מתן תורה בסיני הוא אירוע מרכזי ומכונן בהיסטוריה של עם ישראל. אירוע זה מתואר בששה מקומות שונים בתורה (שמות י"ט 16 - 24; כ' 15 - 18; כ"ד 1 - 18; ל"ד 1 - 10; ל"ד 27 - 28; דברים ה' 19 - 28) וכל תיאור הוא חלק מתצרף גדול יותר, שגם כאשר כל חלקיו מחוברים זה לזה, עדיין אין הם מתגבשים לכלל תמונה אחידה. אפשר שעצם טבעו של האירוע הוא הסיבה לריבוי נקודות המבט, וריבוי נקודות המבט בטקסט טומנות בחובן ריבוי נקודות מבט במבע האמנותי.
בסקירה הקצרה שלפנינו נתבונן ביצירות אמנות מהמאה העשירית ועד המאה העשרים נתמקד בדרך בה התייחסו האמנים אל:
• משה
• עם ישראל
• ההר
• התורה/לוחות הברית
מטרתנו היא לאפשר לצופה לחוות את רצף מעורבותה של היהדות ברגעים המכוננים של מתן תורה, ולעמוד על הדרך בה כל הוגה יכול להגיע למתן התורה שלו במגוון הפתוח לפניו.
נתחיל בשתי עבודות חדשות יחסית הבוחנות את הקבוצה ואת מנהיגה.
משה ובני ישראל
שלום מצפת מתן תורה (פרט) הלמוט אמאן,
משה נכנס אל הערפל
את שתי הדוגמות הקיצוניות הללו אפשר אולי לכנות מבט מרחוק וצילום תקריב. באחד אנו מתמקדים במשה ברגע גורלי. בשני אנו עצמנו הופכים לחלק מהקהילה, שותפים להתרגשות ולפחד, למשיכה ולרתיעה.
הלמוט אמאן הוא אמן גרמני נוצרי, הלוקח אותנו אל מחוזות הפנימיות המיסטית של משה, על פי המסופר בשמות כ' 18 וכ"ד 18. משה מצויר אך ורק בגוונים של שחור ולבן, וגם בלא שנראה את פניו אנו חשים במתח שבגופו ובתנועותיו, אגרופיו קמוצים מאחורי גבו והוא רוכן אל תוך החשיכה. נדמיין שראשנו אנו נמצא במקום בו נמצא ראשו ונהיה שותפים לחרדה וללהט שבעימות זה.
שלום מצפת הוא איש היישוב החסידי בצפת, צובע שלטים ובונה צעצועים מזדקן, ויצירתו היא מופע אורקולי משעשע המאיר את העם הרועד כולו כאיש אחד ואת ההר, על פי המתואר בשמות יט 18-16. שלום מצפת איננו מתמקד בדמות אחת (אפילו משה שולי בציור זה), אלא במקום זאת הקומיקס המקראי שלו מזמין אותנו להצטרף לקהילה.
שלום מצפת (שלום מושקוביץ), מתן תורה, 1969
ציורו של שלום מצפת מחולק לשניים, וכל חצי פרוס לפרוסות אופקיות. החלק העליון נושא אותנו אל העם הנקהל בסיני. החלק השני נושא אותנו לשלום מצפת. אתו אנו קונים באידיש קניות לפני חג השבועות, הוא חג מתן תורה, סועדים בעברית עם המשפחה ומתפללים במניין בארמית. אידיש, עברית וארמית הן שפות הממזגות מאות רבות של חיים יהודיים. יהודי צפת הם בני ישראל העומדים בסיני.
האקסטזה הפסיכודלית הקולקטיבית של שלום מצפת עומדת בניגוד פרוע לפנימיות הנסערת ומעוררת המחשבה של הלמוט אמאן. ועם זאת, כל אחד מהם מייצג אמת.
ההר
"ספר המנהגים", דרש במו ידיך, המאה העשרים
1723, אמסטרדם
שלושת הציורים הללו שבהם מופיע הר סיני ממחישים את העיקרון האחד של הגיאוגרפיה הקדושה: התגלות מתרחשת במקום גבוה, ללמדנו שהאנושות והאלוהים מצויים על קו אנכי ישיר, הלא הוא ציר העולם (axis mundi). ההר (או הסולם, המגדל, הזיקורת או גרם המדרגות) עולה, הענן יורד לפגוש את ההר כדי לסגור את הפער שבין השמים לארץ. בכל מקום שבו חל אירוע כזה, המיקום מציין את המרכז הקדוש שהוא בעל יכולת תנועה. זה הוא מקום המפגש של האל ושל בני אנוש, זה המקום בו נבנה המקדש, זה הוא מקום המזבח. מקום זה הוא קבוע והוא גם נייד. בכל מקום בו יוצר בן האנוש את הקשר, שם הוא המקום.
נשים לב לכך שכל אחד מהתיאורים הללו של מתן תורה עומד בזכות עצמו – התמונה המשותפת היא תוצר של הלא-מודע הקולקטיבי, ואיננה תוצר של מסורת של תולדות האמנות.
המרכיב הרביעי בתמונות של מתן תורה הוא – התורה!
התורה והלוחות
קרוב לוודאי שמה שמוכר ביותר לצופה הם הלוחות הריאליסטיים בציור השמן המפורסם של רמברנדט מהמאה השבע-עשרה. בציור זה אפשר לקרוא את האותיות רגע לפני שמשה המיוסר עומד לשבר את הלוחות. למעשה, משה שובר את הברית עם אלוהים. הוא קורע את החוזה בין אלוהים לעם ישראל בגלל בגידתו של העם במעשה העגל. האם בחר רמברנדט לחשוף את הלוח השני וכך לחשוף את מצבו האישי המסובך?
שני האמנים האחרים בקבוצה זו מעבירים אותנו מאמנות פיגורטיבית מוכרת. הקריקטורה של נורית מציבה בפנינו אתגר, לנסות ולקרוא איקונוגרפיה מוכרת לכאורה של הלוחות ושל הכתב שעליהם. אולם, כמו בחלומות, אנחנו לא ממש יכולים לפענח את הכתוב. האמנית מבטאת את חוסר הוודאות שבמסר האלוהי.
בתמונה השלישית השמיט כליל בן שאן את הלוחות אך לא את האותיות. ב"ספר היצירה" מתוארת התורה ככתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, ובהשפעתן של מילים אלה רואה האמן את האלפבית כמכשיר הבריאה שתכליתה היא מתן תורה. "אלפבית של בריאה" של שאן הוא הסופר הכותב את אותיות התורה בדיו שחורה על קלף לבן. הלובן חסר הצורה של הדף הריק לובש עכשיו צורה סביב האותיות השחורות. משהו מהלובן האלוהי, הבלתי ניתן לידיעה, מתגלה בהצבה של התבנית כנגד הרקע, וכך, נוכל לומר, גם התורה הנה אש שחורה על גבי אש לבנה. הצופה יכול לראות את תבניתן של אותיות העברית בשחור, אך לחלופין, הוא יכול להתמקד בלבן שסביב לאותיות, להתמקד ברקע כדי לנסות ולהבין שמץ מהאינסופיות של האלוהים.
להשלמת המעבר מהמוחשי אל המופשט, לפנינו עוד שתי יצירות אחרונות.
מיכאל סגן-כהן, י ה ו ה, מרק פודוואל, אלף, 1974
1980
האות אלף של מרק פודוואל צומחת מתוך המסורת המיסטית הגורסת שלא שמענו את כל עשרת הדברות, ואפילו שתיים מהן לא שמענו. מה ששמענו הוא רק האות הראשונה (אלף) שבמילה אנוכי, שהיא המילה הראשונה בדיבר הראשון ("אנוכי יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שמות כ' 2).
איך אנחנו יכולים לשמוע אלף? הכינו את הגרון כאילו אתם עומדים להגות תנועה – תיבת הקול נסגרת ומתכוננת להיפתח כדי להגות את המילה. סגירה זו, ממש על סף הפתיחה, היא האות אלף הדוממת – הפוטנציאל של הכל אך ההתגלמות של הלא כלום.
מסורת זו נועדה להדגיש את המסתורין המוחלט של ההתגלות. כה הולם, אם כך, שצלילה של האות אלף הוא הפותח את שלושת המילים הראשונות (שהיו לכינויי האל) בדיבר הראשון – "אנוכי אדוני אלוהיך".
גם מיכאל סגן-כהן, אמן בן זמננו, מתאר את הדממה שאין לה שם שבמעמד מתן תורה (והשוו זאת עם המהומה בציורו של שלום מצפת). הוא עושה זאת בציור של ארבעה פיות ההוגים את ארבע אותיות השם המפורש – כאן האותיות עצמן נראות כתמציתה של ההתגלות.
ב"הגדת ראשי הציפורים" (גרמניה, 1300 לערך), הופכים שני הלוחות שמשה מקבל ממש מידו המושטת של אלוהים, לחמישה לוחות, כלומר, חמשת חומשי התורה. כך חזרנו מהמישור המיסטי אל הנושאים הארציים והרציונליים שהם ההלכה.
מעבר כמעט בלתי נראה זו משני לוחות לחמישה מספר לנו שיהודי אשכנז של ימי הביניים ראו בעשרת הדברות את תמציתה המקוצרת של התורה, הכללים שהפכו לחומש.
אולם החומש איננו המילה האחרונה. בציור בן זמננו של מרק פודוואל, עוברות האותיות דרך התורה ואל מחוצה לה, אל דרך הפרשנות, דרך שאין סוף לה. נשים לב שהדרך היא אנכית ומסמלת את הקשר בין האנושות לאלוהים.
מרק פודוואל, האות דלת – דרשה, 1978
ולסיום, תובנה פסיכולוגית שמעניק לנו איור מכתב יד מאויר מהמאה השלוש-עשרה. האיור הוא לכתב יד של ספרו של הרמב"ם "משנה תורה". בני ישראל, לכודים תחת הר סיני זכוכיתי שנכפה עליהם כגיגית, רואים את אלוהים דרך חלון שהוא גם מראה, אספקלריה. בני ישראל רואים שאלוהים הוא לא רק נשגב, אלא גם נמצא בתוכנו. העם מבין שאלוהים נמצא בכל אחד ואחת מהם – קרי בכל אחד ואחת מאתנו – כאשר הם מקבלים את התורה מידיו של משה.
בחרנו במגוון ססגוני של שאלות והפתעות הקשורות במתן תורה, ויש בהם חומר רב להרבה לילות של תיקון ליל שבועות. חשבו על השאלות הבאות ועל שאלות אחרות שיכולות להוות בסיס לדיון:
1. איך מאפשרים לנו השפה והאמנות לתקשר עם אלוהים?
2. מהו הקשר שבין האמנות למילה?
3. איך עובדים יחד אופני מחשבה מיסטיים ורציונליים?
4. איזו מהתמונות מתקרבת ביותר לתיאור השם המפורש? הסבירו את בחירתכם.
5. מה הקשר האישי שלך להתגלות? הביעו קשר זה בכתיבת שיר או ביצירת קולאז'.
6. למתן תורה יש תאריך. מדוע אין תאריך לקבלת התורה?
7. מרטין בובר קבע שהנס האמתי בסיני היה הסינכרוניות – הטבע ורוח העם היו מסונכרנים. מה דעתך?
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות