( (2) אמו ואביו תיראו EVERYBODY OF YOU SHALL FEAR HIS MOTHER AND HIS FATHER — Here Scripture mentions the mother before the father because it is manifest to Him that the child fears the father more than the mother and therefore by mentioning the mother first Scripture stresses the duty of fearing her. In the case of honoring one's parents, however, Scripture mentions the father before the mother because it is manifest to Him that the child honors the mother more than the father because she endeavors to win him over by kindly words. Therefore by mentioning the father first Scripture emphasizes the duty of honoring him (Kiddushin 30b - Kiddushin 31a).
(3) ואת שבתתי תשמרו AND MY SABBATHS SHALL YE KEEP — Scripture places the commandment of observing the Sabbath immediately after that of fearing one’s father in order to suggest the following: “Although I admonish you regarding the fear due to your father, yet if he bids you: "Desecrate the Sabbath", do not listen to him” — and the same is the case with any of the other commandments. This, it is evident, is the meaning since Scripture adds —
(4) אני ה' אלהיכם “I am the Lord your God" (the plural) — both you and your father are equally bound to honour Me! Do not therefore obey him if it results in making My words of no effect (Sifra, Kedoshim, Section 1 10; Bava Metzia 32a). — What is implied in the term מורא? That one should not sit in his (the father's) seat, nor speak in his stead (i. e. when he is expected to speak), nor contradict his words. And what is implied in the term כבוד? That the child gives the parents to eat and to drink, provides them with clothes and shoes, leads them into the room and out if they are infirm (Kiddushin 31b).
תָּנוּ רַבָּנַן נֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְנֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם נֶאֱמַר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְנֶאֱמַר אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם נֶאֱמַר מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת וְנֶאֱמַר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם אֲבָל בְּהַכָּאָה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר וְכֵן בְּדִין שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָּפִין בּוֹ תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָבִיו וְאִמּוֹ בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם וְכִבְּדוּנִי תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו מִפְּנֵי
שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּיבּוּד אָב לְכִיבּוּד אֵם וְגָלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁהַבֵּן מִתְיָירֵא מֵאָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁמְּלַמְּדוֹ תּוֹרָה לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרָא הָאֵם לְמוֹרָא הָאָב תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם שֶׁאִלְמָלֵי דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם צִיעֲרוּנִי
she persuades him with many statements of encouragement and does not treat him harshly. Therefore, in the mitzva of: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:11), the Holy One, Blessed be He, preceded the mention of the honor due one’s father before mentioning the honor due one’s mother. The verse emphasizes the duty that does not come naturally. Similarly, it is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that a son fears his father more than his mother, because his father teaches him Torah, and consequently he is strict with him. Therefore, in the verse: “A man shall fear his mother and his father” (Leviticus 19:3), the Holy One, Blessed be He, preceded the mention of fear of the mother before the mention of fear of the father. A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: When a person causes his father and mother suffering, the Holy One, Blessed be He, says: I did well in not dwelling among them, for if I had dwelled among them they would have caused Me suffering as well
1. On what basis do we owe our parents respect? Not every parent is great, and maybe not every parent deserves our respect.
2. Are respect and gratitude the same?
3. If we have no parents do we have an obligation to demand respect from our children?
(ב) משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנתו, וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון.
(2) From the roots of this commandment is that it is fitting for a person to acknowledge and return kindness to people who were good to him, and not to be an ungrateful scoundrel, because that is a bad and repulsive attribute before God and people. And he should take to heart that the father and the mother are the cause of his being in the world; and hence it is truly fitting to honor them in every way and give every benefit he can to them, because they brought him to the world, and worked hard for him when he was little. And once he fixes this idea in his soul, he will move up from it to recognize the good of God, Blessed be He, who is his cause and the cause of all his ancestors until the first man (Adam).
