Discussion of the combined parshiyot through the middah of סדר order, referencing קדושה Kedusha
סדר order, arrangement, succession, orderliness, neatness, tidiness, trimness, form; sequence
קָדֹשׁ: to be cut off, separated, to be/become pure, sacred, holy (Jastrow Dictionary)
This "separated" quality is probably the basic meaning of the Hebrew word kadosh. Much like the English word "distinguished," which can mean both "separate" and "special," kadosh begins by meaning "separate" and ends by meaning "special" or "sacred," "holy," "elevated" (Neil Gilman, Sacred Fragments, p.229)
Structure seems to be a key part of this midah. What is the necessity of structure? The Mussar master, Rabbi Simcha Zissel of Kelm, compared Seder to the clasp on a pearl necklace. “Picture a pearl necklace with a small clasp. Which is more essential - the clasp or the pearls? At first glance the pearls are more essential. But, without the clasp all the pearls would scatter and all that would be left is the chain - thus the clasp seems more essential. A person is like a collection of pearls - he is full of potential, talents, character traits and virtues. Seder is similar to the clasp on the necklace. Without Seder all his virtues and talents scatter and he is left empty.” --Rabbi David Jaffe, Tikkun Middot Project Curriculum
All your actions and possessions should be orderly – each and every one in a set place and at a set time. Let your thoughts always be free to deal with that which lies ahead of you. This is the trait of order; allocating a set time for each and every thought and analysis, freeing time and space for each and every affair in the world of action, and demarcating the bounds of each with set boundaries so that one not intrude upon the other. ~Rabbi Menachem Mendel Leffin, Cheshbon HaNefesh
HIGHLIGHTS
The deaths of Nadav and Avihu, Aaron's sons, are noted and God warns against unauthorized entry into the Kodesh Kodashim / the Holy of Holies.
The rituals of the sin offerings, brought by Aaron to the mishkan for himself and the people are described.
The casts of lots on two goats for sin offerings are detailed.
The consumption of blood, the life force, is forbidden.
Laws regarding incest and deviant sexual relations are enumerated.
----------------------
Lists of ceremonial and moral laws are listed in detail.
Specific laws against the worship of Moloch are given.
Punishments are enumerated for unlawful marriages and immoral behaviors.
(א) וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקׇרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהֹוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכׇל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃
(1) יהוה spoke to Moses after the death of the two sons of Aaron who died when they drew too close to the presence of יהוה. (2) יהוה said to Moses: Tell your brother Aaron that he is not to come at will into the Shrine behind the curtain, in front of the cover that is upon the ark, lest he die; for I appear in the cloud over the cover.
וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃
Now Aaron’s sons Nadab and Abihu each took his fire pan, put fire in it, and laid incense on it; and they offered before יהוה alien fire, which had not been enjoined upon them.
כי בענן. הטעם שלא יכנס כי אם בקטרת שיעשה ענן ולא יראה הכבוד פן ימות. והנה טעמו לא אהיה נראה אליו כי אם בענן ויש אומרים כי פירוש כי בענן בעבור כי אני דר בענן על הכפורת כטעם ה׳ אמר לשכון בערפל:
FOR I APPEAR IN THE CLOUD. It means Aaron shall only enter with incense. He shall produce smoke so that God’s glory will not be seen, and as a result he dies. Note, the meaning of ki be-anan era’eh (for I appear in the cloud upon the ark-cover) is, I will not appear to him except through the agency of a cloud. There are those who say that the meaning of ki be-anan era’eh al ha-kapporet (for I appear in the cloud) is, because I dwell in a cloud upon the ark-covering. For I appear in the cloud is similar in meaning to The Lord hath said that He would dwell in the thick darkness (I Kings 8:12).
According to a tradition mentioned in the Bavli (Yoma 44a), incense atones for sins, which is why the High Priest would burn it on the Day of Atonement on behalf of the entire Israelite congregation.
What was so special about the incense offering?
The Hebrew word for incense Ketoret / קְטֹ֑רֶת is an acronym: The letter kuf (K) alludes to kedusha–holiness. The letter tet (T) alludes to tahara –purity. The letter resh (R) alludes to rachamim–mercy, and the letter tahf (T) alludes to tikvah—hope. These qualities: holiness, purity, mercy and hope, bring a transcendent experience to the mundane aspects of life. [Midrash Tanchuma on parsha Tetzaveh]
The ketoret (incense) offering was perhaps the most prestigious service in the Mishkan (Tabernacle) and in the Holy Temple.
The ketoret was a unique blend of herbs and balms whose precise ingredients and manner of preparation were commanded by God to Moses. There were 11 spices, four of which are explicitly mentioned in the Torah while the rest are part of the Oral Tradition.
The Talmud relates that all of the priests wanted to perform the incense offering, as doing so brought blessings of wealth. It was decided that as many different priests as possible should have an opportunity to do this service, so no priest was assigned this task more than once in his lifetime. theisraelbible.com
The incense, or ketoret in Hebrew, was composed of 11 spices, four of which are explicitly mentioned in the Torah, and the rest of which were communicated orally to Moses and are part of the Oral Tradition. These included 70 maneh each of balsam oil (צרי), onycha (הצפורן), storax (חלבנה), and frankincense (לבונה). To this were added 16 maneh of musk (מור), cassia (קציעה), spikenard (שבולת נרד), and saffron (כרכום), 12 maneh of costus (קושט), 3 maneh of (קלופה) cinnamon, and 9 maneh of (קנמון) agarwood. Sodom and Jordanian amber were also added. Another two ingredients (vetch lye and “caper wine”) were used in preparation of the tziporen (onycha) spice. The Torah forbids recreating or burning the incense for secular use outside of the Temple. www.theisraelbible.com
The midrash states that whoever smelled the fragrance of the incense when it was being burned on the altar would have thoughts of repentance. His heart would be purified of all evil thoughts and from the defilement of the Evil Inclination. It goes on to explain that all of the senses were blemished by the sin of eating the forbidden fruit in the Garden of Eden except for the sense of smell. It is, therefore, impossible to sin by smelling. Thus, the incense was an offering that was entirely clean of even the tiniest tinge of sin. www.theisraelbible.com
Sight, Taste, Touch, Hearing....
וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃
When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate.
וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
They heard the sound of God יהוה moving about in the garden at the breezy time of day; and the Human and his wife hid from God יהוה among the trees of the garden.
The Hebrew word for “offering” is korban, meaning “close,” while the word for “incense,” ketoret, reflects the Aramaic word keter, which means “bond.”
An animal or meal offering brought one close to Hashem, but it didn't necessarily mean that you bonded. You can still be a separate entity that is close to God. With the ketoret, one would bond and be connected to Hashem.
When a person brought an offering, in essence, the mundane and physical was being uplifted toward the Divine. With the ketoret offering, incense, the purpose was for the person to connect to the Divine.
