רַב יוֹסֵף כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט״, אָמַר: מִי אִיכָּא דְּאָזֵיל בְּלָא זִמְנֵיהּ? אִין, כִּי הָא דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי הֲוָה שְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי מִרְיָם מְגַדְּלָא שְׂיעַר נַשְׁיָיא. אֲזַל, אַיְיתִי לֵיהּ מִרְיָם מְגַדְּלָא דַּרְדְּקֵי.
When Rav Yosef reached this verse, he cried: “But there are those swept away without justice” (Proverbs 13:23). He said: Is there one who goes before his time and dies for no reason? The Gemara answers: Yes, like this incident of Rav Beivai bar Abaye, who would be frequented by the company of the Angel of Death and would see how people died at the hands of this angel. The Angel of Death said to his agent: Go and bring me, i.e., kill, Miriam the raiser, i.e., braider, of women’s hair. He went, but instead brought him Miriam, the raiser of babies.
וּמְחָרְיָא תַּנּוּרָא, שְׁקַלְתָּא וְאַנַּחְתָּא אַגַּבֵּהּ דְּכַרְעַהּ, קְדַחָא וְאִיתְּרַע מַזָּלַהּ, וְאַיְיתִיתַהּ.
and sweeping the oven. She took the fire and set it on her foot; she was scalded and her luck suffered, which gave me the opportunity, and I brought her.
האי מאן דבעי למיפק [לאורחא] ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי
One who seeks to embark on a journey and wishes to know if he will return and come to his home or if he will not, let him go to a dark [daḥavara] house. If he sees the shadow of a shadow he shall know that he will return and come home. The Sages reject this: This omen is not a significant matter. Perhaps he will be disheartened if the omen fails to appear, and his fortune will suffer and it is this that causes him to fail. Abaye said: Now that you said that an omen is a significant matter, a person should always be accustomed to seeing these on Rosh HaShana: Squash, and fenugreek, leeks, and chard, and dates, as each of these grows quickly and serves as a positive omen for one’s actions during the coming year.
ומחריא תנורא [ומכבדת בו את התנור], שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה [לקחה את האוד והניחה אותו על גב רגלה ונכוותה ואז הורע מזלה, ויכולתי לקחת אותה והבאתיה].
(158) "נפל תורא - לארץ, שהוא עומד לשחיטה, הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום, ויהא טורח להשליכו. כך הואיל ואיתרע מזלה, מזומנת פורענותה לבא" [רש"י שם].
והיינו דאמרי אינשי. שבת ל״ב ע״א אמר רבה נפל תורא חדד לסכינה ופירש״י נפל תורא לארץ שהוא עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו. כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא עכ״ל.
נפל תורא סגין טבחי. ומפרש בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה לכן אין לה עוזר יען כי נפל עמה ואיתרע מזלה וכדרך המשלים שהביא:
ובב״ר נותן טעם למה נצטוו נשים באלה ג׳ מצו׳ לפי שחוה גרמ׳ לישפך דמו של אדם לפיכ׳ נצטווה בדם נדה. ואבדה האד׳ שהוא חלתו של עולם כלומר שלוקח מן האדמ׳ ונתרם ממנ׳ כחלה לפיכך נצטוית בחלה. וכבתה נרו של עולם כלומר שגרמ׳ מית׳ לפי׳ נצטוו בנדה וחלה ובהדלקת הנר ואם לא תזהר בהן תמות בלא עתה. ובעינן בגמ׳ מאי שנא בעת לידתן ומשני אמ׳ רבא נפל תורא חדד סכינ׳ כלומר משל להדיו׳ שהפילו השור והרביצהו לשחוט הכל אומ׳ חדדו הסכין יפה עד שלא יקום ויהיה בו כח להשליך הסכין כך האשה באותה שעה הואיל ואתרע מזלה היא מוכנ׳ לפורענו׳ ולפקוד עונה עליה.
...
