דף לימוד 5 - היחס לציונות ולמדינת ישראל

דף זה, האחרון בסדרת דפי הלימוד, יבחן את גישתם של הרב סולובייצ'יק, השל והרב ברקוביץ' לשאלת הציונות ומדינת ישראל, כאירוע מכונן בזמן פעילותם של שלושת ההוגים. במובן זה, דף הלימוד הנוכחי ממשיך את דף הלימוד הקודם – היחס של השלושה לשואה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק
את דברי הגרי"ד רגילים לבחון דרך דבריו המוכרים במסה 'קול דודי דופק'. עם זאת, בחינת כתבים נוספים תעניק לנו הבנה עמוקה יותר של דבריו.
לפני שניגש להתייחסויות הישירות של הרב סולובייצ'יק לציונות ולארץ ישראל, נתבונן באבחנה יסודית של הרב ליכטנשטיין בנוגע לאופי הפעולה הציונית:

1. הרב אהרון ליכטנשטיין, "על יחסו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל לציונות
   

זו שאלת המפתח: באיזו מידה אנו דוגלים ומאמינים ביכולת, בחובה ובזכות להיות שותפים פעילים במעשה הגאולה? בבואנו לדון בזיקתו של "הרב" לציונות, הבה ונשאל את עצמנו מה הייתה עמדתו בסוגיה זו.
לכאורה, עיון קל, ולו שטחי, מקופיא בעלמא, בעולם חשיבתו של "הרב", יגלה שהתשובה אינה צריכה לפני ולפנים. לכל אורך הדרך, בחשיבתו ובפועלו של "הרב" הושם דגש רב על פועלו של האדם. אפשר שמסקנה זו משקפת כיוונים שונים: משהו מהוויית העולם המודרני, שמאדירה את כוחו של האדם; משהו, אם תרצו, מתפיסותיו של קאנט שמדבר על האדם האקטיבי לעומת הפאסיביות; אולי משהו מעולמה של חסידות חב"ד, ש"הרב" הושפע ממנה (תמיד נהג לדבר בהתפעלות על תפישת ראש השנה במשנת חב"ד, כחג ההמלכה וההכתרה (coronation) שבו, כביכול, מכתיר האדם את הקב"ה.

איזה רכיב יסודי משותף לציונות ולמשנת הגרי"ד? מהי לדעתכם "טענת הנגד" שהרב ליכטנשטיין מנסה להתמודד מולה?

מעבר לערך שביצירה ובעשיה, ניתן לראות אצל הגרי"ד התייחסויות ישירות יותר לציונות ולמדינת ישראל. נתבונן במקום בו הרב סולובייצ'יק מסביר מה הוביל אותו לעבור מ'אגודת ישראל' האנטי-ציונית לתנועת 'המזרחי' הציונית:

2. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו" (בתוך "חמש דרשות"), עמ' 24
הקדמה למקור זה: בדרשה הראשונה בספר "חמש דרשות", הרב סולובייצ'יק פותח באבחנה דרשנית בין יוסף לאחיו, כתמונת ראי לדילמה של דרך הפעולה של היהודים הדתיים אל מול החילון והציונות. מן העבר האחד, אחי יוסף טוענים שלא צריך לשנות ממנהגם ימים ימימה, ויש להישאר בארץ ישראל. טענה זו מקבילה לאנשי התורה שדחו מפגש עם העולם שבחוץ וסירבו לשנות את דרך פעולתם.
לעומתם, עומד יוסף כדמות בודדת החוששת מן העתיד ומבקשת לפעול באופן שונה כבר בהווה: "הוא (יוסף, נ.ה) חשב כל הזמן איך להבטיח את המשכה של מסורת אברהם בתוך כלכלה חדשה ובתוך ציביליזציה חדשה" (עמ' 18). ההקבלה היא לאנשי 'מזרחי' שפעלו בשביל הציונות למרות השינוי הגדול הכרוך בכך.
הגרי"ד מסכם כי "במחלוקת לשם שמים זו פסקה ההשגחה כיוסף, ורק הודות לחלומותיו של יוסף ניצל בית יעקב מאבדן". ומכאן, הגרי"ד מסביר את סיבת הצטרפותו למזרחי:
אם אני מזדהה כעת עם המזרחי, שהוא בניגוד למסורת המשפחה שלי, אין זה אלא, כפי שהבהרתי קודם, שאני מרגיש כי ההשגחה פסקה כיוסף נגד אחיו, ושהיא משתמשת ביהודים החילונים כשליחים לבצע את תכניותיה הגדולות בדבר ארץ ישראל קדושה. אני גם מאמין, כי לולא המזרחי לא היה כעת מקום לתורה בישראל. בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נדודי שינה, ספקות ופקפוקים. אולם השנים של שואת היטלר, תקומת המדינה והישגי המזרחי בארץ ישראל שכנעוני בצדקת דרכה של תנועתנו. המזבח עודנו עומד גם היום, והקרבן עודנו מעלה עשן עליו. "הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו, ב).
לפיכך על המזרחי להבין, כי יהודים כמוני ואחרים, אשר שורשיהם יונקים מן הקרקע העתיקה של אביי ורבא ואשר התקשרו עם התנועה, הרי הם בבחינת יוסף, הנדרשים להקריב על המזבח את מנוחת הנפש שלהם, יחסי חברות וידידות. על המזרחי גם להבין, כי אין אנו גורסים ציונות פלוס דת, או ציונות דתית. לגבינו קיים רק שם־עצם אחד ומיוחד – תורה. ארץ ישראל קדושה היא ויקרה, מפני שהתורה קידשה אותה ומפני שעתיד התורה קשור בה.

מה הוביל את הגרי"ד לתנועת המזרחי? מה הוא מקריב בעקבות כך?

מניין שואבת ארץ ישראל את כוחה הרעיוני? במובן זה, מהי 'גישתו הציונית' של הגרי"ד? ובמה היא שונה מתפיסה ציונית דתית 'קלאסית' או ציונות חילונית?