The offerings reflected the uplifting and rectifying of the more outer dimensions of the person—thought, speech and action—directing them to the service of God, while the sublime fragrance of the ketoret represented the inner and essential connection that we have with Hashem. When this connection is revealed, then automatically all of our other aspects, including thought, speech and action, are directed and become connected to the Divine. Thus, the ketoret represented nothing less than the essential connection we each have with God. edited from www.chabad.org
כמעשה ארץ מצרים. מַגִּיד שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִיִּים וְשֶׁל כְּנַעֲנִיִּים מְקֻלְקָלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּשְׁבוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מְקֻלְקָל מִן הַכֹּל:
כמעשה ארץ מצרים AFTER THE DEEDS OF THE LAND OF EGYPT… [SHALL YE NOT DO] — This tells us that the deeds of the Egyptians and the Canaanites were more corrupt than those of all other nations, and that the district of Egypt in which the Israelites had resided (אשר ישבתם בה) was even more corrupt than all the rest of Egypt (Sifra, Acharei Mot, Section 8 3).
The Torah reveals to us that the reason that the Egyptians and the Canaanites behaved the way they did was because of their desires. Clear and simple! This is the whole reason why they invented their laws to begin with: it gave legitimacy to their crude behavior and gave them the freedom to enjoy their degenerate lifestyle and to do whatever they wanted.
The Torah informs us that following their ways will inevitably also lead to believing in their laws—believing in their “values” and later on, legitimizing their indecency and deplorable behavior. www.breslov.org
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ג) כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃ (ד) אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ה) וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {ס}
(1) יהוה spoke to Moses, saying: (2) Speak to the Israelite people and say to them: I יהוה am your God. (3) You shall not copy the practices of the land of Egypt where you dwelt, or of the land of Canaan to which I am taking you; nor shall you follow their laws. (4) My rules alone shall you observe, and faithfully follow My laws: I יהוה am your God. (5) You shall keep My laws and My rules, by the pursuit of which human beings shall live: I am יהוה. [you shall live by them, RS]
ועל דעת ר"א הזכיר כמעשה ארץ מצרים על השעירים הנזכרים וכמעשה ארץ כנען על העריות שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים כאשר אמר בסוף (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ ועל דעת רבותינו בתורת כהנים (אחרי ט ג) היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה והוא האמת כי גם קדש היה בארץ בזכור מאז ועד עתה והכתוב מעיד בהן בני מצרים שכניך גדלי בשר (יחזקאל טז כו) ואומר אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (שם כג כ) והבשר כנוי וכן זב מבשרו (ויקרא ט״ו:ב׳) דם יהיה זובה בבשרה (שם פסוק יט):
According to the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra, the Scriptural command, After the doings of the land of Egypt … shall ye not do, is a reference to [the practice of sacrificing to] the demons mentioned above [in 17:7]; and after the doings of the land of Canaan … shall ye not do is an allusion to the forbidden sexual relationships, in which the Canaanites were very bad and sinful, as He stated at the end of this section, For all these abominations have the men of the Land done. And in the opinion of our Rabbis in the Torath Kohanim, the Egyptians were also addicted to carnality, in all forms of the forbidden relationships, and with males and cattle. This is the truth, [as Scripture states] that there were also sodomites in the Land, referring [to the abominations of the nations] which were there from the beginning till now. Scripture further testifies concerning them, the Egyptians, thy neighbors, great of flesh, and it further says, whose flesh is as the flesh of asses, and whose issue is like the issue of horses, the term “flesh” being a euphemism [for the sexual organ]. Similarly, in the expressions, his flesh ran with his issue, and her issue in her flesh be blood [the term “flesh” is an allusion to the sexual organ].
Here, Hashem asks that we create clear boundaries between the practices of others and the chokim and mishpatim that are given to us by Hashem. This is emphasized over an and over within a few short verses. How can we relate this to a fuller understanding of Kedusha?
"And you shall live by them." Happy is one who fulfills the commandments of the Torah, for they enable a person to complete his/her spirit and soul in this world and the next...Anyone who contends with Torah, contends with life. ~The Zohar.
"And you shall live by them." Through the fulfillment of the commandments, one can bind oneself to life, to the Holy Blessed One who is the life of Life. ~The Sfat Emet.
For mystical and Chassidic thinkers...[to live by the law]came to mean something quite different. "V'chai ba'hem" is a call to greater life--not to live "by" God's word, but to gain life by virtue of it. To live in Torah is to become more alive, more awake, more integrated, and more complete through it. For the Zohar, just the engagement with Torah alone can yield transformative results (though fulfillment is privileged). For the Sefat Emet, action is the key. By doing mitzvot, we align ourselves with the Source of Life and thereby draw ourselves closer to life--its mystery, color, intensity, and grand complexity. In the process, says the Sfat Emet repeatedly throughout his work, we gain "חיות ",vitality. "V'chai Ba'Hem" thus becomes a charge to utilize Torah, the Tree of Life, as the grounds for one's deeper engagement with life, with the dynamism of spiritual awakening. It is not offered as a restraint on religious passion, as argued by rabbis of the Talmud, but as a prod toward ever-greater passion. Rabbi Erin Smokler on Acharei Mot.
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
(1) יהוה spoke to Moses, saying: (2) Speak to the whole Israelite community and say to them: You shall be holy, for I, your God יהוה, am holy.
The need to strive for absolute human perfection, Kedusha, is addressed to each and every member of the nation... no station in life, no gender, no age, no state of personal fortune is excluded. ~ Rabbi Samson Raphael Hirsch, (1808 – 1888).
[א] "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו" – מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלוים בה. "קדושים תהיו" – פרושים תהיו. "כי קדוש אני ה' אלקיכם" – לומר אם מקדישים (ס"א מקדשים) אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי. ואם אין אתם מקדישים (ס"א מקדשים) עצמכם מעלה אני עליכם כאילו לא קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש... תלמוד לומר "כי קדוש אני" – בקדושתי אני, בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי. אבא שאול אומר פמליא למלך, ומה עליה להיות מחקה למלך.
1) (Vayikra 19:1) "And the L–rd spoke to Moses, saying (Vayikra 19:2) Speak to the entire congregation of the children of Israel, and say to them: Holy shall you be." We are hereby taught that this section was stated in the presence of all. Why so? Because most of the major tenets of Torah are inherent in it. "Holy shall you be": Separate yourselves (from arayoth.) "Holy shall you be, for holy am I, the L–rd your G d." If you sanctify yourselves, I will consider it as if you had sanctified Me, and if you do not sanctify yourselves, I will consider it as if you had not sanctified Me. — But perhaps the meaning is: If you sanctify Me, I am holy, and if not I am not holy. It is, therefore, written "for holy am I" — I remain in My holiness whether or not I am sanctified (by men). Abba Shaul says: What is the duty of the King's retinue? To follow in the footsteps of the King (and to be holy).
דבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו, לכאורה יפלא איך שייך לומר לכל עדת בני ישראל שיהיו קדושים, מה שהוא מעלה אפי' לגדולי ישראל כי לאו כל אדם זוכה לכך שיקרא קדוש, ובאשר שזה הוא מצות עשה לכל אחד ואחד נראה שכל איש ואיש יהי' מי שיהי' יכול להיות קדוש וזה פלא, ונראה דהפי' הוא דכל אחד ואחד לפי מה שהוא מצוה עליו שיפריש ויבדל ממה שהוא עומד בו, ובאמת כי הקדושה שלפשוטי העם, לא נחשב לאנשי המעלה מאומה כמובן, ומ"מ לאיש כזה שהוא מבדיל עצמו מהחומריות שנחשב אצלו לחומריות הוא אצלו קדושה, ולאנשי המעלה עדיין אין זה קדושה כלל, והוא צריך להבדיל עצמו גם ממה שהוא בתמידות, אף שלגבי הפשוטים התמידות שלהם הוא להם לקדושה גדולה, הכלל שהוא מצוה כוללת, אך לכל אחד ואחד יש קדושה אחרת מה שאין לזולתו, כי כל איש צריך להתקדש ממה שטבעו נוטה לזה:
And on the face of it, it is an impossible thing! How could the text say that all of the congregation of Israel should be holy! Holiness is beyond even the greatest among Israel, since not every person can merit to be called holy. And it is a positive commandment for every human. And this is extraordinary: even though every person is what they are, they can still be holy. And it seems that the explanation is that each, according to what The Holy One commands each person, that person needs to separate and comprehend their standing. The holiness of simple people is not appropriate for those who are in a higher standing, and a person who understands what for them is materialism and coarseness and separates themselves from it, that is holiness. But for those in a higher level that is not holiness at all, and a person in that standing needs to separate from other things, constantly - even if for the simple people their separating constantly from their materialism is real and great kedushah. And the general rule is that this is a general mitzvah but for each person it will look like a different mitzvah, as there is a different holiness, as each person needs to make holy their tendencies that their nature gives them.
דבר אל כל עדת. קדושים תהיו. אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם כמו שהיתה הכונה באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים והבדילם מטומאת המאכלות והזרע בטומאת הנדה והנגעים הנמשכים ממנה ומטומאת הזבה וטומאת החטאים כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ומחברת השדים ורוח הטומאה ומטומאת העריות כאמרו אל תטמאו בכל אלה אמר עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וזה ביאר עתה באמרו
דבר אל כל עדת...קדושים תהיו; after the presence of G’d had manifested itself among the Jewish people, sanctifying them for eternal life, as had been the meaning of the verse in Exodus 19,6 “you shall become for Me a nation of priests a holy nation,” and taking into consideration G’d’s statement in Leviticus 11,45 “I have led you out of the land of Egypt in order to be your G’d and your becoming holy,” G’d had in the meantime separated the Jewish people from impurity through the legislation concerning forbidden foods, skin eczemas, ritual impurity contracted through cohabitation with menstruant women, or women afflicted with excretions from their vaginas at times other than when they were experiencing menstruation. G’d had also elaborated on other ritual contaminations contracted through sinful contact. The objective of all these parts of Torah legislation was to establish a nation that could be described as “holy,” not least of it the legislation concerning incest. At this point, i.e. after achieving this “holiness,” i.e. emulating the Creator’s holiness in the maximum manner possible for creatures, the Torah spells out this objective by saying כי קדוש אני, “For I the Lord am holy;” the message is that the original intention in creating man in the image of G’d (Genesis 1,26) had already had as its declared goal for this “image” to become something constant. The Torah now proceeds to list laws which appeared on the first of the Two Tablets, whose objective it is to ensure enduring life for the Jewish people as we explained on Exodus 20,11.
אל כל עדת בני ישראל כבר אמרו רבותינו (תו"כ ריש הפרשה) שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה וזה טעם "אל כל עדת בני ישראל" אבל הוזכרה כאן בתורת הכהנים מפני שידבר בה על קרבן השלמים ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות והעריות והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר:
SPEAK UNTO ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL. Our Rabbis have already said that this section was addressed to the full assembly [of all Israel] because most of the fundamental principles of the Torah are dependent on it, this being the reason for the expression, speak unto all the congregation of the children of Israel.
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט, ב). תני רבי חייא, פרשה זו נאמרה בהקהל לפי שגופי תורה תלויין בה (ויק"ר כד, ה). על דרך הצחות עיין בילקוט ריש ויקהל מה שרבותינו בעלי אגדה אומרים כו', עד כדי שיהא שמי מתקלס בין בני, עד כאן. כך אני אומר שראוי להגיד פרשה זו בהקהל כלומר למשה, ולפי עניות דעתי לפי שגופי תורה כו':
Rabbi Chiyah taught in Vayikra Rabbah 24,5 that this portion was read out during the הקהל ceremony because so many basic elements of the Torah are contained therein. Yalkut Shimoni at the beginning of פרשת ויקהל states that the teachers of aggadic material concurred that there is no other portion of the Torah which starts with a report of the Jewish people all being assembled. G–d asked Moses to arrange for many mass meetings at which the laws of Sabbath observance would be taught. Subsequent generations were meant to learn from Moses how to teach Torah in public gatherings with the objective to glorify the name of G–d among the people. This is why Rabbi Chiyah was convinced that the portion of קדושים was read on the occasion of הקהל [a public gathering of the entire nation including women and children as per Deut. 31,12 at which the people were to hear and learn to fear the Lord. Ed.] Rabbi Chiyah further supports this by the opening verse in our פרשה.
