבה על גבי המזבח גם לקרבן נכרי, ומה שניתן לחלק בזה – לדברי ה'מקדש דוד' הוא רק בענין קרבנות עכו"ם הקרבים בבמה שלהם, כי בקרבנות כאלו הדבר תלוי במה שאסור לדידהו - ולא במה שאסור לישראל, אבל בקרבנות עכו"ם הקרבין במקדש, ודאי אזלינן בתר ישראל ולא בתר דידהו, וכל שאסר לישראל פסול אפילו בקרבן עכו"ם.
ביאור הצדדים בזה יובן יפה על פי חקירת האחרונים ביסוד דין 'ממשקה ישראל', כי נוכל לפרשו בשתי פנים: א. כי גילתה לנו התורה שכל מה שאסרה תורה באכילה - אסור בין לאכילת אדם ובין לאכילת מזבח, כי אכילת מזבח שמה אכילה, ואותו דבר שגורם איסור להדיוט גורם גם איסור לגבוה. ב. כיון שאסור להדיוט אסור גם למזבח, כי אין זה דרך כבוד שנקריב לגבוה דבר שאסור להדיוט, ולאור זה איסורו להדיוט גורם איסורו לגבוה (ראה 'זכר יצחק' סי' לד; 'מקור ברוך' ח"ב סי' לו).
ומעתה נבין היטב צדדי הספק, כי אם גדר הדין הוא שאין זה כבוד כלפי מעלה, יתכן שהדבר תלוי במקריב עצמו – כדברי השפ"א, שכל שהבהמה אסורה לו באכילה אין זה דרך כבוד להקריבה כלפי מעלה, ושונה הוא כאשר מותרת לו לאכילה - הגם שאסורה לאחרים באכילה, שהרי המקריב עצמו אינו נוהג מנהג בזיון כלפי מעלה. אמנם, אם הגדר הוא שכל איסורי אכילה שנאמרו בתורה נאמרו גם למזבח, מסתבר שהדבר תלוי במה שאסרה התורה לבני ישראל, כי מאחר שיש בה איסור אכילה נאסרה גם כלפי המזבח, ולכן בקרבנות עכו"ם הקרבין במקדש הדבר תלוי במה שאסור לישראל ואינו תלוי בהיתירו לעכו"ם - כדברי ה'מקדש דוד'.
שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" וְגוֹ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ:
כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם":
What is implied? Children should be given roasted seeds, nuts, and sweets. For women, one should buy attractive clothes and jewelry according to one's financial capacity. Men should eat meat and drink wine, for there is no happiness without partaking of meat,nor is there happiness without partaking of wine.
When a person eats and drinks [in celebration of a holiday], he is obligated to feed converts, orphans, widows, and others who are destitute and poor. In contrast, a person who locks the gates of his courtyard and eats and drinks with his children and his wife, without feeding the poor and the embittered, is [not indulging in] rejoicing associated with a mitzvah, but rather the rejoicing of his gut.
And with regard to such a person [the verse, Hoshea 9:4] is applied: "Their sacrifices will be like the bread of mourners, all that partake thereof shall become impure, for they [kept] their bread for themselves alone." This happiness is a disgrace for them, as [implied by Malachi 2:3]: "I will spread dung on your faces, the dung of your festival celebrations."
When a person eats and drinks [in celebration of a holiday], he is obligated to feed converts, orphans, widows, and others who are destitute and poor. In contrast, a person who locks the gates of his courtyard and eats and drinks with his children and his wife, without feeding the poor and the embittered, is [not indulging in] rejoicing associated with a mitzvah, but rather the rejoicing of his gut.
And with regard to such a person [the verse, Hoshea 9:4] is applied: "Their sacrifices will be like the bread of mourners, all that partake thereof shall become impure, for they [kept] their bread for themselves alone." This happiness is a disgrace for them, as [implied by Malachi 2:3]: "I will spread dung on your faces, the dung of your festival celebrations."