(א) הלכות כבוד אב ואם (י"ד סימן ר"מ):
ופשיטא שצריך לאהבה אותם כגופו שהרי הוא בכלל ואהבת לרעך כמוך אלא שבאביו ואמו הוקש אהבתם לאהבת המקום כדאית' בזוהר תצא כגברא דאשתדל בתר אבוהי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה וכל עלמא דהוי ליה חשיב ליה לאין למעבד ביה רעותא דאבוי ואמיה עכ"ל ואמרו רז"ל דכל מצות הכן על האב ואם היא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטיבה שגמלוהו ומי שאינו מכבדם נקרא רשע דכתיב לוה רשע ולא ישלם ואם כן בכלל הפרעון שיאהוב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא ואם אין אדם מכבד אביו ואמו גזרות קשות באות עליו כדכתיב בכבוד המקום יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני הנני יוסף להפליא כו' וכיון שהשוה כבודם לכבוד המקום אם כן גם העונש שוה ולכן כמו המקלל השם בסקילה ה"נ מקלל אביו ואמו בסקילה (עיין כ"ז בטור ובספר חרידים במ"ע התלויות בלב):
(ב) יסכר פי דוברי שקר האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לאב ואם כי להנאת עצמם היו מכוונים וממילא נולד וכיון שנולד מהם נתן הקב"ה הטבע שהאב והאם יגדלו בניהם כטבע כל בהמה חיה ועוף שמגדלים בניהם ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם יתאלמון וישתתקון ויתתרשון כדכתיב תאלמנה שפתי שקר כי הם בעצמם מעידים עליהם שהם כבהמה ולא חלק ה' להם לב לדעת ולהבין ועל זה אמרו חכמים כל הכופר בטובתו של חבירו סוף כופר בטובתו של הקב"ה דלדבריהם גם אינם צריכים לכבד ולירא מהמקום ב"ה כיון שאנחנו מעשי ידיו של הקב"ה מהראוי להיטיב ולחמול על מעשי ידיו ואין ספק שהאומרים כן שהם כופרים בלבם:
(ג) ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך". כלומר: לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן, אלא כאשר צוך ה' אלקיך. ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה, מפני שהיו במדרגה גדולה, כדכתיב: "אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם". ופשיטא שכל מה שעשו – לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא. אבל בדברות האחרונות, אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן – נצטרכו להזהירם על זה. (וכן בשבת כתיב שם כן, משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע. ולזה אומר: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו'", ולא מפני השכל.)
(ד) ויש ששאלו: למה אין מברכין על מצוה זו? וכן על כמה מצות יש שאלה זו, כמו צדקה וגמילות חסדים וכיוצא באלו. ולעניות דעתי נראה: דכיון דכל אום ולשון עושים אותם, נהי שעושים מפני השכל, מכל מקום כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב, שאלו עושים מפני ציוי הקדוש ברוך הוא ואלו מפני השכל – לא תקנו ברכה על זה שיאמרו "אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו'" וכבר בארנו זה בחושן משפט סימן תכ"ז, עיין שם. (ועל שילוח הקן באמת צריך לברך, כמו שכתבתי שם.)
ומ"ע הוא ככל מצות שבתורה לענין תשובה דתשובה מכפר. ומכל מקום אני מסופק לפי המבואר בר"מ הלכו' תשובה ובש"ס דעבירות שבין אדם לחבירו לא מהני תשובה ולא יום הכפורים עד שירצה א"ח אם כאן במצוה זו של כיבוד דהוא נוסף דגזירת הכתוב הוא דנוסף על כיבוד כל אדם דבאדם אחר אין איסור אלא לצערו וכאן מצוה לכבדו אם לא כיבדו אפשר דהיא רק מצות המקום ב"ה ולא בין אדם לחבירו דבין אל"ח אינו אלא במה שהוא שוה לכ"א אבל כאן הוא רק באו"א אם כן אינו אלא כמצות שבין אדם למקום ב"ה א"ד כיון שהשי"ת ציוה זו המצוה בין אל"ח הוי בין אדם לחבירו ולא מהני תשובה אם לא שירצה את אב ואם.