א"ל קב"ה לדניאל ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וכו' א"ל לאן אתר דלא ידענא מה יהא עלי בההוא עלמא אם לעונש אם למנוחה א"ל ותנוח למנוחה אתה הולך א"ל ובתחיית המתים איקום ביניהו. א"ל ותעמוד תהיה מן הקמים. א"ל הא יקומון כתות כתות צדיקים ורשעים ולא אדע עם מי מהם אקום א"ל לגורלך. א"ל הא אמרת ואתה לך לקץ ואית קץ ואית קץ א"ל לקץ הימין התחלה שאין לה סוף. אוף הכא דוד וכו' ולא נח דעתיה שהיה דואג על מעשה בת שבע עד דאתבשר דהוי לימינא דכתיב שב לימיני ת"ח אוף הבא קב"ה א"ל לנח קץ כל בשר בא לפני ומאן איהו דא קץ דאחשיך אנפייהו דבריתא דייק מלת בא לפני כי מי הוא אשר יבוא ואם כלה הוא עושה הי"לל כלה או קץ כל בשר אני עושה ובאמרו בא לפני הודיע כי יש דורש ומבקש את זה שהוא ממונה על הקץ לכלות כל בשר. מכאן אוליפנא חייבי עלמא מקדימין ליה וממשיכין ליה עליהו לאחשכא לון הודיע כי אין כחורשות לחיצוני הזה לבא לבית המלך כי אם בסבת המשכתם אותו עליהם כאלו הם מכניסים אותו לבא לפני המלך בתוך בני האלהים כאשר זכרנו ובכן נוטל רשות ונוטל נשמה כי אין לו רשות ליטול נשמה רק במאמר אמנם לחבל יש לו רשות כאשר יתבאר לפנים וכ"כ והנני משחיתם היא מדת הדין המשחתת אותם האומרת הנני והבן. ת"ח תנינן בזמנ' דאתיהיב רשו למלאך המות לחבלה ומותא אית במתא לא יתחזי בר נש בשוקא בטעם אמרם ז"ל כיון שנתנה רשות למשחית להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע רע כי הבחינה הזאת הנעדרת מהמשחית הנז' הוא שלוחו של מלאך המות לא מלאך המות עצמו שהרי אמרו ז"ל במסכת חגיגה על פסוק ויש נספה בלא משפט רב דימי בר אביו הוה שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שער נשי אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי א"ל אנא מרים מגדלא שער נשי אמרית לך א"ל אי הכי אהדרה א"ל הואיל ואיתיתה תהוי במנינא ולפי שיקשה כפי המונח שאינו נוטל נשמה בלא רשות הקשו התם ואלא היכי יכלת לה ופי' רש"י ז"ל מאחר שלא הגיע זמנה והשיבו הוות נקטא מתאר' וקא מחריא תנור' שקלתיה אותביתיה אגב כרעה קדח אתרע מזלה ואיתיתה הודיעו שיש שעות גרועות שהורע המזל ויכול אז המשחית ליטול נשמה כאלו נתנו לו רשות ליטלה וכנה בכאן השליח בשם שולחו מלאך המות כי שלוחו של שולח כמוהו ועליו אמר בגין דאית ליה רשו למחבלא לחבלא כלא הנה קראו כראשונה מלאך המות שכן אמר בזמנא דאית רשו למלאך המות לחבלא ואח"כ אמר בגין דאית רשו למחבלא לחבלא כלא הרי הרב ושלוחו נזכרים והעדר הבחינה להבחין בין צדיק לרשע אינו אלא בשלוחו כמו שזכרנו. בגין כך א"ל קב"ה לנח בעי לך לאסתמרא ולא תחזי גרמך קמי דמחבלא אחרי שאינו מבחין דלא ישלוט עלך. ואי תימא מאן יהיב הכא מחבלא כלומר בשעת הדבר הוא הנוגף את בני אדם בחולי המגפה אמנם בשעת המבול המים הם אשר צפו עליהם ונמחו ואיך יצוייר המשחית במים. והשיב ת"ח לית לך דינא בעלמא או כד יתמחי עלמא בדינא דלא אשתכח ההוא מחבלא וכו' אמר כי ידו של משחית בכל אשר נעשה מהדין בעולם הן שיהיה על ידי חולי או על איזו מיתה משונה או ארבע מיתות ב"ד אין אדם מת אלא על ידי שימצא שם במיתה ההיא ובעת המבול היה הוא הולך בתוך המים ואיהו אקרי הכי כלומר שהוא עצמו נקרא מבול במ"ק מות עם התיבה וע"ד אמר קב"ה לנח לטמרא גרמיה ולא יתחזי בעלמא כמו שצריך