את הנקודות הללו ניתן לראות ביתר שאת בדרשה אחרת, שנכנסה גם כן לספר "חמש דרשות":

3. הרב סולובייצ'יק, "אברהם העברי" (בתוך "חמש דרשות"), עמ' 76-77
כנראה המונח "העברי" אוצר בקרבו יותר מציון גיאוגרפי. [...] יהודי חי לא רק בעבר אחד, אלא בשני העברים של הנהר בעת ובעונה אחת. אברהם לא נעקר מעולם בשורשו מהמקום בו כרת ברית עם בורא העולם וקיבל עליו את השליחות לאנושות. כאשר עבר את הנהר לארץ חדשה, היה לאזרח נאמן שלה. הוא השתתף בכל השטחים של חיי היצירה. [...] אולם בעת ובעונה אחת היה גר גם בעבר הנהר, באותם המרחבים בהם ה' והוא נפגשו, מאותם מרחקים לקח אברהם איתו משהו: את החזון של בורא העולם, של סדר עולם חדש ומוסר חדש. [...]
תשאלוני: מהו היחס של האורתודוקסיה למדינת ישראל? אינני יכול לדבר בשם כולה; כעת אני מדבר בשמי, אך דומני כי רבים יסכימו אתי. ודאי שיחסנו הוא חיובי; האם אפשר שיהיה אחרת? איזה יהודי מאמין יכול להיות נגד ישראל? [...]
אולם המדינה היא רק גדה אחת מהנהר; הנהר של הקיום היהודי יש לו גדה שנייה; מעבר לגדה ההיא עומדים דורות של חכמי המסורה, דורות שחישלו את קיום הגבורה שלנו, את מידת הגבורה; דורות שקידשו בדמם את קיומנו. [...] לאותם הדורות שעומדים בעבר הנהר שייכים נשמתנו, לבנו.
בכל לבנו מעריכים אנו את המדינה, מתפללים לשלומה, שולחים אליה את בנינו ועומדים מאוחדים להגן עליה. אבל אין היא הטוב העליון. [...] יסוד היסודות של קיומנו הוא אותו עבר הנהר המסמל את האומה בעימות שלה עם בורא העולם ועם דרך החיים המיוחדת שלה. לעתים תכופות מתפלל אני שיעלה בידנו לבנות את הגשר הפלאי בין עבר הנהר המדיני הממלכתי, שבו נמצאת המדינה, ועבר הנהר הרוחני המטפיזי, שם האומה מתייחדת עם בוראה. לו תפילה זו הייתה מתקבלת, היתה הקדושה של אותו עבר הנהר המיסטי אופפת את המדינה, ושני עברי הנהר היו משתפכים לקיום היסטורי-דתי נהדר אחד.

מהם 'שני עברי הנהר' עליהם מדבר הגרי"ד? נסו לדייק מדבריו – מהו לדעתכם היחס בין שני עברי הנהר הללו? יחס של מתח? של השלמה הדדית? איך מתוך כך אתם מבינים את יחסו למדינת ישראל?

לבסוף אנו רואים כי הרב סולובייצ'יק מתייחס לעמדתו באופן מפורש יותר במקור הבא:

4. הרב סולובייצ'יק, איש על העדה, עמ' 198
אני מסכים על ידו, כי ישנה דעה הלכתית שלישית שאינה מקבילה לא לדעת שתומי העין השוללים, וגם לא לסברת ההוזים המחייבים חיוב מוחלט – עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה של הווייתנו ההיסטורית והעל-היסטורית – את המדינה. דעה שלישית זו (שהלכה כמותה בכל מקום), אני מרשה לעצמי לנחש, תחייב את המדינה ותוקיר תקומתה והתמדתה מתוך חיבה והתמכרות, אבל לא תפריז על ההערכה יותר מדי עד כדי גלוריפיקציה והאלהה. מובן הדבר, כי חובתנו היא לנסח את תפישתנו המסורתית במטבע הלכתית ברורה ומחוורת ולנקוט על פיה עמדה גלויה ותקפנית לכל הבעיות הבוקעות ועולות בקשר עם הלכה זו. מובטחני כי ניסוח כזה לא יפיק את רצונם של הקיצונים משני הצדדים.

מהן שתי הגישות אליהם מתנגד הגרי"ד? מהי הדרך אותה הוא מציע? שימו לב – מהי המילה המנחה בדבריו של הגרי"ד על ה'דרך השלישית'?

שאלת סיכום: נסו לנסח את גישת הגרי"ד מתוך מכלול המקורות שראינו, בכמה מישורים:
*מהם שני המישורים המרכזיים שבהם הרב סולובייצ'יק מדבר בחיוב על המדינה?
*אילו היבטים גורמים לו להסתייגות מהמפעל הציוני?
*איך הייתם ממקמים את תפיסת המדינה במכלול גישתו של הגרי"ד? לחידוד השאלה, השוו בין גישת הרב קוק לבין גישת הרב סולובייצ'יק.
כדברי סיכום לסוגיה זו, נתבונן בדבריו של הרב חיים נבון:

5. הרב חיים נבון, "תפישתו הציונית-דתית של הרב סולובייצ'יק"
חשוב לשים לב: בדבריו של הרב סולובייצ'יק על המדינה אין כל משמעות משיחית. הרב סולובייצ'יק אינו מדבר על "אתחלתא דגאולה" או על "ראשית צמיחת גאולתנו". דב שוורץ טען כי לדעת הרב סולובייצ'יק הן האנטישמיות המופנית כלפי המדינה והן אופייה החילוני, מוכיחים שעדיין לא נפתח עידן הגאולה.
הרב סולובייצ'יק מוצא במדינה ערך ומשמעות, אך אלו ערך ומשמעות הנובעים במישרין מניתוח ריאלי של מצב עם ישראל והתועלת שהוא מפיק מן המדינה. כך מתבטא הרב סולובייצ'יק במקומות שונים, מעבר לאותן "שש דפיקות" שראינו. [...] היהדות הדתית צריכה להתמודד עם אתגרים חדשים, ובראשם - האנטישמיות, החילוניות והמודרנה. מדינת ישראל מוצגת כפתרון מעשי למצוקות הללו שהזמן גרמן. [...]
מובן שהרב סולובייצ'יק סבור שעלינו לחתור למדינה שתהיה יהודית ותורנית ככל האפשר. אך האם למדינה כזו יהיה ערך מיוחד בהשקפת עולמנו, מֵעבר לקיום קהילה תורנית בלי מדינה? האם התורה תתפתח באופן מיוחד במדינה יהודית-תורנית ריבונית? האם עמידתנו מול הקב"ה כיחידים וכציבור תושפע ממדינה כזו? לכל השאלות האלו הרב סולובייצ'יק אינו נותן תשובה.