דבר קדוש הוא להגיע האדם אל שלמותו המכוון שתהיה השקפתו באופני חיותו אל הטוב שבשרשי מציאותו לא על הרע שבו. וזאת העצה היא מבוארת התועלת כי ההחחלות והשרשים הטובים יחייבו האנשים לפעול פעולות טובות אמנם הרעות יחייבום אל הפחיתות ולפחות יתנצלו בהם לאמר כי כאיש גבורתו כי על זה הענין תפס שמואל על שאול כשפשע בשליחותו וא"ל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך (שמואל א ט״ו:י״ז-י״ח). אמר כי היה לו להסתכל מאין בא מראש שבטי ישראל וגם שהוא הווה להם למלך והשליחות אשר הוא הולך אליו. כי לפי יוקר התחלותיו ושרשיו כן צריך ליתן את הדין, וזה המוסר החזיק בו החוקר וכתבו בפרק י"א מהמאמר העשירי מהמדות זה לשונו. לא כמו שכתבו המזהירים כי האדם ראוי לו לדעת הדברים אשר לאדם ודברי המתים כי הוא בן מות אבל יעשו בכל הדברים כאלו אינן בני מות וכל הדברים יעשה לחיות כפי היותר נבחר אשר בו. הנה אם קטון הוא בשיעור ובכח וביקר יתר מאד יתעלה. ראה כמה ערבים דברי החכם אשר בהם למד דעת ויראת ה' בשיסתכל האדם תמיד אל שרשיו היקרים ויעצים עיניו מדברי המתים ומהחלט על עצמי כי הוא בן מות לפי טבעו אשר הם דברים המפילים עליו חבלי שינת ההתרשלות תנומת העצלות והרפיון אבל שישים אל לבו תמיד יוקר נפשו ומעלתה אשר אם קטן הוא בעיניו, על דרך האמת הוא גדול יתר מאד וזו עצמה עצת המשוררים בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש ומוסרי'. אמרו שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תלים מ"ה). ירצה שכחי עמך ובית אביך החמריים וזכרי כי ממקום קדוש לוקחת דכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. והוא עצמו מה שכוון מהמאמר האלהי הקדוש שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ירצה לא תתרשלו במנהג הטהרה והנקיות בטענות פחיתות חומריכם כי קדוש אני ה' הנותן רוח בכם והנופח נשמותיכם כמו שנזכר. ונאמר (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והנה לפי זה יש תימא נפלא על מאמר עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות פ"ג). וזה כי הוא מבואר ממה שאמרנו כי זאת אינה עצה כי אדרבא בזכרו התחלותיו הפחותות יתיר עצמו לדברים פחותים וגרועים ולא ישים אשם נפשו עליהם. והרי איוב לא היה פוטר נפשו מן הדין אלא בטענות אלו עצמן. אמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך (איוב י"ד). כי באומרו אדם ילוד אשה וכו'. הוא עצמו מה שאמר מאין באת מטפה סרוחה וכו'. ובאומרו כציץ יצא וימל וגו'. הוא מה שאמר ולאן אתה הולך. ירצה כי במעט הזמן הוא נעתק ממקומו זה ויברח אל מקום רמה ותולעה אשר נסעו אבותיו. ואמר ידעתי שלא נעלמו ממך שני אלו הענינים ואיך תביא אותי במשפט עמך כאלו הייתי מהתחלה נכבדת או שהיה לי מציאות קיים באמת בצדק אפטר מדינך, והנה אם כן איך יצדק אמרו כי כשיסתכל שבא מטפה סרוחה או שהוא הולך אל מקום עפר רמה ותולעה יתרחת מעשות פעולות מגונות אדרבא יעוררוהו להפנות לבו אל הבטלה והשעשוע בעודו בחיים על דרך שאמרו בעירובין (ר'ד.) אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף אכול חטוף ושתי דעלמא דאזלינן מניה לבי הלולא דמי. עם שהמאמר הזה הוא משל הטוב האנושי הראוי לדרוש אותו בעוד בחיים חייתו מכל מקום הוא משל בפי ההמון בהפך מה שישים עקביא לפניהם. גם כי לפי מה שפירשו הראשונים במאמר הזה יש בו פקפוקים אזכור אותם אחר שאזכור פירושם: והוא כי לפי שהאדם עשוי לחטוא בא' משלשה סוגי חטאות תחתיהם יעמדו כל מיני העבירות ואישיהם והם אשר זכרו החכמים (אבות פ"ד) החמדה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי אין אדם אשר יחטא רק בשלשה ענינים אלו אם לקנות ממון או שום תועלת או לרדוף אחרי ההנאות והתאות הבשריות או ברדפו אחרי הגאוה והכבוד. והנה בזכרו מאין בא יתרחק ודאי מהגאוה כמו שאמר החכם (חו"ה שער הכניעה פ"ה) תמהני מי שעבר מעבר השתן שני פעמים איך יתגאה. ובזכרו לאן הוא הולך יבזה הקנינים המדומים כי למה ירדוף אחריהם ומחר יוצע רמה תחתיו. ובזכרו לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון יתרחק מדרכי התאוה וחמודותיה כי ידע כי רע ומר תהיה באחרונה בפקוד חשבונו ממנו וכמ"ש החכם (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותיך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. והנה עם זה ימצא מוגבל בכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה וזאת היא כוונתם דרך כלל ועם שהם דברים נכונים מצד עצמם יראה שיש לפקפק אם היתה זאת כוונת החכם מפני חמשה דברים. האחד כי בואו מטפה סרוחה לא יספיק להרחיק האדם מן הגאוה מצד שכל בני אדם שוים בה ולמה לא יתגאה האדם בהכירו לעצמו יתר שאת בחכמה וגבורה עושר ובכלמעלה על בני גילו אשר אב אחד ילדם ויכוננו ברחם אחד. והשני למה יזכור ג' דברים יזכור לאן הוא הולך ויועילנו להרחיק הגאוה כי איכה מעלה רמה יבקש ומחר תהיה רמה אחותו ומה אם יספיק זכרונו להרחיקו ולהפליגו מבקשת הדברים הזמניים אשר הוא צריך. לקצתם כ"ש שירחיקנו מהנמאסים ומהמתועבים הנמשכים מהגאוה וגודל לבב. והשלישי כי מה לו לזכור שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה די לו בשיזכור כי מחר הולך אל בית עולמו ויעזוב לאחרים חילו ואף על פי שלא תשלוט רמה בבשרו והרביעי כי בכלל השלישית הם כלם כי הזוכר את החשבון יפחד ויחרד לבבו ליום דינו וישמר מכל אשר יבוא לידי חשבון מאי זה מין שיהיה וירא אלהים יצא את כלם וכך שנה לנו רבי בתחלת פרק שני הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה הבט מה למעלה מהך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין ושלש אלה כלם מענין החשבון הם כמו שהוא מבואר ואם כן החשבון לבד יספיק להרחיק האדם מהעבירה ולמה יפליג עקביא בדברים. החמישי כי הנה דבריו נראין סותרין זה לזה כי אם הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה איך יצייר שיש לו ליתן דין לפני מלך המלכים והוא ידוע שאין שם מקום המשפט וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו (קהלת ט') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה והכוונה לו כי כשם שאין שם דין ותשבון אלא כליית הגוף והפסדו ככה אין לו לתת את הדין בשום מקום ובשום ענין וההמשך הוא הכפירה וההסתה הכוזבת. אמנם הכוונה לעקביא בן מהללאל יתכן שיהיה הענין הנכבד עצמו שאמרנו והוא ליקר ולקלס החלק המעולה שבנו ולהחשיבו ולהקפיד מאד שלא לחלל כבודו לעשות דבר מגונה שלא יאות לעשותו מצד מעלתו. ולזה אמר שישים כל אדם אל לבו אלו שלשה דברים ולא יבא לידי עבירה והם התחלות ההויה שזכרם החוקר. החומר הנושא ההויה. וההעדר הקודם לה. והצורה ההווה. כי באומרו מאין באת מטפה סרוחה זכר מה שהוא ההיולי להויה בלי ספק. אמנם ההעדר זכר אותו ורשמו במה שאמר לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה לפי שההעדר ההוא הוא הכרוך בעקבי כל הווה והוא המחייב הפשטת הצורות ההוות והמרתן בזולתן אשר היו נעדרות כמו שמפשיט החומר הבשרי צורת הבשר האנושי ולובש צורת עפר רמה ותולעה אמנם הצורה היא מבוארת באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי באמת הצורה ענין אלהי שלוח מאתו יתעלה להחיות פגרים מתים והוא מחוייב להשיב שלחו דבר כציר נאמן. ובמדרש פרשת זיבה (ויקרא רבות פ' י"ט) תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו'. רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש רבי עקביא מתוך תיבה אחת וזכור את בוראיך (קהלת י״ב:א׳). בארך בורך. בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רמה ותולעה. בראך זו מלך מלכי המלכים הקב"ה שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון בימי בחירותיך בימי טליותך עד אשר לא יבא וגו' (שם). והיא היא כוונת רבי עקביא בזכרון אלו ההתחלות בדברי שלמה החכם. אמנם כוונת שלשתן כי ההסתכלות על אלה הדברים יועיל לו מאד לברור החלק המעולה שבו ולהוציא יקר מזולל ולהחשיבו. וזה כי כשיסתכל מאין בא ולאן הוא הולך כמו שאמרנו ידע וישכיל ממוצא דבר כי ההעדר אשר בהתחלתו הוא האחוז והכרוך בעקבות החומר והוא לבדו המחוייב אל ההפסד. אמנם הצורה שהיא עקר ההויה היא שכלית וקיימת ונשארת להתיצב לפני בוראה ומצדה הוא עתיד ליתן את הדין לפניו ולא יחשוב שהוא בן מות מצד היותה נפסדת בהפסד החומר הבא למקום עפר רמה ותולעה מקום שאין שם דין כמו שאמרנו. והוא עצמו מ"ש בסוף פרק רביעי מפרקי אבות ודע שהכל בא לפו החשבון ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יזרז שלא יבטיח היצר הרע אל הנפש ההמלט מהחשבון הזה לאמר כי ביום צאת רוחו ושובו אל אדמתו מיד אבדו עשתונותיו והנה הוא מוצא חסרונו ופחיתותו מנוס וכתריס לפני פורענותו כי אין הדבר כן ויש לך להביא ראיה על זה ממה שאתה רואה בעיניך בחלקי הוייתך אשר אי אתה יכול להכחישו בשום פנים. וזה שעל כרחך אתה רואה שנמשך מן ההתחלה האחת שהוא החומר מה שראוי לפי טבעו והוא היצירה בבטן אמך והיציאה לעולם הזה ע"י הלידה. ומן ההתחלה השנית שהיא ההעדר על כרחך אתה מודה שנמשך ממנו מה שיחוייב לפי טבעו והוא היות הצורה החיונית שהיתה נעדרת מתחלה והפשטתה מפני צורה אחרת אחרי כן ע"י המות. ואם כן על כרחך אתה מודה שימשך מהחלק השכלי שבך והוא הצורה המיוחדת לך מה שיחוייב לה והוא לתת דין וחשבון מכל מעשיה לפני מלך המלכים הב"ה. והיא ראיה חזקה ועצה שלמה הסכימו בה הכל אשר עליה מיוסדת המדה הנכונה אשר קראוה החכמים יראת חטא שאינה אלא ההכנעה מעשות דבר מגונה לפי טבעו. וכמ"ש על עקביא בן מהללאל עצמו במסכת עדיות (פ"ה מ"ו) לא ננעלה עזרה על אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. שבחוהו בשהיה עיקר החלק החשוב שבו והיה ירא מאד מהחטיאו והביא עליו שום פגם. אמרו עליו (שם) שהלכו אליו כל חכמי ישראל ואמרו לו חזור בך מד' דברים הללו ונעשה אותך אב ב"ד לכל ישראל והשיב מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא אהיה שעה אחת רשע בפני המקום שיאמר שבשביל שררה חזר בו. הנה יראת חטאו מפורסמת מאד במה שחשש למה שיליזו עליו הבריות לומר מפני שררה חזר בו ואין רוח המקום נוחה במי שמכניס עצמו במקום חשד הבריות שיש חלול השם בדבר ולזה אמר שחלילה לו מהיות רשע שעה אחת בפני המקום. והנה הבריחה מהשררה תחת זאת היא מצרף היראת חטא בלי ספק והיסוד אליה אינו רק התיקרות נפשו בעיניו ובלתי התנכרותו בה. וזו נראית כוונת המאמר שזכרנו ראשונה היוצא מפי המפורסם שבחסידים אנשי השם רבי חנינא בן דוסא שאמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה כי כל שמכיר את נפשו והיא היתה יקרה בעיניו וירא וחרד מאד על שמירתו מהחטיאה הנה באמת הוא ידרוש החכמה כדי שידע ליזהר בשמירת נפשו מהחטא ולזה יחוייב שתתקיים לו חכמתו בעוד שהסיבה קיימת כלומר כל עוד נפשו בו כי א"א זה בלא זה. והשנית שהסרתו מהחכמה והסח דעתו ממנה הנה הוא חטא גדול מצד עצמו ואחר שיראת חטאו קדמה לו לא יסור ממנה בשום צד כמו שעשה עקביה בן מהללאל שלא סר מחכמתו שלמד מרבותיו מפני יראת החטא שלא יאמרו וכו'. אע"פ שבשעת פטירתו צוה לבנו לחזור מהן (שם מ"ז) וא"ל ואתה למה לא חזרת אמר ליה אני קבלתי מהמרובים והם קבלו מהמרובים הם עמדו בשמועתם ואני עמדתי בשמועתי ואתה קבלת מהיחיד וכו'. כדאיתא התם ואם זה החסיד נתקיימה חכמתו בידו לפי שנראה לו שום צד חטא להעזב מקבלתו על זה האופן. כל שכן למי שישב ויסיר החכמה מלבו שהוא עון גדול. וירא חטא ודאי ימלט ממנו ולזה על כ"פ חכמתו מתקיימת. אמנם מי שלא קדמה לו הכרת נפשו ויראת חטאו על זה הענין אלא שנדמה לו החכמה כאחת המלאכות הנה אי אפשר שתתקיים בידו לפי שאינה נדרשת ממנו לעצם צרכה וענינה המיוחד שהוא שמוש נפשו וקישוטה אלא לענין מקרי חצוני בעושר והכבוד וכדומה שבהסתלק הצורך ההוא או שלא יעלה בידו יסתלק העסק בה. והוא עצמו מה שאמר המשורר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב וגו' (תלים קי"א). ירצה כשיהיה ראשית מחשבת החכמה ותכליתה יראת ה' יורה על שכל טוב לעושה שניהם כי ודאי ימצאו שניהם יחד ולא עוד אלא שיתקיימו בידו באופן שתהיה תהלתו עומדת לעד. וזו היא כוונתם באומרם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) כי מי שקדמה לו היראה אין ספק שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו. כי אם ידע עושה מפי עצמו ואם לא ידע עושה מפי אחרים. ולכן אמרו (שם) שאיש כזה דומה לאילן ששרשיו מרובין וכו'. שאפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו והוא אומרו חכמתו מתקיימת לפי שהמעשים אחוזים בשרשי היראה והכרת נפשו היקרה וההקפדה על שמירתה. אמנם על מי שמחסר את חקו בזה אמרו חז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה וסוף שלא תתקיים בידו כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד שאין לו מקום לקבעה בו. וזה המשל כוונו הנביא באומרו (ישעיהו ל״ג:ו׳) חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ולזה בהכרח יהיו מעשיו מועטין ולסוף תתבטל חכמתו. וגם יתכן לומר חכמתו מתקיימת ואינה מתקיימת בבחינת שומעיה לפי שהדברים היוצאים מפי האומרים מעט ועושין הרבה הם מקובלים ומתקיימים ביד שומעיהם. אמנם העושים בהפך דבריהם אינם נשמעים וחכמתם אינה מתקיימת ביד השומעים כי הדברים אשר אצל הפעולות והמעשים פחות יאמנו המאמרים מהפעולות אבל יבזום ויכחישום כמו שכתב זה החוקר בראשון מהעשירי מספר המדות וזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד' והוא מאמר נכון מאד לכל אחד מהפירושים. והנה לפי שהיראה על זה האופן היא יסוד כל המצות האלהיות יסבול שאמר עליה משה עליו השלום (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו': הכוונה אינך צריך להשלים כל מצות ה' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור כל חקותיו ומצותיו אשר ייטב לך בהם רק היראה לבדה שאם תקדם היראה הכל ימשך ויסכים מאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) וכי יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא כי באמת לגבי דידיה דבר קטון היא להכין חלקי עצמו וליקר החלק המשובח ולירא עליו פן יתקלקל בידו. האמנה כי זה הפירוש לא יסבלוהו הטעמים ותכן פירושו עם אלו המאמרים הנלוים אליו מחז"ל יתבארו במקומו ב"ה. הנה מכל זה נתבאר אמות מה שהנחנוהו ראשונה מחיוב השקפת האדם אל החלק המעולה שבו ולא אל החלק הפחות רק להשמר מאד מפני פחיתותו כנזכר. ועם היות שראש חכמי המחקר דבר בזה המוסר והזהיר עליו השיעור שזכרנו הנה באמת הם לא הגיעו לסוף תועלתו ולא באו עד תכונתו: לפי שהם חלקו זה השכל אשר בנו לשני ראשים. האחד הוא המעיין ויודע בעניינים העיונים ההכרחיים אשר לא סודר ממנו פועל ומעשה כלל. והשני הוא השכל המעשי אשר יעיין בענינים האיפשריים אשר ממנו יסודרו הל המעשים האנושיים כמו שכתב זה החוקר בתחלת דבריו לספר המדות באומרו כל מלאכה וכל למוד וכל מעשה וכל בחרה. כי המלאכה והלמוד הם המעשי והעיוני אשר בשני חלקי השכל והמעשה והבחירה הם הפעולות הנמצאות בחלק החמרי וחלקם לשנים האחד מה שיעשה לפי מה שיזדמן אליו לפי הרצון לבד וקראו מעשה. והבחירה הוא הפועל הנעשה בעצת השכל המעשי אשר במעשים האנושיים כנזכר. והנה הם לא ראו שיפול בחלק השכלי לא שום זכות ולא חובה לשמים כלל כי החלק העיוני לא יסודר ממנו לפי דעתם שום מעשה בחלק הגופיי ואשר יסודר מהמעשי היושר בו או החטא והוא אצל הדת המדינית או אנשיה לא אצל האל יתברך כלל. ואין ספק שאם זרח עליו אור התורה והמצוה היה מרגיש כי מהשכל העיוני אשר בו יסודרו כל המצות האלהיות כי השכל הגוזר בעיונו במציאות האל יתברך וידיעתו באלו הנמצאות כלם ומשגיח בהם ומנהיגם ברצונו המוחלט הוא עצמו יגזור במציאות הנבואה ומצות התורה ובאמות שכרה ועונשה וממנו חוייבו כל אלה המעשים האלהיים המוטלים חובה על האדם לעשותם. והיה מוצא המעשיים היוצאים לחוץ שלשה מינים חלק מסודר מהעיוני והם המצות התוריות. וחלק מסודר מהמעשי והם הענינים האנושיים ושניהם תחת הבחירה וחלק בלתי מסודר משום אחד מהם רק מהרצון לבד אשר קראו הוא מעשה אשר הוא באמת אינו פועל אנושי בייחוד כי הוא משותף לכל הבעלי חיים המתנועעים ברצון. אמנם לפי חלוקתו עקר המעשים אשר בהם יוצלח האדם חסר מספרו. כי עקר הצלחת האדם וישועת נפשו נא ימצא לו רק במה שנפרד בו משאר הנמצאות השפלות כלן בפעולותיהן ובתכליותיהן העולות במעלה על כל אלה הדברים המורגשים וזה לא ימצא בשום צד רק בהתנהג במעשים אלהיים מגיעים אלינו ע"י החלק השכלי הגוזר לשמוע אל דברי הנביא ולהאמין מצותיו אשר ידבר בשם ה' ולירוא מפניו, כמו שעל ענין זה אמר החכם בחכמתו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב:י״ג-י״ד). כי הוא כבר העביר החפוש בכל אותם הפעולות אשר כרם החכם שם על סדרם ולא מצא שיהא לאדם בהם ולא בשום אחד מהם יתרון המחייב זולהמצא אליו משאר הנמצאות אשר עליו שאל פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו' (שם א') רק מצא יתרונו מצד זה החלק השכלי אשר עיונו יחייב על יראת האלהים הנפשיית. והפעולות אשר יסודרו מהעיון ההוא שמור מצותיו ואמר כי זה כל האדם ולא זולת וכבר התחלנו לדבר קצת בזה בתחלת שער ל"ג וזכרנו מה שנטה הרב המורה אחר הדעת הפלוסופיא ונלחץ בעניינו עיין עליו כי הוא ענין נכבד מאד. והנה א"כ הוא מבואר שתועלת זה המוסר אשר זכרנו וטוב הישרתו הלא לנו הוא ולבנינו לעשות ככל דברי התורה הזאת אשר שם לפנינו לפי שהחטא הנופל בהם ובכל אחד מהם הוא חוזר אל זה החלק הנכבד אשר בנו כי על זה תמצא בכל מקום שהתורה תולה החטאים והאשמות והעונשים בחלק ההוא כמו שאמר (במדבר ה׳:ו׳) ואשמה הנפש ההיא, הנפש האוכלת את הדם, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א). וכן תמיד. לפי שהחטאים נתלין במקור הפעולות ושרשם והיא הנפש והיא תשא את עונם כמו שאמר (יחזקאל י״ח:ד׳-ה׳) הנפש החוטאת היא תמות כי הכל הוא לפי חוזק אמונתה או חולשתה וקרא דוקא בלי ספק. אמנם אנקלוס שהסב בכל מקום מלת נפש אל האיש הנה הוא דבר אל ההמון כפי הראוי להם כי הם יותר יחושו אל הגופות ואם הם החלק הפחות שבהם כמו שביארנו בתחלת השער הקודם. ולזה נראה באמת כי אל עם ה' אלה בייחוד כיוון החכם במה שאמר במאמר שזכרנו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת לפי שאין יראת חטא בזולתה מהאומות ואין לעכו"ם ולחכמיהם חלק באמונה כלל. וזה אשר נתיחדו בו במעמד האלהי אשר נאמר בתחלתו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ולבסוף (שם כ') כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו להורות כי אם אין אמונה אין יראה ואם אין יראה אין אמונה כי הענין הראשון יחוייב מחבירו בהמצאו ונפסק בהעדרו בלי ספק. והנה לפי ששלמות האדם כפי מה שנזכר הוא תלוי בשלמות זה החלק השכלי והוא במה שתצליח ותשכיל נפשו בטוב עיוניה הדעות הנכונות האמתיות כי אז תבין יראת ה' ותרתע מפניו כמו שהונח גם בתקון הכח החמרי אשר עליו מוטל להוציא אל הפועל המעשים המסודרים מזאת ההשכלה והיראה כשיהיה מזומן ונכון לפניו לעבוד עבודותיו מבלי שיטה אל הטבע הבהמי המשותף או הקרוב אליו. לזה תראה מזה החלק התוריי אשר לפנינו שיסדר אלו שני הענינים בזה אחר זה. ראשונה יישיר במה שתסור הנפש מדעות פחותות ודמיונות נפסדות המרחיקות אותה מכל דעת ותבונה. ואחר יישיר במה שירחיק הכח החמרי מהיותו נטרד אחר הבהמיות בתאוותיו הנפסדות והשיבו שומע ונכנע אל מאמר השכל ועבודותיו. ובסוף יבאר הכוונה ותכלית ההיישרות וזה יתבאר כפי מה שנאמר אחר שנתעורר אל קצת ספקות שראוי להתעורר אליהם בזה החלק:
When striving to achieve his potential, man must look beyond himself and attempt to act as if he had become a partner in what he is striving for....G'ds imperative "be holy, for I am holy," means "do not use the fact that you are in a mortal shell as an excuse not to strive for the ultimate you are capable of." This seems to conflict with the view expressed by Akavyah ben Mehallalel in Avot 3,1, who states "look at three things and you will not become a sinner. Your origin, i.e. a smelly drop of semen; your destiny, i.e. a place of dust and worms; the celestial tribunal before which you will have to give an account of your life to the Almighty." Surely, a person who is imbued with that outlook is apt to become rather permissive with himself, telling himself that nothing much can be expected of him seeing he is of such lowly origin and headed for such a miserable destiny. This also seems to be what Job argued when he justified his despair saying: "man, the product of woman, of short lifespan and excess of trouble, anger etc." (Job 14,1) Did not Samuel say to Rav Yehudah (Eyruvin 54 ) "smart one, eat and drink while you can, since the world we will depart from is like a feast." Even though the parable may tell us to seek the permissible pleasures of life while we are still here to enjoy them, it is certainly a public pronouncement totally different from that of Akavyah ben Mehallalel. In fact, since man's sins are rooted in any or all of three types of motivations, "jealousy, sensual desire, quest for honour and glory," the considerations Akavyah asks us to bear in mind, will act as brakes to any of the aforementioned causes of sin. How can a person be haughty, seek glory, when he considers his lowly origin?- How can a person be consumed with desire to gratify the urgings of his flesh, when he knows all too well that he will soon return to dust, and his own flesh will be food for the worms? How can one be greedy and jealous of someone else's possessions, when one knows full well that all these possessions will be left behind? How can one indulge the flesh when one knows one has to render an accounting of how one spent one's time down here? While Akavyah seems to make a good case, superficially, his arguments can be countered nonetheless. If one will turn into dust and worms, what judgment is there to be afraid of? If one's origin is low, so is everyone else's; how could this be a deterrent to sin then? Pride, i.e. being vainglorious, may reflect merely one's achievments, not one's origin! Why does Akavyah describe the fate of the corpse? It would have been simpler to say "we are all headed for death!" Is not the fact that one has to die a sufficient deterrent? In Kohelet 9,10, Solomon has already said "whatever you are able to do, do it with all your might; for there is neither action nor reasoning nor knowledge nor wisdom in she-ol, [the place] that you are going to." Since your body is finite, all that is connected with it comes to an end when your body dies. Akavyah, however, reminds us that we should consider the elevated part of man, not desecrate it or debase it. To this end, the considerations he suggests to keep in mind are very helpful. It is only the body that is lowly, just as it is only the body that turns into dust and worms; the soul, the Divine part of our roots will live on and have to give an accounting of itself. All phenomena in nature share three criteria. A) They are all observed in their present stage of development, evolution. B) They have all undergone some metamorphosis before they reached their present stage. C) They all appear in a certain format. Remembering these three facts, Rabbi Akavyah says will help one avoid sin. 1) Considering that one's raw material is only matter. 2) Considering that all matter is in a constantly changing state, not enduring as such. 3) Considering that one's format is "in the image of G'd." When considering all these factors combined, remembering the Divine part of our format helps to give us the proper perspective on life. Akavyah's warning then is not to let the yetzer hara mislead us into thinking that because our bodies are transient and our origin insignificant, we are not losing anything by enjoying the pleasures of life, but to remember that there is another part of us that transcends the body, and which we may place in jeopardy if we do not act properly. If the body is subject to metamorphosis, how much more so the soul. Death of the body as an end to existence is quite an illogical premise then. Death is merely a transition to another state, not a final disposition, extinction. It is this thought that is the rationale underlying all yirat chet, fear of sin, the knowledge that there is no escaping the consequences of one's actions.
בהקהל מפני. וא"ת והא כל התורה כולה שנה משה לישראל כמו שפירש"י בפרשת כי תשא. וי"ל דפרשה זו נאמרה להן בהקהל נשים וטף דכתיב כל עדת בני ישראל כדכתיב בפרשת וילך הקהל את העם האנשים והנשים וטף, אבל משה לא שנה אלא לאנשים. עי"ל דמשה שנה להם כתות כתות זו אחר זו, אבל פרשה זו היה במעמד כל ישראל, ונ"מ שאינם יכולים לומר אי אפשר במצוה זו דיש לי לשאול עליה, ומה שלא שאלתי מיד למשה לפי שלא היו שם כל ישראל, ומש"ה היו כל ישראל ביחד שלא יכולין לאמר כזה:
During an assembly. You might ask: Moshe taught the whole Torah to Israel as Rashi says in parshas Ki Sisa. The answer is: This parshah was said to them in an assembly of women and children [too] as it is written, “the entire congregation [of] Bnei Yisroel,” and [also] as it is written in parshas Vayeilech (Devarim 31:12), “Assemble the people — the men and the women and the infants.” But [generally], Moshe taught the men only. Another answer is: Moshe [generally] taught them in groups, one after the other, but this parshah was in the assembly of all Israel. The difference [of teaching in this manner] was that no one could say, “I do not accept this mitzvah because I have questions against it, and the reason I did not ask Moshe immediately is because not all Israel were present there.” Therefore, [here] all Israel were together so that no one could say this. [See Re’m]
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. ע"ד הפשט לשון קדושה הוא ענין פרישות והבדל. והפרשה הזאת אזהרה לכל ישראל שיהיו פרושים וגדורים במדותיהם שיתבונן כל אחד ואחד על יולדיו ויעיד עליהם, שיעיד הבן אל אביו ואמו שהם לו כעין הבורא, ויעיד על הבורא שהוא האב העליון יתברך שחדש עולמו, זהו שהזכיר מיד, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, כי מצות השבת עדות ומופת על חדוש העולם. ומה שהקדים האם לאב, לפי שמנהג הבנים שיקלו ביראת אמותם ואין כן המנהג באב, לכך הקדים בענין היראה האם לאב, אבל אצל הכבוד הקדים האב לאם, הוא שכתוב (שם כ) כבד את אביך ואת אמך. ואם היו שניהם מסכימים בכך שתחלל את השבת, לכך סמך ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם, כלומר של כלכם, כי אתה והם חייבין בכבודי. וסמך לו מיד עבודה זרה, הוא שאמר אל תפנו אל האלילים, כי הכופר בחדוש כעובד עבודה זרה. ולשון אל תפנו לשון פניית הלב הוא, ויזהיר הכתוב שלא יפנה לבבו להם שיאמין שיש בהם ממש, אלא שיהיו בעיניו הבל וריק, והוא כעין (דברים כט) אשר לבבו פונה היום, (שם ל) ואם יפנה לברך ולא תשמע. ואמר לא תעשו לכם, שלא תעשנה בידים ואף על פי שדעתו שאין בה ממש. אני ה' אלהיכם, ה' נאמן לשלם שכר, אלהיכם דיין להפרע. ויתכן לפרש קדושים תהיו זו קדושת המחשבה, כענין שאמרו לעולם יקדש אדם עצמו בשעת תשמיש, ולפי ששלמות הקדושה לזרע ישראל תלויה ביצירה לכך אמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהן אשר ילדו לי, קרא את ישראל נולדים לו כי הם מיוחדים לשמו. ואחר שהזכיר פרשת עריות למעלה במין האסור יזהיר עתה ויאמר קדושים תהיו במין המותר הראוי לכם להדבק בו, כי הדבק במינו בקדושה גם הנשמר מהעריות קדוש יאמר לו. והזכיר באזהרת הקדושה הזאת כל עדת בני ישראל כדי לכלול בזה גם הנשים, לפי שהאזהרה לכל אנשים ונשים, וכענין שכתוב בנדבת המשכן (שמות לה) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, כי הנדבה היתה לכל ישראל אנשים ונשים יחדו. ולפי שהאב והאם סבת הבן על כן אמר איש אמו ואביו תיראו, לפי ששלשה שותפין יש בו באדם, הקב"ה ואביו ואמו, והקדים האם למעלתה כי הקדושה מעלה יתרה באשה יותר מבאיש, ואחר האם הזכיר האב שהוא העקר, ואחריהם השותף השלישי יתברך העליון על הכל, ומזה סיים הכתוב אני ה' אלהיכם, הוא השותף המטיל בו נשמה שהוא העקר. ואמר את שבתותי תשמרו לפי שעקר עונה בשבת, ומלת תשמרו כלשון הכתוב (בראשית לז) ואביו שמר את הדבר, ולשון רבותינו ז"ל שמור לי על הפתח, וזהו שכתוב (ישעיה נו) כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, לסריסים והם המסרסים עצמן כל ימי השבוע, אשר ישמרו את שבתותי, שהם ממתינים לשבת שהוא עיקר עונה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (תהלים א) אשר פריו יתן בעתו, זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. והשכר שלהם שיתן להם לעוה"ב יד ושם טוב מבנים ומבנות שיש להם בעוה"ז. ויש שפירשו כי מה שהזכיר סריסים במצות שבת לפי שמצות שבת נצטוית לדורות, שנאמר (שמות לו) לדורותם ברית עולם, והסריסים כיון שאין מולידים ואין בהם דורות יחשבו עצמן פטורין מהשבת, לכך הזהירם שישמרוהו ויתן להם שכר טוב מבנים ומבנות. וסמך אל תפנו לפי שאסור להסתכל בנשים, וכן דרשו רבותינו ז"ל כל המסתכל בנשים עובר משום אל תפנו אל האלילים. ולפי שאסור לחשב באשה אחרת לכך סמך לו ואלהי מסכה לא תעשו לכם, שכל המשמש מטתו ומחשב באשה אחרת אותן בנים נקראין אלהי מסכה. וע"ד המדרש קדושים תהיו, אמר הקב"ה הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם הוו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ובאור זה כי לפי שישראל היו תחלת המחשבה ונתקדשו טרם היות ההויה, וכענין שאמר הנביא (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, לכך יזהירם שיהיו קדושים אחר ההוי"ה, זהו קדושים תהיו. משל למה הדבר דומה למלך שקדש אשה אמר לה הואיל ונתקדשה לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה, שאת אשתי, כך אמר הקב"ה למשה לך וקדש את ישראל, שנאמר (שמות יט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קדשם הקב"ה ואמר (שם) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, למה, כי קדוש אני ה' אלהיכם, אף אתם קדושים תהיו. ר' לוי אמר עשרת הדברות כתובין בפרשה זו. (שם כ) אנכי ה' אלהיך, וכתיב הכא אני ה' אלהיכם. לא יהיה לך, וכתיב הכא ואלהי מסכה. לא תשא, וכתיב הכא ולא תשבעו בשמי. זכור את יום השבת, וכתיב הכא את שבתותי תשמרו. כבד את אביך ואת אמך, וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח, וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך. לא תנאף, וכתיב הכא אל תחלל את בתך. לא תגנוב, וכתיב הכא לא תגנבו. לא תענה, וכתיב הכא לא תלך רכיל. לא תחמוד, וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך. עד כאן במדרש וכן בירושלמי דברכות. וע"ד הקבלה קדושים תהיו, קדושים נמשכים מן הקדש, וכן מצינו במתן תורה (שם כב) ואנשי קדש תהיון לי. איש אמו ואביו תיראו, החכמה והיראה, ולכך הקדים אמו כדי להסמיך היראה אל האב שהוא ראשית חכמה, ואת שבתותי תשמרו, זכור ושמור, שהם השבת הגדול ובת זוגו, ומזה לא אמר שבתי, אני ה' אלהיכם, הכל מיוחד בלי קצוץ ופרוד.
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלו-היכם, “You shall be holy for I am holy, Hashem, your G’d.” According to the plain meaning of the text the word קדוש, means isolating oneself, being apart. This is an exhortation to the entire Jewish people to be chaste, to practices noble character traits and to impress one’s children with the importance of these virtues. Children then will look up to their parents as if the parents truly were G’d’s representatives on earth. In turn they will testify thereby that the Creator Himself is their supreme authority, the original “patriarch” who has called this world into existence. In order to make this point, our paragraph immediately commences by telling us that we must revere mother and father and observe G’d’s Sabbaths. (verse 3). The linkage of these two commandments is that the Sabbath is testimony to the fact that G’d created the universe (Exodus 20,11).The reason the Torah writes the commandment to revere mother and father, letting the mother precede the father in importance (as opposed to a similar commandment in the decalogue where the Torah writes: “honour your father and your mother”), is that it is natural for children to love the mother more than the father and to fear the authority of the father more than that of the mother. The Torah wants to ensure that we do not make such distinctions in our relationship with our respective father and mother. If both parents were to agree that the child is to violate the Sabbath, the Torah adds immediately: “and you shall observe My Sabbath days,” meaning that this commandment overrides even a joint command by father and mother to the contrary. The addition of the words: “I am the Lord your G’d” at the end of verse three means that G’d is the supreme authority for both the child and his parents and thus has overriding authority when there is a conflict involving the loyalties of the child. Both the parents and the child are obligated to carry out His instructions...It is also possible to explain the directive: “you shall be holy” at the beginning of our Parshah as applying to the sanctity of one’s thoughts, one’s intentions...The reason this paragraph is addressed to כל עדת בני ישראל, “the entire community of the Children of Israel,” is because these laws apply to males and females equally. When Moses assembled the people and gave them the directive to build the Tabernacle and for the Israelites to donate materials for that project we also find the directive addressed to כל עדת בני ישראל, “the entire community of the Children of Israel” (Exodus 35,1). There too the directive was addressed directly to the males and the female members of the community. The reason for the formula איש אמו ואביו תיראו, is that there are three partners involved in bringing about the birth of a human being, G’d, father, and mother (Kidushin 30)....
קדושים תהיו. צריך לדעת מה הוא המכוון של מצוה זו. ונראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות, שציוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה.
קדושים תהיו, "be holy!" We need to analyse what precisely G'd meant when He commanded us to either be or become "holy." I believe the Torah wanted to add a positive commandment as a corollary to the string of negative commandments we have just read in chapter 18. Inasmuch as G'd commanded us to be holy, a person who violates any of the transgressions of a sexual nature is not only guilty of violating a negative commandment but also simultaneously violates the commandment to strive and be holy.