האדם להחבא בשעת הזעם והדבר שלא יראה בשוק כן בשעת המבול צוה לנח שלא יתראה כי בין שיהיה דבר בין שיהיה מבול או מין ממיני העונשין הכל נעשה על ידו ואינו מבחין כמ"ש. ואי תימא הא תיבותא אתחזי בגו האי עלמא ומחבלא אזיל בגווה ומה יועיל לנחבא אם יסתר בה והנה היא גלויה באויר העולם. והשיב אלא כל זמנא דלא אתחזי אפי בר נש חמי מחבלא אמר כי עיקר הנקרא גלוי הוא פני האדם כי בהראותו את פניו יורה מענינו שאינו מקפיד וחושש בו וצריך לנהוג בו כבוד ולהראות שהוא מפחד מעונשו ולפי זה הוה גניז נח וכל אינון דעמיה בתיבותא ומחבלא לא יכיל לשלטאה עליהו בשומם סתר פנים:
(ט.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו (משלי י״ט:ג׳) יתיב רבי יוחנן וקא מתמה מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מ״ב:כ״ח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו וכו' ואמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים וכו' ופרנסה בשביל יחיד לא מיתבי וכו' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. בזה מראה לנו ר' יוחנן עד היכן שיש השגחה פרטית על כל דבר, שמטר בשביל יחיד, והיינו שאם צריך לאחד פרט טובה משפיע לו השי"ת. ופרנסה בשביל רבים היינו, שאם אחד מברר עצמו כל כך שכל העולם כולו כדאי לו, אז מראה לו השי"ת שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, היינו שכל העולם יש להם טובה בזכותו. וזה מורה פרנסה בשביל רבים, שכל צרכיו נחשבים צרכי רבים. וכדאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נתברכות בשביל אברהם אבינו ופריך המדרש והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. היינו שלזה האדם מראה השי"ת, שכל דבר נברא רק שיהיה לו לצוותא. וזה הוא התירוץ שמתרץ הגמ' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. מאחר שמשה רבינו ע"ה היה לו גודל מסירות נפש בעד כלל ישראל, שלא הכיר מצדו בשום שלימות בעת שהיה חסר אצל ישראל שום טובה ולזה אמר כאן הגמ' כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. וזה ג"כ כוונת המאמר שהובא לעיל ר' יוחנן אשכחיה לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו וכו' ולכאורה יפלא שהגמ' מייתי ראיה על הכתוב אולת אדם תסלף דרכו, מאחי יוסף, ועוד שזאת היה כבר אחר התשובה על חטאם מהמכירת יוסף, שאמרו מקודם אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו'. ורק הענין בזה דכל זה מורה איך שצריך האדם להכיר ולהאמין שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר, דהנה על הענין של השגחה פרטית איתא בזוה"ק (ויקרא קג.) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבו כל חד לפום דרגא דיליה. היינו עד כמה שאדם יש לו אמונה בלב בהשגחה פרטית כן תחול עליו ההשגחה. וכדאיתא בש"ס (חולין ז:) אין עוד מלבדו אר"ח אפילו כשפים, ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתתותי כרעיה דר' חנינא אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב אפילו כשפים, איני והאמר רבי יוחנן וכו' ומתרץ הגמ' שאני ר' חנינא דנפשיא זכותיה. וזה היה הזכות של ר' חנינא מה שמסיים הגמ' (שם) ואמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה, והיינו מאחר שהיה לו הכרה מפורשת בהשגחת פרטית שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מן השי"ת, לזה לא היה יכול להזיק לו שום דבר, שאמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך אפילו על כשפים, אף שאמר ר' יוחנן עליהם שמכחישין פמליא של מעלה מ"מ מאחר דנפישא זכותיה, היינו שהיה לו הכרה כ"כ בהשגחה פרטית לא היה יכול להזיק לו שום דבר. ואיתא בש"ס (חגיגה ד:) ויש נספה בלא משפט, ומי אית דמית בלא זימנא, אין, כי הא דרב ביבי בר אביי אמר למלאך המות זיל ואייתא לי מרים מגדלא שיער נשייא אזיל איהו ואייתא ליה מרים מגדלא דרדקי וכו' א"ל איך יכולת ליה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחה ואיתרע מזלה וכו'. וכל זה הוא הכל כשאין לו לאדם אמונה בהשגחה פרטית, אבל מי שהוא מכיר מפורש שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מהשי"ת, לאדם הזה לא היה יכול לאיתרע מזליה, ועל האדם הזה חוזר הקושיא של רב ביבי בר אביי איך יכולת ליה, כיון שזה האדם מכיר שהקדיחת האש הוא ג"כ מהשי"ת, ואיך היה ביכולתו לקדחה לכרעה. וזה ביאר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו, כי באמת איתא במדרש (רבה ויקרא יז) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה וכמו שכתיב (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והיינו שהשי"ת אחר הכשלון של אדם מראה לו כמה התראות שיחזור בתשובה, וזה האדם המכיר בהשגחה פרטית ושהסבלנות שלו הוא מן השי"ת, אז תיכף מחפש את החטא ומתקן, אבל זה האויל שאינו מאמין בהשגחת פרטית ועליו נאמר (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, ואינו מחפש תיכף בעת ההתראה לתקן את החטא, ורק כשבא עליו פגעים רבים ואז כבר רואה שהוא מן השי"ת, כי זה כל אדם מאמין בהשגחה, אבל כיון שלא הרגיש תיכף אצל ההתראה, מאחר שלא היה לא אמונה בהשגחה פרטית, ולזה אח"כ כשמסלף דרכו, אז על ד' יזעף לבו, ויתיב וקא מתמה מי איכא מידי בכתיבי דלא רמיזי באורייתא, היינו היכן מצינו אמונה כזאת בהשגחה פרטית בתורה, לזה הביא הגמ' ראיה מאחי יוסף שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהם בעצמם אמרו מקודם, על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחלה אנחנו מובאים להתגולל עלינו וגו', והכירו שהדבר הזה נעשה מבעלי בחירה, מ"מ אמרו תיכף מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהכירו היטב שאפילו דברים מבעלי בחירה לא יעשה בלתי השגחתו ית', ולזה מביא ראיה מהם על גודל אמונה שהיה להם בהשגחת פרטית, ולזה נסמך מאמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד, כי שני המאמרים האלה מורים עד כמה שצריך האדם להיות לו אמונה בגודל השגחה פרטית:
נפל תורא - לארץ שהוא עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא:
וּמַאי שְׁנָא בִּשְׁעַת לֵידָתָן? אָמַר רָבָא: נְפַל תּוֹרָא — חַדֵּד לְסַכִּינָא. אַבָּיֵי אָמַר: תַּפִּישׁ תֵּירוּס אַמְּתָא, בְּחַד מַחְטְרָא לֶיהֱוֵי. רַב חִסְדָּא אָמַר: שִׁבְקֵיהּ לְרַוְיָא, דְּמִנַּפְשֵׁיהּ נָפֵיל. מָר עוּקְבָא אָמַר: רָעֲיָא חֲגִרָא וְעִיזֵּי רָהֲטָן, אַבָּב חוּטְרָא מִילֵּי, וְאַבֵּי דָרֵי חוּשְׁבָּנָא. רַב פָּפָּא אָמַר: אַבָּב חַנְוָאתָא נְפִישִׁי אַחֵי וּמְרַחֲמֵי, אַבָּב בִּזְיוֹנֵי — לָא אַחֵי וְלָא מְרַחֲמֵי.
