וְאַחַר כָּךְ נִמְשָׁךְ בַּסְּעֻדָּה וְאוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכל וְשׁוֹתֶה כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת. וּבָאַחֲרוֹנָה אוֹכֵל מִבְּשַׂר הַפֶּסַח אֲפִלּוּ כְּזַיִת וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו כְּלָל. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹכֵל כְּזַיִת מַצָּה וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶפְסֵק סְעֻדָּתוֹ וְטַעַם בְּשַׂר הַפֶּסַח אוֹ הַמַּצָּה בְּפִיו שֶׁאֲכִילָתָן הִיא הַמִּצְוָה:
At present, one eats a כזית of matzah and does not taste anything afterwards, so that, after the completion of the meal, the taste of the meat of the Paschal sacrifice or the matzah will [remain] in one's mouth, for eating them is the mitzvah.
וְכֹ֣ל ׀ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב וּכְלֵ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ וּבַרְזֶ֔ל קֹ֥דֶשׁ ה֖וּא לַה' אוֹצַ֥ר ה' יָבֽוֹא׃
...וּלְפִי שֶׁהָיָה יוֹם שַׁבָּת אוֹתוֹ יוֹם שֶׁכָּבְשׁוּ אֶת יְרִיחוֹ, לְכָךְ הֶחֱרִים אֶת יְרִיחוֹ קֹדֶשׁ לַה', כְּמָה דְתֵימָא (יהושע ו, יז): וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה' וגו', אָמַר יְהוֹשֻׁעַ הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ וְכָל מַה שֶּׁנִּכְבַּשׁ בַּשַּׁבָּת יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ו, יט): וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה' אוֹצַר ה' יָבוֹא. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן כְּעִיר הַנִּדַּחַת עֲשָׂאָהּ, וַהֲרֵי עִיר הַנִּדַּחַת אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה... וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ו, כא): וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב. אָמַר רַבִּי יוּדָא הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, לִמֵּד לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, אָמַר יְהוֹשֻׁעַ הוֹאִיל וְכָבַשְׁנוּ אוֹתָהּ תְּחִלָּה נַקְדִּישׁ אֶת כָּל שְׁלָלָהּ לַגָּבוֹהַּ.
(יב:ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃
(יג:יג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֨ה כִסְּתָ֤ה הַצָּרַ֙עַת֙ אֶת־כׇּל־בְּשָׂר֔וֹ וְטִהַ֖ר אֶת־הַנָּ֑גַע כֻּלּ֛וֹ הָפַ֥ךְ לָבָ֖ן טָה֥וֹר הֽוּא׃
כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות:
ואמר רבא, מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כלו הפך לבן טהור הוא". והנה נראה לפי הדעת רחוק מאוד שיביא ראיה ממקרא זה שמדבר בצרעת. ודע, כי הכתוב שאומר "כלו הפך לבן טהור הוא", מפני כי כאשר הצרעת במקצת טמא אותו התורה (ויקרא יג, ג), כי הצרעת הוא הפסד לאדם... והפסד זה אינו ראוי לפי סדר המציאות. אמנם כאשר פרחה בו צרעת בכולו הוא טהור, כי בצד הזה אין הצרעת חוץ לסדר העולם, כאשר ההפסד הוא בשביל* הויה. כי כל הויה יוקדם לה העדר, ומפני כי יוקדם אל ההויה ההעדר, לכך העדר זה הוא בשביל ההויה. ואם הצרעת הוא במקצת, והנה יש מקצת הויה, והצרעת שהוא בו הפסד ההויה, לכך הוא טמא. כי אין ההפסד זה בשביל ההויה, רק הוא הפסד ההויה. כלל הדבר, כאשר יש כאן הפסד להויה, יש כאן טומאה. רק אם ההפסד הוא בשביל הויה אחרת, שכל הויה יוקדם לה ההעדר, אין זה נקרא הפסד, רק הוא הויה. וכך גם כן כאשר הדור כולו מקולקל ונפסד, אז אין הפסד זה יוצא מסדר המציאות. שכבר התבאר לך כי התחדשות הויה צריך שיהיה קודם העדר הויה הראשונה, והפסד זה הוא הויה, והוא הסדר. שראוי והכרחי להיות ההפסד שהוא צריך אל ההויה.
ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו (סנהדרין צח:). עוד כולל המשיח מעלה השכלית, ולפיכך רבנן, בעלי השכל, קראו לו חיורא דבי רבי. ודבר זה ענין עמוק, כי הצרעת הוא דבר שנבדל מן העולם הזה, וזה מורה מה שהמצורע הוא נדחה מן מחנה ישראל, ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב (ויקרא יג, מו) "בדד ישב". ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע, שאין לו שתוף וחבור אל העולם, רק הוא מחולק הימנו...
...ונראה כי ל"ו כריתות כנגד מה שאמר בסוכה (מה:) שיש ל"ו צדיקים שמסתכלים באספקלריא המאירה, שנאמר (ישעיה ל, יח) "אשרי כל חוכי לו". ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים:
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים. הטעם לטומאה זו, ע"פ משל לאחד שבא בבקשה למלך וכתב בקשתו על נייר גרוע, אף שיפה בקש ובגוף הענין הוא צדק וגם המלך ענהו לטוב, אך מ"מ צוה המלך ליסרו על שבא במבוקשו בנייר גרוע, כן הוא תפלת האדם לפני הש"י, כי תחילתה נצמחת מן מאורעת הגוף בעוה"ז שהיה בתפיסה ובשכל קטן למאוד, שע"י שהוא מצמצם עצמו בהנאות ותענוגים בעוה"ז פועל אצל הש"י שנותן לו חיים לעולמי עד, וזה פירוש אשה כי תזריע, התפלה יכונה בשם זריעה, כי כמו שהזורע דומה למאבד מה שיש לו, רק שמצפה שישיג אח"כ הרבה עבור המעט שהפריש לזרע, כן וילדה זכר שעל ידי התפלה יזכה שיתן לו הש"י ישועה שהוא חיי עולם בלי הפסק, וטמאה שבעת ימים היינו מפני שתפלתו היתה בגוון ממאורעות הגוף בעוה"ז הדומה למשל הנ"ל.
We can understand the reason for this impurity with a parable. One comes with a request before a king, and writes his request on a crumpled scrap of paper. Even though he requested properly, and deserved what he had requested, and also the king answered him favorably, nonetheless, the king commands that he be imprisoned because he wrote his request on such a scrap of paper. Thus it is with a man’s prayer before God. At first it springs from physical events in this world, which was in a state of greatly constricted understanding and consciousness. By means of constricting himself in his reception of the benefits and delights of this world, the resulting response from God is to grant him everlasting life.
This is the explanation of “a woman who conceives” for prayer is signified by the term “conception.” When one sows a seed it seems as if he has lost what he has, yet he expects that later he will gain much more from the little he had set aside to sow. So too, “and gave birth to a man-child,” that by means of his prayer he merits that God gives him salvation, which is everlasting life without end. “She shall be unclean for seven days” means that his prayer came through the vehicle of the physical events of this world, similar to the parable mentioned above.
...והנה כשיתפלל הצדיק ויבקש מאת ה' יזהר שלא יתפלל שיהיה בתפילתו כמו שהוא רוצה, רק כך יבקש מאת הבורא מה שאני מתפלל יהיה רק כפי חסדך וכפי רחמיך וכפי דעתך ורצונך כך תתן לנו. וזהו יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' (תהלים יט, טו) כלומר שהבקשה יהיה שיהיו לרצון אמרי פי, מה שאני מתפלל זה התפילה שיהיה לפניך ה', כלומר כמו שאתה רוצה ה' יהיו לרצון...