הרב אליעזר ברקוביץ'
את דברי הרב ברקוביץ' נבחן משתי זוויות: מבחינה עקרונית ואל מול המציאות של מדינת ישראל הממשית. ברובד העקרוני נבחן מה תפקיד הריבונות לפי הרב ברקוביץ', וברובד המעשי נראה מהן הבעיות כיום המונעות את מימוש חזונו.
נתחיל כעת בבחינה העקרונית של חשיבות הריבונות היהודית:

1. הרב אליעזר ברקוביץ', "משבר היהדות במדינת היהודים", עמ' 7, 13
   

נכון הוא, כפי שהערנו לעיל, שבמסגרת יהדות התורה מצות ישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה (ספרי, דברים, ראה), והטעם, משום שהתורה נתנה לעם ולא רק ליחידים. מימושה כאחריות לאומית אפשרי רק במדינה של יהודים, במדינה שבה עם ישראל הוא האחראי לסדרי החיים. יד הגורל בדורנו מוליכה את האומה בכיוון הגשמתה של המטרה הזאת. דורנו הוא דור של מהפיכה כפולה. שתי מהפיכות עומדות זו מול זו בשתי קצוות ההיסטוריה שלנו בתוך מתח דיאלקטי: מן קצה האחד – השואה, חורבן יהדות אירופה, במובן מה – חורבן הגלות; ומן הקצה השני – הקמת המדינה, הקריאה לבנין, להתחדשות, לחיים חדשים, לגאולה מחורבן הגלות. מצד אחד – הגלות במרירותה הנוראה ביותר; ומצד שני – תקוות שנות אלפיים בתחילת הגשמתן. [...]
לא אל העבר, וגם לא החוצה, צריכה להיות פניתנו – אלא פנימה. אל לנו להמשיך כמקודם. קום המדינה, אחרי השואה, קורא את עם ישראל אל עצמו. התפקיד הוא ליצור משהו חדש שטרם היה: יהדות תורנית כדרך חיים לאומה במדינתה – יהדות שלמרות חידושה תהיה המשך אותנטי ליהדות הדורות שהיו לפנינו, יהדות שבהגשמתה תהיה גאולת התורה מגלותה. עלינו להתחיל מחדש בכוח הישן על יסודות הישן. המטרה צריכה להיות לפי המימוש שייחל לו הרב קוק זצ"ל: 'לחדש את הישן ולקדש את החדש'.

מהי התביעה של הרב ברקוביץ' כלפי מדינת ישראל כמדינת היהודים? מהי תביעתו כלפי היהדות?

נעמיק מעט: מדוע לפי ברקוביץ' ניתן להגשים את היהדות באופן מלא רק בארץ ישראל?

2. הרב אליעזר ברקוביץ', "המשבר הרוחני בישראל" (בתוך: מאמרים על יסודות היהדות), עמ' 279-281
לימדו חז"ל: "אין תורה כתורת ארץ ישראל". אך הכיצד? אם תורה היא הריהי תורה בכל מקום; ואם איננה תורה הרי אין היא תורה בשום מקום. כיצד זה שהבנת התורה קשורה לגיאוגרפיה? אילו הייתה איכות הבנת התורה תלויה בלימוד בלבד הייתה הגיאוגרפיה חסרת חשיבות. אבל הבנת התורה היא חלק בלתי נפרד מיישומה. בגולה יישום התורה מוגבל ביסודו של דבר לרשות הפרט: הפרט, הבית, הקהילה. מעט מאוד מקום נשאר לתורה ברשות הרבים. [...]
בגולה ההלכה הופכת לחומת מגן, אך היא (ההלכה, נ.ה) הרי נועדה להיות דרך, כמשתמע מן המילה. בגולה ההלכה היא הקיום היהודי, המנוהל באמצעות התורה, למרות צורת חיים ותרבות הזרה לרוח היהדות. כשההלכה במגננה התפתחותה מופרעת מבחינת כוחה היצירתי. לכך יש השלכות מרחיקות לכת על עצם טבעה. כמערכת המיישמת עקרונות כלליים לפרטים משתנים, ההלכה זקוקה לאתגר של "הפרטים" הללו, כאשר האתגר נובע ממצב העם היהודי בזמן נתון. היא זקוקה לאתגר הנובע ממצב שהוא יהודי לא מפני שיהודים צריכים לשאת אותו אלא משום שהעם היהודי הוא שיצר את המצב במבנהו הגשמי והארצי. זהו האתגר האמיתי היחיד להלכה. רק במענה לאתגר זה יכולה ההלכה להפוך ליצירתית ולהתאים את דברי הנצח של התורה לשעה החדשה, שעתם של "פרטים" חדשים.
כל זה מתאפשר, כמובן, רק במדינה של העם היהודי. זוהי משמעות הייחודיות של "תורת ארץ ישראל". במדינת ישראל "הפרטים המתחדשים" של רבי יוסף אלבו הם יהודיים. הם חומר גלם יהודי ביד ההלכה. העמדה ההגנתית הגלותית כבר אינה תקפה. יש לצאת ולהתמודד עם האתגר החדש הזה ולהראות כיצד יש לכונן את המציאות היהודית החדשה הזאת בצורה משמעותית ואפקטיבית באמצעות כוחה היצירתי של ההלכה.

בעזרת דברים אלו, נסו לחדד את הטענה של ברקוביץ' – מדוע היהדות וההלכה מתקיימות במלואן רק בארץ ישראל? מה משמעות העובדה ש"הפרטים המתחדשים" הם יהודיים?

מהו הפוטנציאל של קיום לאומי בארץ ישראל לפי מקורות אלו?

נקודה חשובה נוספת בדבריו היא ההפרדה בין הציפיה לריבונות לבין הלאומנות:

3. הרב אליעזר ברקוביץ', "אלוהים, אדם והיסטוריה", עמ' 112
אין לבלבל בין רעיון הגוי הקדוש לרעיון הלאומיות. מטרת הלאומיות היא לשרת את האומה; גוי קדוש משרת את אלוהים. חוק הלאומיות הוא אינטרס עצמי לאומי; חוק ממלכת הכוהנים הוא רצון האל. מנקודת המבט של אידיאולוגיה לאומנית, האומה היא מטרה בפני עצמה; הגוי הקדוש הוא אמצעי להשגת מטרה. ואולם, מאחר שהמטרה היא שלמות החיים ביחס לאלוהים, ברור שהיא חורגת מעבר למסגרת הלאומית: הגוי הקדוש הוא כלי השרת להגשמת המטרה העל לאומית בהיסטוריה. האומה חותרת אלי מטרה אוניברסלית. [...]
לאומיות במקרה זה אינה דרישה אידיאולוגית, אלא כורח היסטורי. במימושה ההדרגתי של התכלית האוניברסלית בהיסטוריה אי אפשר לוותר על האמצעיות של הגוי הקדוש. התכלית האוניברסלית ויישומה המעשי בהיסטוריה קובעים את המאפיינים הלאומיים של עם ישראל. "הגוי הקדוש" הוא למעשה העם היחיד עלי אדמות שסיבת קיומו היא חתירה למטרה אוניברסלית.

מה ההבדל בין לאומנות ובין הריבונות היהודית?

בהתאם להבחנה זו, מהי לדעתכם גישתו לתנועת הציונות?

כעת ראו את דברי דוד חזוני שמסכם את גישתו של ברקוביץ':

4. דוד חזוני, "התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ'"
ניתן, אם כן, להסביר את מקומו המרכזי של הרעיון הריבוני ביהדות, על פי משנתו של ברקוביץ, בשתי דרכים. ראשית, הוא נובע מנחישותה של היהדות לכוון את החיים האנושיים במלואם לקראת הסדר האלוהי. ומשום שלקהילה היהודית בגולה אין שליטה מלאה על היבטים חיוניים ומהותיים של החיים, כמו ביטחון וכלכלה, אין בכוחה לייצג את הקיום האנושי, ואין באפשרותה להגשים את הייעוד המרכזי - "גוי קדוש". קהילה מעין זו תהיה, בפשטות, קדושה פחות. [...]
שנית, הריבונות ממלאת תפקיד מרכזי ביכולתה של היהדות לכונן קהילת מופת. ברי כי היהודים אינם מסוגלים להציע דוגמה מוסרית לאומות העולם כל עוד הם פטורים מן ההתמודדות עם השאלות הקשות הנלוות לריבונות - שאלות שבהן תלויים החיים הקהילתיים על כל היבטיהם. עמים ריבוניים לומדים רבות מהצלחותיהם ומכישלונותיהם של עמים אחרים, משום שהם מתמודדים לא אחת עם אתגרים דומים. אבל כיצד תוכל אומה העוסקת בשמירת ביטחונה ובהבטחת שגשוגה ללמוד דבר מה על מוסריות מעם היושב בגלות? במילים אחרות, כוח רב יותר מצמיח גם דילמות מוסריות נוקבות יותר; על כן, מה יכולים בעלי הכוח ללמוד מחסרי הכוח, שאינם נדרשים להתמודד עם אותן השאלות? מדינה חלשה, למשל, לא תוכל ללמד מדינות חזקות ממנה כיצד ומתי להשתמש במלוא עוצמתה כדי להשיג מטרות צודקות, בעיקר מפני שיש לה מעט מאוד ניסיון בנושא; קל וחומר כאשר מדובר בעם שאין לו כל אמצעים להגן על עצמו. [...]
בניגוד לרוב הפילוסופים היהודים של המאה האחרונה, הרב אליעזר ברקוביץ הציג תפיסה שמתחה קו ישר בין המוסר היהודי ללאומיות היהודית, ועל בסיס זה הקנתה לריבונות היהודית תפקיד חיוני במסגרת היהדות עצמה, מבלי לגלוש לעיסוק בדטרמיניזם ובציפיות משיחיות. לפי תפיסתו, היהדות גורסת כי לקולקטיבים ולאומות תפקיד מרכזי בקביעת גורלם המוסרי של בני האדם, ועל כן היא דורשת את קיומה של אומה ריבונית אשר תשמש כדוגמה וכמופת מוסרי. העם היהודי נוצר כמענה לדרישה זו - כדי להפוך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". זהו האתגר שמציב המקרא בפני העם היהודי. אידיאל זה תופס מקום מרכזי במסורת היהודית ומוסיף לשמש כאידיאל מנחה גם לאחר אלפיים שנות גלות. בדורנו שלנו, קובע ברקוביץ, הכמיהה לציון מסמלת את התקווה לשוב ולגלות את לשד היצירה של התורה לאחר מאות שנים של קיפאון - תקווה שלהגשמתה נחוצים הביטחון והיצירתיות המתמשכת שרק ריבונות יכולה ליצור.

לפי חזוני, מהם שני ההיבטים המרכזיים בריבונות יהודית?

להשוואה: עמדו על הדרך בה הגרי"ד מנסח את עמדתו ביחס למדינת ישראל (כפי שמשתקפת לדוגמא במשל "שני עברי הנהר" שראינו, או בניסוחו של הרב חיים נבון) והשוו אותה לעמדתו של ברקוביץ' לעיל. מהי נקודת ההבדל המרכזית ביניהם?

למתקדמים: חזרו לעקרונות שראינו בדף מקורות 3 (מקור זה הובא גם שם) ונסו לחבר בין התפיסה של ברקוביץ' את ההלכה לבין יחסו לארץ ישראל. נסו להסיק מההבדלים בין הגישות של הגרי"ד וברקוביץ' ביחס להלכה את ההבדלים שנמצא ביחסם לארץ ישראל.

מעבר לעמדה העקרונית, הרב ברקוביץ' מתייחס גם למצב הנוכחי שבארץ ישראל. בעיקר בספרו "משבר היהדות במדינת היהודים". ברקוביץ' מבקר את החילונים מחד ואת הרבנים מאידך:

1. הרב אליעזר ברקוביץ', "משבר היהדות במדינת היהודים", עמ' 132, 140
   

אם נסכם את דיונינו מוכרחים אנו לומר שמדינת ישראל אינה מדינה יהודית, ולאו דוקא מטעמי דת ואמונה. אף מי שאינו מאמין, צריך לדעת שהתואר, או השם "יהודי", אינו נקנה מן ההפקר. "יהודי" — פירושו היסטוריה ארוכה יחידה במינה. נסיון לאומי, יצירה מקורית עשירה במשך כל דורות קיומו של העם, אוצר בלום של ערכי מוסר, ערכים לאומיים ומסירת נפש שאין כמוה בכל ההיסטוריה של האנושות, וכן אורח חיים, אמונה והתחייבות לצו — שמקורם מעבר לגבולות של הרק אנושי. כל אלה, ויותר, קבעו את הזהות היהודית ונובעים ממנה. חז"ל למדו אותנו, ש"ישראל שחטא — ישראל הוא". אבל אין ספק שחברה ישראלית, המנותקת מיסודות קיומו של עם ישראל ההיסטורי, שקבעו את זהותו היהודית אין בכוחם להקים מדינה יהודית. [...]
ובכן, לאיזו מדינה אנחנו זקוקים? התשובה, לכאורה, פשוטה היא מאד. מדינה יהודית. אין צורך לא לעם ישראל ולא לאנושות, במדינה לא יהודית הנבנית על ידי שרידי הגזע של העם היהודי שהיה. אבל מה היא מדינה יהודית ואיך בונים אותה? האמת היא שאין אנחנו יודעים עדיין. ההלכות הספורות שמוצאות את דרכן אל תוך החקיקה הישראלית, על ידי המשחק הבזוי הקואליציוני, צו לצו, קו לקו, זעיר שם וזעיר שם, אינן מוליכות למדינת התורה. העם המנותק צריך לחזור אל המקורות, ולקשור את הקשר הרצף ההיסטורי שהפסיק אותו. הממסד התורני חייב להתגבר, באומץ לב, על התנכרותו לחיי העם והמדינה, ולצאת מן "האוהל" שלהם לתוך החיים בשלימותם. תורת חיים היא תורתנו. לחלום על המדינה האידיאלית שכל אחד רוצה בה, זה קל מאד. מה שדרוש לעם, הוא חזון. למדרגת החזון למען שעה הזאת, עדיין לא זכינו.

מהי טיב ביקורתו כלפי היהדות הרבנית? וכלפי החילונים?

באיזה מובן המדינה אינה 'מדינה יהודית'? ומה יהפוך אותה לכזו?

אברהם יהושע השל
גישתו של השל לציונות מורכבת ומלאת תהפוכות. למצער, גישתו הציונית מבטאת עמדה רוחנית שונה מהתפיסות הציוניות המקובלות, כפי שהיא מתבטאת בספרו המאוחר "ישראל, הווה ונצח" שיצא חודשים ספורים לפני פטירתו. לצד זאת, מבט מעמיק על דרך ההתייחסות, כמו גם חוסר ההתייחסות של השל לציונות, תחשוף מהפך רעיוני בהגותו של השל עצמו.
כגילוי נאות, ולאור מיעוט המחקרים על יחסו של השל לציונות, נציין כי את המהלך המרכזי להלן נביא מתוך הפרק האחרון בספרו של דרור בונדי, "איכה? שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע השל", שמופיע בקיצור גם במסה "אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה במשנתו של אברהם יהושע השל" (עמ' 24-27).
נתחיל את הלימוד מההתייחסות היחידה של השל כלפי ארץ ישראל בספר "אלוהים מבקש את האדם". העובדה שבספר שכותרת המשנה שלו היא "הפילוסופיה של היהדות" לא מוזכרת כמעט ארץ ישראל וכן העובדה שהספר עצמו נכתב שנים ספורות לאחר קום המדינה, אומרות דרשני. האזכור המרכזי מופיע ממש בסוף הספר:

1. אברהם יהושע השל, "אלוהים מבקש את האדם", עמ' 333-334
   

האמונה היהודית כוללת התקשרות לאלוהים, התקשרות לתורה, והתקשרות לעם ישראל.
ישנה זיקה ייחודית בין עם ישראל לארץ ישראל. אפילו לפני שנהיה ישראל לעם, הייתה הארץ יעודה לו. מה שאנו עדים לו בימינו הוא תזכורת לעוצמת הבטחתו המסתורית של אלוהים לאברהם, וראיה לעובדה שהעם שמר הבטחתו, "אם אשכחך ירושלם, תשכח ימיני". יהודי שאהבת ציון קמלה בלבו, נחרץ דינו לאבד את אמונתו באלוהי אברהם, באלוהים אשר נתן את הארץ כעירבון לגאולת כל האדם.
בני ישראל נאנקו בסבלותיהם. בצאתם ממצרים, מארץ שופעת מזון, הם הובלו למדבר [...] הם כמעט נכונים היו לסקול את משה [...] אולם לאחר שעבדו את עגל הזהב – כאשר אלוהים החליט לפרוש מעמו ולא לשכון עוד בתוכם, ולהפקיד מלאך על משימת הדרכתם מן המדבר לארץ המובטחת – אמר משה: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". אולי זהו סוד סיפורנו ההיסטורי: לבחור להישאר במדבר מלהינטש על ידי אלוהים.

שימו לב – מהם שלושת הרכיבים שהשל מדגיש בפסקה הראשונה? מה חסר שם? מהו לדעתכם היחס בין הפסקה הראשונה והשניה ביחס לארץ ישראל?

איך אתם מבינים את דברי השל בפסקה האחרונה, ביחס לציונות? וביחס לעצמו?
נראה כעת איך דרור בונדי מסביר את הפסקה האחרונה:

2. דרור בונדי, "איכה? שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע השל", עמ' 233
אחר שעבדו בני ישראל את עגל הזהב והתייחסו לאובייקט כאל אלוהים, חדל אלוהים לשכון בתוכם. כחטא כך עונשו. אולם האם הציונות אינה מבקשת לעבוד את עגל הזהב? האם אין היא רואה את עבודת הארץ כתחליף לעבודת אלוהים? אכן, יהודי שכופר בארץ ישראל עלול גם לכפור באלוהים, אך אל לנו להחליף ביניהם. ארץ ישראל אינה שייכת לעם ישראל מכוח זכותו "הטבעית וההיסטורית"; אלוהים הוא שייעד אותה לעם ישראל, עוד בטרם נהיה ישראל לעם. וממילא, עונשה של החלפת עבודת אלוהים בעבודת הארץ עלול להיות הפקדת שיבת עם ישראל לארצו בידי השגחת חוקי הטבע ותו לא.

לפי בונדי, מהו הנמשל של חטא העגל בהקשר לציונות? איזה רכיב בציונות מפריע להשל?

למתקדמים: עמדו על הקשר בין ביקורת זו כלפי הציונות לבין התפיסה של 'קדושת הזמן' לעומת 'קדושת המרחב' שמופיעה בספר 'השבת' של השל. לאור העובדה שגם ספר זה חובר בשנת 1951, בסמיכות כה גדולה להקמת המדינה, נסו להעמיק את הביקורת על הציונות שראינו לעיל.

כאמור, השל אינו נשאר בעמדה זו. בונדי מציין כי את התחלת השינוי ניתן לראות עוד בזמן ביקורו הראשון בארץ בשנת 1957, אך אנו נתמקד במהפך המצוין בדבריו שהתרחש לאחר מלחמת ששת הימים:

3. אברהם יהושע השל, "ישראל, הווה ונצח", עמ' 41-53
יולי 1967 [...] גיליתי ארץ חדשה. נשתנו פני ישראל. תדהמה בנשמות. כאילו עמדו הנביאים מקבריהם. דבריהם מתנגנים בצליל חדש. מלוא כל הארץ – ירושלים. מרחפת היא על הארץ כולה. זוהר חדש, יראה חדשה [...] הכותל [...] בתחילה אני מוכה תדהמה. ואז אני רואה: כותל דמעות שקפאו, ענן של אנחות [...] לא נוי להתנאות בו, לא יופי להתענג עליו. אך לב ואוזן [...] לב אדם לאבנים אלו, לב עבור כל האדם. יש לה נשמה, לחומת אבני הכותל, הקורנת נוכחות [...] דממה. אני מגפף את האבנים; אני מתפלל: צור ישראל, חזק אמונתנו ומילותיך יאירו ללבותינו ותודעתנו. לא צלם לפניי. מזוג קדושה לרגעינו. חומת אבני הכותל שותקת? לרגע אני לה לְפה. ואז שומע אני: איש טמא שפתיים אנוכי [...] אנא אלוהים, טהר את שפתיי, עשני ראוי להיות לה לפה. סלח לי על שניסיתי להיות לה לפה לרגע אחד. סלח לי על חריגתי מעצמי.

מהי התחושה העולה מן הקריאה בדברים הללו? מהי דרך ההתייחסות שלו לארץ ישראל וירושלים?

מעבר להעברת ה'תחושה' בנוגע למפגש המחודש עם הכותל וירושלים, השל מציב גם אתגר וחזון עבור מדינת ישראל:

4. אברהם יהושע השל, "ישראל, הווה ונצח" עמ' 222-225
מהי משמעותה של מדינת ישראל?... לקוראים את התנ"ך העברי בעיניים תנ"כיות, מדינת ישראל היא רמז כבד משקל לעקבות אלוהים בהיסטוריה. אין זו הגשמתה של ההבטחה, אין זו התשובה לכל הסוגיות המרות. אולם משמעותה הרוחנית קורנת... כל המצמצם את משמעות תקומתה של מדינת ישראל לפתרון הצורך העולה מן הסבל היהודי מעוות את פני ההיסטוריה...
במובן מעמיק יותר, תקומתה של מדינת ישראל היא הכרח של ההיסטוריה העולמית... עדים אנו לתחיית מתים, ולהיות עד משמע להשתנות בעצמך. השיבה לארץ היא הצבעה עמוקה לאפשרות הגאולה לכל האדם...
אולם, לא יצא דבר ה' מירושלים עד אשר כולנו - יהודים ולא יהודים - נחוש לעומקה את עוזה של הציפייה לדבר ה'... התנ"ך הוא דרמה בלתי גמורה. היותנו בארץ היא פרק מדרמה נרחבת הרת משמעות... מדינת ישראל אינה התגשמות ההבטחה המשיחית, אולם היא עושה את ההבטחה למתקבלת על הדעת. [...]
משמעותה הסופית של מדינת ישראל חייבת להיראות לאור חזון הנביאים: גאולת כל בני האדם. חובתו הדתית של יהודי הוא השתתפות בתהליך הגאולה המתמדת. סיוע להתגברות הצדק על כוח הזרוע. עזרה לחדירת התודעה האלהית אל ההבנה האנושית.

טרם ההשוואה בין דברי השל המוקדמים והמאוחרים – נסו לעמוד על דבריו:
* איך הוא מתייחס למדינת ישראל? שימו לב למבט המורכב שעולה מהטקסט.
* מהו היחס בין מדינת ישראל לבין 'ההבטחה המשיחית'? מה תובעת השיבה לארץ?
בהתייחס לדברי השל עצמו, נסו לחשוב – מה לדעתכם הוביל את השל לשנות את גישתו?

נראה כעת את ניתוחו של דרור בונדי בנוגע לשינוי שהתחולל בדברי השל:

5. דרור בונדי, "איכה? שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע השל", עמ' 267
בראשית שנות החמישים נכשל השל עצמו בהבנת ההקשר ההיסטורי; כעת מבקש הוא לתקן את חטאו. אולם יש להתריע, אנו הקוראים את דבריו כיום ניכשל בהבנת דבריו אם נבקש ליישם אותם בהתעלם מן השינויים בהקשר ההיסטורי. הודאת השל בכישלונו בראשית שנות החמישים אינה הודאה המקבלת את "ראשית צמיחת גאולתנו" כעיקר אמונה שאין בלתו, אלא להפך: מהווה הודאה בכך שמתוך נאמנותו לחסידות, לא היה השל רגיש לשינוי ההקשר ההיסטורי. בסוף שנות החמישים הבין השל כי כשל בהבנת חשכת הגלות הקיומית המודרנית שירדה על העולם; ולאחר מלחמת ששת הימים הבין כי כשל בהבנת המשמעות הדתית שטמנה בחובה שיבת ציון. משום מה חשיבה פוליטית בכל הזרמים מאופיינת פעמים רבות בדוגמטיות יתרה, אך השל קורא לנו לאותנטיות. מה אפוא עלינו להבין היום?

אסיף
היחס לציונות המשתקף משלושת הדמויות הללו מעניין ומגוון. לצד זאת, נראה שכבר מעיון שטחי מתבלט מכנה משותף ביניהן. שלושת ההוגים, שפעלו בעיקר מחוץ לארץ, אינם מעניקים לשיבה לארץ, לציונות ולהקמת המדינה היבט משיחי-גאולי. הגם שאצל שלושתם ניכרת ההתייחסות החיובית וההכרה בהיבט הניסי להקמת המדינה; התייחסות זו עדינה ונובעת מרבדים רבים שאינם זהים לגישה המשיחית מבית מדרשו של הרב קוק והרצי"ה. בתוך מסגרת זו, ניגש לבחון את הגישות השונות שעולות מכל אחד.
כאשר הרב סולובייצ'יק מתמודד עם השאלה העקרונית בנוגע לטיבה של מדינת ישראל, הוא מבליט את כוחם של שני מישורים מרכזיים שבהם למדינת ישראל יש ערך: המישור ההיסטורי והמישור ההלכתי. זאת לצד האמירה העקרונית עליה עומד הרב ליכטנשטיין – הגרי"ד ראה ערך גדול בעשיה, בפעולה וביצירה האנושיים.
במישור ההיסטורי, הגרי"ד רואה באירועים ההיסטוריים כ'פסיקה של ההשגחה', שעזרה לשמור על הקיום הפיזי והקיום הדתי-רוחני של מדינת ישראל. כפי שההשגחה 'פסקה' כדרכו של יוסף, ובני ישראל ירדו למצרים, כך המאורעות ההיסטוריים מצביעים על נכונות דרכה של הציונות ועל הצורך לפעול לשם הצלחתה. גם במאמר הידוע 'קול דודי דופק', הגרי"ד רואה בהקמת המדינה את יד ההשגחה, ומצביע על לא פחות משש 'דפיקות' של הדוד: הקושי הפוליטי בהקמת המדינה; הניצחון הניסי מול צבאות ערב; הכחשת הטענה הנוצרית שלעם ישראל אין זכות על ארץ ישראל; האטת ההתבוללות; העובדה שדם יהודי אינו הפקר; וכן שיש ליהודים מדינת מקלט מעתה ואילך. אלו דפיקות המהוות פרשנות 'השגחתית' למאורעות היסטוריים.
גם במבט צופה פני עתיד, סובר הרב סולובייצ'יק כי עתידו של עם ישראל מבוסס הרבה יותר במדינת ישראל מאשר בגולה. זאת, בגלל ההתבוללות שנוגסת בכל חלקה טובה, ועולם התורה שנמצא במצב לא יציב: "נמצאים אנו בסירה קטנה הנעה לאיטה בים סוער. אפילו ארץ ישראל שאיננה דתית, בטוח בה עתידה של תורה ויהדות מסורתית הרבה יותר מכאן, בגולה".
חשוב לשים לב כי אמירות אלו מגובות גם במעשיו של הרב סולובייצ'יק. בניגוד לדרך אבותיו, ולמרות שהיה שייך ל'אגודת ישראל', עבר הגרי"ד לתנועת 'המזרחי', במהלך שכלל הקרבה גדולה: "בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נדודי שינה, ספקות ופקפוקים".
במישור ההלכתי-דתי, הגרי"ד ראה ערך רב בכינון מדינת ישראל. דבר זה נובע בראש ובראשונה מקיום ההלכות של כיבוש הארץ וירושתה, וכן ההלכות שניתן לקיים בארץ: "קיומה של מדינת ישראל והעובדה [...] כי יהודים, ולא ערבים, הינם הבעלים המדיניים בארץ וקיימת ממשלה יהודית, משטרה וצבא - הרי זה קיומה הגדול ביותר של מצות ישוב ארץ ישראל".
עם כל זאת, נדמה שהגרי"ד לא ראה ערך דתי עצמאי במדינה. הגרי"ד מציג 'שני עברי נהר', כאשר מעבר אחד עומדת מדינת ישראל, ובעבר השני נמצאים חכמי הדורות ומסורת התורה. על אף שהרב סולובייצ'יק מדבר על המדינה בחיוב, מתפלל לשלומה, ושואף לאיחוד בין עברי הנהר, הדימוי מדגיש שאלו שני עברי נהר נפרדים.
בנוסף, הדגשת ההיבט ההיסטורי וההיבט ההלכתי מבליט שלא מדובר במושג ציונות המוכר לנו: "אין אנו גורסים ציונות פלוס דת, או ציונות דתית. לגבינו קיים רק שם-עצם אחד ומיוחד – תורה". כך, בין 'שתומי העין' (החרדים) שלא מכירים ביד ה', לבין אלו המזהים את המדינה כ"תכלית העליונה של הווייתנו ההיסטורית והעל-היסטורית" (בית מדרשו של הרב קוק); מציג הגרי"ד דרך שלישית: "דעה שלישית זו [...] תחייב את המדינה ותוקיר תקומתה והתמדתה מתוך חיבה והתמכרות, אבל לא תפריז על ההערכה יותר מדי עד כדי גלוריפיקציה והאלהה". וכפי שניסח הרב חיים נבון, "מדינת ישראל מוצגת כפתרון מעשי למצוקות הללו שהזמן גרמן".
לעומת הרב סולובייצ'יק, גישתו העקרונית של הרב ברקוביץ' כלפי ריבונות יהודית כתכלית בפני עצמה היא חיובית בהרבה. לצד הערך בהצלה הפיזית של היהודים, ובהיבט של מצוות יישוב הארץ הקיים בריבונות, ברקוביץ' מעניק מימד הלכתי-הגותי נוסף כלפי הצורך במדינה יהודית. חשוב לשים לב שהרב ברקוביץ' אינו דן במדינת ישראל הנוכחית, אלא הוא עוסק באופן עקרוני במדינה וריבונות יהודית.
לפי הרב ברקוביץ', חזון השיבה והישיבה בארץ הוא משמעותי ביותר, מפני שאת מכלול החיים היהודיים ניתן לקיים רק בארץ ישראל, כאומה. בניגוד לתפיסה אינדיבידואלית (או אוניברסלית) הממקדת את המוסר ברשות הפרט, ברקוביץ' סובר שהיהדות יכולה להתפתח בצורה המוסרית ביותר דווקא כעם היושב בארצו. ההתמודדות עם שאלות של כלכלה, רווחה, צבא ומשפט יחשפו את ההלכה לאתגרי השעה, וההתמודדות ההלכתית עם "הפרטים המתחדשים" היא זו שתאפשר קיום יהודי מוסרי המתמודד עם כל אתגרי החיים. ללא ריבונות, משקף דוד חזוני את גישת ברקוביץ', "לא תוכל היהדות לשמש מופת ממשי לקידוש החיים במלואם ולכינונו של סדר עליון, אלוהי". ריבונות הוא הכלי המאפשר את הגשמת היהדות באופן מלא בהיסטוריה, כלאום וכ"גוי קדוש" שמתנהל על פי צו ה'.
תפיסה עקרונית זו כוללת גם הבנה שההלכה אינה צריכה להיות מקובעת. עליה להיענות לאתגרי השעה ולדילמות החדשות שמציאות ימינו יוצרת, לאור עקרונות היסוד העומדים בבסיס התורה. כמובן שתובנה זו ניצבת גם בתפיסת ההלכה של ברקוביץ' (שראינו בדף לימוד 3), שדוגלת בהלכה ככלי גמיש שנועד לממש את עקרונות התורה הנצחיים במציאות המשתנה.
לעומת הרב סולובייצ'יק שטען שההלכה מכילה גם את אתגרי השיבה לארץ ודן בהיבטים אלו 'בדיעבד', הרב ברקוביץ' מציב זאת כאתגר וכיעד, כמטרה לכתחילה. בעוד שהגרי"ד מדגיש את מצוות קיום ישוב הארץ כמשמעות הדתית של החזרה לארץ ישראל, ברקוביץ' מבליט את המכלול הלאומי שמתאפשר בזכות הריבונות. נאמר בזהירות כי ההלכה לדעת ברקוביץ' היא הכלי שבעזרתו ניתן להגשים את מטרת התורה, בעוד שהגרי"ד רואה בהלכה מטרה בפני עצמה.
מעניין לראות שלפי ברקוביץ', הסיבה שבגינה אנו שבים דווקא לארץ ישראל (ולא לאוגנדה, למשל) אינה מעוגנת בתפיסה מיסטית של ארץ ישראל, אלא כשיקול היסטורי-נורמטיבי. זהו המקום בו עם ישראל התפתח כעם ויכול להחיל על עצמו ריבונות באופן הטבעי והמתבקש ביותר. אין בדבריו שיקולים של "קדושת ארץ ישראל" כהיבט עצמאי.
לצד הרובד העקרוני, ברקוביץ' מעביר ביקורות חריפות הן על הציונות החילונית, שבגישתה ההומנית-אוניברסלית מנתקת את סוגיית ארץ ישראל משורשי העבר; הן על הדת הממסדית שממשיכה לפעול במתכונת הישנה, ולא מכירה בצורך להתאים את גישתנו להלכה למצב החדש בו עם ישראל שרוי על אדמתו. שני צדדים אלו, שמקבלים את ביטויים המקיף בספרו 'משבר היהדות במדינת היהודים', לא מאפשרים לקדם את החזון שלו ואת תפיסותיו בנוגע לדרך ההתנהלות הראויה עבור העם היהודי היושב בארצו.
***
כאשר עוברים לדברי השל, מרתק לבחון לא רק את משנתו, אלא את השינויים המרתקים שהיא עברה. בונדי מצביע על כך שבספריו הראשונים של השל קיים מימד כמעט אנטי ציוני, ולו בגלל התעלמותו הבולטת של השל מארץ ישראל. בשנות ה-50, בזמן בו מדינת ישראל מקימה את ארץ ישראל הפיזי, השל מנגיד את "קדושת הזמן" האלוהית, לעיסוק של המערב במרחב הפיזי.
גם האזכור של ארץ ישראל בסוף "אלוהים מבקש את האדם" חושף ביקורת עמוקה כלפי הציונות. לעומת השילוב הציוני-דתי המקובל של "ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל", הרי שהשל מחליף בין ארץ ישראל לבין אלוהים: "האמונה היהודית כוללת התקשרות לאלוהים, התקשרות לתורה, והתקשרות לעם ישראל".
לעומת זאת, בספרו המאוחר "ישראל, הווה ונצח", השל מתנסח בצורה אחרת לגמרי. זהו ספר גדוש אהבה וזיקה עמוקה לארץ ישראל, לצד התרגשות גדולה מהנס שהתרחש במלחמת ששת הימים: "יולי 1967 [...] גיליתי ארץ חדשה. נשתנו פני ישראל. תדהמה בנשמות. כאילו עמדו הנביאים מקבריהם. דבריהם מתנגנים בצליל חדש. מלוא כל הארץ – ירושלים". הספר מצביע על הצורך בפעולה למען מדינת ישראל, ומוחה על יהדות התפוצות שאינה עושה מספיק לשם כך:
"רבים מאתנו הם כשחקנים הקוראים את תפקידם בדרמה, אולם אין אוזניהם שומעות את שפיהם מדבר. ברגע זה אנו מוצאים עצמנו במצב היסטורי הזועק להבנה ולהשתתפות בכל מישורי המציאות, אין תירוץ אשר יחפה על הימנעות, על עריקה".
בדברים אלו נדמה שהביקורת של השל מופנית בראש ובראשונה כלפי עצמו. זוהי הודאה בכך שלא עמד אל נכון על משמעותה ההיסטורית של הציונות ושל מדינת ישראל. הוא לא עמד על עומק משמעותה של ארץ ישראל, ועל המסירות הגדולה של היהודים, דתיים וחילונים כאחד, למשימה מקודשת זו.
מצד שני, נדמה שאין לראות בדבריו שיבה אל תפיסה ציונית קלאסית. דבריו המאוחרים מסתמכים על יסודות משנתו המוקדמת, שמוקדה בניסיון לשמוע את קולו של אלוהים, שבוקע מתוך המציאות וקורא לאדם לפעול בעולם מתוך היענות לקריאתו. ארץ ישראל כעת הופכת לאתגר עבור היהודים, שנדרשים להקים ממלכת כהנים לאור חזון הנביאים. השל אינו רואה במדינה התגשמות משיחית (בוודאי לאור אופיה החילוני של המדינה), אך הוא רואה בה הזדמנות רוחנית. הוא מבין שהיבטים רבים ביהדות ניתנים להגשמה דווקא בארץ ישראל, כעם היושב בארצו וכחברה שאחראית למעשיה בכל מישורי החיים.
בהקשר זה, ראוי לעמוד על ההבדל בין ברקוביץ' להשל, בדרך בה הם רואים את תפקידה של המדינה. אף אם שניהם רואים את המדינה כמקום בו עם ישראל יוכל לממש את חזון הנביאים, הרי שדרך היישום (ואף תפיסת חזון הנביאים עצמו) אינו זהה. בדומה לנקודה עליה עמדנו בדפים הקודמים, החזון של השל מבליט את ההיבט ה'רוחני', את ההיענות לקריאת האל שנשמעת אלינו מבעד לנס תקומת המדינה. אין בדבריו התייחסות למשמעות מעשית, או הלכתית, שיש לריבונות יהודית. לעומתו, ברקוביץ' מחדד דווקא את ההיבט ההלכתי-חברתי. המדינה מאפשרת מבחינה מהותית לקיים את חזון התורה במלואה, ורק מתוך הקשרה החברתי המלא ניתן להתייחס באופן שלםלקשר שנוצר בין האדם היחיד לבין קונו.
לסיכום, נדמה שדף זה משקף שלצד הגישה המשיחית המוכרת בארץ, קיימים נתיבים נוספים של תפיסת מדינת ישראל, הציונות, והריבונות היהודית. נתיבים אלו מאפשרים בחינה מחודשת כלפי היחס העקרוני והמעשי כלפי מדינת ישראל.
בתוך כך, לימוד זה העמיק את ההיכרות עם שלושת ההוגים בהם עסקנו בדפי הלימוד הללו. הגישות של שלושתם לארץ ישראל משקפות, ומעמיקות, את נקודות היסוד בהגותם: הגרי"ד, שמדגיש את הרכיב ההלכתי שבציונות (מצוות יישוב ארץ ישראל); התפיסה ההלכתית-ציבורית העומדת בבסיס גישתו של הרב ברקוביץ'; וההיבט ה'רוחני' שאותו מדגיש השל (כשגם שינוי עמדותיו מבליט את תכונתו כהוגה דינמי, שרגיש להקשר ההיסטורי בו דבריו נאמרים). אלו נותנים נופך נוסף להגות הענפה ששלושתם יצרו בתקופה מלאת תהפוכות ומהווים אתגר של חשיבה ויישום עבור מי הלומדים אותם, גם בימינו.