And, if so, what is different during childbirth? Why does the divine attribute of judgment punish them for dereliction in fulfillment of these mitzvot specifically then? The Gemara cites several folk sayings expressing the concept that when a person is in danger, he is punished for his sins. Rava said: If the ox fell, sharpen the knife to slaughter it. Abaye said: If the maidservant’s insolence abounds, she will be struck by a single blow as punishment for all her sins. So too, when a woman is giving birth and her suffering is great due to Eve’s sin of eating from the Tree of Knowledge, all the punishments for her own sins are added to that suffering. Rav Ḥisda said: Leave the drunk, as he falls on his own. Similarly, the time of birth is a time of danger, and if the Holy One, Blessed be He, does not come to her assistance at that time, that is sufficient to cause her death. Mar Ukva said: The shepherd is crippled, and the goats are running, and he cannot catch them. However, next to the gate, he speaks harsh words, and inside the pen he settles the account. Similarly, as long as a woman is in a healthy state, her sins are in abeyance, and she is not held accountable for them. However, when she is giving birth, which is a time of danger, she is held accountable for her sins and a calculation is made whether or not she is worthy of a miracle. Rav Pappa said: At the entrance to the stores, during a time of prosperity, brothers and loved ones abound. When a person is prospering financially, everyone acts like his brother or friend. However, at the gate of disgrace, during a time of loss and poverty, he has no brothers and no loved ones; everyone abandons him.
ומצות בקור חולים, אין לו שעור. דהינו, אפילו גדול אצל קטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ובלבד שלא יטריח עליו (יורה דעה סימן של"ה). הקרובים והחברים נכנסין מיד שנחלה, והרחוקים אחר שלשה ימים, כי היכי דלא לתרע מזלה (בכדי שלא יורע מזלו). ואם קפץ עליו החלי - אלו ואלו נכנסין מיד [שם]. כשהחולה שוכב על הארץ, לא ישב המבקר על גבי ספסל שגבוה ממנו, שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. אבל כשהחולה מטל במטה מתר [שם]. עוד איתא בשלחן ערוך (שם): אין מבקרין, לא לחולי מעים משום כסופא (בושה), ולא לחולי עין, ולא - לחולי ראש, שהדבור קשה להם. והוא הדין לכל חולה שהדבור קשה לו - אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין בבית החיצון, ושואלין ודורשין בו, אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו, ושומעין צערו, ומבקשין עליו רחמים. וכן לכל חולה, כשמבקרו, יזהר לבקש עליו רחמים אחר כך. ואם בקר, ולא בקש - לא קים המצוה כדין. ולכן אין מבקרין החולה בשלש שעות ראשונות של יום, מפני שכל חולה מקל עליו חליו בבקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלש שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חליו ויתיאש מלבקש. [ונראה שהם שעות זמניות, דאי לאו הכי, יום שהוא קצר מששה שעות, יבטל לגמרי מצוה זו]. ואם הוא אץ לדרכו, וכשלא יבקר באלו הזמנים, לא יבקר כלל, נראה שטוב יותר שיבקר על כל פנים באלו הזמנים, משיבטל מצוה זו לגמרי. כי אולי יועיל לו בבקורו לאיזה דבר לרפואה, לכבד ולרבץ לפניו, וכדאיתא בגמרא (נדרים מ'.) אצל ר' עקיבא וכדלקמה.
כְּשֶׁחָלָה הָאָדָם, מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְבַקְרוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמְּבַקֵּר חוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּפָסוּק וַיֵרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא, מְלַמֵּד שֶׁבָּא אֵלָיו לְבַקֵּר הַחוֹלֶה. הַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים שֶׁרְגִילִים לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ תָמִיד, הֵמָה הוֹלְכִים לְבַקְּרוֹ מִיָד כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהוּא חוֹלֶה. אֲבָל הָרְחוֹקִים שֶׁאֵינָם רְגִילִים בְּבֵיתוֹ, לֹא יִכָּנְסוּ מִיָד, כִּי הֵיכִי דְלָא לִתְרַע מַזָּלֵהּ לְהַטִּיל עָלָיו שֵׁם חוֹלֶה. וְאֵינָם נִכְנָסִים עַד לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחוֹלִי, גַּם הָרְחוֹקִים נִכְנָסִים מִיָד. אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל, יֵלֵךְ לְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְעָמִים בַּיוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָטֹרַח עַל הַחוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא לֹא יְבַקֵּר אֶת שׂוֹנְאוֹ הַחוֹלֶה, וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ כְּשֶׁהוּא אָבֵל, שֶלֹּא יַחְשׂב שֶׁשָּׂמֵחַ לְאֵידוֹ. אֲבָל מֻתָּר לְלַוּותוֹ, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, שֶׁיֹּאמְרוּ כִּי הוּא שָׂמֵחַ לְאֵידוֹ, בַּאֲשֶׁר זֶהוּ סוֹף כָּל אָדָם. (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן רז סָעִיף ב, דְּהַחוֹלֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד אֲפִלּוּ מִפְּנֵי נָשִׂיא. וְאִם רוֹצֶה לַעֲמֹד, אֵין אוֹמְרִים לוֹ שֵׁב).
When a person is ill it is a mitzvah for everyone to visit him, for we find that the Holy One, Blessed is He, visits the sick, as our Sages of blessed memory, explained the verse, "And God appeared unto him [Abraham] in the plains of Mamre," teaching us that He came to visit Abraham when he was sick. Relatives and friends who are accustomed to visit him often, should go to visit him as soon as they hear of his illness. But casual acquaintances, who are not accustomed to visit him often, should not visit him immediately, so as not to deter his chances of recovery by labeling him a a sick person. They should therefore not visit Him until after three days. If, however, one becomes suddenly ill, even casual acquaintances should visit at once. Even a great man should visit a less important person, and even many times a day. The more often one visits, the more praiseworthy it is, providing it is not bothersome for the sick person. You should not visit your sick enemy, nor should you comfort him in his mourning, lest he think that you are rejoicing at his calamity. However, you may attend his funeral, for there is no concern that people will say that you are rejoicing at his downfall, since this is the end of every mortal. (In chapter 207:2 we learn that a sick person need not rise even before the Nasi, but if he wishes to stand we do not tell him to remain seated.)
חלום - אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) על פסוק (קהלת ג יד) והאלקים עשה שיראו מלפניו זה חלום רע. וגם כן אמרו (שבת יא א) יפה תענית לחלום כאש לנערת. ואמרו (ברכות לא, ב), שכל המתענה תענית חלום ביומו ואפלו בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. והם אמרו (גיטע נב, א) דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ואמרו (ברכות נה ב) חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא. ואמרו (שם), שלאדם טוב מראין לו חלום רע ועציבותה מסתיה ופשר דבר הוא, שיותר טוב הוא שלא לחוש על החלומות ושלא להתפחד כלל כי היכי דלא לתרע מזלה, ואל יספר חלומו לשום אדם, כי על הרב רבא דרבא חלומות שוא ידברו, ובפרט בדור יתום כזה אינו בנמצא איש כזה שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ויגלו לו עתידות כמו שהיה נוהג בקדושי עליונים רבותינו הקדמונים, וגסלא יש מי שיזכה שיגלו לו עתידות על ידי מלאך, רק כח הדמיון פועל מבלי השכל וחושב מחשבות ימה ומזרחה וצפונה ונגבה. ויש שרעיונותיו על משכבו סליקו, ויש חלומות מבהלים על פי מה שגובר המרה מחמת רב אכילה ושתיה או מחמת עצבות וכדומה, ויש שרוחין ושדין ולילין מחיכין בנשמתה בהיותה באויר העולם ומחזין לה מלין כדיבין, ולזמנין מודיעין לה גם כן איזה דבר ממלין דקשוט ממה דעתיד למהוי באפן שיותר טוב שאל יחוש כלל: